נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

דבורה (דבורי) ירון קדמי היא שופטת פלילית בכירה ומוערכת ואף מועמדת לבית המשפט העליון. היא מבקשת כמה ימי חופש בהליך מזורז, מה שלא קורה בדרך כלל, מקבלת אישור לפנים משורת הדין (בדיוק סיימה משפט ארוך ומתיש) ונוסעת לנופש במלון במדבר. בבוקר למחרת מוצאים את גופתה צפה בבריכה הצמודה לחדרה שבמלון.

על החקירה מופקד פקד צעיר בשם שולי ברזני. חמוש בערמות מוטיבציה, רגישות לפרטים ומראה מצודד הוא מסתער על החקירה יחד עם הצוות שלו.
כבר בתחילת החקירה ברור שרב הנסתר על הגלוי. השופטת המכובדת ניהלה אורח חיים אחד למראית עין ואורח חיים אחר מתחת לרדאר. דמותה מתחילה להסתבך ושולי מגלה עוד ועוד פרטים מחייה ומעברה, שזורקים אותו למלא כיוונים שונים ומשונים. לא פעם הוא מוצא את עצמו אובד עצות ומתוסכל. כל כיוון שהצוות מתחיל לחקור חושף עוד ועוד פרטים מעברה של השופטת, עוד סודות מתגלים ושולי מוצא את עצמו כל פעם מחדש בצומת דרכים, מקווה שהוא בוחר את הכיוון הנכון.

אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי פרטים כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אני כן יכולה לספר לכם שהספר החזיק אותי במתח, גם כשהיה נדמה לי שעליתי על הרוצח, הפרק שאחרי הפריך את הניחושים שלי.
הפרקים לא ארוכים במיוחד והם מחולקים לפי ימים ושעות, כך שמאוד קל להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן מרגע הרצח וכמה זמן עובר. השפה קלילה והספר נקרא במהירות.

במהלך הקריאה ניכר שיש ללוי-שלו ידע נרחב ומעמיק בשלל נושאים, בין אם משפטיים ובין אם פתולוגיים ואז כשמגיעים לסוף הספר, לעמוד התודות, מבינים איזה מחקר ארוך ומקיף עשתה כדי לדייק בכל הפרטים ולהיות נאמנה לתהליכים אמיתיים. כולל פגישות ארוכות וליווי של סגן ראש היאחב"ל לשעבר, ו"נתיחת" גופת השופטת בניצוחו של ד"ר חן קוגל ושלל רופאים בתחומים שונים.

למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום. תדליקו את המזגן, תמזגו לכם כוס יין (תשאירו את הבקבוק ליד, ליתר ביטחון) ותשקעו לתוך החקירה הסבוכה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אנחנו לא רואים הרבה כריכות מאוירות בארץ. משום מה בחו"ל זה הרבה יותר שכיח, אבל כאן זה "לא תפס". אז יש פה שינוי מרענן, במיוחד שמדובר בספר מתח ואת מצפה למצוא כריכה כהה, אפלה ונוטפת דם.
הכריכה מהממת! וגם כאן אני משוחדת כי מאיירת הכריכה היא לא אחרת ממיכל לוי – שלו עצמה, שבין השאר היא גם מעצבת ומאיירת עצמאית מול חברות בארה"ב ובאירופה.
האיור מציג שתי דמויות מהספר ואהבתי שגם בחלק האחורי (במידה ואתם קוראים בפורמט מודפס) תוכלו למצוא את היעל ממשיך לתוך הכריכה הפנימית. על העיצוב הכללי של הכריכה אמון אמרי זרטל המוכשר, יקיר הבלוג.

הפוסט ידי הכובסת / מיכל לוי-שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.

ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."

הפוסט מתכונים לאהבה ולרצח / סאלי אנדרו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שלושה חברי ילדות שגדלו באיזה מקום שכוח אל בערבה, נפגשים אחרי כמעט 20 שנים, מתוך מטרה לחזור לישוב ולעשות…משהו. הם 'נקראו' לשם על ידי החבר הרביעי בחבורה (שהייתה). אנחנו לא יודעים מה ואיפה בדיוק הם צריכים לעשות ובהתחלה הכל לוט בערפל.

