'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז יש לנו שלושה קווי עלילה –

הראשון ואולי הכי מפורט הוא סיפורו של פיטר. פיטר הוא בעל עסק לניקוי בתים (בעיקר בתים של אנשים שנפטרו והושארו בזוהמה מוחלטת). הוא בודד ומבלה חלק מזמנו הפנוי בספרייה. באחד מביקוריו הוא מעלעל בספר בוטניקה ונופל לידיו מכתב אהבה שהושאר בין הדפים. במכתב מצוינים שמות של כמה פרחים נדירים והוא מחליט לחקור עליהם ובסופו של דבר גם יתור אחריהם בעולם בחברת גבר שהכיר בשם הנס ברג. דבר שישנה את חייו לנצח.

השני הוא הסיפור של דוקטור קול, חוקר ימי שממש בפרק הראשון של הספר כמעט מסיים את חייו בתוך תא מחקר תת ימי (מעין צוללת), הוא מוצא בבטנו של לוויתן קופסה שחורה של טיסה שנעלמה לפני 30 שנים ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. מציאת הקופסה השחורה מעלה תקוות שאולי יגלו מה עלה בגורל הטיסה ומדוע התרסקה. פרופסור קול מקבל תשומת לב חדשותית רבה בעקבות הגילוי, אבל הוא בכלל לא מעוניין בה. מבחינתו הם מתעסקים בכל מה שלא חשוב.

השלישי הוא סיפורו של דאב. דאב הוא ילד מאומץ אשר נאסף לביתם של לן ומוד כמשפחת אומנה ובסופו של דבר נשאר שם כל חייו. בגלל עברו במשפחות אומנה רבות הוא סובל מחרדת נטישה, שמשתפרת רק במעט במהלך השנים. בבגרותו הוא עובד כטלפן במוקד אמבולנסים. לאחרונה הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש ובעקבות אלה עולים אצלו זיכרונות לא שלו, זיכרונות שהוא רואה בבהירות רבה ובפרטי פרטים, ממש כאילו הוא חווה אותם.

איך שלא מסתכלים על הספר הזה – זה ספר על עבר, הווה ועתיד. פיטר מתחקה אחר הפרחים שצוינו במכתב כלשהו מהעבר, זה נותן משמעות חדשה לחייו בהווה ומשנה את עתידו לחלוטין. דאב נזכר בזיכרונות מהעבר שכלל לא שייכים לו, כאבי הראש משפיעים על ההווה שלו וההחלטה לחפש את בעל הזיכרונות תשפיע על עתידו. דוקטור קול מצא קופסה שחורה של טיסה שקיבלה את השם "הנשכחת", והתקווה היא שיגלו עליה עוד פרטים מהעבר, הגילוי משפיע על ההווה שלו. זה ספר על זיכרונות ועל איך כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט קצת שונה.

כמו שציינתי, זה ספר לא פשוט לקריאה לאנשים עם ריכוז רופף כמו שלי, יחד עם זאת הרגשתי שאני עוברת סוג של מסע, בדיוק כמו שהגיבורים בסיפור עוברים. פיטר עובר תלאות וכמעט מקפח את חייו בחיפוש אחר הפרחים מהמכתב. אגב, הפרחים כל כך סיקרנו אותי, שחיפשתי אותם בעצמי ברשת וגיליתי שהם תוארו בצורה מדויקת מאוד בספר. כקוראת עברתי עם פיטר את מסעו בנמיביה, במקסיקו, בצ'ילה והרחקנו עד סומטרה.

לקראת סוף הספר, כשהדברים החלו להתבהר, הרגשתי כמו בספר מתח כשכל הרמזים מתחילים להתחבר והכל נופל למקום הנכון. מעין קתרזיס. והתרגשתי. המון. סיימתי את הספר עם עיניים לחות, מה שלא קרה לי כבר הרבה זמן.

בקיצור – מומלץ מאוד מאוד ושווה את המאמץ!.

פרק ראשון להתרשמות אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה יפיפייה ומשקפת יפה את תוכן הספר – פרחים. רק חבל שהפרח על הכריכה שייך לפסיפלורה, שדווקא היא לא מוזכרת בספר. אהבתי יותר את העטיפה המקורית של הספר (כאן) שבה רואים רישומים של הפרחים אשר מוזכרים בספר. חזרתי הרבה לכריכה והסתכלתי עליה, היא באמת יפה ואני מניחה שהייתה סיבה למה נבחר דווקא הפרח הזה, רק חבל שהוא ספציפית לא קשור לעלילה.

ציטוטים:

"אמנם הנס היה דוקטור לפסיכולוגיה והוא היה מנקה, אבל שניהם טיפולו בחרא של אנשים אחרים".

"אם מישהו מעז לשאול את קול בענייני אמונה – זה קורה לעתים נדירות, אבל קורה – הוא תמיד מקדיש זמן כדי להסביר שאלה שלא מקבלים את התפיסה הזאת הם אלה שפונים לאלוהים ומאשימים אותו בחסרונותיהם, רק מפני שהם לא נמצאים במצב תמידי של התעלות משולחת רסן. סביר הרבה יותר שהאשמה נעוצה באבות שלהם ולא באבינו שבשמיים".

