מסמרים מס' 18

כותבים שונים

ושוב אני מגלה שהזמן פשוט טס לו וגיליון חדש של מסמרים נחת לו בתיבת הדואר של אמתכם הנאמנה (בתקופות קשות, זו הופכת להיות אבן הבוחן שלי לזמן שעובר). אין כמו מסמרים בשביל להאיר לי את היום, אני מעריצה שרופה. והפעם על המוקד – אגדות.

על גב הגיליון כתוב: "אגדות מזמינות קלישאות: הן גדולות מהחיים (אבל מה גדול מהחיים עצמם?); מאמינים להן רק ילדים (למה, במה מאמינים מבוגרים?); יש ביסודן אמת עקרונית (ואם אין, אז ערכן פחות?). מיתוסים, סאגות, סיפורי עמים, תורות שבכתב ובעל – פה, פנטזיות, מעשיות – הם הדלק של מעוף הדמיון האנושי". זו באמת הגדרה ממצה ולא יכלתי לתאר את זה יותר טוב. אני לא יכולה להבטיח לכם שכל היצירות כאן ישאירו אתכם עם תחושה אופטימית של "בעושר ואושר עד עצם היום הזה", אבל לפחות חלק יגרמו לכם לפנטז קצת.

ובכמה מילים, כהרגלי בקודש, על מה שיש לנו פה הפעם:

פיה, לאה גולדברג וקולות הצופים / מירי רוזובסקי – מישהי שעובדת בתעשיית הריאליטי בטלויזיה מחליטה יום אחד להתפטר, למרות שהיא ממש טובה בעבודה שלה לדעת כולם. היא פיה – כך מכונה אחד מהתפקידים שעומדים מאחורי תכניות ריאליטי – הן, יחד עם שדונים כמובן, מחליטות מי יבכה, מי ישמח, את מי לשבור ואת מי לבנות. איכשהו יוצא שהחיים שלה גם הם, נעים בין מציאות לריאליטי.

ההזדמנות האחרונה / יהושע קנז – מלצר בבית קפה מבקש מאחד הלקוחות את דירתו לערב, למרות שהוא לא מכיר אותו בכלל ובגלל שהוא יודע משהו שהוא לא צריך לדעת…

קיפה / אילנה זעפרן – קומיקס. בחורה לסבית בשם ענת, שמתוארת כ"לסבית הרשמית הראשונה במדינה העברית הצעירה" חיזרה במרץ אחרי דפנה. אימהּ של דפנה לא הייתה מרוצה מהעיניין והטילה על ענת קללה – היא תהיה קיפודה ביום ואישה רק בלילה. המספרת יוצאת לחפש אותה.

ארגז חול / שמעון ריקלין – שני ילדים חופרים להם בור ובונים ארמונות בגן נעמי. הם חופרים תחת הארמונות מנהרות שיגיעו עד הים שמתחת. במקביל מתוארים היחסים בין אותם הילדים – המספר ו"אבא" (כך נקרא הילד השני), והמשפחות שלהם. סיפור נוגע ללב עם הרבה משאלות לב של ילדים.

הנסיך קוקייה / נל שינק (סוויטה לתזמורת או לשישה נגנים) – אין כמו סיפור שמתחיל ב"היה היה פעם, לפני שנים רבות, נסיך יפה תואר."(עמ' 69). זה אוטומטי מתקשר עם אגדות. הנסיך נזרק מביתו מפני שיש לו כנפיים, שכידוע עוברות בתורשה, וכיוון שאין לאף אחד כנפיים במשפחה – מחליטים שהוא לא שייך. הוא יוצא לחפש אחר הוריו האמיתיים ובדרך פוגש אנשים וחוויות.

דבורה אוהבת את ברגר / ליאת נאה – דיון שמתנהל בין דבורה לבין ברגר, אהובהּ. שניהם באים מבית דתי, אבל דבורה כבר לא בטוחה שכך תרצה להמשיך בעתיד. היא כבר לא בטוחה אפילו שהיא רוצה לגדל ילדים דתיים. ברגר דווקא כן רוצה ופתאום "הרגשת שילדייך הם כבר לא בהכרח ילדיו". (עמ' 83).

