על פני השטח הכל נראה בסדר בחייהם של הדמויות בסיפור. תמר נשואה לסופר מפורסם, אחיה ערן נשוי לסוכנת נסיעות מוצלחת ואף אחד מהם לא מתעסק (כביכול) בזכרונות העבר ובאביהם שעזב בגיל צעיר ומת. לאט לאט מתברר שלא הכל פשוט ועמוק בפנים קבורים הרבה רגשות ונראה כאילו כל רגע הכל הולך להתפוצץ. ואוהו…כשזה מתפוצץ.

הסיפור מסופר כל פעם בקולה של דמות אחרת, מה שנותן לנו את האפשרות להכיר את כולם על ייסוריהם, מחשבותיהם ואכזבותיהם.זה ספר של דרמות. מיני טלנובלה. כל מה שהדמויות חושבות שהן מכירות – נשבר להם מול הפנים שוב ושוב. יש להם קשיים ומחשבות והכל קבור יפה יפה בפנים ורק, כאמור, מחכה לרגע.הדמויות עצמן דרמטיות וכל דבר "קטן" הופך מייד לפקעת עצבים עם הרבה שאלות קיומיות ומונולוגים מתוסבכים.

שלושת הדמויות המרכזיות (האחים ערן ותמר והאם רותי) מאוד פאסיביות. לפעמים זה יכול ליאש כשזה נמשך כמעט על פני כל 491 העמודים שבו. מצאתי את עצמי לא פעם חושבת "נו, תעשו כבר משהו במקום לחשוב עוד ועוד הגיגים".

אני לא רוצה להרוס את הספר למי שמעוניין לקרוא, אבל באופן מפתיע, הדמות הכי אקטיבית בספר היא גם הכי מפתיעה…
נכון. הכתיבה לפעמים מעצבנת. משפטים קצרים, הרבה נקודות וסימני שאלה (אמרתי שהם שואלים הרבה שאלות…):
"לרגעים הרגיש מנוצל. לרגעים קדוש.הוא נהנה מזה. כלומר סבל. כלומר נהנה לסבול. כלומר התענג על כל פיסת מידע, כל תמונה, כל זיז ששרט אותו, עד שכל כולו היה שתי וערב של שריטות מדממות, חצי מדממות, מגלידות. לראשונה בחייו הוא הרגיש קשור למשהו. אליהם. לחייהם. לכל מה שהוא יודע עליהם פתאום". (עמ` 189-190).
יש כאלה שימצאו את זה טרחני ומעצבן.
ובכל זאת – אני מודה שנשאבתי. קראתי אותו במשך פחות משבוע ודי "בלעתי" אותו. זה ספר מדכא ולכן הוא קצת קשה. אבל סך הכל בסדר גמור. תאם את הציפיות שלי, שבגלל שהביקורות לא היו נלהבות לא היה גבוה מלכתחילה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עטיפה מקסימה מבית היוצר של אמרי זרטל. אני מודה שאני משוחדת כשאני נתקלת בעטיפות שלו. עדיין לא נתקלתי בעטיפה שלו שממש שנאתי או לא אהבתי. בכל אופן – רוב הספר הוא בלוק של צבע ובאמצע יש סטריפ שבו רואים שלוש דמויות – ילדה, ילד שראשו טיפה נחתך וגוף של אדם מבוגר. זה מאוד מתחבר עם האב של שני האחים שעזב. אני מניחה שזו גם הסיבה לבחור בחיתוך הזה. אני לא יודעת אם החיתוך הברוטלי הזה קיים גם בציור המקור. על העטיפה כתוב שזהו פרט מתוך הטריפטיכון "סיפור עלילתי בהמשכים" מתוך סדרה שנקראת באתי ללכת מאת מרילו לוין – כשקוראים את כל זה, זה ישר מתחבר ונראה סופר מתאים. אהבתי. אגב, זה מאוד מזכיר בעיצוב את הספר הקודם של רוזובסקי – "אותה האהבה. כמעט.".

ציטוטים:

"מאשמה אי אפשר להתחמק. כי האשמה היא כמו כדור צבעוני ומצוייר שפלוטו הכלב הגדול והטיפש זורק על אויבו החתול, הקטן, המג`ונג`ן, החומק תמיד. והכדור הזה הוא לא באמת מזיק והוא לא באמת קולע ותמיד אפשר לקפוץ מעליו, מתחתיו, ולגרום לו לחזור לפרצוף של פלוטו ולהתפוצץ דווקא שם, צבעוני ומלוכלך ומשעשע".