הפוסט זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את המשפט "you had me at hello"  מהסרט ג'רי מגוויר? אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שאני מחזיקה ספר מיוחד ביד. ספר על אהבה. סוג של, לפחות. על אהבה הפכפכה, לא ברורה, לא קיטשית אבל גם לא לגמרי צינית.

הסיפור מובא מפיו של גבר שיושב בבר, הוא מגולל את סיפור אהבתו/התאהבותו, לאישה שיושבת איתו. בהתחלה זה נראה כאילו אותה אישה היא סוג של מלאך, הוא מיטיב לתאר את יופיה, את גופה, אפילו את החרדות שלה והמצוקות שלה. והוא שם, כדי לתמוך ולהכיל.

ככל הסיפור מתקדם אנחנו למדים שאותה אישה קיבלה הצעה מפתה מאוד מגבר עשיר. הצעה שמעמידה את כל מערכת היחסים הזו במבחן.
תחילה מרגיש לנו כאילו המספר בטוח מאוד ביחסיו עם אותה בחורה, שהיא כרוכה אחריו, שהיא צריכה אותו כי היא חרדתית וקשה להכיל אותה. הביטחון הזה אולי הוא זה שמפיל אותו בפח. וכשהכל מתחיל להתפרק, אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי. מי מוביל ומי מובל.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שקראתי את הספר. הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא שפשוט לא מצאתי את המילים לכתוב. גם עכשיו קשה לי. זה לא סיפור רגיל, הוא גם לא מובא בצורה רגילה. פשוט יש בו משהו. תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה…

הרגשתי שהוא מצליח לתאר תחושות ורגשות רבים שעולים במערכות יחסים. שאלות שעולות ודברים מטופשים שאנחנו עושים ואחר כך לא מבינים למה. העליות, המורדות, העמקים, הגאיות, השמחה והדכדוך שמגיע אחריה. חוסר הידיעה שלפעמים מלווה אותנו והשאלה "האם היא/הוא באמת שלי?".

קיבלתי את הספר מאוריאל קון, שהוא העורך והמוציא לאור של הוצאת תשע נשמות. את אוריאל אני מכירה כבר לא מעט זמן, אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים את פנים. הופתעתי למצוא אותו בשבוע הספר, כי הוא ידוע כאחד שלא מסמפת ממסדים ודברים כאלה. לא הייתי צריכה אפילו להציג את עצמי, הוא ישר זיהה. קשקשנו כמה דקות, מהר מאוד הגענו לעניין הגירושין (לא זכור לי ממש איך התנהלה השיחה ואיך זה הגיע לשם בכלל), וברגע ששאלתי אותו "אז על מה אתה ממליץ לי?" הוא הרים את הספר הזה ואמר לי "את חייבת". עכשיו אני מבינה למה.

אז כן, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא מרגש מאוד. הוא גם עצוב, אז קחו את זה בחשבון. באופן כללי, הוא די מטלטל, אבל עושה את זה בצורה כל כך עדינה ופיוטית, שאתם בכלל לא מרגישים ומבינים את זה רק אחרי שסיימתם. אז בהצלחה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תשע נשמות (כמו ההוצאות הקודמות שאוריאל היה שותף בהן – סמטאות וזיקית) מתהדרת בקו עיצובי נקי, שמלווה באדיקות את כל הספרים שיצאו בהוצאה. המטרה היא לשמור על אותו עיצוב, בשינויים קלים של צבעים ואיורים מינימליסטים. אז ככה שאין פה הרבה אלמנטים להתייחס אליהם כי הקו הוא אותו קו. הצבעים הם חמים – ורודים וסגולים, שבהחלט מתאימים לספר העוסק באהבה. באיור אנחנו רואים שתי כוסות. אחת כוס מרטיני והשניה נראית כוס ויסקי. לידן יש כפפות נשיות ומאפרה עם סיגריה בוערת – תפאורה מושלמת לזוג שיושב בבר ומדבר על החיים.

ציטוטים:

"לו רק הייתה חכמה יותר, היא נהגה לומר. לו רק הייתה נבונה יותר. _כי גם התבונה היא בעלות על כלי קסם שהופך את העולם למקום שקל יותר לשלוט בו, היא מנורה של אלדין או נוסחה ליצירת זהב.)…"

"כנראה שום ערב לא יוכל לדמות לערב הראשון, העירום לא יהיה שוב חשוף כמו בפעם הראשונה, המחוות הראשונות, המהוססות, מלאות הספק והעזות מדי, לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, כי שום דבר שאנחנו רוצים לא מתגשם בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אהבה או שאיפה או ילדים, אנחנו מתקדמים מאכזבה לאכזבה, מתקווה להכחשה, מציפייה לכניעה, ככל שאנחנו מזדקנים, וחושבים או לומדים לחשוב שהדבר השגוי היה הרצון, שהיה כה עז עד שפגע בנו, ומאמינים או לומדים להאמין שהתקווה הייתה הטעות שלנו, והציפיות היו השגיאה, ושככל שנרצה משהו כך יהיה קשה יותר להשיג אותו, אף על פי שהווארד אומר שזה לא נכון, האיש שהיא נישאה לו אומר שזה לא נכון, שמה שאנשים רוצים יותר מכל דבר אחר זה כסף, כי כסף מייצג כל דבר, אבל אנשים מתביישים בכך שהרגש היחיד שלהם קשור לכסף, ומסתירים את הרגש הזה, ובסופו של דבר יכול להיות שגם אני מסכים איתו".

