את פיסת היסטוריה הכרתי לפני כמה שנים. חברה העלתה פוסט על פסלון שקנתה שם והלכתי לראות במה מדובר. כעיקרון זו חנות אונליין שמוכרת פסלונים של דמויות מפתח הקשורות לתקומת המדינה ותחיית השפה העברית (מישהו אמר שפה? כן בבקשה!). הפסלונים מאוד איכותיים ומקסימים כפריט עיצובי. יש להם גם פנקסים, פוסטרים ושאר פיצ'פקעס הקשורים לנושא.
ואז הם הוציאו ספר. וקנו אותי לגמרי.
לספר קוראים "יוצרים מדינה – 50 דמויות מפתח בתקומת הארץ ותחיית השפה העברית". תמצאו בו טקסטים על שרה אהרונסון, יגאל אלון, בן גוריון והרצל ולצידם ביאליק, אליעזר בן יהודה, לאה גולדברג ועוד רבים (כן נו, כולם רחובות עכשיו). הטקסטים קצרים ומופיעים בעברית ובאנגלית והספר נפתח משני הצדדים, כך שאם רוצים לשלוח לחברים מעבר לים זה מעולה. בדקתי ומסתבר שהם אפילו שולחים לחו"ל.

האיורים מהממים והעיצוב הכללי של הספר מאוד מוקפד – כריכה קשה ודפים עבים. העיצוב נעשה על ידי הצוות של סטודיו "פיסת היסטוריה" ועל הטקסטים אחראים גיא פינקלשטיין (בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה) ואסף הררי (בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה ומעיד על עצמו ש"העיסוק בהיסטוריה של מדינת ישראל בכלל והתנועה הציונית בפרט הן מפעל חיי").
בקיצור – זה אחד הדברים היפים שיצא לי לראות לאחרונה, ועל הדרך גם משלב עובדות מעניינות. כמובן שהספר הונח אחר כבוד על השולחן בסלון וכולנו מעלעלים בו. כולל בן ה-12 שבשבילו שמות של רחובות מתעוררים לחיים פתאום.

לספר מצורפת הקדמה קצרה מאת אסף הררי, בה הוא מספר על הרעיון מאחורי הספר ותהליך בחירת הדמויות.
את הספר ניתן להשיג באתר של פיסת היסטוריה ובחנות נוספת בתל-אביב – מרכז הבאוהאוס (דיזינגוף 77, תל אביב).

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא כריכה קשה ודי מינימליסטית. רק שם הספר, בכחול ולבן, עם עיטורים זהובים עדינים. מרגיש מאוד "רטרו". זה מאוד מתאים ומכובד. את הספר אפשר לפתוח משני הכיוונים, אז הכריכה היא דו כיוונית ונראית אותו דבר משני הצדדים, רק בשפות שונות, עברית ואנגלית.

הפוסט יוצרים מדינה / פיסת היסטוריה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אצלי זה התחיל בחטיבה. כיתה ז' או ח', אני לא זוכרת בדיוק. בכלל, אני לא זוכרת הרבה מהתקופה של בית הספר, יש לי בלק אאוט אחד גדול. במקרה הטוב חשבו שאני עצלנית ובמקרה הרע – שאני סתם טיפשה ולא קולטת כלום. לא משנה כמה רציתי להשקיע בלימודים, כמה המחברות שלי היו יפות ומסודרות (וכולם צילמו והעתיקו מהן) וכמה ניסיתי להתרכז – לא הצלחתי. הייתי יכולה לבהות במורה הרבה מאוד זמן ורק לשמוע, לא להקשיב. כלום. לא. נקלט.

הציונים היו ממש ממוצעים. היו מקצועות שבקושי עברתי, במיוחד אלה שמצריכים יותר ריכוז כמו מתמטיקה וכימיה. והתעקשתי ממש. התחלתי בחמש יחידות מתמטיקה, שיכנעו אותי לרדת לארבע ואז בשיניים נלחמתי שם, רק בשביל לעבור בקושי בבגרות. באותה תקופה זה לא ממש עיניין מישהו מה הסיבה, כי היה די ברור שקשה לי. אני עצלנית וזהו.

מתישהו בסוף החטיבה עשו לכולנו מבחן פסיכוטכני צורני. עשיתי. דווקא היה נחמד. ואז קראו להורים שלי ליועצת השכבה. "מה עשית כבר?" ישר שאלו אותי. אמנם לא הייתי תלמידה מבריקה, אבל בטח לא ברדקיסטית או אחת שעושה צרות. דמיינו לכם כמה הופתעו ההורים שלי לשמוע שהוצאתי את אחד הציונים הגבוהים ביותר בשכבה. אני לא טיפשה. נשארנו עם העצלנות.

אחר כך היה צבא ואחרי זה לימודי צילום. שם פרחתי. שם היו לי ציונים גבוהים. גם בתקופה הזו לא היה לי הכי קל, אבל לרוב דרך ההתבטאות שם באה לידי ביטוי בצורה מעשית ו/או ויזואלית וזו צורה שהרבה יותר קל לי להתנסח בה. יותר קל לי לזכור חומר שמועבר בצורה כזו. אתה לא צריך לדבר, או לשנן או לזכור – פשוט ליצור.

רק בלימודים הגבוהים הבנתי שיש לי בעיה. התפוצצתי מידע, אבל ההצלחה במבחנים לא הייתה ביחס ישר לחומר שידעתי. חשבתי שזו אולי חרדת בחינות. בתיכון זכורה לי במיוחד פעם אחת שהקאתי לילה לפני מבחן במתמטיקה רק בגלל הלחץ. כיוון שעיניין הפרעות קשב וריכוז לא היו כל כך במודעות אז, מצאתי לעצמי כל מיני שיטות שעבדו בשבילי. לא הייתה לי ברירה. ניחא בלימודים, אבל אני חייבת למצוא דרך להתנהל בחיים האלה בלי שאנשים יחשבו שאני לא מקשיבה להם, ובלי לשכוח דברים חשובים ובאופן כללי – להצליח. זה היה קשה, אבל הצלחתי. נכון, אני לא עושה היום את מה שתכננתי לעשות "כשאהיה גדולה", אבל היום יש לי את הכלים שלי ואני יכולה להצליח בכל מה שארצה.

ולמה חפרתי לכם כל כך הרבה? כי הספר שלפנינו הוא בדיוק מה שהיה חסר לי לפני 20 שנים. לא, הוא לא נותן כלים, אבל הוא נותן הכרה. הרגשה שאתה לא לבד, ואתה לא עצלן ולא טיפש, פשוט הראש שלך עובד אחרת. אומנות זה תחום שתמיד קיבל אליו באהבה כל מיני אנשים שונים. פה אפילו לא הייתה שאלה כי לפי הטקסטים בתחילת הספר, רוב האנשים שיש להם לקויות למידה או הפרעות קשב וריכוז, נוטים להצליח מאוד בתחום. מה שהפתיע אותי זו המעורבות של המוסד לביטוח לאומי בכל העסק הזה.

הספר הזה בעצם הוא סוג של מחקר שבא לבדוק איך האומנות מהווה נקודת פריצה לסטונדטים עם לקויות למידה (דיסלקציה, קשב וריכוז וכו'). בספר מובאות עדויות של סטודנטים, לצד היצירות שלהם. חלק מהיצירות הן צילומים, חלק ציורים וגם מיצבים ועבודות וידאו. הטקסטים לא ערוכים והועתקו כמו שהם, לפעמים גם עם שגיאות כתיב, על מנת להעביר את החוויה עד הסוף. בהתחלה יש הרבה טקסט, שאותי אישית מאוד עיניין, כי מצאתי את עצמי כמעט בכל משפט בו. אני יודעת שישמע הזוי למי שלא עבר את זה, אבל זה פשוט ריגש אותי. לקרוא שחור על גבי לבן את הסיבה למה היה לי כל כך קשה, לתת לזה שם, להבין את המשיכה שלי לאומנות ואת תחושות הכישלון שליוו אותי לאורך השנים. שמחתי כל כך שסטודנטים אחרים, ולא רק באומנות, יוכלו לקבל הכרה על העבודה הקשה שלהם וכלים שיעזרו להם.

ההפתעה הגדולה הייתה באמת הקשר של ביטוח לאומי לעסק. מדובר במוסד שלרוב מתקשר מבחינתי לביקורטיות, טפסים וסחבת. ואילו פה נפתח קורס מיוחד, בשיתוף עם הביטוח הלאומי כחלק ממערך תמיכה ללקויי למידה, במסגרת מיזם שנקרא "המהפכה בהשכלה הגבוהה". מהלך מבורך שהלוואי וישא פירות בהרבה מוסדות להשכלה גבוהה, על מנת לתת צ'אנס גם לכל אלה שיותר קשה להם לפרוח בשיטות הלימוד ה"נורמטיביות".