"הוא שונא טיסות, ועוד יותר שונא לישון בהם ומתעב, ממש מתעב, את האנשים האלה, שמתיישבים במטוס וחולצים נעליים ומפזרים באויר את ריח הגרביים שלהם ועוצמים עיניים, ובפישוט אברים נינוח, כאילו הם בבית – נרדמים. ונוחרים. ומפליצים. או סתם נושמים. איך אדם יכול לנשום בשקט כשסביבו יותר ממאה אנשים שהוא לא מכיר? איך אדם יכול להירדם בשקט כשסביבו ישנים יותר ממאה אנשים שהוא לא מכיר? ולידו עננים. ומתחתיו בתים וכוכבים. והוא בתוך אינקובטור מתחין ומחניק של ריחות של גרביים זרים ושל אנשים זרים ושל מיקרובים שלא מאמינים למזלם הטוב. אין כמו להיות חיידק שמחפש לו בית בתוך טיסה טרנס-אטלנטית".

"הרבה מאוד מילים נוספות רת-צו להצטרף לתודה הזאת. אבל לא מצאו את הדרך. לפעמים מילים גדולות, שמסמלות רגשות גדולים, גדולים וכבדים, לא מוצאות את הדרך החוצה, בנקב הקטן, הכמעט סיכתי, שדרכו נאמרים דברים. ולא את הכל אפשר להגיד. וככה מילה רועדת אחת הייתה צריכה להחזיק כל כך הרבה חרטות ואשמות והודיה. ואת ההרגשה הזאת, של מה הייתי עושה בלעדייך ומי יש לי בלעדיך ואיזה מזל יש לי שאתה אח שלי".

"ובאותו רגע הוא הבין. את הכל. הרגעים האלה שבהם אתה מבין הכל, בשנייה הראשונה יש בהם עונג. לראות בהיר אחרי כל הטשטוש הזה. אבל בשנייה שאחר כך מתחיל לכאוב לך. מתחיל לכאוב לך ככה שאתה מתחרט על הרגע שבו ייחלת להבין את הכל, שייחלת לפזר את הערפל, ותחנונים גדולים, ערפליים, ממלאים את כל ישותך, לטשטוש. לפיזור התמונה לאלפי חלקים בלתי מתחברים, לשאלות. לתהיות. לפחדים. רק לא לודאות הזאת. המצמיתה".

הפוסט פעם בחיים / מירי רוזובסקי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

 *הספר התקבל לסקירה מתפוז*

לכל אלו שמחפשים ספרים שמחים ואופטימים – זה לא המקום, אז אתם מוזמנים לעזוב עכשיו וללכת לשבת בחושך.

על העטיפה כתוב: "בערוב ימיו, כשדָוד נגלה אליו בחלומו, ראג' מוטל בחזרה אל ילדותו: שדות סוכר, אב הנוטה לפרצי אלימות, רוך אימהי, משחקים ליד הנהר עם אחיו, שמש יוקדת, גשמי זלעפות. אושר ארעי שנסחף על ידי ציקלון, ומשפחה שמתיישבת בסמוך לבית סוהר שפליטים מסתוריים מוחזקים בו. ראג' נאחז בזיכרון של אותם מאורעות שצלקו את נפשו. ובכלימה על היותו אדם".

אני מביאה לשם שינוי חלק מהכתוב על העטיפה כי אלו הפרטים היבשים. ממש יבשים. זה לא אמר לי הרבה על הספר ולא הכין אותי לחוויה הזו שעברתי. אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה היא – נוּגֶה. מתחילת הספר יש איזו אוירה של עצבות, כזו שמלווה את כל הספר, שאפילו הרגעים האופטימיים הקטנים שעלו חיוך על שפתי לא הצליחו להפיג כי היה לי ברור כבר מהעמוד הראשון שהספר טומן בתוכו הרבה טרגדיות.

ראג' הוא כמובן "האח האחרון" שנשאר במשפחה והוא מכה על החטא הזה כל יום. הוא מתגעגע לאחיו ומחפש מי שיחליף את מקומם ויעזור לו להגן על אימו מהזעם הבלתי נשלט של אביו. הוא מרבה לטייל ביער שסביב הבית וסביב בית הסוהר ומפתח חברות נפש עם ילד יהודי בגילו בשם דוד, המוחזק בבית הסוהר.

התקופה היא שנות הארבעים של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה מתרחשת ברקע, אולם ראג' לא מודע לזה בכלל. יותר מזה – רק בסוף הספר, כשהוא כבר ילד יותר גדול – רק אז הוא שומע פעם ראשונה על המלחמה ההיא.

הספר מתחיל בהווה, שבו ראג' הוא כבר אדם מבוגר ובעל משפחה משל עצמו. לילה אחד הוא חולם על דוד וזה מה ש"זורק" אותו לכל אותם זכרונות המתוארים בספר. הסיפור הוא רובו ככולו בעבר אבל פה ושם יש תובנות של ראג' המבוגר.