"כולם, כמובן, הבטיחו לי שארפא. זה חולי שכולם לוקים בו, כל אדם בדרכן, מתאשפזים בצנעה, סובלים, קוראים לרופאים הקבועים, נוטלים מבתי המרקחת את המרשמים הקבועים, והם ידעו שבוקר אחד גם אני אמצא את עצמי בריא כתמיד. מתברר שאין דבר שהחלמתו ודאית יותר מלב שבור; וגם כשהלב לא שבור, ואני הייתי משוכנע ששלי לא יכול להיות שבור, שהוא רק סובל מנקע קל, יש בנמצא תרופות בטוחות, והבטוחה מכולן היא הזמן".

"שאלתי את עצמי איך נרגיש אם אי פעם נבין סוף סוף הכל. חשבתי על הפעמים שבהן התעוררה בי תחושה דומה לזו שהשרה עלי הים החשוך, אותה תחושה שמתעוררת בדיוק רגע לפני ההירדמות, ואיך בבוקר מרגישים שבליל אמש משהו באמת הובן סוף סוף. אבל לנפש בוודאי קשה מידי להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואולי זה מסוכן מידי לנפש להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואנחנו נרדמים תמיד בדיוק באותו רגע שהידע שיהיה תיכף בידינו נעשב מסוכן לנו".

"אני סיימתי לבלוע את מכסת הצפרדעים שלי, וגיליתי שהן לא מנת הדגל בתפריט, וכעת אני פשוט מעביר אליו את טעם הצפרדעים".

הפוסט מאוהב / אלפרד הייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו רומן לא שגרתי בכלל בין רוסה, מנהלת משק בית בבית משפחת בלינדר האמידה לבין חוסה-מריה, פועל בניין אלים משהו. על פניו נראה כאילו יש כאן מתכון מנצח לטלנובלה (אלימות, זעם, קנאה, רומן סודי) ועדיין – הספר לא נופל במלכודת הזו.  

חוסה-מריה הוא טיפוס די עצבני. הוא עובד בבניין ובאחד הימים נתקל ברוסה במקרה והשניים מתאהבים. הפגישות שלהן קורות בסתר שכן לעיניין המעמדות יש משקל רב בחברה. תקרית בעלת אופי פלילי משהו מביאה את חוסה-מריה לחפש לעצמו מקום מחסה, שיוכל להסתתר בו עד יעבור זעם. הוא מצליח להיכנס לביתם של הבלינדרים ומתמקם בקומה האחרונה. מדובר בוילה גדולה ומפוארת, שמפאת גודלה ומיעוט האנשים החיים בה, אף אחד אפילו לא שם לב שנוסף דייר משנה בחדר למעלה. הוא מתנהל לו בשקט ובלילות חומק למטבח לקחת אוכל. רוסה כמובן אינה יודעת כלום מכל זה. ולא מבינה בכלל לאן נעלם אהובה.

זה מעניין שדמות כמו של חוסה-מריה, שמתואר כטיפוס יצרי ואפילו קצת אלים, שהכבוד שלו חשוב לו, בוחר להכניס את עצמו לסיטואציה שבה הוא צריך להתנהל בשקט ובעדינות, כי אחרת ישמעו אותו. זעם הוא שם מתאים לספר כי הזעם של חוסה-מריה מניע אותו בהרבה מובנים. ומצד שני, יש מקרים שבהם אין לו ברירה, אלא להישאר בשקט ולשתוק כי אחרת הוא יחשוף את נוכחותו בבית.

מידי פעם הוא יוצר קשר עם רוסה בטלפון ובזה, כמובן, הוא לוקח סיכון אדיר כי הוא מתקשר מתוך קו אחד של הבית לקו השני כי עם כל הזעם שמבעבע בתוכו, חוסה-מריה מאוד מאוד אוהב את רוסה, זה אפילו לא מוטל בספק. הוא לא מגלה לרוסה איפה הוא נמצא והיא ברוב המקרים פשוט בטוחה שהוא בכלא….. ואי אפשר להגיד שהוא מתייחס אליה בצורה לא נאותה (במסגרת מה שמתאפשר להם כמובן). פשוט ריחמתי עליו בסצינה שבה הוא מגלה שרוסה בעצם ממשיכה בחיים שלה אחרי שלא שמעה ממנו תקופה ארוכה, ונפגשת עם איזה בחור. נקרע לו הלב. והוא לא יכול לעשות עם זה כלום.

תקופת השהות של חוסה-מריה הולכת ומתארכת והוא לומד הרבה דברים על דיירי הבית והמינהגים שלהם. כולל על רוסה עצמה. הוא ממש הופך בלתי נראה ורוב הזמן בכלל מסתובב ערום. הוא נהיה מעין מלאך-שומר של רוסה ומבלי שהיא יודעת איך ולמה הוא עוזר לה ועומד לצידה בכל מיני רגעים.

