וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשאנחנו נהיות אימהות, אנחנו בעיקר נהיות עייפות. וזה תמיד נראה לנו כאילו זה רק אנחנו. מסביב יש אימהות מושלמות ומתוקתקות, שפותחות לך את הדלת באיפור מלא (ולא מרוח), בגזרה מדהימה (שבא לך למות) וריח של עוגיות בבית (ולא שרופות!). נשים לא תמיד מדברות על הצדדים הפחות נעימים באימהות, בזוגיות ובחיים בכלל. רביטל וילטזון – יעקבס מדברת ועוד איך. וזה כיף ממש!

פתאום את מרגישה שאת לא לבד בעולם, שיש עוד נשים באותו מצב בדיוק כמוך. ולא, זה ממש לא עושה אותך אמא רעה או בת זוג מחורבנת. זה פשוט עושה אותך אנושית (ולא ביונית כמו שאולי נוטים לחשוב).

את רביטל הכרתי בתקופה שהייתה לה פינה בתכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס. היא דיברה שם על הרבה דברים. היא ישבה שם על משבצת "הדתייה" הקלילה, והשיחות איתה נעו בין שמירת מסורת לאימהות וחינוך. הבחורה הזו מצחיקה לאללה.

הספר לפנינו הוא אוסף מהטורים שרביטל פרסמה במהלך הדרך. יש לה ארבעה ילדים, בן זוג, קריירה והיא מנסה גם לעשות פילאטיס. הטקסטים עצמם יכולים להיות על פעולה שנראית פשוטה למדי, כמו החלפת הארון מחורף לקיץ ולהיפך, ועדיין להיות עשירים, מצחיקים ואמיתיים כל כך.

אני אוהבת אנשים שלוקחים את הכל בקלילות ועל הדרך גם צוחקים על עצמם. בסופו של דבר, זו התרופה הכי טובה. כשקראתי את הטורים האלה לפעמים התרגשתי, לפעמים צחקתי, לפעמים התעצבתי אבל בעיקר היה לי כיף גדול.

בזכות המבנה של הספר, שמורכב מטקסטים שעומדים בפני עצמם, אין חובה לקרוא בבת אחת מכריכה לכריכה וגם אין שום חובה לשמור על סדר מסוים.
אפשר להגיד שהספר ידבר בעיקר לנשים, אבל ממש לא רק. אני חושבת שגברים שחיים לצד נשים, ימצאו הרבה משגרת היום שלהם שם ואולי אולי יבינו משהו חדש.
לי, אישית, האלמנט של המסורת היה מאוד מעניין. במיוחד שהוא מובא בצורה כזו נעימה, מצחיקה ולא מעיקה. אני באה ממשפחה אפיקורסית לגמרי ואין לי דבר וחצי דבר עם דת ועדיין, היה לי מאוד מעניין לקרוא איך המסורת משתלבת בתוך הגן חיות הזה שקוראים לו משפחה וזוגיות.

רביטל היא אושיית פייסבוק, היא סטנדאפיסטית, הטורים שלה פורסמו במגזין "מוצ"ש" של העיתון מקור ראשון, היא עורכת התוכן של סטימצקי, היא אמא לארבעה, היא רעיה, היא אישה והיא בעיקר בן אדם.

בקיצור – מומלץ בחום להעלאת המצב רוח.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – הקואלה אוהבת להיקרע מצחוק שניה לפני שהיא מתרסקת על המיטה. או נופלת מהעץ)

פינת העטיפה:

העטיפה פשוטה ומקסימה. האיורים של נועה קלנר מתארים אמא עייפה, עם כטס קפה ביד וארבעה ילדים משתוללים מסביבה. כבר אמרתי הזדהות?. שם הספר ממוקם באמצע, כאילו צועק עליך "תגידי כבר מה את רוצה לעזאזל!" וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהייתי צריכה. הבעיה היחידה שלי היא עם הצבע הורוד שנבחר כי הוא קצת מיילד את כל העסק (מקדימה ורוד בייבי ובחלק האחורי של הכריכה כחול בייבי), אבל זו כנראה רק אני.