אי אפשר להבי את המשמעות האמתית של היצירות המובאות בספר בלי קריאת הטקסט המקדים ובלי הטקסט המצורף להן. כשרק קיבלתי את הספר, עיינתי בתמונות ולא התעמקתי. ברגע שקראתי את כל הטקסטים, הן קיבלו משמעות אחרת לגמרי עבורי. תקראו לי רגשנית, אבל אני נשבעת לכם שהיו לי דמעות בעיניים.

הדבר היחיד שיצר לי ניגוד הוא, שחלק מהטקסט בסופו של הספר – "ניתוח מוטיבים וסוף דבר" מאת עמלה עינת, אפילו שהיה מאוד מעניין – הוא בדיוק מסוג הטקסטים שהיה לי קשה לקרוא בתקופת הלימודים. לקח לי הרבה מאוד זמן איתו כי קראתי פסקאות כמה וכמה פעמים. מודה – היה לי קשה לאללה. אבל היי – גם את זה צלחתי!

אם זה לא היה ברור – אני ממליצה בחום על הספר. גם למי שנמצא בכל מקום על הקשת של לקויות למידה, זה ייתן לכם להרגיש שייכים, נורמליים ומוצלחים. וגם לאלה שחיים לצד האנשים המופלאים האלה – זה יכניס אתכם לעולם שלהם ואולי תצליחו להבין קצת מה עובר עליהם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה ישנו אימג' של אחת מהעבודות, של סטודנטית בשם איה פלדמן. הרושם הראשוני היה שעיפרון זה משהו שתמיד מתקשר אסוציאטיבית ללימודים ואכן היה נראה לי מתאים. מעבר לזה, זה מאוד אסתטי ויפה. במקרה הזה, כמו שציינתי קודם, אי אפשר להבין בדיוק את עומק הרעיון ביצירה הזו מבלי לקרוא את הטקסט שלידה. סמכו עלי – הוא מרגש.

ציטוטים:

מתוך טקסט של יעל שמר, פרגמנטים: "דיסלקטית עם הפרעות קשב, איזו תווית. באופן רשמי גילו את זה בגיל 24. באופן רשמי פספסו את זה בגיל 16. באופן רשמי – אני תמיד ידעתי". (זה חלק קטן מתוך טקסט מקסים).

הפוסט על חבל דק / שלי הרשקו, עמלה עינת הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תצטרכו לסלוח לי – אבל אם הספר חופר, אז גם הסקירה שלי תחפור… מי שאין לו כוחות לזה, מוזמן לנטוש כבר עכשיו, כי גם ככה הספר לא יהיה בשבילו.

אוקי, אז כותרת המשנה של הספר היא "סיפורים מאוד רומנטיים" והוא מחולק לשלושה "שערים". כל שער מדבר על תקופה אחרת של הגיבורה שלנו בחייה. אנחנו לא יודעים את שמה. השער הראשון מדבר על נישואים ולאחר מכן גירושים ופרידה. השער השני מדברת על מערכת יחסים חדשה ועל מיניות והשער השלישי מדבר על בחירה של אישה לחיות לבדה ואיך החברה רואה ומתייחסת לדבר הזה.

אין דיאלוגים בין הדמויות. כל הדיאלוגים הם פנימיים, בתוך ראשה של האישה. זה כמו להיות זבוב קטן המטייל לו בין האונות וקורא מחשבות. אנחנו כמעט לא יודעים עליה פרטים יבשים, מעבר לעובדה שהיא בשנות החמישים לחייה. כמה ילדים יש לה מהנישואים הראשונים? אנחנו יודעים שהיא גרה במושב ועובדת במרכז – אבל איפה בדיוק? במה היא עובדת? איך היא נראית?.
ככל הספר מתקדם מבינים שזה לא באמת חשוב. כי אלו לא הדברים שאנחנו צריכים לדעת כדי באמת להכיר מישהו, נכון?. הרבה יותר מעניין ואינטימי לשמוע את הדעות שלו על מערכות יחסים, את הדיאלוגים הפנימיים שמנתחים כל משפט או ג'סטה שהצד השני עושה.
והתמודדות. הרבה התמודדות. עם הפרידה, ואז עם חדשה, ואז עם הלבד, ואז עם החברה ששופטת אותך על הבחירה הזו. כי "לא טוב היות האדם לבדו" וזה.

הכותרת "סיפורים מאוד רומנטיים" היא צינית קלות. בכלל, כל הגישה של הכותבת למערכות יחסים ולצורך המתמיד של בני האדם לא להיות לבד היא סרקסטית. בשער הראשון, בו היא מדברת על הפרידה, ממש צחקתי. אולי זו לא ממש הייתה הכוונה, אבל עברתי גירושים והדיונים האלה של "מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?" הם כל כך נכונים. עצובים ומשעשעים גם יחד.

היא מנתחת הכל. כשהיא מגלה שלאקס שלה יש בת זוג חדשה בשיחת טלפון שעשתה אליו ברגע של חולשה, היא מנתחת כל משפט שאמר, ומשפט אחד אפילו באופן מיוחד, ומקדישה לזה כל כך הרבה זמן ומביאה בחשבון בערך ארבע אפשרויות של מה זה אומר לגביה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר לה עצמה יש זוגיות חדשה, עם שכן שגר קרוב ביישוב, היא מנתחת למה הוא מחנה את הרכב שלו כל כך קרוב לשער הכניסה לביתה שלה, והאם הוא בעצם מסמן ככה בעלות עליה.

אני יודעת שכל זה נשמע טרחני, וזה אכן לא ספר לכל אחד. אני מאמינה שהוא ידבר יותר לנשים מאשר לגברים (המחברת לא תאהב את המשפט הזה, אני בטוחה), או לגברים שבאמת מעניין אותם לדעת מה עובר לנשים בראש. זה לא "ספר נשים" בהגדרה של ספרות מתקתקה, או קומדיות רומנטיות אם תרצו, אלא ספר כבד בהרבה, שבודק ושואל את השאלות שנשים צריכות להתמודד איתן. ובכלל, המקום שלנו בעולם ובחברה והציפיות מאתנו.

אפשר להאשים את התקופה שבה הספר נקרא או את העבר שלי, אבל אני מצאתי את הספר מאוד מעניין. נכון, הוא לא פשוט כי אין בו מתח קלאסי או משהו שיחזיק אותך במתח, אבל הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים וזה היה מרתק מבחינתי. בהחלט ספר שונה. הכתיבה מדהימה לדעתי, עם הרבה משחקי מילים וציניות.

מומלץ בהנחה שאתם יודעים מראש למה אתם נכנסים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – אהבתי נו)

פינת העטיפה:

אהבתי את העטיפה מהרגע הראשון, אפילו שהאימג' די מתבקש משם הספר. זה באמת קשה לחשוב על כריכה לספר כזה. מצד אחד השם הפומפוזי ומצד שני, להעביר את הנשיות. השם של הספר הוא ממש מה שנקרא in your face וצריך למצוא דרך קצת לרכך את זה. יש איור יפיפייה של רגלי אישה ושמלה מתנפנפת סטייל מרילין מונרו. אני מניחה שמונרו ממש לא מייצגת את רוח הדברים שבספר, אבל הקישור די מתבקש. הכל בגוונים של ורוד, שהוא ללא ספק, הצבע שהכי מזוהה עם נשים (לא בצדק לדעתי, יש לציין). ואולי בכלל עם ילדות? אבל זה לדיון אחר. הכיתוב על החלק האחורי מאונך לספר. זאת אומרת שצריך לסובב את הספר על מנת לקרוא אותו. אני לא זוכרת כרגע את זה ככה בכל הספרים של בבל, אבל בכל מקרה, אני ממש אוהבת את זה.

ציטוטים:

"עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מין ההזדקנות. לאלתר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it  ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל כעשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש".

(זו, אגב, הפסקה הפותחת את הספר).

"אני יושבת כאן לבדי וחושבת, האם באמת חייב אדם לחיות עם עוד מישהו. האם זה נורא לוותר על האפשרות לחיות עם ידיד או ורע. מה גם שהחיים עם ידיד או רע בדרך כלל נגמרים לא טוב, כלומר מישהו נעשה חולה ואז צריך לטפל בו, או מישהו נעשה חולה ומת ואז צריך להתאבל עליו. יש עוד וריאציות כמובן: מישהו למשל עוזב אותך כי מצא חבר חדש מעניין יותר, או מישהו הולך וכבה, ובטח יש עוד. עושים עניין גדול מכל הדבר הזה. בכלל, האנושות עושה עניין מכל מיני דברים. בזה אני חושדת כבר זמן רב. עושים עניין מהחיים בשעה שהם לא כזה עניין, ועושים עניין גם מהמוות.
עושה רושם שאם לא יעשו מכל זה כזה עניין, נישאר עם כמה דברים פשוטים מאוד, כל כך פשוטים שלא נדע מה לעשות עם עצמנו. נראה לי שזה כל העניין, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. קיבלנו במתנה תודעה ואנחנו מסתבכים איתה כי ככה יותר מעניין".