חוסה-מריה נמצא בעצם בסוג של כלוב מזהב. יש לו הכל ואין לו כלום. יש לו אוכל לרוב ותנאי מחיה יחסית נוחים (לפחות ביחס למה שהיה לו קודם), אבל מפאת הנוכחות האסורה שלו שם, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתגלות ולכן לא יכול לעשות כלום והכל נמצא הרחק מהישג ידו – כולל אהובתו רוסה.

זה אמנם סוג של סיפור אהבה, אבל יש בו המון מתח. מצאתי את עצמי לפעמים "קופצת" יחד עם חוסה-מריה למשמע רעשים או מגחכת לנוכח שיחותיו עם חברתו היחידה, חולדה שמסתובבת בין החדרים בקומה. רציתי ולא רציתי שיגלו אותו וכל הזמן תהיתי עד כמה רחוק הוא ילך ומתי יגיע כל הסיפור לסופו הבלתי נמנע.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הבעיה היחידה שלי עם הוצאת סימטאות הנפלאה הן העטיפות. הן פשוט נראות לי לפעמים חסרות מעוף… כן, הן מתאימות מבחינת מנעד הגוונים שלהן לעיצוב הכללי של הסדרות השונות אבל יש בהן משהו קודר וקצת מונוכרומטי. בכל מקרה, ללא ספק האימג' על הכריכה מתאים להגדרה שלי ל"זעם". נראה שיש בו הרבה רגשות עצורים.

ציטוטים:

"הוא היה מנוכר מידי, רציני, מכונס בעצמו. הזונות נראו לו יותר. כולן היו זונות, ההבדל היה בזה שאלה שלא גבו תשלום כדי לשכב אתו היה להן תמיד מה לומר".

"הוא היה באמת במצב אחר. גופו הביע זאת אפילו טוב יותר מרוחו או נפשו: הוא היה כולו סיבים, כמערכת עורקי העלה, שקוע בהילה של כוח עצור, עם רעידות קצרצרות פה ושם, למעלה ולמטה, כמו רסיסים כצבניים, כמו התפוצצויות זערוריות".

הפוסט זעם / סרחיו ביסיו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש לנו שני גיבורים בסיפור שלפנינו – הילל, מנטליסט, מומחה באחיזת עיניים ו"קריאת" מחשבות של אנשים, שמנסה להשיג לעצמו תכנית טלויזיה ובאופן כללי מחכה לפריצה הגדולה שלו, שהיא ממש ממש מעבר לדלת. ומיקה, דוקטורנטית לחקר המוח, עובדת במעבדה באוניברסיטת תל אביב ועושה ניסויים על קופים (בעיקר בודקת השפעות של דיכאון על קופות בשבי, אבל אל תתפסו אותי במילה). 

הילל גדל בצפת במשפחה דתית עם הרבה אחים (חמישה או שישה) וגר עם אחיו יקי, שהוא מורה לנהיגה, בכרם התימנים. למיקה יש אח אחד, שאיתו היא מרבה לריב ולהתווכח (לרוב על עיניין הניסויים בקופים), אמא שלה נפטרה כשמיקה הייתה צעירה מאוד ולאבא שלה יש הרבה כסף וחברה חדשה.

הילל ומיקה נפגשים כאשר הוא מחליף את אחיו, מורה הנהיגה, באחד השיעורים ומיקה מופיעה לשיעור בתפקיד התלמידה-הבלתי-אפשרית-שבחיים-לא-יהיה-לה-רישיון.

הסיפור כתוב לסירוגין פרק אחד מפיו של הילל ופרק אחד מפיה של מיקה, אז כך שיוצא שלפעמים אנחנו קוראים על אותו אירוע משתי נקודות מבט שונות. מצד אחד זה מעניין לראות מה כל דמות חושבת ומרגישה באותו המצב, מצד שני זה לפעמים חוטא בחזרה מוגזמת על פרטים וחבל.

על פניו מדובר בסיפור אהבה הזוי לגמרי, מפני ששתי הדמויות מייצגות דברים שהם הפוכים לחלוטין אחד מהשני – מיקה מתעסקת בניסויים, בעובדות, בדברים שאפשר לבדוק. הילל לכאורה קורא מחשבות אבל בפועל מדובר באחיזת עיניים, זריזות ידיים והדרך המתוחכמת "לשתול" דברים שאתה רוצה במוחות של אנשים (לא משהו רציני, כולה מספר או שם, לא להיבהל). מיקה יודעת שאין דברים כאלה כמו קריאת מחשבות אבל לא יכולה להסביר את צירופי המקרים שקורים לה כל הזמן עם הילל. יש לה נטייה לדכאונות והיא רוצה בכל מאודה להאמין במה שהוא מייצג. כל הקשר הזה קצת חורק בהתחלה ואני מודה שהייתי בספק אם זה בכלל יתרומם לאיזה מקום. אבל מתפתחת שם מערכת יחסים מעניינת ומרגשת. אפילו שהיא לא תמיד ברורה. לשני הצדדים.