ציטוטים:

"אקדים ואומר" אני חולה, חולה על הגננת של הבת שלי. ובכל זאת, המעבר מגן פרטי לגן מועצה ממ"ד עבר בצורה לא פשוטה על משפחתנו. זה התחיל בעיצוב המחודש של הבית" "אמא, תראי מה הבאתי," זורחת הילדה, ואיתה שלט כיעורי במיוחד של "קריאת שמע" עם איור ובו ילדה הישנה בבגדי השבת שלה. חמושה שלי. אין סיכוי שאני מורידה את הארנב המעוצב דמוי עץ שעלה לי כמו החיים ותולה את זה על הקיר. מבחינתי, נוכחותה של הלו קיטי זה הכי והיו-עיניך-רואות-את-מוריך.
אחר כך הוצבה בכניסה לבית – אתם מוכנים? – קופת צדקה. כלומר זה היה יותר בגודל של בית-דו-מפלסי צדקה מאשר קופה. חרף ניסיונותי להעלים את הבית של פיסטוק העשוי קליפות פיסטוק שכה מחמיא לשידת האגוז האמריקאי שלי, זו תמיד צצה בכל יום שישי מחדש, ובמבט נוגה ועקשנות של ילד הודי מנוזל שואלת, "ואן רופי"; כלומר, "אמא, יא בר קמצא, תני מטבע, כזה בצבע כסף, לא אלה הדקים". יש בבית חינוך לכלכלה נכונה, ללא ספק".

הפוסט תגידי מה את רוצה, מחשבות של אמא עייפה / רביטל ויטלזון – יעקבס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איזה כיף שנופל לי לידיים ספר שהוא הפתעה טובה.

מרב פנתה אלי דרך הפייסבוק והציעה לשלוח לי את הספר. היא הגיעה אלי דרך חבר משותף (תודה, יונתן  ) ושאלה אם היא יכולה לשלוח אלי את הספר. כבר כמה שבועות שאני מתחילה ספרים ונוטשת, אז ככה שלא ציפיתי ליותר מידי גם מהספר הזה. מה גם, שהרי ידוע שאני בחורה שטחית שעטיפות עושות לה את זה ולא מצאתי את עצמי מתחברת לעטיפה (אבל על זה עוד נדון בהמשך).

אז כמו שכבר הבנתם – אהבתי. התחלתי את הספר וסיימתי אותו תוך קצת פחות משבוע, שזה זה די מהר בשבילי לאחרונה. זהו הרומן הראשון של מרב ואני חייבת לציין שאם יש משהו שאי אפשר להגיד עליו, זה שהוא "בוסרי".

אז אחרי כל הסופרלטיבים שלי – על מה הספר??

ענבל, גיבורת הסיפור, נשואה לנדב ויש להם תאומים, אייל ויעל. הילדים בגיל ההתבגרות, יחד עם כל הבלגן שהגיל הזה מביא. נדב נוסע מידי פעם לחול בנסיעות עסקים והיא עובדת בשכתוב דוחות של חוקרים לביטוח בלאומי. מרגש? לא. אבל מכניס כסף הביתה. ענבל ונדב, כמו הרבה זוגות שנשואים לא מעט שנים מוצאים את עצמם במין משברון. הם כבר "רגילים" אחד לשנייה, עד לא מזמן הילדים עוד היו תלויים בהם לגמרי ועכשיו, כשהם אמורים לתקשר ביניהם, הם מגלים שהם כנראה כבר לא כל כך טובים בזה.

נדב נוסע לנסיעת עסקים וענבל נשארת בבית עם קרסול שבור. הילדים במחנה קיץ והיא מוצאת את עצמה לבד בבית, מוגבלת בתנועה ועם הרבה מחשבות. הפרקים נעים קדימה ואחורה בזמן, בין ילדותה בקיבוץ, עם כל המשתמע מכך – לינה משותפת, חדרי ילדים, הורים ושאר ירקות לבין ההווה.

היא עברה לא מעט דברים בחיים, ענבל. היא גדלה, כאמור, בקיבוץ ואחר כך נסעה עם המשפחה לתקופה לחו"ל ותוך כדי הסיפור מתגלה הסיבה האמתית לנסיעה הזו. אחר כך המשפחה חוזרת לקיבוץ, ענבל מכירה את האהבה הראשונה שלה, אך מערכת היחסים עומדת בפני משבר לא פשוט (אני לא אפרט כדי לא להרוס) ולא צולחת את מבחן הזמן. קצת אחרי זה תגיע עוד מערכת יחסים, קצת דומה, קצת שונה.