האמת? בהתחלה זה בכלל לא מעניין. כי הדיאלוגים ביניהם פשוט מעולים לכל אוהבי ההומור השחור והסרקזם באשר הם (אני! אני!), שהיו רגעים שממש צחקתי וסימנתי לי משפטים שאני חייבת להשתמש בהם.

השליש הראשון של הספר מוקדש להכרת הנפשות הפועלות – נעמה, שכתבה ספר הדרכה אחד ומאז רוכבת על גלי ההצלחה/כישלון שלו וכבר בתחילת הספר מועדת במדרגות ומסדרת לעצמה חבורה יפה מאוד על חצי פנים פלוס שן שבורה, היא גם גרושה ואמא לתאומים בני 13. גלי, אם חד הורית לעלמה בת השבוע וחצי שפיתחה בעברה משחקי מחשב והדר – שחקן סמי כושל שעדיין לא מצא את עצמו. החבר הרביעי הוא גיא – עליו אני לא אספר לכם יותר מידי כי החשש לספוילרים כאן גדול מידי.

החברים עברו אירוע טראומטי בישוב לפני המון שנים, חלקם מדחיקים אותו וחלקם לא זוכרים קטעים נרחבים ממנו. עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים אט אט מה קרה, הודות לפרקים בפונט אחר, שבהם חוזרים אחורה לאותה התקופה שבה הכל התחיל ובעצם גם נגמר.

אם בחצי הראשון של הספר צחקתי בטירוף, אז בחצי השני הייתי בעיקר בהלם. לא ציפיתי לזה. הדיאלוגים המשיכו להיות שנונים ומעולים, אבל ההבנה של מה שקרה התחילה לחלחל לאט לאט פנימה והעבירה אותי סוג של רכבת הרים רגשית. רגע אחת צחקתי ורגע אחד בא לי לבכות. ואיכשהו, שני הרגשות חיו בשלום זה לצד זה.

החזרה לבית ילדותם, למקום שממנו ברחו, מאלצת אותם להתמודד עם הזכרונות שצפים ועם הרגשות המודחקים יותר ופחות שהיו בין החברים.

בסופו של דבר הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן, לא הייתי מוכנה לכיוון שהספר הלך אליו והיו רגעים שמצאתי את עצמי עם החיוך מהמשפט הקודם, תקוע לי על הפרצוף בזעזוע במשפט הבא. לא ידעתי מאיפה זה בא לי.

נטע חוטר הצליחה לבנות את הסיפור בצורה מרתקת ומעניינת, כך שלא רציתי להפסיק לרגע וכשסיימתי הרגשתי חסרת נשימה, אפילו שזה לא ספר מתח 'קלאסי'.

מומלץ בחום, רק קחו בחשבון ש'קליל' זה לא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות התלהבתי מהכריכה של הספר הזה, היא סתמית ביחס לתוכן של הסיפור. בהתחלה חשבתי שזה סדין סתור, אבל במבט מעמיק מסתבר שמדובר בנייר מקומט שפרשו אותו מחדש. מודה שלא לגמרי הבנתי ולא אהבתי. דווקא את הדרך שבה כתוב שם הספר, על מעין סרט – אהבתי. הקומנטרסט של הצבעים חד וקופץ לעין. יחד עם זאת, יש סיכוי שאם לא היו ממליצים לי על הספר, זה לא משהו שהיה תופס את תשומת ליבי וחבל.