לקורא כמוני, שאינו בקי בשני העולמות שהשניים מייצגים – קריאת מחשבות וחקר המוח – נראה כאילו ערן בר-גיל יודע מה הוא אומר. יש הרבה מונחים מקצועיים ועושה רושם שנעשתה עבודת מחקר רצינית ושהסופר "שוחה" בחומר. לאחר אי אלו דיונים עם אנשים נוספים שקראו (ותודה לחגית שהסבה את תשומת ליבי לעיניין), הבנתי שיש פה ושם קצת אי דיוקים. לי, אישית, זה ממש לא הפריע אם מיקה נכנסת לאוניברסיטה משער כזה או אחר על מנת להגיע לביניין שנמצא בכלל במיקום אחר באוניברסיטה. לי זה לא היה עקרוני.

בשורה התחתונה – נהניתי. בפעם הראשונה שהתחלתי את הספר לא קראתי הרבה מעבר לשלושים עמודים. לא יודעת למה, משום מה הוא לא "תפס" אותי. אך כשחזרתי אליו שוב פשוט לא יכולתי להפסיק. יש משהו עדין בספר. מערכת היחסים הבלתי אפשרית הזו כל כך מסקרנת. ממש רציתי לראות מה יהיה איתה הלאה. ואיך זה יכול להיות שהילל אמור לקרוא מחשבות אבל את מחשבותיה של מיקה הוא מפספס בגדול??

אני הופתעתי מסופו של הספר והוא השאיר אותי קצת מדוכדכת. מין הסתם אני לא יכולה לספר לכם עליו כי זה יהיה ספוילר רציני. כנראה שפשוט תצטרכו לקרוא…

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה ראיתי אחרי שסיימתי לקרוא את הספר כי העותק שהיה אצלי היה "לבן". כלומר – ללא עטיפה מודפסת. זה דווקא היה מעניין להרהר בזמן הקריאה מה יהיה האימג' שיבחר בסופו של דבר. אני מאוד מרוצה מהעטיפה שנבחרה – רואים תמונה של צרור חבלים בצבעים שונים וזה ישר זורק לאימג'ים של עצבים במוח. הרי שני הגיבורים שלנו "מתעסקים" בו – מיקה באופן מוחשי, כי היא חוקרת מוח והילל באופן יותר 'רוחני', כי הוא "משתיל" לאנשים דברים שהוא רוצה שיחשבו. סה"כ אהבתי מאוד את העטיפה, כי היא מחברת בין שתי הדמויות.

ציטוטים:

"פעם קראה שעם היווצרות הגוף, התחלקות התאים וכל הפלא הכימי שכרוך ביצירת חיים, נוצרת הנשמה שמקבלת את חייה בשאיפת האויר הראשונה, ומתפתחת לאורך החיים הביולוגיים של הגוף, גדלה בו כמו פרפר בתוך גולם, נוצרת בחובה את היסוד הרוחני של הקיום, את סך השנים, עד שהיא משתחררת ממנו בבוא הזמן ומתחילה את חיי הנצח".

"ברור לה שאין קסמים בעולם. שאין נסים, שאין אלוהים, שהכול כימיה, כל המחשבות, הפירושים, הכמיהות, התשוקות, המעגלים המחשבתיים, הכול כימי, ולכל הטריקים שלו יש הסבר לוגי, יש מאחוריהם רציונל למרות שלא תמיד קל למצוא אותו. אבל מאחורי הקלעים של הכזב, חורג מהסטטיסטיקות המקובלות, מהחוקים הארציים, ממה שהיא יכולה לבחון באופן אמפירי, קיים בכל זאת איזה צירוף מקרים שלא ניתן להסבר, שבו היא מאמינה בכל מאודה. כמו בהישארות הנשמה. ככה זה וזהו. כאילו מה שמתרחש הלכה למעשה אינו אלא מבחן, או ניסוי, או הכנה לקראת משהו גדול יותר, נצחי יותר, מנותק מטרמינולוגיה דתית וממושגי גן עדן וגיהנום, משהו שמתחיל כשנגמרים החיים".

הפוסט קסם וכזב / ערן בר-גיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 15

כותבים שונים

תמיד כשאני מקבלת עוד גיליון של מסמרים זו בשבילי חגיגה. קודם כל חגיגה לאצבעות – הנקודות הבולטות בחלק העליון נעימות ועושות מסאז' באצבעות ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מלטפת אותן כל הזמן, גם בזמן הקריאה. אחר כך זו חגיגה לעיניים כי מסמרים פשוט תמיד נראה טוב, חתיך הורס. הגרפיקה מוקפדת ויפה, אפילו כשהיא משתנה בין גיליון לגיליון, מישהו שם ממציא את עצמו כל פעם מחדש ותמיד תמיד יש אימג'ים וצילומים יפים. ולבסוף – חגיגת קריאה, כי בתוך כל הסיפורים, שירים, קומיקסים והשד-יודע-מה עוד, כל אחד ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב וזה נותן מעין טעימה ליוצרים שאולי לא היינו מכירים בדרך אחרת.