ובתוך כל זה, ענבל שבהווה מתמודדת עם הילדים (במיוחד עם ילדה שפתאום מחליטה להיעלם), עם נדב שבחול, עם מקרר שמתקלקל דווקא בזמן הכי לא מתאים, עם השאלות הגדולות שנשארות תלויות, עם שיחות עם אביה שמגלות לה חלקים חסרים מהפאזל בעבר ובעיקר עם עצמה.

לכאורה נשמע כמו עוד סיפור של אישה במשבר עם הבן זוג ועם החיים באופן כללי והיא מחפשת את עצמה. אבל לא! ותאמינו לי שזה 'אבל' גדול. הכל שאלה של איך נכתב הסיפור ואיך הוא מצליח לגעת בך. והספר הזה נגע בי בכל כך הרבה צורות. קשת שלמה של רגשות – תסכול, שמחה, עצב, אושר, נחת והרבה אהבה. סוגים של כך שונים שלה.

אין לי תאומים, לא גדלתי בקיבוץ, לא שברתי קרסול, לא הייתי בשליחות בחול מימיי ועדיין – עברתי עם ענבל את כל זה ממש כאילו אני שם. משבר בנישואים דווקא כן היה לי, וגם פה הצליחה זקס-פורטל להעביר את התחושות בצורה מדהימה. יש תיאור של לידה בספר, שאני חושבת שהוא התיאור הכי אמיתי והכי מדהים שקראתי עד היום (כן, נו…בכיתי בקטע הזה קצת. זה היה פשוט כל כך נאמן למציאות).

הכתיבה של מרב מקסימה. מצד אחד היא בגובה העיניים ומצד שני היא מפגינה כושר נפלא לתיאורים ודימויים. השילוב בין השניים מאוד מצא חן בעיני והרגיש אמיתי.

בקיצור – אהבתי ואני ממליצה בחום!.

(בנוסף, תמצאו בעמוד 66 אחלה מתכון למרק עדשים.)

לראיון עם מרב זקס-פורטל בבלוג של קורא בספרים לחצו כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה הייתה נקודת התורפה שלי. העטיפה זה החלק שהכי פחות אהבתי בספר. אני בהחלט יכולה להבין את הקשר שלה לסיפור ורואה בעיני רוחי את ענבל, עומדת שם על אי, כשהכל גועש סביבה, קוראת לשמיים, מחפשת תשובות או שואלת שאלות. אבל לי זה פשוט לא עשה את זה. אם הייתי נכנסת לחנות ספרים, שום דבר בעטיפה הזו לא היה מושך אותי וממש חבל, כי אם לא הייתי קוראת את הספר בגלל זה הייתי מצטערת מאוד. כן אהבתי את החלוקה של האיור לחלק האחורי והפנימי של הכריכה.

ציטוטים:

"נו, אז מה בחרתן, בנות?" הוא אומר ומוכיח את התיאוריה שלי, אישה מעל גיל מסוים, ארבעים בערך, היא "גברת" כשהיא מגיעה לבד ו"בנות" כשהיא בחבורה של שתיים ומעלה".

"כל יום כמעט אני חושבת עליו ועליו, ואז מפסיקה לחשוב, כמעט בפקודה, כמעט בפחד, וסוגרת אותם במזוודת הזיכרון הזאת, המרופטת, שמתפקעת כמעט, שצריך לעמוד עליה בכוח ולהדק היטב ואז לסגור את הרוכסן במהירות – כדי ששום דבר לא ידלוף החוצה – ולתקוע אותה עמוק בבוידם, לתקוע אותה ולדעת שמחר היא תיפול לי שוב על הראש"

"והוא, קטן ורציני, כבר מדבר במשפטים שלמים, דבורים על אופניהם, בא ונעמד מולי ואמר: "זה לא יפה שאיש גדול צועק על איש קטן," והלך משם. ומאז זה ככה, אני והיא כמו חתולים מיוחמים – מתחככים זה בזה, לטוב ולרע. לרגע אחד היא מתכרבלת בי ומתלטפת, ברגע שני – שולפת ציפורניים ופוגעת לי ישר בכאב, בגוש הזה בלב שלא מפשיר, באני-לא-אמא-טובה-מספיק".