ציטוטים:

"היא הייתה נחושה בדעתה להירגע באופן מיידי כי אין סיבה שלא, אבל החלטתה המושכלת התעכבהנ בדרכה אל מערכת העצבים, וכך, במדרגה הרביעית, ראייתה התערפלה לרגע. אולי הסתובב קרסול ואולי זה היה המחסור בחמצן, אבל משהו בעולם איבד את אחיזתו, הקפוצה לרוב, בגופה. נדנוד, טלטול, בלבול, בעתה, מיקוח, השלמה. ששת שלבי ההשתטחות. יד אחת נשלחה קדימה והשנייה אחזה בתיק, אינסטינקטים חייתיים וקדומים שסייעו לנו לפני מיליוני שנים להגן על הסלולרי. מנגנון חישוב הנפילה, שמכוון אותנו מילימטרים שמאלה או הצדה לצורך צמצום הפגיעות, לא כלל בנוסחה את מעקה הברזל עליו הוטח, בחוזקה, צד ימין של פניה".

"כל הדיבורים האלה על איכות חיים ואוויר היו שקר. איכות חיים זה ביטוי ששמור למקומות שאין שום דבר מעניין להגיד עליהם חוץ מזה שאין בהם הרה אנשים אחרים, ואין בהם הרבה אנשים אחרים כי אין בהם שום דבר מעניין. אוויר זאת מחמאה שאתה נותן כשכל המחמאות האחרות לא תקפות".

"לצעוד באומץ אל מקום שבו איש טרם צעד? כמה אומץ כבר צריך כדי לצעוד אל מקום אליו איש טרם צעד? אתה לא צריך אומץ, אתה צריך סקרנות ועניין. אם כבר אז להפך, אומץ הוא לצעוד בשנית אל מקום שכבר צעדת אליו פעם, נחלצת ממנו ברגע האחרון והשארת בו שאריות מהנפש שלך. זה אומץ."

"הימים עוברים כמו שנים והשנים עוברות כמו ימים"

"…ההורים שלו הולכים להתגרש כי הם מודרניים, זאת הייתה אופציה נסבלת מבחינתוץ הוא לא בדיוק ידע מה זה אומר, אבל סמך על שיקול הדעת של נעמה. הוא נזכר בזה כשגדל והתגרש בעצמו, למרות שלא הרגיש מאוד מודרניץ הוא בעיקר הרגיש גרוש. עוד חוליה בשרשרת של גירושים שבאותה העת כללה את הוריו ואותו, ובעתיד ככל הנרא תכלול את בנותיו, או אחת מהן, ואת הבנות או הבנים שלהן, כי הרי זה תורשתי. הדור הראשון שמבקר במחוזות הגירושים חוזר משם עם טפיל מידבק, תולעת סרט שעוברת לילדים ולילדי הילדים ונשארת במשפחה לתמיד".

הפוסט ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר מחולק לשלושה פרקים ארוכים. הראשון טס לי, מה זה טס לי? קראתי את כולו בנשימה עצורה באותו לילה נטול שינה והוא גם הארוך מבין השלושה, כ-80 עמודים. שני הפרקים הנותרים נקראו קצת יותר לאט, מיד תבינו למה.

יום שישי אחד מיכה נוהג מהקריות לתל אביב. אל רכבו מתפרץ בחור צעיר עם אקדח, מאיים על חייו ואומר לו "סע". החלק הראשון עוקב אחר הנסיעה של מיכה והצעיר, על השיחות שהם מנהלים בדרך, על השיחות שמתקבלות בניידים שלהם ועל האווירה הסופר מתוחה בין החוטף לנחטף, בין הצעיר למבוגר, בין מישהו במשבר למישהו שרוצה לעזור. דרך הנסיעה אנחנו מתוודעים למיכה, לחייו ולמשפחתו ולאותו צעיר המחזיק את האקדח שמכוון כל הנסיעה לירכו של מיכה.

שני הפרקים הנוספים הם על נשים. דמויות שקשורות באופן ישיר למיכה ולחוטף. דרכן אנו לומדים עוד על עברם ועל הנסיבות שהביאו את השניים לאותה נסיעה מלחיצה מהקריות שבצפון ודרומה.