בכמה מילים ספורות על הסיפורים בקובץ ועל התחושות שלי:

יהושוע קנז / האורחת – אורחת מגרמניה, שהביקור שלה גובה כמה אכזבות מהילדים המקומיים –אני אוהבת את קנז ואת הכתיבה שלו אבל פה דווקא לא הבנתי כל כך את ההקשר לסיפורי אהבה וזה קצת הפריע לי, היה נראה לי כאילו "אילצו" את הסיפור הזה לקובץ.

רבקה קרן / הנערה מאיתקה – מתרגמת של ספרים טסה לאיזה אי יווני (איתקה) על מנת לנוח ולהתבודד. היא לא אוהבת לדבר יותר מידי ובאופן כללי – רוצה רק שקט. היא אוספת אליה לשני לילות נערה שאין לה קורת גג, האמת שהיא די נאלצת לקחת אותה אליה… היא מגלה סוג של קרבה חדשה לנערה הזו שהיא לא הכירה עד היום.

אלינור קרוצ'י / קרובים (צילומים) – אחרי אלינור אני עוקבת עוד מתקופת בצלאל. חלק מהצילומים הכרתי משנים קודמות והם כולם מדהימים. התרגשתי מהם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם. היא נוגעת בהרבה נושאים שקשורים באהבה – נשיות, משפחה, הורות. התמונות והשמות שהיא בוחרת לתת להן מרגשים.

רות אלמוג / כוכב ים – סיפור על זיכרון ישן נושן שהתחיל עוד בצבא אבל לא ממש עובר, אהבת אישה לגבר שמתעוררת אחרי שנים.

אינה שנדר / חוות אנשים – מספרת על החיים ברוסיה עם אימהּ האנטמולוגית (חוקרת נמלים), וחפצים שמקשרים בין הדורות כאשר היא מגיעה לחיות בארץ.

אמיר בן דוד / גוגל– דמות מעולם הספרות שנפגשת עם מכר מהעבר שמוטרד מכמות האיזכורים שלו בגוגל, לעומת ילד אוטיסט בעל אותו שם – כאן כמובן מדובר על אהבת העצמי. מאוד אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מודרני בנושא שלו וכי יש אשכרה אנשים שזה מטריד אותם…

ליאת לקיים / דבש – חתן וכלה במדרון חלקלק לעבר תהום לא ברורה וכנראה לא בריאה כל כך, זה היה קצת כמו לצפות בתאונת רכבת אבל לא לראות את התאונה עצמה.

אורית עריף / מי אוהב את השבת – קומיקס. באופן כללי אני מאוד אוהבת קומיקס אבל דווקא לזה ספציפית לא כל כך התחברתי , משהו בתוכן לא דיבר אלי והיה קצת פשטני לטעמי. כאן כמובן מדובר על האהבה לשבת.

גתית פז / נחמה – מערכת יחסים כמעט-מתבקשת שנרקמת בין מרצה באוניברסיטה לסטודנטית על רקע אובדן משותף. למרצה מערכת יחסים דפוקה לגמרי עם אישתו וכבר אין שם אהבה בכלל. האהבה שכן קיימת היא בינו לבין ביתו האהובה ודווקא היא מטיילת לה אי שם בעולם, רחוקה ממנו.

נילי לנדסמן / סו ביוטיפול – אני אוהבת את הכתיבה של נילי לנדסמן, ככה שאני משוחדת מלכתחילה. כאן הגיבורה נפגשת עם מישהו שהייתה לה מערכת יחסים איתו לפני הרבה שנים וזה מעורר אצלה כל מיני כאבים ישנים נושנים מהתקופה שהייתה מאוהבת בו ואולי עדיין לא עברה?

שהם סמיט / אגדות שלמה המלך, הגרסה לכל המשפחה – טוב, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה והיה סיום מושלם לקובץ הזה – כמה חייכתי, כמה צחקתי, כמה חמוד! שהם לוקחת מחדש את היחסים בתקופת המקרא ומציגה אותם באור יותר מודרניסטי ומשעשע, אכן לכל המשפחה ובמיוחד לסרבני המקרא למיניהם (מי כמוני יודעת…).

בין הסיפורים כולם משובצים צילומים של תומר קאפ (שבאופן מרגיז שמו לא מוזכר בתוכן וגם לא ברשימת המשתתפים מאחור, אלא רק על הכריכה מקדימה). הצילומים הם בשחור לבן ומתעסקים הרבה במשפחה ובאינטראקציה בין שתי דמויות. על פניו התמונות מאוד פשוטות ומינימליסטיות אבל יחד עם זאת יש בהן המון כוח ומשהו מטריד.

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן משהו וזו הגדולה של כתב העת הזה. יש מכל וכל – סיפורים, צילומים, קומיקס ואפילו שלמה המלך אחד. קשה לי להגיד שאני מתחברת לכל הקטעים במידה שווה, אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש כשיש כזה עושר של יוצרים. הסיכוי שאוהב את כולם הוא אפסי. ועדיין – מתקבל כאן אוסף לא רע בכלל. הבעיה היחידה שלי עם מסמרים זה שלפעמים יש יצירות בתוך האוסף שאני לא מבינה את ההקשר שלהן לנושא ואז זה נראה לי כאילו "אילצו" אותן לתוך הקובץ או ש"אנסו" עליהן את הנושא. בסופו של דבר זה לא כזה משנה לי – כי אני נהנית מהסך הכל הכללי, אבל כמשהו שאמור להיות מקשה אחת, יש כאן איזו בעיה קלה (או שאני פשוט לא מבינה, גם יכול להיות). 

