לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע חדש – צבע הרצח. הוא לא מבין אותו והוא לא אוהב אותו. אבל הוא יודע שהוא קרה. הוא רק לא יודע על ידי מי ואיך. קצת קשה לזהות רוצח כשאינך יכול לזהות פרצופים בכלל. מי ייקח את דבריו ברצינות?

לאחרונה הגיעה לרחוב שכנה חדשה והשתכנה בבית מול ג'ספר ואביו. שמה בי לרקהאם. הוא שומעת מוזיקת האוס בקולי קולות ובאופן כללי מעצבנת כמעט את כל תושבי הרחוב. לא את ג'ספר. היא מזכירה לו את אמא שלו (גuון קולה כחול שמיים וזה קרוב מאוד לכחול קובלט) ותוכים החלו לקנן בעץ שמול ביתה. ג'ספר הוא צפר נלהב ואם יש משהו שהוא אוהב יותר חוץ מאשר את אימו, זה תוכים. הוא צופה בהם באדיקות בעזרת משקפת מחלון חדרו ומתעד במחברותיו כל מה שקורה איתם.

יום אחד בי נעלמת וג'ספר משוכנע שהיא נרצחה. הוא גם די בטוח שהוא יודע מי רצח אותה, אבל יחד עם זאת – לא יכול לתאר אותו או לזהות אותו. הוא בטוח שגם הוא הוא עצמו קשור לרצח, אבל לא מצליח לשכנע את השוטרים להקשיב לו. הוא נחוש למצוא (ולזהות) את הרוצח – איך יעשה את זה?!.

כביכול זה ספר מתח, אבל האמת היא שמדובר בספר שונה ומיוחד מאוד. ספרי מתח מאופיינים לרוב בקצב מהיר. פה הספר מתנהל לאיטו, די בעצלתיים אפילו, עד מאה העמודים האחרונים. הקריאה מצריכה לא מעט סבלנות, בדיוק כמו שג'ספר עצמו מצריך סבלנות, בהיותו הנער שהוא. זו בעיקר הסיבה שהמשכתי לקרוא. בימים כאלה, בהם 9 מתוך 10 אנשים לא היו רוצים שילדים בעלי מוגבלויות ישולבו בכיתות של ילדיהם – הקול של ג'ספר צריך להישמע. הילד הזה מבריק והייתי שמחה אם הבן שלי (בן ה8.5) היה יושב איתו לשיחה.

העלילה מתחילה בחקירת המשטרה את היעלמותה של בי וזזה קדימה ואחרונה בזמן, בין האירועים שקדמו להיעלמות ובין השיחות עם השוטרים. הכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ספר.
הדיסוננס בין בי עצמה וכל מה שקרה, לתמימות המחשבתית של ג'ספר הוא פשוט מדהים. היו רגעים שאני, כקוראת "נורמטיבית", הבנתי דברים שג'ספר הבין רק כמה עמודים (אם לא עשרות) אחרי. החוויה שעברתי בעקבות הקריאה, דרך נקודת מבטו של נער כזה, תישאר איתי עוד זמן רב.

שווה להתעקש, אפילו שהספר קצת איטי, כי לקראת הסוף מתחיל רצף של אירועים מהירים, עד שמגיע הקתרזיס הבלתי נמנע.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – ספר מרגש, נוגע ללב וחשוב, שנישאר איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי)

פינת העטיפה:

הפעם אני רוצה להתייחס גם לבחירת הדפים בספר. רוב הספרים בעברית מודפסים על דפים לבנים שנקראים נייר "נטול עץ" ורוב הספרים באנגלית מודפסים על נייר ממוחזר, שיש לו גוון קרמי יותר והוא גם דק וקל יותר. פה בחרו בנייר ממוחזר. אני אוהבת את הבחירה מאוד והלוואי ועוד הוצאות ישכילו להשתמש בנייר הזה. הדבר הראשון והכי בולט – הוא קל ממש. פה מדובר בספר של למעלה מ-400 עמודים ובזכות בחירת הנייר הוא מרגיש ממש קליל (אני עוד זוכרת שקראתי את "עלובי החיים" על נייר "רגיל" וכמעט קיבלתי נקע). מעבר לזה – לי הוא הרבה יותר נעים לקריאה ולמגע.