החלק הראשון כאמור, נקרא ממש מהר. אפילו שהוא ארוך יחסית (מהווה כמעט חצי מהספר). כשסיימתי אותו הרגשתי שיוצאת לי נשימת הקלה כזו, כאילו עצרתי את הנשימה בזמן הקריאה. זה לא ספר מתח, אבל ממש הרגיש ככה. הייתי על קוצים. הסיטואציה שבה מישהו פורץ לך לרכב באמצע נסיעה, מכוון אליך אקדח וגורר אותך לנסיעה ארוכה, שאין לך מושג מה יהיה בסופה, פשוט מלחיצה.

שני החלקים האחרים נקראו הרבה יותר לאט. הקצב בהם היה יותר איטי. לפעמים היה נדמה כאילו מי שכתב את הפרקים האלה, הוא לא זה שכתב את הראשון. הם יותר תודעתיים, הולכים אחורה וקדימה בזמנים ומאפשרים לנו היכרות מעמיקה יותר עם הדמויות אשר קשורות לגברים, שהובילו את הדרמה שהתרחשה בפרק הראשון.

המוטיב החוזר לכל אורך הספר הוא הנסיעה ברכב וחשבון הנפש שהנוסעים עושים עם עצמם במהלכה. תחילה מיכה, בעודו נוסע עם החוטף מצפון לדרום ואחר כך הנשים, אשר נוסעות מדרום לצפון. בדרך דרומה מיכה חושב על חייו, איך התגלגלו ועל התקווה להתחלה חדשה. בדרך צפונה הנשים חושבות על דברים דומים, מכניסות אותנו לתוך חייהן ומחשבותיהן.

הייתי רוצה להגיד שבסוף נסגר מעגל, אבל זה לא בדיוק המקרה. יש דברים שימשיכו להדהד אצל הדמויות עוד הרבה זמן והרבה שנים. יחד עם זאת, יש משהו אופטימי בסוף, אולי ההתחלה החדשה שכולם כל כך שיוועו לה.

זה סיפור נוגע וכואב על מערכות יחסים. בעיקר כאלה בתוך המשפחה – אחים ואחיות, אבות ובנות, אבות ובנים. יש כאן שתי משפחות שמתחברות בעקבות טלטלה נוראית שהן עוברות ומשפיעה על כולם לאורך שנים. כשסיימתי לקרוא כל מה שרציתי לעשות הוא להתקשר לאחי ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, ושאפילו שהוא הבכור, אני אשמור עליו ככה שלא ייפול אף פעם.

את  ההשראה קיבלה נועה גוטר שגיא ממקרה אמיתי שקרה, אותו היא מציינת באחרית הדבר – "הסיפור הזה חטף אותי לקראת שנת 1999. שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע – איש חטף איש, וככה זה נגמר" (עמ' 185). הסיפור ליווה אותה במשך שנים עד שהספר ראה אור. זהו ספרה הראשון.

ספר קולח ומרגש, שיגרום לכם להרים טלפון להורים ולהזכיר להם כמה אתם אוהבים אותם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה לא רעה, אבל די פשטנית – עיקול בכביש שומם, שקיעה או זריחה. אני לא מתה על תמונות באימג' בנק כזה או אחר לכריכות, אפילו שפה זה די מתאים. אפשר להתפלסף קצת על המשמעות, במיוחד אחרי שמסיימים לקרוא – האם זו שקיעה שמסמלת סוף, או דווקא זריחה של התחלה חדשה? האם העיקול מסמל שינוי כיוון שכל הדמויות בחרו לקחת? האם זו בסך הכל הדרך בה נסעו כולם מצפון לדרום ומדרום לצפון?. אבל כל זה כאמור, מגיע אחרי הקריאה. לפני הקריאה אני חוששת שכריכה כזו קצת הולכת לאיבוד וחבל.
דבר נוסף – אני אוהבת מאוד את הפורמט הגדול יותר שהוצאת עם עובד עברו אליו כאן (מי שקורא מודפס יבין על מה אני מדברת), משהו בשוליים הלבנים מסביב לטקסט נותן קצת אווריריות ופחות מעיק בקריאה.