"היום ממש הרגשתי שאני איתו. זה לא קורה כל יום, זה לא דבר רגיל. היום זה קרה, וזה קרה כי לא הייתי איתו, אף לא רגע הייתי איתו, ובכל הרגעים שלא הייתי איתו לא רציתי להיות איתו. זה מה שהמחיש לי באופן כה בלתי מעורער שאני איתו".

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן ההקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת. שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".

הפוסט פתח גדול מלמטה / אסתר פלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשראיתי פרסומים של עם עובד על הספר הזה מאוד הסתקרנתי. אני אפילו לא יודעת למה. אני לא מכירה לעומק את יצירותיו של ראובן רובין (ואולי דווקא בגלל זה?) ועברו שנים מאז שממש קראתי ספרי עיון שקשורים באומנות. אבל  משהו בספר הזה משך אותי והיה נראה לי מעניין. אז קיבלתי אותו. ואיזה כיף זה היה!!

דבר ראשון כשהספר הגיע שמתי לב שהוא מודפס באיכות ממש גבוהה, שנותנת הרבה כבוד לציורים. כיאה לספרי אומנות הדפים איכותיים והצבעים חיים. למעט תמונה אחת, כל הציורים נראים מאוד טוב והפרטים בהם נראים היטב לעין. הדבר השני היה שהציורים פשוט יפיפיים.

זה לא ספר שבא לחפור לכם על טכניקות וזרמים באומנות וזו הסיבה שממש התאהבתי בו. הספר מגולל את סיפוריהם של הציורים, את "מאחורי הקלעים" שלהם אם תרצו. הוא מספר לאן הם התגלגלו, באילו תערוכות הוצגו (תערוכות בעולם בנושאים מעניינים, אקטואליים ופוליטיים) והיכן התגלו פתאום אחרי שנים שלא ידעו מה עלה בגורלם.

ראובן רובין עלה מרומניה והציורים מספרים את ההיסטוריה הפרטית שלו, שהולכת יד ביד עם ההיסטוריה של המדינה. היחסים עם השכנים הערבים, עם הדת, עם העדות השונות, אנשי הרוח של אותה התקופה וכמובן הנופים והצמחייה – כל אלו באים לידי ביטוי בציורים מלאי הרגש האלה.

מי שאיגדה את הכל לספר היא כרמלה רובין, כלתו של ראובן רובין. היא גם האוצרת של מוזיאון בית ראובן וניכרת בה התשוקה ליצירות והרצון להביא אותם לידיעת הקהל הרחב. היא מתארת את ההתרגשות התוקפת אותה בכל פעם שהיא נתקלת בציור של רובין שלא ידעה על קיומו, או כזה שידעה על קיומו אבל עקבותיו נעלמו. היא נוסעת בכל הארץ והעולם ופוגשת אנשים ומשפחות שהיו ולקחו חלק כזה או אחר בתחנות חייו של ראובן וזה מרגש ומקסים.

הספר בנוי מ-28 רפרודוקציות של ציוריו של ראובן, כאשר כל ציור הוא בעצם פרק בפני עצמו. תחילה מוצג הציור ואחריו מגיע הטקסט עם הסיפורים והאנקדוטות הקשורות לציור והכל מלווה בצילומים מהתקופה, קטעי מכתבים, כתבות מעיתונים והזמנות לתערוכות שבהן הוצג הציור בארץ ובעולם.

יש כאלה שאולי כל זה ישמע להם יבשושי ופלצני, אבל אני רוצה להגיד לכם שנהניתי מהספר הזה כמו שלא נהניתי הרבה זמן. ממש התבאסתי כשהוא נגמר. עוד חזרתי לדפדף בו ולעיין בציורים ימים רבים אחרי שסיימתי. כמישהי שבקושי הכירה את יצירותיו של ראובן רובין, הכל היה לי חדש ומסקרן ומובא בשפה פשוטה, שלא צריך להיות מבין גדול באומנות על מנת להבין אותה (בניגוד לספרי אומנות אחרים, שצריך לשבור את השיניים בשביל לקרוא מילים לועזיות באורך הגלות ומייאשות להדיוטות כמוני).

בקיצור – מומלץ בחום לכל אוהבי האומנות באשר הם. אם אתם מחפשים מתנה למישהו שיש לו הכל והנושא מעניין אותו, אפילו בקצת – מצאתם אותה בזה הרגע!.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור שעל הכריכה הוא פרט מתוך ציור שנקרא "שקמים עתיקות" מ-1929. תאמינו או לא – ראובן צייר בציור הזה את עצי השקמה שברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. "כשחולפים היו ליד אותם עצים, הכלואים בתוך אי תנועה צר, נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב, קשה לדמיין מה ראה ראובן לנגד עיניו כשצייר אותם" (מתוך הספר, עמוד 134). זה אחד הציורים שיותר אהבתי בספר והבחירה שלו לכריכה מצוינת לדעתי.

הפוסט בד בבד, בין ציורים לאנשים / כרמלה רובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא אוהבת להדביק תוויות לילדים. העולם שלנו מלא ב"מדריכים" כאלה ואחרים, עד שאנחנו נוטים למהר ולקטלג ילדים בכל מיני צורות – היפר אקטיבי, בעל הפרעת קשב, עדין מידי, בעיות במוטוריקה, קושי ביצירת חברויות…מה לא?. מצד שני, יש המון ידע שמקיף אותנו מכל הכיוונים ואם אפשר להיעזר באינטרנט או בספרים כדי לנסות להבין ולהקל על הילדים ועל התסכול שלהם, אני חושבת שזה מבורך.

אני אמא לילד רגיש. אני לא יודעת אם הוא עונה להגדרה של "ילד רגיש מאוד", אבל הוא בהחלט רגיש. מה לעשות? קיבל את זה מאמא שלו. כשנתקלתי בספר הזה אמרתי לעצמי ששווה לבדוק את העניין. אין צורך לעשות מזה סיפור, זה ממש לא כזה ביג דיל, ואני, כאמור, לא אוהבת תוויות, אבל היה נראה לי שיש לו לפעמים תסכולים וכעסים, שאם אני רק אבין אותם קצת יותר טוב, אני אוכל לעזור לו להתמודד איתם ולהכין אותו יותר טוב לעולם שבחוץ.

ילדים רגישים מאוד מהווים 15%-20% מכלל הילדים. זה לא מעט. זה מספיק בשביל שנעלה את זה לסדר היום ונחשוב איך אפשר לעזור להם. ילדים כאלה רגישים יותר מאחרים, לעיתים באופן קיצוני ולכן הם חשופים יותר לגירויים ול"הצפות" מהסביבה (מה שנקרא גריית יתר). חסרים אצלם מנגנונים מסוימים, שמקשים עליהם להסתגל לכל מיני מצבים, שילדים אחרים צולחים בקלות יחסית.

ד"ר איליין ארון היא פסיכולוגית קלינית ומגדירה את עצמה "אדם רגיש מאוד" (היא גם חיברה ספר הנושא שם זה). בספר שלפנינו היא מנסה לדבר לכולם, אני מניחה שגם הורים עם ילדים 'רגילים' לגמרי ימצאו את עצמם שם.

החלק הראשון נקרא "מיהו ילד רגיש מאוד" וד"ר ארון מביאה הרבה דוגמאות, שדי מכלילות את כולם – את אלה המופנמים ואת אלה המוחצנים, את אלה שהכל מפריע להם ואלה לא מפריע להם כלום. אני חושבת שזה נובע מהעובדה הפשוטה שבאמת קשה לשים את האצבע על איך בדיוק מזהים ילד רגיש מאוד, וגם מתוך הרצון לדבר לכולם. בסופו של דבר – תסמכו על האינטואיציות ההוריות שלכם. לפחות לגבי הזיהוי של העניין (כלומר, בהנחה שאתם לא הורים היסטריים שכל הזמן חושבים שמשהו לא בסדר עם הילד שלהם). ככה זה היה אצלי – אמרו לי שאני מגזימה, שאני מדמיינת, שלכל הילדים בגיל הזה יש "קטעים", שזה גיל התבגרות, שהוא בודק גבולות. אבל אני הבנתי אותו. לי זה קל, גם אני כזו. אני יודעת מה אני צריכה ומנסה לתת לו את אותו הדבר. וברגע ששיניתי גישה – פתאום דברים השתנו לטובה.