ניגש לכריכה עצמה – לדעתי נעשתה כאן עבודה מצוינת. במרכז העטיפה ישנה צללית של דמות ועליה כתוב שם הספר והסופרת. מסביב כתמים, מעין שפריצים, של המוני צבעים וגוונים (היה צריך יותר כחול קובלט) וסילואטים לבנים של תוכים בתעופה. הייתי שמחה אם הצללית הייתה קצת יותר קטנה ומפנה מקום ליותר צבעים, אבל אני מבינה את האילוץ כי שם הספר די ארוך. זו כריכה שמושכת את העין והיום כשנכנסתי לחנות ספרים במקרה, הספר הזה ישר "קפץ" לי לעין (על זה אגב, היה ג'ספר אומר שספרים לא יכולים לקפוץ).

הפוסט צבע הרצח של בי לרקאם / שרה ג' האריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אתחיל בגילוי נאות – אני מכירה את מאירה. טוב, לא בדיוק מכירה, לא נפגשנו אף פעם אבל אנחנו חברות וירטואליות כבר כמה שנים. הכרנו בפורום בתפוז, עוד לפני שכתבה את ספרה הראשון (מאז כבר יצא ספר שני וזהו השלישי, הבחורה עסוקה). נהיינו חברות בפייסבוק ואנחנו מקשקשות מידי פעם על דא ועל הא. מעולם לא נפגשנו. בשבוע הספר האחרון קניתי לי את הספר "משפחה לדוגמה". לא יוצא לי לקנות כל כך הרבה ספרים, כי מחכים לי פה הרבה לקריאה ולרוב אני מקבלת אותם לסקירה מההוצאות. את הספר הזה החלטתי לקנות, במחיר מלא. בכל זאת – חברה וירטואלית וזה…

אז לפנינו סיפור על משפחה, שהיא רחוקה מלהיות 'משפחה לדוגמא'. בכלל, המושג הזה הוא בעייתי מבחינתי, כי אני לא מאמינה שיש באמת משפחות לדוגמה. לכולן יש בעיות, לכולן יש סודות ולכולן שדים שמתים להתפרץ.

הגיבורה היא מיכל, נשואה לערן ואמא לנמרוד, שאיכשהו מוצאת את עצמה עומדת כל פעם במרכזו של משבר משפחתי אחר. יש לה אחות ואח ואמא גזענית ואבא אוהב מאוד (אבל בתנאים שלו) וגם סבתא, שאומרת בדיוק מה שהיא חושבת.

אפשר להגיד שהמרכז של הספר הזה והגיבור שלו הוא נמרוד, בנם של מיכל וערן. יום אחד הגננת אומרת למיכל שנראה לה שיש לנמרוד בעיית תקשורת וכדאי לבדוק. המשפט הפשוט הזה זורק אותה כמובן למיליון אלף כיוונים. עד אותו הרגע לרגע לא חשבה שמשהו לא בסדר עם נמרוד. אנחנו, כהורים (במיוחד בילד ראשון) לא אוהבים לחפש בעיות ואין לנו כל כך למה להשוות, אז כל עוד אין משהו חריג, אנחנו בטוחים שהכל בסדר. ואגב, הכל באמת בסדר. לפעמים יש קשיים ואנחנו עוברים גם אותם. וזה בדיוק מה שקורה למיכל.