ציטוטים:

"בסוף הוא כן התגרש ולכולם כאב. ומה יצא לו מזה? זיונים שהביאו לו כבוד, ובדידות שלקחה לו אותו. בדידות של עכשיו ובדידות מעכשיו" (עמ' 21)

הפוסט דברים נעלמים / נועה גוטר שגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ואז הגיע אלי הספר "אבקועים", עם כריכה מינימליסטית שנחש שחור מתנוסס עליה ובמרכז הסיפור – ג'ומעה, ילד טבע חובב זוחלים והרפתקאות. לא היה לי סיכוי מולו.

הספר מלווה את ג'ומעה במשך 35 שנים, כמעט כל חייו. ג'ומעה הוא שם חיבה של בועז. בועז גדל עם אם יחידנית ואין לו מושג מי אביו, היא לא מוכנה לגלות לו (וגם לא לאף אחד אחר כנראה) ומתעצבנת בכל פעם שהוא שואל אותה על זה. בצעירותו הוכש בועז על ידי צפע ואושפז בעקבות כך. במקום לפתח חרדה תהומית מהזוחלים האלה, הוא בוחר את הדרך השנייה – חוקר ולומד הכל על נחשים ולשנים הופך ללוכד נחשים מדופלם ומוערך, שגם מגדל נחשים בבית להנאתו.

בועז ממשיך לגור עם אימו גם בבגרותו ואני לא היחידה שלא היה לה סיכוי מולו – הוא מלא בכריזמה ומושך אליו בחורות כל הזמן, בכל שלב בחייו.

הדמות של בועז מורכבת ולא ידעתי אם בא לי לחבק אותו או לתת לו סטירה. יש רגעים שהוא נואש לתשומת לב וחום ואהבה ולעומתם רגעים שהוא הודף מעצמו את כולם ולא נותן לאף אחד לחדור את השריון שעטה על עצמו. במהלך בגרותו המתוארת בספר נראה כאילו הייתה חסרה לבועז איזושהי הדרכה בחיים, אולי המחסור בדמות אב והוא מחפש את עצמו כל הזמן. רק ליד הנחשים שלו הוא מרגיש רגוע ושלם.

לחייו של בועז מתפרצים נער ונערה – דניאל ונופר, ועושים לו בלגן שלם בכל עולמו הפנימי.

יש משהו מאוד שובה בדמות של בועז. גם אם לא הסכמתי עם הבחירות שהוא לוקח ועם הדרך שבה הוא מדבר עם אנשים, עדיין מצאתי את עצמי מוקסמת ממנו. בדיוק כמו הדמויות שנכנסות ויוצאות מחייו.

אבקועים הם בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית. גם בועז הוא כזה.  הוא צריך היה לגדל את עצמו כמעט לבד וללמוד איך לתפקד בחברה הזו בכל מיני אופנים – עם חברים, עם בנות זוג, עם משפחה ואיתו עצמו.

הספר מלא בתיאורי נחשים ומידע רב על הגידול שלהם, תהליכי רבייה ועוד פרטי טריוויה מאוד מעניינים (אותי לפחות). זוכרים את אותה קבוצה שהצטרפתי אליה כדי לענות לבן שלי על שאלות? אז בתודות שבסוף הספר מצאתי מישהו שזיהיתי את שמו מהקבוצה הזו, שאני מניחה שעזר בין היתר עם כל הפרטים.

אהבתי מאוד את הספר והוא נקרא במהירות, על אף שאין בו ממש פרקים ואין איפה "לעצור". השפה יפה וקולחת ותיאורי הטבע, הנופים ובעלי החיים (ובתוכם כל סוגי הזוחלים) מרגשים ותואמים את המציאות.