ייאמר לזכותה של ד"ר ארון שהיא נותנת המון טיפים ודוגמאות ליישום. את רובם כבר יישמתי טרום קריאת הספר ועדיין זה חשבו לכתוב על זה ולקרוא כי לפעמים אנחנו לא חושבים דווקא על הדברים הכי פשוטים. בין היתר, היא גם מבקשת להסתכל על עצמנו, כהורים, ואיך אנחנו מתמודדים עם רגשות.

בספר היא מתייחסת לילדים בשלל גילאים ומצבים – גן, בית ספר, מתבגרים ויציאתם אל העולם. הספר פשוט וכתוב בשפה רהוטה וברורה, כך שכל אחד יכול להבין ולמצוא את מה שמתאים לו ולילד הרגיש לו.

לדעתי, הדבר הכי חשוב בספר הזה ובהרבה ספרי עיון דומים, הוא להבין. להבין שזה המצב ושלילד רגיש יש המון מעלות ויתרונות, הוא מסוגל לפרש מצבים בצורה הרבה יותר טובה מרוב המבוגרים שאני מכירה. לפעמים אני יושבת עם הבן שלי, עוד לא בן ארבע, ומנהלת איתו שיחות לפני השינה ואני צריכה להזכיר לעצמי שהוא ילד. המסקנות שהוא מגיע אליהן, ההבנות ותשומת הלב לפרטים פשוט מדהימה בעיני. אז כן, הוא רגיש. וזה לא דבר רע, להיפך. צריך רק לקבל את זה ולהכיל את זה. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם עד כמה שאפשר, תוך שמירה על הגבולות והחוקים שחשובים לנו. אנחנו צריכים להכיל את כל קשת הרגשות שלהם, גם הטובים וגם היותר בעייתיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – אפשר היה לקצץ קצת וממש אין צורך לקרוא ה-כ-ל)

פינת העטיפה:

עטיפות של ספרי עיון לרוב חסרות מעוף וגם כאן ההוצאה חטאה בעניין הזה. התמונה נראית כאילו נלקחה היישר מבנק תמונות. בתמונה רואים אם וילד מחובקים ומאושרים (למה תמיד אימהות? למה מזניחים את האבות? האם רומזים לעובדה שאנחנו קהל היעד העיקרי של הספרים האלו?). התמונה נחמדה ולא יותר מזה. העיגולים הגרפים שהוסיפו בחלק העליון של הכריכה מיותרים לגמרי לטעמי. סך הכל מדובר בעטיפה נעימה ומזמינה.

הפוסט ילד רגיש מאוד / ד"ר איליין ארון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני מניחה שאת רוב האנשים הטבלה המחזורית לא ממש מעניינת, או שהם פשוט לא יודעים מה זה. אני, לעומת זאת, למדתי במגמת כימיה בתיכון. זה אגב לא אומר שאני יודעת דבר וחצי דבר בכימיה, אבל אהבתי להיכנס למעבדה ולפוצץ דברים. מהר מאוד הבנתי שאם אני לא טיפוס ריאלי, גם בכימיה אני לא בדיוק אצליח "להפציץ", אז רק נהניתי מהפיצוצים והשתדלתי לא להיכשל. יחד עם זאת, הסקרנות לכימיה, תרכובות ותערובות נשארה. עכשיו, אם נצרף לסקרנות שלי אנקדוטות היסטוריות, רכילויות צהובות ועוד פרטים מעניינים אודות חומרים כימיים (צריך משהו לדבר עליו בפינת הקפה לא?) – אזי קיבלנו ספר שאני אוהב.

אז נתחיל דווקא מלספר לכם על שם הספר, כי הוא מסקרן בפני עצמו (אני יוצאת פה חננה לאללה, נתמודד…) – "הכפית הנעלמת" הוא בעצם ניסוי בכימיה שבו בוחשים בכוס תה בעזרת כפית מתכת וכעבור כמה שניות הכפית נעלמת ובתחתי הכוס רואים טיפות אפורות.

אז נתחיל בהגדרה של כימיה מתוך ויקיפדיה: "כֿימיה (מערבית: كيمياء, כִּימִיַא) היא ענף במדעי הטבע העוסק בהרכב החומר, מבנהו, תכונותיו והשינויים החלים בו במהלך אינטרקציה עם חומר אחר או עם אנרגיה. כימיה היא דיסציפלינה מדעית הקשורה לחקר של אטומים, מולקולות, גבישים וצברים אחרים של חומר, בין אם הם מצויים בהרכב מסוים או בצורה מבודדת. ניתן לכנות את הכימיה כ"מדע מרכזי", כיוון שהיא מקשרת בין תחומים נוספים של מדעי הטבע, כגון אסטרונומיה, פיזיקה, מדע החומרים, ביולוגיה וגאולוגיה. מבחינה היסטורית, הכימיה המודרנית התפתחה מהאלכימיה בעקבות המהפכה הכימית (1773)" – נו בקיצור, לפוצץ דברים.

הטבלה המחזורית היא כלי העזר היחיד שהיה מותר לנו להחזיק במבחנים בתיכון. היא מציגה את היסודות בטבע לפי המספר האטומי שלהם והסמל הכימי שלהם. הטבלה התפתחה והשתנתה במהלך השנים מהרגע שהציע אותה הכימאי הרוסי דמיטרי מנדלייב ב-1869 (תוכלו לקרוא על זה בספר מין הסתם), בין היתר מנדלייב ידע לחזות יסודות שטרם התגלו בשמנו והשאיר מקומות "ריקים" עבורם על הטבלה. הטבלה מכילה 118 חומרים – 92 מתוכם יסודות ועוד 26 יסודות מלאכותיים, שנוצרו בכל מיני מניפולציות.

הספר מביא את סיפורם של האנשים העומדים מאחורי הטבלה המחזורית. על הגילויים שלהם, הניסויים שלהם והחיים שלה – שהוקדשו כמובן למדע. לחלק מהסיפורים היה סוף לא נעים כל כך (אני לא בטוחה שאנרי בקרל, שגילה את הרדיואקטיביות, מת מוות טבעי), חלקם יותר מעניינים וחלקם קצת פחות, מה שבטוח – אם חשבתם שמדענים הם חנונים אז טעות בידכם. העולם מלא תככים, מזימות, גניבת קרדיטים ורכילות. בנוסף לסיפורים של האנשים מאחורי הטבלה, הספר גם מסביר את המבנה שלה, את ההיסטוריה שלה ודרכים נוספות שהוצעו במהלך השנים להצגת היסודות.

זה ספר מרתק למי שהנושא מעניין אותו. אין צורך לקרוא אותו "מכריכה לכריכה" ואפשר לנדוד קדימה ואחורה בפרקים לפי מה שמעניין אתכם. אני מודה שהיו פרקים שהיו לי קשים מידי ודילגתי עליהם (ברגע שהתחילו להתעכב על ניוטרונים נשרף לי פיוז במוח). יחד עם זאת, השפה מאוד קלה וברורה, גם למי שלא מבין בזה כלום, עושה רושם שהתרגום לא רע בכלל ומצליח להעביר את האוירה הקלילה שהספר נכתב בה. לא כל ספר שמתעסק במדע חייב להיות משעמם וכבד.

יכול מאוד להיות שאם היה לי את הספר הזה בתיכון, אולי הטבלה לא הייתה נראית מאיימת כל כך… parameters-article

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

באופן כללי אני מאוד אוהבת את הצבעוניות של העטיפה, הגוונים הכחולים והירוקים נעימים לעין. על פני כל העטיפה יש ריבועים, שבכל אחד מהם חומר מתוך הטבלה המחזורית. באמצע יש מעין חלון לבן, שבתוכו כתוב שם הספר. פה זה כבר פחות ברור לי. דבר ראשון – ה"חלון" הזה לא נראה בדיוק כמו כפית ונראה יותר כמו אילוץ. דבר שני – אם כבר החלטתם לשים חומרים מתוך הטבלה, אז למה לא להציג את זה בצורה האמתית, שבה מופיע סמל היסוד, המספר האטומי שלו, שמו והמשקל האטומי שלו?. אם היה חשוב לתת רפרנס לכפית, אולי היה נחמד יותר פשוט לשים בגדול את הריבוע של גאליום, אותו חומר שממנו עשויה הכפית "הנעלמת".

הפוסט הכפית הנעלמת – הקסם המסתורי של הטבלה המחזורית / סם קין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז כמה זמן לקח לי לקרוא ולסקר ספר על דחיינות? התשובה בגוף השאלה. זה היה די מטופש מצדי לבקש את הספר לסקירה. זה היה בדצמבר. עוד היה חורף. אולמרט עוד היה בחזקת חף מפשע ואסי דיין היה בחיים. עברו "רק" חמישה חודשים והנה אני כותבת. לא רק דחיתי את קריאת הספר (ועוד כתוב על הכריכה האחורית "אם ברצונכם להפסיק לדחות למחר את מה שאתם יכולים לעשות היום – אל תדחו את קריאת הספר הזה!"), גם דחיתי את הכתיבה. אז יום העצמאות הגיע ואתו הרצון לצאת לעצמאות ספרותית וסוף סוף להתפנות לספר אחר.