אבל לא רק הגננת מטרידה את מנוחה של מיכל. אחותה, רותם, עומדת להתחתן עם בחיר ליבה אלעד. בחור ממשפחה בעלת מעמד סוציואקונומי בשמיים, שלא בהכרח אהוד על בני המשפחה. הם נפרדים וחוזרים פעם אחר פעם ולאף אחד אין מושג אם החתונה הזו תצא אי פעם לפועל. רותם משגעת בדרך את כל בני המשפחה וכולם מתגייסים לעזור ולנחם פעם אחר פעם. למיכל אח נוסף, יוחאי, בחור מבריק עם תואר שני בפילוסופיה וספרות עברית (הוא גם האח שקרוב יותר למיכל), שבוחר להתעלם מכישוריו ועובד בחנות פרחים. יש לו חבר ילדות בשם ליאור והם מסתובבים יחד כל הזמן. הגזענות של אימם מעלה ראש כל פעם שהוא מוזכר כי הוא, אבוי, תימני, והיא כמובן לא מבינה מה יש ליוחאי ל"בזבז" עליו כל כך הרבה זמן. אם כל זה לא מספיק, למיכל יש בוסית נוראית, שנראה כאילו נשלפה הישר מהגיהינום, רודה בכולם ולא מגלה שום התחשבות כלפי מיכל וההיעדרויות שלה, שנובעות מהבדיקות של נמרוד.

אז הגננת אמרה "בעיית תקשורת". מיכל נכנסת ללחץ ומתחילה לבדוק את העיניין יחד עם בעלה, ערן. כל חיפוש ברשת מוביל אותם היישר לאוטיזם. כאמא לילד קרוב לגיל של נמרוד, אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עוברת אמא בתקופה כזו. נמרוד מקסים, חייכן ומדקלם שמות של מלחינים ואת התקווה במלואה. זה נפלא! או שלא? פתאום דברים קטנים אצל נמרוד באמת נראים לה לא בסדר והם מתחילים תהליך ארוך ומייגע של אבחון וקבלה של הנושא. תחילה הם שומרים את העיניין לעצמם ובוחרים שלא לשתף את המשפחה והחברים, עד שהדברים מתבררים והם מחליטים 'לצאת מהארון' עם העיניין הזה. זה תהליך לא פשוט והפחד מ"מה יגידו?" מנחה אותם לפרקים.

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה לא ספר כבד. מאירה מצליחה לדבר על נושאים כבדים וכואבים בקלילות ובהומור שגם מאפיינים אותה כבן אדם. היו רגעים שצחקתי בקול רם, במיוחד מהדיאלוגים המושחזים של מיכל ואחיה יוחאי, ופתאום היה לי לא נעים שאני צוחקת באמצע ספר על נושא כבד כל כך. אבל אני מבינה את זה, אני מבינה את הרצון לקחת את הנושא בקלילות, כדי לא לשקוע למרה שחורה. ובכל זאת – זה באמת לא סוף העולם. מאירה מביאה לקדמת הבמה את קולם של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים וההורים שלהם. היום היא אפילו מעבירה סדנאות בנושא. זה באמת המקום לציין, שבגלל שאני מכירה את מאירה, אני יודעת שבנה אכן אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ולכן הספר הזה נגע לליבי עוד יותר.

אני בהחלט ממליצה על הספר. הכתיבה קולחת ושנונה, העלילה מעניינת ואין רגע דל במשפחה הזו. אין ממש פרקים בספר וזה יוצר רצף קריאה, כי לפעמים פשוט לא מצליחים להפסיק. הספר הזה הוא כמו מאירה עצמה – אי אפשר שלא לאהוב אותו. parameters-article

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ציטוטים?!)

פינת העטיפה:

לעטיפה אחראי אמרי זרטל, שהוא יקיר הבלוג בעינייני עיצוב עטיפות. האיור על העטיפה די מתבקש ואפשר היה אולי למנף את הנושא אחרת אבל יחד עם זאת, העטיפה יפה ומזמינה. הגוונים חמים ונעימים והתחשק לי לרגע להתכרבל על הספה ליד הזוג הזה. במיוחד התחשק לי לנשנש את השוקולד על השולחן שם, אבל זה כבר עיניין אחר…

הפוסט משפחה לדוגמה / מאירה ברנע – גולדברג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.