גלות, מולדת / צילומים של טלי כהן גרבוז – צילומי צבע של קיץ בישראל וחורף באירופה. לא תמיד יודעים מה שייך לכאן ומה לנכר. בהתחלה לא הייתי כל כך בטוחה שאני מבינה את ההקשר בין הצילומים לנושא של אגדות. יש בהרבה תמונות יער, או רמזים של יער, ויער, משום מה, תמיד מתקשר לאגדות (למה זה באמת? כי הוא שחור ואפל ויכול להכיל מסתורין?). יש משהו קר בתמונות האלה, גם באלו שצולמו בארץ, משהו מרוחק. הצילומים, אגב, יפייפיים.

השכנה / טל אלעזר – דילמה גדולה – מה קורה אם את מוצאת כרטיס לוטו זוכה? ברור שאת הולכת לדרוש את הכסף, לא? ומה אם את יודעת מי איבד את הכרטיס? ושהוא ממש זקוק לכסף? ומה אם את ממש לא סובלת את אותו בן אדם? זו הדילמה שדניאלה עומדת בפניה.

וירטואוזו מיו / קארן פאלמר – ילדה בת שתיים עשרה בשם פרלה מאוד כועסת, כמו הרבה ילדות בגיל הזה. על העולם, על אמא שלה, שהיא טוענת שהיא טיפשה כמו נעל ואחותה תינוקת, שהיא פשוט "פאקינג מתוקה" (עמוד 129) ועושה קצת בלגנים ושטויות. היא יוצאת לקונצרט חינם יחד עם מרכז הנוער. משהו שהיא בכלל לא רצתה ללכת אליו. ופתאום מוצאת את עצמה מתרגשת…

המלך פפאיה / אופיר טושה גפלה – סיפור על ממלכה הזויה לגמרי (כולל לבוש שעשוי מירקות), שהמלך שלה קם צוחק מהשינה ואינו יכול להפסיק. האישה הקודמת שזה קרה לה מתה ועכשיו מחפשים ברחבי הממלכה מישהו שיוכל לעזור לו.

סיפורים שאי אפשר לספר / אליק אוסטר, איורים: מירב אוסטר – שישה קטעים קצרים, כל אחד של כמה שורות ולצידם ציורים בשחור ולבן, אפלים משהו. נראה כאילו הגיבור של כל אחד מה"סיפורים" הקצרים האלו הוא בעצם דמות מאגדה כלשהי (דג הזהב, הנסיכה הנרדמת, סינדרלה וכו'), רק שכאן הסיפור מסופר קצת אחרת…

הגֶן / יעל ישראל – בחור ממוצא עיראקי מתחבר לשכנה מבוגרת ניצולת שואה ויחד הם מגלים שהממשלה עושה בדיקות ל"גֶן השואה". מהר מאוד כל האוכלוסיה קצת נכנסת ללחץ מזה וזה אפילו הופך להיות סוג של קללה – "הלוואי שיש לך את הגֶן!". פתאום אנשים חושבים פעמיים עם מי להתחתן…

לפני כל קטע יש צילום בשחור לבן של שמעון לב, שיש בהן משהו מאוד מסתורי. באחת נראית דמות כאילו מרחפת באויר, באחרת סלע או אבן שנראה כמו רגל של ענק, יש צילומים שנראים כאילו צילמו אותם בסרטי אינפרא אדום ואז מתקבלת מציאות קצת הזויה – בכל מקרה אפשר להתעכב הרבה על כל אימג' ולנסות להבין מה הקטע.

מעניין שהגיליון הזה מופיע אחרי גליון בנושא שקרים. אלו שני נושאים שקרובים אחד לשני. הרי הרבה פעמים אומרים על אנשים שחולמים בהקיץ, או שמחפשים איזו אגדה בחיים שלהם, שהם חיים ב"לה לה לנד". "לה לה לנד" נשמע כמו אגדה. ולצערנו, כמעט תמיד מדובר בשקר.