יש משהו אירוני בלכתוב ספר על דחיינות. הרי אלו שבאמת זקוקים לספר כזה, הדחיינים, יעשו הכל על מנת לדחות את קריאתו. וגם אם כבר יתחילו לקרוא אותו, הרי הם יפסיקו מיליון פעמים באמצע, קו המחשבה והריכוז יתנתק וכל העיניין יהפוך למשהו לא ישים ולא רלוונטי. זה בערך מה שקרה לי. למזלי, יש לי את הבלוג הזה, ויש לי מחויבות לעם (אהוי חבריי הקוראים!), אז כשאני מתחילה ספר – אני מסיימת אותו. מכריכה לכריכה. אז נכון, במקרה הזה זה לקח לי ה-מ-ו-ן זמן, אבל בסופו של דבר צלחתי את הפרויקט וניצחתי את הדחיינות. לפחות במה שנוגע לקריאת הספר הספציפי הזה.

אני מוכרחה לציין שהספר שלפנינו מאוד קריא ואפילו די משעשע, שזו מעלה גדולה בספר שהוא, בסופו של דבר, ספר עיון. גם הדיוטות כמוני יכולים לצלוח אותו ואפילו די בקלות.

בעשורים האחרונים הטכנולוגיה התפתחה פלאים ורבים מפלאי הטכנולוגיה חוסכים לנו הרבה זמן. אנחנו כבר לא צריכים לרדת לנהר על מנת לכבס את הבגדים, לא צריכים ללכת לבנק בשביל להעביר כספים ואפילו לא חייבים ללכת לסופר – לחיצת כפתור אחת מסדרת לנו את העניינים צ'יק צ'ק. היינו מצפים שיהיה לנו הרבה זמן פנוי, נכון? אז לא. את רוב הזמן שהתפנה לנו אנחנו ממלאים בהסחות דעת כאלה ואחרות. רבות מהן קשורות לטכנולוגיה גם הן – טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב ושאר ירקות. רק תחשבו על זה – אתם יושבים בעבודה מול המחשב, כבר כמה שעות, ויש לכם את הפרויקט הזה שאתם חייבים להתחיל ואז מצפצף הטלפון – כתבו הודעה בקבוצה של החברה' בוואטסאפ, מה? לא תענו? הפרויקט יחכה עוד שתי דקות. ככה מתחילה לה דחיינות. ויש לה עוד הרבה אופנים.

על פי פירז סטיל ישנם שלושה מרכיבים בסיסיים לדחיינות – ציפייה, ערך וזמן. הוא כמובן מביא לכך הרבה דוגמאות. ציפייה –  "דחיינים הם באופן טיפוסי בעלי ביטחון עצמי נמוך, במיוחד בכל הנוגע למשימות שהם דוחים" (עמוד 31), כלומר הנמכת ציפיות, שמביאה לאיבוד מוטיבציה, שמביאה לדחייה חוזרת ונשנית של משהו שלא מרגישים בטוחים אתו. ערך – "ככל שלמשימה יהיה פחות ערך, כך נתקשה יותר להתחיל לבצע אותה" (עמוד 32), זה הרי הרבה יותר מפתה לעשות משימות שמרגישות לנו "חשובות" מאשר עבודות סיזיפיות שאנחנו מתבאסים לעשות. זמן – "אנחנו מעריכים גמול שאפשר לקבלו בטווח הקצר, הרבה יותר מגמול המחייב המתנה" (עמוד 34) – כלומר, טיפוסים אימפולסיביים. דחיינות וחוסר סבלנות באות בדרך כלל יחד (מזדהה).

זאת ועוד, סטיל גם מקדיש פרק שלם להסבר אבולוציוני לגבי האימפולסיביות, שדחיינות היא תוצר הלוואי שלה, עוד מתקופתנו כציידים-מלקטים. כלומר, זה בטבע שלנו. "עידן הדחיינות של ימינו היה בלתי נמנע למן הרגע שבו יצאנו מבין העצים אל הסוואנה, למדנו להצית אש והתחלנו לסחור בין שבטים. הדחיינות צמחה בצד הציוויליזציה" (עמוד 64). הוא מביא דוגמאות מההיסטוריה, מהדת, מיוון ורומי הקדומות – מצביאים, חקלאים ושרי מלחמה למיניהם. יש מלחמות שהיו יכולות להסתיים יותר מהר ובפחות נזק אם לא הייתה דחיינות.

כל פרק בספר מתחיל בציטוט מעניין, שקשור לדחיינות. אני אהבתי במיוחד את זה של מרטין לותר קינג ג'וניור – "מעל לעצמות המלבינות ולשיירים המגובבים של תרבויות רבות מספור, כתובות המילים מעוררות הרחמים: "מאוחר מידי" (עמוד 68).

אפשר לומר שהדוגמא הראשונה לדחיינות הם אדם וחוה. דחיית הסיפוקים שלהם שאפה לאפס (אוי, כמה שאני מזדהה גם עם זה) ולכן אכלו את התפוח. הם רצו את הסיפוק המידי, על פני דחייה, שאולי תניב להם תוצאות יותר טובות בעתיד. היום, שפע הפיתויים גדול הרבה יותר מאשר סתם תפוח – "כמה פעילויות פנאי או בידור זמינות לכם מיד? בית טיפוסי יכול להכיל מאוד פעילויות כאלה, החל בטלוויזיית HD וכלה בפורטלים באינטרנט. לא היו מעולם בתולדות האנושות פיצויים רבים כל כך, שפותחו באופן מגרה כל כך והיו זמינים כל כך ומשווקים במומחיות רבה כל כך. אדם וחוה היו צריכים להתמודד רק עם תפוח עסיסי שהוגש על ידי נחש. כיום התפוח שלנו מצופה קרמל וטבול בשוקולד, משווק במסע פרסום של מיליוני דולרים ובמבול של פרסומות, מודעות קופצות ואינסרטים. באופן בלתי נמנע, ככל שחיינו טובעים בהסחות דעת אלה, הדחיינות שלנו גוברת" (עמוד 83).

טוב, אז אחרי שקראתי את רוב הספר, שבאמת מוקדש למהי דחיינות וממה היא נובעת והבנתי שאני, בסך הכל, טיפוס די 'דוחה' –  מה עושים עכשיו? הספר מציע הרבה דרכים לעבוד על עצמנו ושכל אחד יבחר מה שנוח לו ומה שטוב לו. אתם דוחים בגלל חוסר ביטחון במשימה מסוימת? קחו על עצמכם משימות קטנות יותר, שיבנו לכם את הביטחון ואז נסו שוב (מה שנקרא "ספירלת ההצלחה"), למדו משהו חדש כמו שיעורי בישול או אגרוף תאילנדי, זה יעניק לכם ביטחון – אתגרו את עצמכם. אתם דוחים משימה כי היא משעממת? נסו להכניס בה עניין ו"נסחו את מטרותיכם במונחים של מה שאתם רוצים להשיג, ולא ממה אתם מנסים להימנע. לדוגמה, חשבו "אני רוצה להצליח" ולא "אני לא רוצה להיכשל". כמו כן, רצוי לעשות את המשימות הקשות ביותר בשעות שבהן אתם במיטבכם. אני, למשל, לא טיפוס של בוקר…אני הרבה יותר פרודוקטיבית בשעות בערב והלילה (השעה אצלי עכשיו היא 23:57). נכון, כל העצות האלה נשמעות קצת כמו קלישאות, ואני לא בטוחה שזה באמת יכול לעזור, מה שבטוח זה לא יכול להזיק.

מה שאני בעיקר לקחתי מהספר הוא לאו דווקא דרכי הפעולה והפתרון, אלא המודעות. לא הייתי מודעת בכלל לכמה אני דוחה ודוחה דברים. עכשיו אני שמה לב לזה הרבה יותר וזה כבר משהו. אני מעדיפה לעשות עכשיו משהו קטן כמו לשטוף סוף סוף את הכלים שעומדים בכיור, כדי שאחר כך אני אוכל לשכב על הספה ולקרוא ספר בכיף. הדחייה של הדברים מביאה אותנו למצב, שבסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את הכל בפרק זמן קצר ובלחץ של זמן, וזה לא בהכרח טוב.
אני אביא עוד ציטוט לסיום – "גישה חיובית אולי לא תפתור את כל הבעיות שלכם, אבל היא תרגיז מספר מספיק של אנשים כדי שהמאמץ יהיה שווה" (הרם אולברייט, עמוד 119).