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי בסך הכל מסמרים לא מאכזב אותי אף פעם )

פינת העטיפה:

פייר? הפעם קצת התאכזבתי. האימג' עצמו יפה, אין ספק בכלל, אבל מה לו ולסיפורי אהבה? אני רגילה שלוקחים את אחד האימג'ים מתוך הספר או מתוך אחת הסדרות ושמים על הכריכה – אז למה לא לקחת משהו של אלינור קרוצ'י (יש תמונות כל כך יפות)? הפעם אני באמת לא מבינה את הבחירה. גם הצבע הצהוב בהיר מידי לטעמי וקשה לקרוא את הטקסט. הלכתי לספר הסימבולים – המילון המלא ושם כתוב ש"הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש, קלילות ועליצות, אמונה וטוב לב, את האינטלקט והדעת, יכולת ארגון, משמעת, את האישיות, אדמינסטרטיביות, כנות, הרמוניה, דיפלומטיות, אך עשוי לסמל גם עקשנות, ביקורתיות וסקפטיות, שליטה מוגזמת ברגשות, ציניות, אגואיסטיות, בורות, עצלנות, חוסר סובלנות ויגון" (עמוד 295) ואני שואלת – למה? אין פה מילה אחת על אהבה… פיספוס קל מבחינתי.

ציטוטים:

"אני חושבת…שאת מאוד צעירה, אמרתי.

לא צעירה, אבל יתומה, אמרה. זה אותו הדבר. אם אתה יתום, אתה נשאר כל הזמן ילד עם נשמה של אדם זקן". (מתוך הנערה מאיתקה / רבקה קרן)

"היינו שותות חלב עזים ם עם קרום שאמא היתה קונה מאחת המקומיות. לכולם בכפר היו פרות או עזים בחווה, אבל אמא מספרת שלקח לנו זמן למצוא ממי לקנות, כי לא רצו למכור חלב ליהודים. לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה יהודים. חשבתי שזה זן של רוסים". (מתוך חוות אנשחם / אינה שנדר)

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא סיפורי אהבה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

היה לי ממש קשה לשבת ולכתוב על הספר הזה, אולי כי בעצמי לא ממש הבנתי את הסיפור. אולי אין סיפור, אלא תיעוד של תקופה. ככה זה הרגיש לי בכל אופן… אין ספק שהכתיבה מצוינת ועברה לי בצורה טובה התקופה של שנות ה-60 בארה"ב, במיוחד בניו יורק ואת זה אני מאוד אוהבת. אבל מה שקרה זה שאחרי שגמרתי להתלהב מהאופנה שמתועדת בספר ומהתקופתיות שאלתי את עצמי – "על מה הספר הזה?" ואין לי ממש תשובה…

מבחינת הפרטים היבשים (שאולי הם לא כל כך יבשים) – אלן נשוי למוד מזה 26 שנה ומנהל רומן עם אליזבת. מוד קנתה דיוקן של אותה אליזבת, שצייר בחור צעיר בשם וולטר טרייל, שגם לו היה קטע עם אליזבת בשלב מסוים, פולין היא אחותה הצעירה של מוד שתלויה בבחור בשם אוליבר שעוזר לה להמר על סוסים. פיבי היא הבת של אואן לואיסון והיא עובדת כשולייתו של וולטר טרייל (הצייר ממקודם). פיבי חולה באיזו מחלה קשה ובנוסף לזה נכנסת לדיכאון עמוק ובכלל, יש לה מערכת יחסים קצת מוזרה עם אביה. לואיס הוא אח של פיבי והוא נוטה להסתבך בכל מיני שערוריות, רובן עם אופן מיני מובהק. מוריס הוא עיתונאי מוערך וחבר של לואיס, הוא נפטר בגיל 30 מהתקף לב והוריש הרבה כסף לשותפתו לעסקים – פריסיליה, שהיא ביתם של אלן ומוד (אלו מתחילת הפיסקה הארוכה הזו). לואיס קורא מאמר על וולטר (שמוריס כתב) ומחליט להיעשות סופר. וזה ממשיך וממשיך… אם הגעתם עד לכאן – כל הכבוד הייתה לי לפעמים תחושה של מעין טלנובלה. כמו שלפעמים אני פותחת את הטלויזיה ויש "צעירים חסרי מנוח" וזה כבר פרק מספר 7000 ומשהו ועדיין אפשר להבין מה קורה כי לא הרבה השתנה מהפעם האחרונה שראיתי פרק, לפני שנה וחצי. הרבה תככים, מזימות, כולם מכירים את כולם ומכניסים את כולם למיטה בשלב כזה או אחר.