אמיר רותם, העורך הראשי של מסמרים, התארח לאחרונה בפורום ספרים וספרות באתר תפוז.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי לא יעזור, מסמרים הפך להיות מבחינתי שם נרדף למקבץ איכותי של אומנים.)

פינת העטיפה:

על העטיפה רואים שתי שמלות, שהיו בעברן לבנות וחגיגיות ועכשיו הן מטונפות ומאובקות, תקועים בהן קולבים עלובים מברזל, מהסוג שמקבלים לפעמים עם הדברים שחוזרים מהמכבסה. זהו פרט מתוך Lilith am Roten Meer, 1990, Sammlung Marx של אנסלם קיפר, שטלי כהן גרבוז צילמה. יש משהו אירוני בלראות את האימג' הזה מעל למילה "אגדות". אני אהבתי. אני גם אוהבת את העובדה שהתמונה הזו לא חוזרת בתוך הקובץ, ככה שלא ממחזרים אותה.

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא אגדות הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 17

כותבים שונים

והנה עברו להם שלושה חודשים והגיע עוד גיליון משובח במיוחד של כתב העת "מסמרים". איכשהו יצא שבזמן האחרון אני משווה ספרים לאוכל – אז מסמרים זה כמו שאתה מגיע למסעדה מסויימת, מתלבט ומתלבט מה להזמין ובסוף תמיד מזמין את אותה מנה כי אתה יודע שפשוט אי אפשר ליפול איתה. מסמרים תמיד טוב. לפעמים יותר ולפעמים פחות. הפעם זה יותר.

והפעם בתפריט – גיליון בנושא שקרים. אנשי מסמרים הצליחו להוציא תחת ידם גיליון הזוי לגמרי. יש מקומות שלא יודעים כבר מה מציאות ומה דימיון (גם הגיבורים לא תמיד יודעים). כל הדמויות בקובץ הסיפורים שלפנינו ממציאות לעצמן מציאות חדשה, לעיתים מדומה, בכל מיני אמתלות – בשביל חלקן זה בא עם העבודה, חלקן מחפשות נואשות למצוא חן, להתחבב ולחלק זה פשוט עושה טוב (גם כשהן יודעות שלא תמיד הכל אמת).

אז הנה נשנושים קטנים מהתפריט:

הוא יכול להגיע לתל אביב, למרות הכל / צבי טריגר – סוג של מדע בדיוני הזוי משהו. סיפור שמשכתב את עצמו – הווה שכותב עתיד, שכותב עבר וחוזר חלילה. מבולבלים? גם אני הייתי. לפעמים הייתי כל כך מבולבלת שחשבתי שאני לא מרוכזת וחזרתי וקראתי שוב, רק בשביל לגלות שכבר קראתי את הפסקה הזו…

קמבודיה / שגב עמוסי – אישה שממציאה לעצמה טיולים בכל העולם בשביל למצוא נושאי שיחה אקזוטיים ומעניינים עם גברים – בדמיון שלה היא כבר הייתה בהרבה מקומות וצברה הרבה חוויות. היא מעידה על עצמה שהיא "מתכנתת פנומנלית" – אבל ביננו – את מי זה באמת מעניין מה היא עושה אם אין לה מקומות מגניבים לדבר עליהם?

המחסן ברמברנדט / שי אספריל – גבר קשיש וערירי, שפעם הייתה לו אישה וגם בן, מחפש לשכור לעצמו דירה. הוא אומר שהוא מחפש "מקום לחיות בו", אבל לדייר בדירה שהוא בא לראות זה נשמע יותר כמו "מקום למות בו" והוא קצת מרחם עליו. הגבר הוא זקן חביב שמחפש אנשים לדבר איתם והסיפור מרגש עד דמעות.

