עם נתוני הפתיחה האלה אבי מתחילה לחקור רצח שבוצע בכנסייה נטושה. עם הזמן מתגלות עוד גופות ואבי מבינה שהיא מתמודד עם רוצח סדרתי. כל הרציחות מאופיינות באלימות משוגעת ובכל זירת רצח מופיע קוף צעצוע. תושבי המחוז מתפקדים כקהילה שסגורה בתוך עצמה ולא ממש מעוניינים לעזור, במיוחד לא לאבי.

אבי תצטרך לחפור ולהרחיק לכל מיני מקומות על מנת להגיע לשורש הרוע המניע את הרוצח. גם בתור עברהּ שלה והשדים הרודפים אותה. היא בעצמה עוברת מעין תהליך בספר. היא לומדת על מי היא יכולה לסמוך ועל מי לא ואפילו פרטים מעניינים לגבי העבר שלה.

פה זה המקום לציין שזה לא ספר לבעלי קיבה רגישה. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר על רוצח סדרתי כל כך אלים. הגופות מושחתות בכל מיני דרכים יצירתיות והכל כתוב בפרטי פרטים. מי שאלימות מהסוג הזה קשה לו – שיוותר על הספר. אי אפשר להבין את הפרט הזה מגב הספר, אז ראו הוזהרתם.

דרך הסיפור לומדים על ההיסטוריה של המחוז, הקשורה באופן ישיר לכל מיני ארגונים אירים כדוגמת הקלאן נה גאל והצבא האירי הרפובליקני – IRA. מעניין לקרוא על חייהם על מהגרים, שהגיעו לארצות הברית, "נהנו" מכל מה שארץ האפשרויות נתנה להם, אבל עדיין נשארו נאמנים בנפשם למולדת האירית.

אני נהניתי מהספר (עד כמה שאפשר להנות מרוצח קר, מנוכר וסאדיסט). קראתי אותו תוך כמה ימים והמתח נשמר לכל אורכו. כמו כן, הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

"במחוז, אם אדם אהוב מת מוות טבעי, קיבלת אוכל חם ורגשי השתתפות. אם הוא נרצח בידי אדם לא ידוע, אפשר היה לצפות לחודשים של מלוא תשומת הלב. הילדים יוזמנו כל יום אחר הצהריים לבתים שונים. ארוחות יבושלו ויוגשו בסביבות ארבע (אנשים במחוז אכלו ארוחת ערב מוקדמת, תזמון שנשאר עווד משעת סיום  העבודה במפעלי הפלדה). חבר או חברה יקפצו לביקור ויחזיקו לך את היד, חלל האויר בקומה למטה יבושם במטהר אויר, והחדר ימורק עד לרמת החריצים שבין המרצפות. אם שלחת לשלם חשבונות, ידיים יסרקו את הדואר וישלמו את אלה שהגיע זמן הפירעון שלהם בהמחאות מפנקס הצ'קים שלך או מזה שלהם בלי לחשוב פעמיים" (עמוד 58-59).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. אני תמיד מסתבכת בתוך העלילות הפוליטיות האלה.)

פינת העטיפה:

הכריכה כולה בגוונים של אפור, שחור ואדום.

פה הייתי מאוכזבת. שלא תבינו אותי לא נכון – הצילום עצמו יפייפה, אבל בחירה קצת פשטנית שלא עושה חסד עם הספר לדעתי. למה? קודם כל, הוא לא משקף בכלל את הספר. אי אפשר להבין שמדובר בספר מתח שכולל מרדף מרתק אחרי רוצח סדרתי, או את הקשר לאירלנד או לבאפלו. זה קצת נראה כמו אחת העטיפות של ספר שמשתייך לרומן אפל אירוטי סטייל "חמישים גוונים". לא שזה רע, כן? אבל זה הווייב הכללי שהעטיפה משדרת ולדעתי זה חבל. מי שאוהב ספרי מתח ומחפש אותם בחנויות הספרים, לא ירים את הספר הזה. חיפשתי ברשת את העטיפה המקורית ומצאתי אותה בחנות ספרים אינטרנטית שאני אוהבת – כאן. לדעתי העטיפה הזו הרבה יותר מתאימה ומעבירה את אווירת הספר.
עוד דבר – שם הסופר באדום והוא הדבר הכי בולט בכריכה. זה משהו שמאפיין בדרך כלל כריכות שבהן הסופר מאוד מוכר ועצם הבלטת השם עוזרת במכירות. אני, אישית, לא הכרתי את הסופר כך שזה לא עשה לי שום דבר. יכול להיות שמי שקורא הרבה מתח מזהה את השם ואז זה עושה את העבודה. לכל אלה שלא – קצת פחות.