מומלץ.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי מקודם – הכריכה די מינימליסטית ויחד עם זאת לגמרי עושה את העבודה. כולה צבועה בצהוב, שם הספר כתוב באדום ובין האותיות מתנוסס לו נחש שחור. צהוב, אדום ושחור – צבעי אזהרה. לחלוטין משרת את המטרה ומושך להרים את הספר ולהבין ממה בדיוק מזהירים אותי. זה מושלם. אני לא מצליחה לחשוב על כריכה מתאימה יותר, אפילו שעל פניו נחש הוא הבחירה המתבקשת. לפעמים הפשוט הוא הכי נכון.

הפוסט אבקועים / שירז אפיק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר 'אספת דיירים' הוא בעצם אספת סיפורים. בסיפורים נפגוש את חלק מדיירי הדירות אשר גרים כולם בבניין אחד ברחובות וחולקים חדר מדרגות ולוח מודעות.
הסיפורים קצרים וביניהם מוצגות ההודעות שנתלות על לוח המודעות המשותף – דיירים שמתנצלים על שיפוץ או על רעש אחר מראש, בקשות של הועד וגם דייר המציע את שירותיו כשליח.

בין הדמויות תמצאו מנהלת משפחתון החושדת בסב של אחת התינוקות, משפחה חרדית שבכי קבוע וקורע לב של תינוק נשמע מדירתם כמעט כל הזמן, אלמנה שמבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה המנוח ועוד.

אחד הדברים היפים שקורה הוא, שבחלק מהמקרים קוראים על אותם השכנים מזוויות שונות – גם כשהם עצמם מספרים את הסיפור וגם כששכנים אחרים מזכירים אותם בסיפור שלהם. זה נותן מעין תמונה כוללת על הבניין, ואפשר אולי להגיד על המיקרו קוסמוס הזה שחי ונושם בבניין אחד ברחובות.

כעסים, אהבות, אמפתיה, חרדות, אלימות, חברות – קשת שלמה של רגשות תמצאו בספר הקטן והמקסים הזה, העובר בין הכללי והמשותף (לוח המודעות) לבין ההתנהלות בתוך הדירות עצמן. בין מה שרוצים להראות לעולם שבחוץ ומה שמשאירים בפנים, כשחושבים שאף אחד לא רואה ולא יודע.

הסיפורים עצמם נוגעים ללב ומקסימים וגרמו לי לחשוב עד כמה אני לא מכירה את השכנים שלי היום. אני רואה אותם במעלית, בחניון, ליד תיבת הדואר, בדרך לפחי הזבל ולפעמים גם בבית קפה הסמוך – ומה אני באמת יודעת עליהם? כמעט כלום. לפעמים איזו אנקדוטה רפואית (זו שעברה ניתוח) או אהבה חדשה (זה שסיפר לי במעלית שהתארס, אבל עברה למעלה משנה והם כבר לא יחד) וזו שהבן שלה אלוף בשח מט – תכלס לא הרבה…

ומה אתם יודעים על השכנים שלכם?

ממליצה. חלק מהסיפורים נשארו איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה אנחנו רואים מעין דוגמה גיאומטרית, שנראית כמו פרט מתוך קיר חיצוני של בנין משרדים.

אני לא כל כך אוהבת את הכריכה הפעם. אני חושבת שהיא עושה לספר עוול. האימג' קר ומנוכר ובכלל לא נראה כמו בנין מגורים, בטח לא בנין של חמש קומות ברחובות. מעבר לעובדה שקורות המתכת בתמונה שלובות אחת בשניה כמו שחיי השכנים בבניין שלובים אחד בשני, לא הצלחתי לחשוב על שום קשר למה שמתרחש בתוך הספר. הספר עדין ורגיש ואילו האימג' אגרסיבי ורחוק מהמציאות המתוארת בסיפורים.
מה גם, שבחלקו התחתון רואים השתקפות של מטוס, שמחזקת אצלי את ההשערה שמדובר בצילום של גורד שחקים.