אלף מילים / צילומים של פבל וולברג – אני מאוד אוהבת את צילומים של פבל וולברג (ותיקי הבלוג יודעים כבר שלמדתי צילום אז יש לי זיקה רבה למדיה הזו). לסדרת התמונות הוא בוחר לקרוא כאן "אלף מילים" ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים" כשמסתכלים על התמונות. יש בהן הומור, ציניות ואני ראיתי הרבה סוג של "החלום ושברו". למשל תמונה של לונה פארק מכוסה שלג, כשבובה ענקית של דינוזאור שכובה על גבה וברקע ממותה – ממש סוף עידן הקרח… וולברג מצלם גם הרבה בארץ ויש תמונות מהשטחים שיש בהן, כאמור, אירוניה מסויימת – למשל בתמונה שבה רואים חייל מסתתר מאחורי קוביית בטון, מחזיק אם-16 ביד ורק מחכה להזדמנות ולידו עובר באדישות ילד (אולי ילדה?) מחופש לציפור ומחזיק שקית ממתקים. הניגודיות הזו, בין שני אלמנטים חוזרת כמעט בכל התמונות ויוצרת מציאות הזויה ולא ברורה.

משפטים / שלומי נחמני – מילים ואיורים. בין הסיפורים משובצים שלושה משפטים מאיורים של שלומי נחמני. זה אולי היה הקטע שהכי פחות הבנתי בקובץ הזה. הוא לקח את המשפטים "טוב למות בעד ארצנו", "אין לי ארץ אחרת" ו-"תדע כל אם עברייה" ובעצם נתן להם סוג של פרשנות מאוירת, כשבכל דף יש מילה אחת ואיור אחד. למשל – ב"אין לי ארץ אחרת" – רואים דמות יושבת על כיסא עם מסכה של גורילה על הפנים ובתחתית העמוד כתובה המילה "אין", בעמוד הבא כתובה המילה "לי" ורואים את אותה הדמות שולחת יד להוריד את המסיכה, בעמוד הבא, המילה "ארץ" רואים את הדמות ממשיכה את תנועת הסרת המסיכה ובעמוד הבא, במילה "אחרת" – הדמות מורידה את המסיכה ונשארה עם אותה מסיכה של גורילה מתחת.

להרפות / רועי ורד – סוכן סמוי שנשלח למשימה. הקשר של סוכן סמוי לנושא השקרים הוא ברור – סוכן חשאי הרי מחליף זהויות כל הזמן, לפעמים גם מתחפש. הוא בעצם מספר כל פעם שקר חדש, בהתאם למשימה שאליה נשלח. יש המון פרטים בסיפור וקצת איבדתי את הכיוון. זה סיפור יחסית ארוך לקובץ הזה (בערך חמישים עמודים). הוא מוצא אהבה ותשוקה במקום הכי לא צפוי מבחינתו. דווקא כשכבר חשבתי לזנוח את הסיפור באמצע הוא תפס אותי וריגש אותי מאוד.

אוטומציה / רוני גלבפיש – אישה שמסתובבת לה בחום ובלחות בתל אביב וצמאה למיץ תפוזים ולמחמאות, כנראה שלמחמאות קצת יותר – אפילו אם הן לא בהכרח נכונות ואמיתיות. זה עושה לה טוב. 'תכלס? אני מבינה אותה J

לילה אחרון / ג'יימס סולטר (מאנגלית: דליה שייבר-סופר) – ארוחת ערב שאמורה להיות אחרונה לפני מוות שידוע מראש. המוות קצת מבושש לבוא וטומן בחובו הפתעות לכולם…

נקבת הקיוטי / רון דהן – הגיבורה של הסיפור הזה היא רותי. רותי רואה הרבה טלויזיה והסיפור כל הזמן שזור במה שהיא רואה, שהוא סוג של ראי לעצמה. היא משועממת. יש לה שני ילדים וכולם חיים בבית אחד בלי להכיר אחד את השני יותר מידי אבל בלי לשנוא. היא מחפשת לעצמה סוג של נקמה.