הפוסט אירית שחורה / סטיבן טלטי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את האימרה “boys will always be boys”? כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי על זה. רק בנים יכולים להשתכר עד עילפון, תוך כדי זה להתערב התערבות טיפשית, לא לזכור אותה בבוקר ואז להיתקל בה במקרה על פתק ולהחליט שלמרות שאתה עכשיו פיקח לגמרי – עדיין כדאי להוציא אותה לפועל. וכמו שאמרתי – בנים. לכו תבינו אותם.

במקרה שלנו מדובר בטוני הוקס, קומיקאי אנגלי שבערב של שכרות התערב עם חבר שהוא יכול להקיף את אירלנד ב-30 יום. בטרמפים. עם מקרר. נשמע הזוי? גם לטוני עצמו אבל זה לא מונע ממנו לצאת להרפתקה הזו. סכום ההתערבות עומד על 100 לירות סטרלינג וטוני קונה מקרר חדש ב-130 לירות. מה שמראה שזה לא בשביל הכסף, אלא יותר בשביל החוויה. כנראה שהעיקרון הזה הוא ששווה את לב האירים, שהיה ברור להם שהאיש דפוק לגמרי ואפילו לא עושה את זה בשביל כסף או בשביל איזה ארגון צדקה.

במהלך הטיול טוני נפגש עם כל מיני טיפוסים מוזרים, חווה עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות, המקרר יוצא לגלוש על גלים, עובר הטבלה ומקבל שם רישמי ועוד הרבה הפתעות.

מרוב שהספר קליל וכייפי הוא פשוט התעופף לו וסיימתי אותו די מהר. ההוצאה היא די מיושנת וזו גם המגרעה העיקרית שלו – יש בו המון המון שגיאות – אותיות שמתהפכות, אותיות שמושמטות, רווחים לא במקומות הנכונים וכן הלאה. עושה רושם שהוא פשוט חייב חייב לעבור עריכה מחדש. אני קוראת להוצאת הקיבוץ המאוחד (או לכל הוצאה אחרת לצורך העיניין) מעל דפי הרשת – בבקשה בבקשה לערוך את הספר מחדש. זה כל כך מעצבן לפעמים. זה גרם לי לחשוב שלא רק טוני והחבר שלו היו שיכורים כשהם התערבו…

כל דף נוסף שקראתי העמיד בספק את העיניין שמדובר בסיפור אמיתי, אבל מה לעשות – יש אנשים הזויים. ולהגיד את האמת? אני די מקנאה בטוני הוקס, על שהיה לו האומץ לצאת למסע המופרך הזה ולזכות בחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, העטיפה פשוט מכוערת אבל אולי לא הייתה יותר מידי ברירה כי זוהי בעצם תמונה של אותו מקרר מדובר עם כל החתימות שעליו. עדיין – לדעתי אפשר היה לעצב את זה קצת יותר יפה ועדיין לשמור על הצביון ה"אמיתי" שהתמונה נותנת לעטיפה (ובטח אפשר היה לוותר על כל השחור הזה, מה קרה? אנחנו באבל?? זה ספר מצחיק אנשים!). בחלק האחורי יש תמונה של טוני וחבל שהיא כל כך קטנה – דווקא מאוד מעניין לראות את האדם שקוראים עליו. גם כאן אני קוראת להוצאה המחודשת – עיצוב חדש בבקשה.

ציטוטים:

"יש חלקים בעולם שאתה מתאמץ ביודעין כדי לבקר בהם, ואילו אחרים תריכים לחכות עד שהגורל יביא אותך לשם".

"עד האופק השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים של מרחבים פתוחים מסביב לכבשים הללו והציעו שירותים מצוינים, ואף על פי כן הן העדיפו להתקבץ באמצע הכביש. אל תגידו לי שהן אינן מפיקות הנאה פרוורטית מהאי-נוחות שנגרמת עקב כך. כבשים אינן מטומטמות. הן קטנויות, קוטרניות מחורבנות ומכירות בערך עצמן. "שתזדייני, חתיכת כבשה שכמוך," חשבתי כשהמשאית נאלצה להיעצר לגמרי בפעם המי-יודע-כמה, והחטתי שזו ממש הצדקה להכניס בשר כבש לתפריט שלי באותו הערב".

"…כאשר התחלתי את מסעי לא תיפיתי כלל לתפוס טרמפ עם נזירה.

בדרך התעטשתי בקול רם מאוד.

"תבורך," אמרה האחות מגדלנה.

"כמה נעים לשמוע זאת ממי שיש לה כישורים מתאימים".

"החיים הם תעלומה שצריך לחוות ולא בעיה שצריך לפתור"

הפוסט האי הירוק, המקרר ואני / טוני הוקס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.