לסיכום, זה ספר מעניין שפותח את הראש ולימד אותי דבר או שניים על עצמי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – בכל זאת זה ספר עיון שלקח לי 5 חודשים לקרוא)

פינת העטיפה:

טוב, אני לא מצפה להרבה מספרי עיון (למרות שכבר היה אחד עם עטיפה שחיבבתי). אני חייבת להודות שהעטיפה כאן די משעממת. הרקע הוא נייר מקומט שיישרו אותו. לא לגמרי ברורה לי הבחירה הזו, כי קימוט של נייר וזריקתו לפח לאו דווקא מורה על דחיינות, אבל ניחא. שם הספר כתוב באדום ויש דמות קטנה שדוחפת את האות הראשונה, שזה דווקא חמוד, אבל כל כך קטן…

ציטוטים:

"הגורם העיקרי המונע מאיתנו לבצע את הדברים שאנחנו רוצים וצריכים לעשות הוא דחיינות. אין זו שאלה של עצלנות, אף שקל לבלבל בין השתיים. שלא כמו העצלנים באמת, הדחיינים רוצים לעשות את מה שהם צריכים לעשות – ובדרך כלל מגיעים לזה, אבל לא בלי מאבק איתנים".

"אמונה עצמית מפרידה בין המצליחן לבין הדחיין; ללא ביטחון שכזה, הספה קורצת, הטלוויזיה קוראת, וחלומות העתיד הופכים למשהו השייך לעבר. דחיינים רבים מטילים ספק ביכולתם להצליח ועקב כך מפסיקים לנסות. ולאחר שהמאמץ נעלם, הכישלון בלתי נמנע".

"הישגים יוצרים תחושת ביטחון, היוצרת מוטיבציה המובילה להישגים נוספים".

הפוסט דחיינות – איך להפסיק לדחות למחר את מה שאנחנו יכולים לעשות היום / פירז סטיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מי שעוקב זמן מה אחרי הבלוג וקורא את הפוסטים יודע שלפני עשר שנים בערך למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים. אלו היו שלוש השנים הכי יפות בחיי. למדתי המון והכרתי אנשים מדהימים. אחד הדברים הכי קשים והכי חשובים שלמדתי הוא עריכה. כשעובדים על פרויקט מסוים, מצלמים עשרות, אם לא מאות, תמונות. בסופו של דבר אחוז מאוד קטן מתוך הכמות הזו יכנס לתמונות הסופיות. היו ימי צילום שלמים, שעות על גבי שעות, שהיו בהם צילומים יפים, אבל בסופו של דבר "נפלו" בעריכה. מבחינתי, ולדעתי מבחינת כל צלם, עריכה זה אחד החלקים הכי קשים. תוך כדי צילום ועבודה על התמונות (בין אם זו הדפסה ידנית מתוך פילם, סריקה או עיבוד ממוחשב), אתה מוצא את עצמך מתאהב יותר ויותר באימג'ים האלה. לפעמים משהו קשור אלי באופן אישי, אולי מרגש, או מזכיר חוויה מסוימת ואז בכלל קשה לותר עליו, אפילו אם הוא לא טוב. לכן אני תמיד הייתי נעזרת במישהו נוסף בעריכות שלי. הסיבה שאני כותבת על כל זה היא שבספר שלפנינו יש המון צילומים, משהו כמו 300, ואני תוהה לגבי העריכה.

הספר, או אולי יש לקרוא לו אלבום צילומים, מסכם שלושים שנות פעילות של חנן גטריידה, צלם מוכשר, שהציג בעשרות תערוכות בארץ ובעולם, מרצה, עבודותיו נרכשו על ידי מוזיאונים נחשבים והוא גם מעביר סדנאות צילום. בתוך האלבום יש חלוקה לשלושים (כן כן) פרקים, כשכל פרק נפתח בציטוט מהתנ"ך ובטקסט של הצלם, שמתורגם בעמוד המקביל לאנגלית. יש פרקים קצרצרים, המכילים בתוכם בסך הכל ארבעה צילומים ויש פרקים ארוכים בהרבה עם 28 צילומים.

ללא ספק חנן גטריידה מאוהב בצילום, מאוהב בארץ ישראל, בנופיה ובאנשיה. יחד עם זאת נראה כאילו הוא מאוהב לגמרי באימג'ים שלו, שזה לגיטימי והגיוני לגמרי, אבל העובדה הזו גרמה לו לא לרצות לוותר על אימג'ים מסוימים, שהם מיותרים, או חוזרים על עצמם או נופלים ברמתם מאחרים. ופה נכנסת העריכה שדיברתי עליה קודם. מכיוון שמתחת לכל צילום מופיע שם המקום והשנה שבה צולם, רואים שיש לפעמים כמה צילומים שצולמו באותו המקום, באותה השנה והם כל כך דומים אחד לשני, שממש חזרתי כמה עמודים אחורה כי אמרתי לעצמי "רגע, עכשיו ראיתי את זה, לא?". כמו למשל במקרה של שוקדה שבנגב הצפוני – יש חמישה אימג'ים מאותו המקום, באותה השנה, והם מאוד מאוד דומים. נראה לי כאילו היה פשוט קשה לבחור, אז שמו את כולם. ואני מבינה את זה, זה קשה. כולם יפים.

לחנן יש צילומים מדהימים ועין יוצאת דופן לצבעים, למשטחים, לטקסטורות ולשילוב של הכל ביחד. רואים שהוא שולט בהרבה טכניקות (שחור לבן, צבע, מהירויות גבוהות ונמוכות). בעודי מעיינת באלבום חשבתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים "איך בא לי לעשות מזה פוסטר ולתלות אצלי בסלון". ישנן הרבה תמונות עם נקודת מבט שונה, אחרת, של צלם מנוסה וחד אבחנה. מצד שני, אין אחידות, לדעתי, באיכויות של התמונות. יש כאלה שהן פשוט מעולות ויש כאלה שהן יפות וזהו. לא יותר מזה.

הספר מאוד עבה וכבד. אחת הסיבות (מעבר לעניין העריכה, שהיה קצת מצמצם אותו) היא האיכות המצוינת של הדפים, שנותנת לצילומים את הכבוד הראוי להם. כל הטקסטים מלווים בתרגום לאנגלית, מה שהופך את הספר למתנה מצוינת למישהו שלא חי בארץ ומתגעגע או מלי שלא מכיר את נופי הארץ בכלל ורוצה להבין מה יש פה (ושלא, אנחנו לא רוכבים על גמלים ביום-יום). היו הרבה מקומות בספר שאני, כתושבת ישראל, בכלל לא הכרתי, ושמחתי להכיר דרך הצילומים היפיפיים האלה. ישנו פרק שנקרא "המרחב הישראלי" שהוא מקסים בעיני. הוא מציג אנשים בצורות חיים שונות ומראה את היופי האנושי המעורב בישראל (אני יודעת, זה נשמע קלישאה, אבל זה נכון) – החל מדרוזים, ערבים, חקלאים, קיבוצניקים ועד תושבי קיסריה. בנוסף, הטקסטים הפותחים כל פרק הופכים את החוויה למעין יומן.

לסיכום, אני חושבת שמדובר באלבום מקסים, שהוא סוג של תעודת זהות של נופי ואנשי ארץ ישראל וגם של חנן גטריידה עצמו , המקום שבו גדל, מין הקיבוץ ועד הכרך. אפשר היה בהחלט לערוך ולצמצם וככה היינו מקבלים ספר שהוא יותר ידידותי למי שמחזיק בו. גם המחיר, 149 שקלים, הוא סביר לגמרי לספר איכותי שכזה (בדרך כלל ספרי אומנות עולים מאות שקלים). זו מתנה מצוינת לחובבי צילום ולחברים שגרים מעבר לים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה שנפתחת מימין, לקוראי העברית, יש צילום נוף יפיפייה ושילובים של צבעים – שדות ירוקים ושקיעה ברקע, על גווניה הכתומים והצהובים. שם הספר כתוב בגדול בלבן ומעליו שמו של חנן בקטן. מתחת ישנו טקסט מתוך קהלת – "ומתוק האור וטוב לעיניים" – בהחלט מתאים לאימג' הזה. בצד השני, לקוראי האנגלית, ישנו צילום קודר יותר, אך עדיין מאוד עוצמתי בזווית הצילום ובגוונים שלו. רואים מטע או פרדס בזווית אלכסונית, נעלם לתוך חושך ומעל עננים קודרים וביניהם כתמי אור בהיר. הברקוד תקוע שם באמצע בלי קשר לכלום ודי הורס, הייתי מעבירה אותו לאיזו פינה נידחת, אבל אני מאמינה שיש אילוצים כאלה ואחרים שלא תלויים באומן.