הפוסט מלאכים באופק – מרב זקס – פורטל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אומרים שכל פעם שנולד ילד, נולדת איתו גם אמא חרדתית. חשבתי שאני לא אהיה כזו, אבל רצה הגורל ואני כן. הייתי רוצה לעטוף אותו בפצפצים, כדי שלא יקרה לו כלום, הייתי רוצה ללוות אותו לכל מקום, כדי להיות שם ולסלק את המהמורות והקשיים, הייתי רוצה לשבת יחד איתו בגן ולדאוג שאף אחד משאר הזאטוטים לא פוגע, מעליב או סתם משליך קסילופון בכיוון הלא נכון. אבל אי אפשר. זאת אומרת, אפשר, אבל אני לא באמת רוצה להיות האמא *הזו*. אני גם לא חושבת שזה נכון. חלק מהעניין זה להכין אותם (וכן, גם אותנו) לחיים שעוד יבואו עליהם לטובה.

אנחנו רוצות לשחרר אותם, לתת להם לחוות ותמיד מקונן בליבנו הספק שמשהו רע יכול לקרות ולצלק את נפשם העדינה לעד. וזה מה שקרה כאן. אמא של שחר כל כך רצתה שיצא לטיול השנתי, שייהנה, שיצבור חוויות. היא ארזה לו תיק עם כל טוב והתרגשה בשבילו, אפילו שהיו לה חששות. רק שלגורל לפעמים יש תכוניות אחרות בשבילנו. שחר חווה חוויה מביכה ומאוד לא נעימה  וכשהוא חזר מהטיול, נכנס לחדר שלו ולא יצא ממנו כמה שנים.

שחר בכיתה ו' ואפשר היה להגדיר אותו עוד לפני זה כחריג בנוף הילדים האחרים בכיתתו. אחרי האירוע בטיול הוא הופך למתבודד של ממש ולא יוצא מחדרו שנים. הוא גר עם אמא שלו בקיבוץ, על יתרונותיו וחסרונותיו, ויש לו אבא חולמני ומשפחה לא הכי פשוטה גם ככה. צורכי הקיבוץ מתנגשים כל הזמן עם צורכי הפרט וכל משפחתו של שחר סובלת ממחסור באינטליגנציה רגשית. כששחר מחליט בסופו של דבר לצאת, הוא כבר לא אותו ילד בכיתה ו'. הוא כבר גבר צעיר. והוא כבר בגיל של לקחת החלטות בעצמו. אז הוא לוקח החלטה – לצאת לטיול נוסף. אני לא אספר לכם יותר מידי, אבל אני יכולה להגיד לכם שהוא נוסע רחוק.

הספר בנוי מפרקים קצרים, כשכל פרק מסופר מפיה של דמות אחרת וכך אנו מתוודעים לרגשות ולחרדות של כולם. הזמנים זזים קדימה ואחורה ובין הדמויות, אבל ההתמצאות קלה ומהר מאוד מבינים מי נגד מי.

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה ועשה לי קווץ' בלב. ואני אומרת את זה לחיוב.

זה ספר על אימהות ובנים, על משפחות, על רגשות, על החיים בקיבוץ ובעיקר על אומץ – האומץ לשחרר והאומץ לשחרר.