אנחנו יודעים, מתוך עטיפת הספר, שהאנשים שבבית הסוהר הם יהודים שביקשו לעלות "ארצה" אולם הבריטים הגלו אותם לאי מאוריציוס (אז מושבה בריטית) מפני שלא היו להם המסמכים הדרושים. אותם פליטים מוחזקים בבית הסוהר וחולמים כל יום על "לעלות ארצה". חלקם בסופו של דבר מגיעים וחלקם לא שורדים את השהות באי ואת הדרך. כמובן שאת כל זה ראג' לא יודע. הוא ודוד לא מדברים באותה שפה אבל הם מצליחים להתחבר ללא מילים בצורה שלא תיאמן. ראג' כמובן מוצא בדוד תחליף לאחיו המתים ודוד? דוד הוא יתום שרגיל לרצות אנשים ולעשות מה שאומרים לו.

זהו סיפור על חברות כנגד כל הסיכויים בתקופה בלתי אפשרית כמעט.

אני אוהבת סיפורים שאני לומדת מהם משהו וכאן ישר הלכתי לחפש את האי מאורציוס ואת ההיסטוריה שלו, את בו-באסן ואת הנקודה היהודית שם. לא היה לי מושג שהיו יהודים שם בתקופה המסויימת הזו וזה היה מעניין לקרוא על המקום ועל התקופה (יש שם אפילו בית קברות יהודי).

מעבר לזה – אני סאקרית של סיפורי חברוּת. חברות זה סוג של ערך עליון מבחינתי ואני מתרגשת כל פעם שאני קוראת על דמויות שמתחברות בתקופות בלתי אפשרויות על רקע של רוע, עוני, רעב והרבה קשיים.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עוד עטיפה מקסימה מבית היוצר של המעצב אמרי זרטל. אנו רואים ציור של קני סוכר, שהוא מוטיב חוזר בסיפור, גם לטובה וגם לרעה. הזיכרונות של ראג' מלאים בקני הסוכר שהקיפו את הכפר שבו גדל. לצערו, אביו היה מכין שוט מקני הסוכר האלה ובו היה מכה את אימו ואת האחים מפני שמכות בידיים חשופות היו נראות יותר לעין ולעיתים גורמות נזק שהצריך טיפול רפואי… אני אוהבת את העטיפה מפני שיש בה משהו עצוב כמו הסיפור עצמו. הסידור של קני הסוכר נראה כמו סורגים וזה ישר מתחבר לאותו בית סוהר בבו-באסן שבו נמצאו אותם פליטים יהודים וגם בית הסוהר שנמצא בו ראג' – מקום שכוח אל שאין לאן לברוח ממנו ואין אפשרות לברוח מנחת זרועו של האב השיכור.

ציטוטים:

"כשמזדקנים עושים את הכל מבעוד מועד מפני שחוששים נורא לא להספיק, ואחר כך משתעממים בזמן שממתינים לאחרים".

"אמא נשאה איתה כל חייה, כמוני, את מותם של אניל ושל וינוד, וכמוני, מעולם לא יכלה לבטא ולא במילה את האובדן הזה. אדם יכול לקרוא לעצמו יתום, אלמן או אלמנה, אבל כשהוא מאבד שני בנים ביום אחד, שני אחים יקרים ביום אחד, מה הוא? באיזו מילה יגדיר את מי שהפך להיות? המילה הזאת הייתה יכולה לעזור לנו, יכולנו לדעת ממה בדיוק אנחנו סובלים כשהדמעות נקוות בעיניים באופן בלתי מוסבר, וכשגם אחרי שנים די בניחוח כלשהו, בצבע כלשהו, בטעם כלשהו על הלשון כדי לצלול שוב לתוך היגון, המילה הזאת הייתה יכולה לתאר אותנו, להצדיק אותנו, וכולם היו מבינים".

"כשאמות ובני יפנה את ביתי, הוא ימצא על הארון שלי מזוודה קטנה גדושה במחקים שאספתי בכל חיי. לא יכולתי להתאפק, בכל טיול בתוך האי או מחוצה לו קניתי מחקים בגדלים ובצבעים שונים. בני לא יבין זאת, הוא יראה בכך שיגיון של איש זקן. אולי כדאי שאסביר לו שזאת הייתה דרכי לתעתע בזמן המתכלה, לדחות את המוות ולטפח את האשליה שאפשר למחוק הכל ולהתחיל מנקודת מוצא טובה יותר".

"זיכרון הוא דבר משונה; כל אימת שאני רואה את דגל אנגליה מתנופף, ולו גם בטלויזיה, ההמנון מתחיל להתנגן בראשי על כורחי. מוחי פולט מחדש את המילים, זה מעורר בי רוגז חביב, מתחשק לי לעצור את הקלטת שם, במעלה ראשי הזקן, אבל ככה זה, שישים שנה, מדינה עצמאית, דגל חדש, המנון חדש ובתוך תוכי אני נשאר הכלב של פבלוב".

הפוסט האח האחרון / נטשה אפאנה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.