הפוסט ישראל שבילי צילום / חנן גוטריידה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא רגילה לקרוא ספרי עיון. בדרך כלל אני אפילו לא מנסה. אני הולכת לאיבוד בין שלל הביטויים המדעיים והפרעות הקשב והריכוז שלי נכנסות לפעולה בשיא כוחן בכל משפט שני ושלישי ואני מוצאת את עצמי קוראת פסקאות כמה וכמה פעמים כי אני פשוט אבודה. אז מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשניגשתי לקרוא את הספר הזה? השד יודע. לפחות הרגל אחד הוא הצליח לשנות – קראתי ספר עיון! ואתם יודעים מה? נהניתי מכל רגע. בשונה מכל ספרי העיון שקראתי עד היום, הספר הזה כל כך זורם ומעניין, שזה פשוט הביא אותי למסקנה המתבקשת שזה לא שאני לא בסדר, זה פשוט העולם דפוק. קראתי את ספרי העיון הלא נכונים כנראה…

צ'רלס דוהיג, מחבר הספר, הוא כתב לענייני מדע וטכנולוגיה בניו יורק טיימס. הוא זכה בכמה פרסים על כתיבתו העיתונאית, ביניהם פרס פוליצר לשנת 2013. עוד פרט שולי לגביו הוא שבין היתר הוא חשף את ניצול העובדים במפעלי אפל. בספר הוא מנסה להסביר לנו אילו מניפולציות עושים תאגידים גדולים (כדוגמת טארגט, רשת בתי הכלבו האמריקאית), על מנת לגרום לנו לקנות דברים שאנחנו בכלל לא צריכים. דוהיג מנסה להסביר לנו איך רשתות גדולות שכאלה מצליחות לאסוף עלינו מידע ולשלוח לנו תווי קניה והנחות למוצרים הספציפיים שאנחנו רוכשים, על סמך ההרגלים שלנו. הכל מתחיל ונגמר בהרגלים, בדברים שאנחנו כבר לא מייחסים להם חשיבות מרוב שאנחנו "רגילים" אליהם.

בסופו של דבר, הספר מציג מסמך מטריד למדי שמראה לנו איך תאגידי הענק למיניהם מנצלים את ההרגלים שלנו כדי למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים, או דברים שאנחנו צריכים, עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים אותם. הסיפור שמדגים את זה הכי טוב הוא הסיפור שמביא דוהיג על אב אחד, שמצא בתיבת הדואר קופונים למוצרי תינוקות שנשלחו לביתו, שעדיין הייתה תלמידה בתיכון. הוא הגיע לסניף טארגט המקומי לנזוף במנהל, אבל אחרי כמה ימים התברר שכן… הבת הצעירה אכן בהיריון. טארגט זיהתה בקניות שלה מוצרים מסוימים שמאפיינים נשים בתחילת ההיריון (תוספי תזונה, קרם לחות ללא ריח וכדומה – בעקבות סטטיסטיקות שפיתחו). טארגט יודעים שהורים טריים וצעירים הם מכרה זהב ומוציאים הרבה יותר כסף מלקוחות ממוצעים, ולכן מיהרו להתחיל לבסס אצל התיכוניסטית הצעירה הרגלי קניות של נשים הרות ואימהות טריות, לפני שתיחטף בידי הרשתות המתחרות. את מה שבני משפחתה הקרובים עוד לא ידעו, הרשת הענקית ידעה – רק על סמך הרגלי הקנייה.אבל למרות העניין המטריד שמעורר הדבר הזה, דוהיג דווקא אופטימי, כי הוא טוען שכמו שהרגלים משתרשים – כך גם אפשר לשנות אותם. ותופתעו כמה שזה ממש לא מה שחשבתם.

בהקדמה הוא כותב "כל פרק סובב סביב הטענה המרכזית: ניתן לשנות הרגלים אם רק נבין איך הם פועלים" (עמוד 15). דוהיג מסביר לנו איך הראש שלנו פועל ואיך הרגלים משתרשים. אני יודעת, לפחות לגבי, שהרבה יותר קל לי ליישם דברים אם אני רק מבינה את העיקרון וההגיון שמאחוריהם. וכאן הספר באמת מאוד מעניין. מעבר לכל זה, דוהיג מביא הרבה דוגמאות עכשוויות, שקל להתחבר אליהן כי אנחנו מכירים את שמות המותגים (מקדונלדס למשל) שהוא מזכיר, את האנשים שהוא מדבר עליהם (כמו רוזה פארקס ולהקת outkast) והמוצרים השונים.

אנחנו צריכים להבין שהרגלים אף פעם לא נעלמים באמת, הבעיה היא שהמוח שלנו לא יודע להבדיל בין הרגל טוב להרגל רע. צריך, בעצם, למצוא או ליצור דפוסים נוירולוגים חדשים שיגברו על ההרגלים הרעים. החוכמה היא ליצור דפוס חדש, שיהפוך לפעולה אוטומטית כמו כל הרגל אחר. דוהיג מביא כהוכחה ניסויים שנעשו עם אדם שחלק ממוחו נפגע כתוצאה מדלקת נגיפית ומראה, שלמרות שזכרונו נפגע (במיוחד זה לטווח הקצר), עדיין אפשר ליצור הרגלים. היו דברים שאותו אדם עשה, מתוך הרגל, אפילו בלי שידע למה הוא עושה את זה, זה פשוט "שם".

הוא מסביר לנו כיצד רק על ידי שינוי הרגלים הצליחו מסעות פרסום שחשבו שלעולם לא יעבדו, מאמנים של קבוצות כושלות שפתאום הביאו את אותן קבוצות לאליפות כנגד כל הסיכויים ואפילו ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים שמשתמש כבר שנים ביצירת שינויים על ידי שינוי הרגלים כגון שתיה חריפה. "אבל אנחנו יודעים בוודאות כי על מנת שהרגלים ישתנו לצמיתות אנשים מוכרחים להאמין שהשינוי אפשרי. התהליך שבזכותו התוכנית אלכוהוליסטים אנונימים כה יעילה – כוחה של הקבוצה ללמד יחידים להאמין – מתחולל בכל פעם שאנשים מתקרבים כדי לעזור אחד לשני להשתנות. קל יותר במסגרת של קהילה" (עמוד 110).

אני לא יודעת אם זה ה-ספר שיגרום לכם לשנות הרגלים, אבל לפחות תבינו איך הם משתרשים ואיפה נקודות החולשה שלכם, וזו כבר חצי דרך… זה פשוט ספר מאוד מאוד מעניין, זורם, קולח וקל לקריאה למאותגרת ספרי עיון כמוני. דבר אחד שהפריע לי – היו לא מעט שגיאות כתיב ובעיות קלות בעריכה, זה קצת מרגיז, במיוחד כשמדובר בספר עיון.

בשורה התחתונה – מומלץ מאוד!

פה תוכלו לקרוא את ההקדמה ואת הפרק הראשון

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – חצי קואלה ירדה על השגיאות)

פינת העטיפה:

באיזשהו מקום אפשר להגיד שבזכות העטיפה הספר משך את תשומת ליבי, היא צבעונית, אופטימית וקלילה. יש כמה ריבועים צבעוניים ובתוכם דמות, כשבריבוע האחרון, בחלקה התחתון של הכריכה, רואים את הדמות יוצאת מהמשבצת. בצורה הכי פשטנית, הריבוע מסמל את ההרגלים שלנו והדמות היא אנחנו, האנשים ש"שבויים" בתוכם. הדמות האחרונה משנה את ההרגלים, יוצאת מהמסגרת, או כמו שפרסומאים אוהבים לומר "לחשוב מחוץ לקופסה". נכון שלא מדובר פה באיזו עטיפה מתוחכמת, אבל היא בהחלט עושה את העבודה היטב ומעבירה את המסר של הספר. מעבר לזה, היא תופסת את העין בצבעוניות שלה. העטיפה בעצם אומרת לנו "חברים, זה לא עוד ספר עיון משעמם ומדעי, אלא משהו קליל ואופטימי". וזה נכון.

ציטוטים:

"למן הרגע הראשון שבו אנשים בוחרים מי הם רוצים להיות, הם מתפתחים "על פי הדרך שבה הם תרגלו, בדיוק כשם שפיסת נייר או מעיל, לאחר שקיפלו אותם פעם אחת, יחזרו תמיד אל אותם קיפולים".
אם אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להשתנות – אם אנחנו הופכים זאת להרגל – השינוי יהיה אמיתי. זהו כוחו האמיתי של ההרגל: התובנה שההרגלים שלנו הם מה שאנחנו בוחרים שהם יהיו. מרגע שהבחירה נעשית – והופכת לאוטומטית – ההרגל הוא לא רק אמיתי, הוא מתחיל להיראות בלתי נמנע, הדבר הזה (…) שנושא "אותנו, בין שנרצה ובין שלא, אל עבר הגורל שלנו, יהיה אשר יהיה".