ממליצה בחום, היישר מתוך הקרביים שלי, שנשארו בחוץ אחרי הקריאה…

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כולכם יודעים כבר שאני בחורה שטחית שעטיפות של ספרים עושות לה את זה. הסיבה הראשונה שהרמתי את הספר הזה בחנות הספרים הייתה העטיפה המהממת שלו. זה גם לא הפתיע אותי, שכאשר הפכתי את הספר בחנות גיליתי שיקיר הבלוג, מר אמרי זרטל המוכשר אחראי לעטיפה הזו. אני מאוהבת כמעט בכל העטיפות שהבחור הכישרוני הזה מוציא תחת ידיו.  פה הכריכה מעוצבת כמו מחברת, כאשר בחלק התחתון. אנו רואים ציפור עומדת על ענף. וזהו. מינימליסטי ומקסים. אני די בטוחה שמדובר באדום החזה, אז הלכתי לספר הסימבולים לבדוק מה הוא מסמל וכך כתוב שם: "אדום החזה מסמל שירה, חיזור ואבהות. בנסורת האינדיאנית הוא מסמל את הבנת כוחה של הרוח הנושבת ואת מציאת שי הנשמה האישי. בתרבות הטווטונית הוא מקושר לתור ונחשב לציפור סופה. בנצרות הוא מסמל מוות ותחיה מחדש. על פי אגדה נוצרית, אדום החזה ניסה להוריד את כתר הקוצים מראשו של ישוע בשעה שהיה צלוב. הוא לא הצליח להסירו, אך חזו נוקב בקוץ תוך כדי הניסיון והחל לדמם, ומכאן, על פי האגדה, חזהו האדום" (סימבולים המילון המלא, רותי פישמן, הוצאת אסטרולוג, עמוד 41). לא יודעת אם זו הייתה הכוונה, אבל זה בהחלט מתאים.

ציטוטים:

"היו עוד דברים שלא עבדו ושבסופו של דבר הם היו מאוד בודדים אחד עם השני, הייתה ביניהם זרות רגשית וזה המקום האינטימי הכי עצוב שקשר יכול להגיע אליו".

"כשהבחוץ והבפנים מתערבבים, כשכל דבר מבחוץ יכול להיכנס פנימה, כשקשה לשים גבול בקו שבין שניהם, גבול עם מסננת, שמאפשר שהבחוץ ייכנס פנימה המשורה והבפנים יגדל מזה, ושמה שבפנים ינזל החוצה ושום דבר בחוץ לא ייהרס מזה. אני הורס את כל מי שנמצא לידי. אני כבר לא יודע מי אני, כל דבר מבחוץ משפיע עלי ברמה שאני כבר לא זוכר מי אני ואולי מעולם לא ידעתי".

"ואני מרגישה חמודה אחרי שהוא אומר את זה. ומזמן לא הרגשתי ככה. חמודה. מאז ששכחתי שההתאהבות יכולה להיות מאוד ילדותית. והזיכרון הזה אפילו מיישר לי קצת את הקמטים שכבר יש לי ליד העיניים. וגם קצת מבליט לי את החזה. ואני מאמינה לאיש הזה".

"אני לא צריכה, כבר הרבה שנים שאני עושה הכל בעצמי, מה אני כבר צריכה. אבל המחשבה על להיעזר נעימה מכדי שאני אוותר עליה, אז אני אומרת לו שאשמח לעזרתו".

"…ואני מתקשה לחבק אותה כי כל כך הרבה לא נאמר שאין לי מקום בידיים לחיבוק. אני אומר לה שאני הולך ומסתובב ויורד למטה במהירות. כועס על עצמי שלא אמרתי כלום, וששוב אני לא מצליח להגיד מה אני מרגיש, וכועס על אמא שלי, שזה ממנה, וגם יודע שהיא לא אשמה כי היא הבת של אמא שלה, שגם לא מצטיינת בלהגיד, ורואה איך השורשים שלי מסולסלים קשות במרחבי הזמן והתסביכים המשפחתיים, ורוצה לגזום בפראות את כל המארג המעייף הזה, ומתחיל להבין שאנשים לא באמת משתנים, הם רק לומדים איך להסוות טוב יותר את הפגמים".

"…אני באמת יכולה להתחיל לנסוע ולא לעצור, אבל כמה נתיבים ברשת החשיבה שלי מובילים אותי לנסוע לשם, אחורה, למקום הזה שאני לא מעיזה לבקר בו, ואני מוצאת את עצמי, בפעם הראשונה סופרת אותם, את כל הגברים ששכבתי איתם, גם את אלה שאני רוצה למחוק. אני מקווה שדני אף פעם לא ישאל אותי עם כמה גברים שכבתי לפניו, ומקווה שמישהו ימציא כבר את הסבון שיכול לנקות את כל הזיכרונות המלכלכים שנצרבו בגוף".

"למה אני לא יכולה לשלוח את עצמי לאיזה מקום ולהישאר כאן בנחת בלעדי".

הפוסט טיול שנתי / ענב שור-דיעי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.