כאן המקום גם לציין שיש לא מעט תיאורים שאולי לא יהיו פשוטים לכולם. מתוארת מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית די קיצונית בין שני גברים, שכוללת תיאורים לא פשוטים לקריאה. אפילו אני, שתופסת מעצמי די ליברלית מצאתי את עצמי מזדעזעת פה ושם. כמו כן, ישנן התייחסויות למין, אז מי שזו לא כוס התה שלו – הייתי מציעה להיזהר.

לסיכום – הכתיבה עצמה נפלאה, ללא ספק, והתיאורים התקופתיים מקסימים (אני אביא כמה תיאורי אופנה בציטוטים) אבל שאלת השאלות היא – האם זה מספיק? איש איש ושיקוליו.
הסבו את תשומת ליבי לעיניין שאפשר להבין מגב הספר, שאפילו הסופר עצמו אומר שיותר חשובות לו המילים עצמן– "מה שחשוב בכתיבה, כמו במוזיקה, הוא מה שקורה בין המילים (ובין התווים); התנועה היא מה שחשוב, ולאו דווקא הדברים הנאמרים", אני מודה שלא קראתי לעומק את גב העטיפה כי כל כך שמחתי כשקיבלתי את הספר (היו עליו הרבה סופרלטיבים) – אז אולי זו אשמתי. בכל אופן, אני לא יכולה להגיד שסבלתי כי אני מעריכה את הכתיבה והתקופתיות אבל עלילה של ממש, עם התפתחויות וטוויסטים – לא כאן.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש – הכתיבה קיבלה קואלה שלמה משל עצמה)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת. אפשר להרגיש את התקופה, לפי הלבוש של הגברים והנשים (כבר ציינתי שאופנה מעניינת אותי?), ההתקהלויות שמאוד מתאימות לספר – מעין "מועדונים סגורים" כאלה שבהם אנשים שותים, מעשנים ואז גם נפגשים במיטה… הציור הוא של ג'והן ה. הווארד. יפה מאוד. יש בו גם משהו קוביסטי.

ציטוטים:

"הבית עטור הגמלונים התנשא מעלינו כמו עוף דורס שפוחלץ במעופו".

"זינוק אל הלא-נודע הוא זינוק בחזרה אל הילדותיות – עוד חלום שלא עובד, וחוץ מזה, יומרני".

"יש זכרים הטוענים שאינם מחבבים נשים, אחרים – שהם מחבבים אותן; אבל כולם חולקים חד ראשוני שאינו כלה לעולם. כל גבר משוכנע באופן מכריע ובלתי רציונלי שהואיל והאישה יצרה אותו, בכוחה גם להשמידו. מבחינה מינית הגברים כולם נגועים בדעה קדומה. ההבחנה בין סלידה לחיבה מבדילה רק את אלה המתנגדים לשלטונן של הנשים באמצעות תקיפתן מאלה המנסים להסיר את האיום בדרך של סגידה וכניעות".

אופנה: "נשים בחליפות מכנסיים מאריג שנטונג, גברים במקטורני קשמיר ומוקסינים עם אבזמי כסף, בילו רע או שניים בשיחה שתיאצר למזכרת עם וולטר…"

אופנה: "היה לה זיכרון חי של המסיבות שבהן לבשו גברים מקטורני ערב כפולי דש והנשים – אורגנדי ואורגנזה. היא לכה לשחות בקיץ ההוא בבגד ים אלסטי חדש עם חגורה לבנה, והתארסה עם אלן (כשבעקש את ידה לבשה מכנסיים מחויטים גבוהי-מותניים וכיסתה את שערה במטפחת)".

אופנה: "האיש התלבש, כיאות למסיבת ערבית על הדשא, בתלבושת קונוונציונלית למהדרין. מקטורן בגוון כחול-לא-ממש-כהה גלש על מדרון כתפו ובמורד זרועו הימנית הרפויה בקו חלק ללא הפרעה. מעל לצווארון המושטח של הז'קט בלטה טבעת צחה של חולצת קרפ-דה-שין בצבע שמנת, כשקצותיה מהודקים בנצנוץ של זהב מתחת לעניבת פסים בגוני שזיף ופיוטר, והתפיחה הקלה בקדמתה נקטעת בתפס זהב בולט יותר מעל לכפתור האמצעי של המקטורן. מקו החגורה המוכנס קלות נפלו מכנסי פלנל אפור-יונה עם קפל מגוהץ – באצבעות רוחי מיששתי את רכותם המדומיינת, שהתאשרה על ידי שבירתם העדינה, כשני סנטימטרים מעל לחפתיהם, כנגד הצד הפנימי של נעלי אוכף בגוני חום וענבר. להשלמת המצג החזיק האיש בידו השמאלית מגבעת קש צהובה בהירה גבוהת-כיפה, השתמש בה כמניפה – במכובדות כזו שתהיתי אם האויר זז ממקומו – לראשו החף מזיעה".

"באותו זמן קיוויתי עדיין שהחיים מולידים חיים באופן טבעי, שאפשר להתגבר על המוות או לעקוף אותו, על כל אבדניו הנוראים, כל עוד בחיים חייתנו".

הפוסט סיגריות / הרי מתיוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.