הפוסט כוחו של הרגל / צ'רלס דוהיג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בדרך כלל לא קוראת ספרי עיון. אני גם לא כל כך מיומנת בזה. יש לי הפרעת קשב וריכוז קלה (יש אנשים שיתווכחו איתי על ה"קלה") ובספרי עיון אתה חייב להיות מרוכז. תמיד יש מונחים מדעיים מפוצצים והוכחות מסובכות, שבסוף אני הולכת לאיבוד. יש הרבה ספרי עיון טובים שפספסתי בגלל זה. אני פשוט מפחדת להתחיל לקרוא ואז להרגיש מטומטמת שאני לא מבינה כלום…

אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתעמת עם הפחדים הפעם. כשראיתי את הפרסום על הספר "התינוק החושב", חשבתי לעצמי – או! הנה נושא שאני מתחברת אליו. על גב העטיפה כתוב בפירוש "גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד…". על אף שלרוב אני לא כל כך מאמינה לכל הסופרלטיבים שכתובים על הגב הספר, החלטתי לנסות ולקוות שאבין ואזכור משהו בדרך.

גופניק מנסה להסביר לנו איך עובד מוחם של ילדים קטנים, שלפעמים נתפס כ"לא מפותח" מספיק. היא מביאה מחקרים שמראים עד כמה ילדים, אפילו ממש קטנים חכמים וטובים בהסקת מסקנות ובלמידה. מה שבטוח, הם הרבה יותר מפותחים ממה שנהגו לחשוב בעבר. תמיד פתרנו את שאלת ה"מעניין מה הוא חושב עכשיו" בתשובה ש"כנראה לא נדע" ובאמת לא נעשו בעבר הרבה ניסויים שבדקו את העניין המרתק הזה.

גופניק מדברת בספר בעיקר על תינוקות ופעוטות מגיל 18 חודשים (ובמקרים ספציפיים גם 12 חודשים) ועד גיל 5 בקירוב. אחת הדוגמאות שהיא מביאה היא ניסוי שבו הראו לתינוקות בני 18 חודשים אדם מבוגר אוכל עוגייה, שהם עצמם אהבו, ועושה פרצוף לא מרוצה, משמע שלא טעים ולו. אחר כך הוא אכל ברוקולי ועשה פרצוף שמח. השאלה הייתה "אם התינוקות יצטרכו לתת לו משהו – מה זה יהיה?", התינוקות הגישו לו את הברוקולי, על אף שהם עצמם לא אוהבים אותו. הם הבינו שהאיש אוהב ברוקולי וזה משמח אותו ולכן החליטו לתת לו את הברוקולי ולא את העוגייה, שהם עצמם מאוד אוהבים. כלומר, התינוקות הבינו שהאדם שיושב מולם הוא בעל השקפה שונה משלהם ולא שפטו אותו ועזרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. הם התאימו את עצמם לתפיסת עולמו. בניסוי הזה, אגב, תינוקות בני 15 חודשים המשיכו להציע עוגיות, לא משנה מה האדם שמולם חשב על זה, ומכך אנו מבינים שבתקופה הקצרה הזו של 3 חודשים, ילד לומד עובדות על הטבע האנושי.

הספר מחולק לכמה פרקים, שבוחנים היבטים שונים של החשיבה בכלל ושל תינוקות בפרט – עולמות אפשריים (העמדת פנים), חברים דמיוניים, תודעה ותשומת לב, הורות חלופית וכן הלאה.

מחקרים מראים, למשל, שילדים עקביים בכל הנוגע לחברים דמיוניים – הם נשאלו בכמה הזדמנויות שונות והתשובות שלהם חזרו על עצמן והתאימו גם למה שההורים סיפרו. חברים דמיוניים יכולים להיות חביבים או עוינים ולרוב מושפעים מהחברה שהילד גדל בה. גופניק גם מוכיחה שרוב הילדים מודעים להבדל בין עולם ה"נדמה-לי" לבין העולם הממשי. הם פשוט מעדיפים את ה"נדמה-לי". היא מספרת לנו על הדרך שבה תינוקות לומדים דרך חיקוי פעולות של אנשים אחרים, מבוגרים, ואפילו לומדים, להימנע מן הטעויות שלנו ולהבין את מגבלותינו.

בפרק שנקרא "להימלט מן המערה של אפלטון" היא מדברת בין היתר על ההבדלים בין אחים קטנים לגדולים. בהיותי אחות קטנה לאח בכור ומוצלח במיוחד – מצאתי את זה מרתק. היא כותבת "אחים קטנים, למשל, לומדים, למרבה ההפתעה, מהר יותר על תודעות של אחרים מאשר אחים גדולים, אף על פי שבדרך כלל הם מקבלים ציונים נמוכים יותר במבחני מנת משכל ובמבחנים מילוליים. אחים קטנים מפתחים אינטליגנציה רגשית וחברתית יוצאת דופן, ואילו אחים גדולים מפתחים אינטליגנציה קונבנציונלית יותר, כזו של בית ספר. לאחים קטנים יש סיכוי טוב יותר להיות משכיני שלום רבי קסם, ואילו אחים גדולים הם הישגיים ורציניים יותר" (עמוד 102).

מסתבר שתינוקות מנהלים בראשם ניתוחים סטטיסטים בלתי מודעים של מצבים ושהם בעצם עושים ניסויים. דרך הניסויים האלה הם לומדים, בדומה למדען במעבדה. מוחם של התינוקות הוא כמו ספוג ומאפשר להם להכיל הרבה דברים חדשים. מוחו של תינוק הוא כנראה מחשב הלמידה העוצמתי ביותר שיש. גופניק אפילו טוענת שילדים קטנים הם בעלי מודעות גבוהה יותר משלנו, המבוגרים. בין היתר, בגלל שלנו יש "חלקים מרסנים" במוח, שלילדים עדיין אין בגיל הזה. גופניק משווה את זה לחוויה שלנו כשאנו מגיעים למקום חדש, שלא היינו בו קודם – אנחנו מרחיבים את התודעה שלנו, מסתכלים על כל הפרטים, הכל מעניין אותנו. בעוד שכשאנחנו מסתובבים ביום-יום בסביבה שאנחנו מכירים ורגילים אליה – אנחנו לא שמים לב להרבה דברים, אלא רק למה שחשוב עבורנו. היא מגדירה את זה כ"אלומת אור" שאיתה אנחנו מאירים רק על מה שחשוב לנו, כל השאר נמצא באפילה. אצל תינוקות זה לא ככה, הם רואים הכל וסופגים הכל.

אחד הדברים שבזכותו היה לי, אישית, יותר קל עם הספר הוא העובדה שגופניק מביאה הרבה דוגמאות מחייה הפרטיים, מהילדות שלה עצמה ומהילדים שלה. זה עושה את כל העניין הרבה יותר נגיש וקל להזדהות. בנוסף יש כמובן, מאמרים, מחקרים ניסויים, קולנוע ואפילו ספרות (כגון האקלברי פין כדוגמא למוסר). רק רשימת הביבליוגרפיה בסוף הספר משתרעת על פני 30 עמודים!

הספר מעניין ומרתק וכתוב בשפה שאפילו אחת כמוני הצליחה לקרוא. הוא בהחלט מצריך מידה של ריכוז ותשומת לב אבל הטקסט לא קשה כמו שחשבתי שיהיה. מומלץ לכל מי שהנושא מעניין אותו או שחי עם ילדים קטנים בבית ומנסה להבין מה לעזאזל הם רוצים ממנו.

בקיצור, נכון, זה נחמד להיות מבוגר ולהצליח לעשות הרבה דברים מסובכים לבד, אבל לא יזיק לנו בכלל לחשוב כמו ילדים מידי פעם.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – סיימתי ספר עיון ונשארתי בחיים כדי לספר על זה!)

פינת העטיפה:

טוב, אולי אני לא אמורה לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון. בכל זאת, אומנות זה אולי לא הצד החזק שם… העטיפה בסדר – חמודה ותואמת את התוכן. עטיפה לבנה (יש לי חולשות לעטיפות לבנות וחבל שאין יותר כאלה) עם אימג' של תינוק חמוד שמציץ בין הסדינים, פאר היצירה של ספריית צילומים בשם "ויז'ואל". בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע, אבל בסך הכל סביר ומשרת את המטרה.

ציטוטים:

"יש רעיון אחד וכללי מאחורי כל הטיעונים והניסויים הספציפיים המופיעים בספר זה. יותר מכל יצור אחר, בני האדם מסוגלים לחולל שינויים. אנחנו משנים את העולם שמסביבנו, את האחרים ואת עצמנו. הילדים והילדוּת עוזרים לנו להבין איך אנו משנים ומשתנים. והעובדה שאנחנו משנים ומשתנים מסבירה מדוע ילדים הם כפי שהם – וגם למה בכלל הילדוּת מתקיימת".

הפוסט התינוק החושב / אליסון גופניק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.