הפוסט אספת דיירים / אורית גרוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

חלק מהפרקים קצרים וחלקם ארוכים ממש והם מובאים מפיהן של שלוש דמויות במשפחה אחת בעת משבר – נתי, האב, הוא כוורן במקצועו שהיה רוצה מאוד שהילדים ימשיכו וירחיבו את העסק המשפחתי. אורי, הבן הבכור שבוחר בחיי הפשע ועמליה, הצעירה רק במעט מאחיה אורי, שהיא דיילת שרוצה להכיר את העולם הגדול. הם גרים במושב כלשהו בין חצור לתל נוף.

דמות נוספת בסאגה הזו, שקולה לא נשמע בפרקים, היא אם המשפחה רינה, מנהלת בית ספר וחולת סכרת וכליות שמצבה המדרדר נראה כאילו הוא הדבר המאחד בין כולם.

השם של הספר מעניין בפני עצמו ומעביר מעולה את הדילמות המשפחתיות שהדמויות שלנו נתקלות בהן. הן הלא משפחה, משפחה אמורה להיות לצידך לא משנה מה, נכון? זה מה שתמיד אומרים לנו. צריכים לתמוך בך גם ברגעי הדבש וגם ברגעי העוקץ. או ברגעי המוות כרומז שם הספר.

אורי מצטייר כדמות העיקרית בסיפור, הפרקים אשר מובאים מנקודת מבטו הם ארוכים יותר ונכנסים יותר לבטן. עוד כשהיה תלמיד עשה צרות וכבר בתחילת הספר אנחנו מבינים שהוא מתעסק בפריצות וגניבות. הוא רוצה הרבה כסף, רוצה להיות מישהו, רוצה שההורים יתגאו בו. מחפש את האישור שלהם, ובמיוחד של אימו כל הזמן.
גם עמליה מחפשת את עצמה וחלק גדול מזמנה לא נמצאת בארץ. יש נתק גדול בינה לבין ההורים ותכלס הם לא ממש יודעים מה עובר עליה.
נתי מאוכזב שהוא לא יכול להוריש את העסק לאף אחד מהילדים. לרגע הוא לא מפסיק לקוות שאולי זה עוד יקרה יום אחד, שהם יתעשתו. אבל הילדים, כל אחד בדרכו, פשוט תופסים מרחק מהבית ומגיעים רק כשאין ברירה. דרך עיניו של נתי אנחנו גם לומדים על מערכת היחסים שלו עם רינה, איך התחילה, איזו חברות מדהימה הייתה ביניהם ואיך הגיעו למצב של לינה בחדרי שינה נפרדים.
מחלתה של רינה גורמת לכולם לבלות יותר זמן יחד.

מה יקרה ביום בו אורי יחליט שהוא בורח מהחוק? או ביום בו עמליה תבחר לנהל מערכת יחסים עם גבר המבוגר ממנה בהרבה שלא חי בארץ בכלל?

הסיפור בנוי משני קווי עלילה – אחד בשנת 2014 והשני בשנת 1999. התקופות נשזרות אחת בשנייה, כמו גם הדמויות, מה שעלול להיות מבלבל עבור קורא לא מרוכז. יחד עם זאת, אני חייבת לציין שערן בר-גיל עשה עבודה טובה בזיגזוג בין הזמנים והדמויות. הסיפור בעבר מסביר את האירועים שקורים בהווה בזמן שהם "קורים" בפרק. ובגלל שזווית הראיה משתנה בהתאם למספר, אנחנו גם מקבלים הצצה לסיטואציה מכמה זוגות עיניים.

זה ספר מקסים ומרגש על משפחה, קשרי דם, סדרי עדיפויות ובחירות. אחד הטובים שקראתי לאחרונה. וגם עצוב. שלא תגידו שלא אמרתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די פשוטה, אבל יפה מאוד לדעתי. צילום תקריב של חלת דבש, אשר ניגרת ממנה טיפת דבש. לפעמים לא צריך יותר מזה בשביל שתהיה כריכה טובה, שתעביר טוב את האוירה הכללית של הספר ותתכתב כמובן גם עם השם שלו.

הפוסט על הדבש ועל המוות / ערן בר-גיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.