הכנפיים של מוריס / אליענה אלמוג – מוריס הוא אבא של עזרא. לעזרא יש חיים משולשים, שחלק גדול מהם הוא מסתיר מאבא שלו. מוריס גר ביפו ועומד לפני פינוי מהדירה שבה הוא חי כבר שנים.

נעל / אלון מרקוס (מחזה בשתי תמונות) – סוג של סיפור סינדרלה מתובל ב"אחווה" נשית – שתי נשים שכשהן מתחרות אחת בשניה הן נבזיות לגמרי וכשהן אחיות לגורל דומה ומר הן שבות להיות חברות. ועל זה נאמר – "נשים, נשים – שק של נחשים" ויסלחו לי הפמיניסטיות, אבל יש נימה קצת שוביניסטית בקטע הזה.

חידושים והמצאות / רון כחלילי – הסיפור מתחיל במשפט "אמא שלי אומרת שתמיד הייתי גוזמאי", זה כבר מסביר לנו למה הסיפור הזה נמצא בקובץ. נוני הוא הגיבור של הסיפור הזה והוא מספר לנו על אבא שלו (שאמא שלו טוענת שלא אמר אמת אף פעם). כולם שם מספרים כל מיני סיפורים אחד לשני כדי לייפות את האמת.

בין הסיפורים / צילומים / איורים משובצים צילומים של מירי יהודה – צילומים שמראים מציאות שונה שאין בה אנשים (ובצילום היחידי שיש אישה, הראש שלה חתוך ורואים רק את כפות ידיה שהיא מציגה לראווה). האנשים לא שם, אבל הם מורגשים, מה שנקרא "נוכח-נפקד". מרגישים את התרבות הצרכנית שלהם, את הגרפיטי שהם יצרו, את הטלויזיה ואת הכלבים שלהם.

לסיכום – אני מאוד אהבתי את הגיליון הזה. לדעתי הוא שונה מכל הגליונות שיצאו עד היום וזה בהחלט מתאים לנושא שקרים. מומלץ בחום. וכמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן לפחות דבר או שניים שהוא יאהב ויתחבר אליו.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה מאוד כי גם היא סוג של שקר. כשלראשונה הסתכלתי עליה התלהבתי כי היא פשוט יפייפיה בעיני. אבל בראייה חטופה לא הבנתי מה הקשר לנושא הגיליון. מרחוק – ראיתי יד של בובה, כמו בובה של חלון ראווה, עם קצה של שרוול, מוטלת על הרצפה. האימג' בפני עצמו היה יפה בעיני. ואז, בהסתכלות שנייה פתאום קלטתי שזה בכלל ציור. ערן רשף הוא האחראי לציור המקסים הזה והוא נראה כל כך ריאליסטי, שממש נושק לצילום.  זהו גיליון השבע-עשרה במספר של מסמרים וזו רק הפעם הרביעית שבה יש אימג' על הכריכה שאינו מופיע בתוך הקובץ או שעבודות נוספות של אותו אומן לא מופיעות בפנים. דווקא במקרה הזה ממש מעניין אותי לראות עבודות נוספות של אותו ערן רשף. עטיפה יפה מאוד ומתאימה להפליא.

ציטוטים:

"ערפל של קיץ, ככה צריך לקרוא לאד החם הזה, שעולה מין המדרכות ומבשל את שוקיה. זה נשמע כמעט חורפי, כמעט רומנטי, כמעט כאילו ציירת אנגליה דקת גו תפסע בעוד רגע ברחוב המיוזע, בשמלה ארוכה, ומבטה מסתורי ומצועף. ערפל של קיץ. המילים כמעט הצליחו לצנן מעט את רחוב דיזינגוף, שהתעלף לרגליה. החלונות המאובקים סירבו להציג בפניה את הסחורה. העקבים היו טעות. כפכפים, כולם מתכפכפים פה בשלווה בטוחה, ורק היא נדחסת בכובד משקלה לתוך חרטומי הנעליים הצרים". (מתוך "אוטומציה")

"בעתם שפשפשה בארנק כבר השחילה את הרגליים בחזרה לכלאן. הזרתות – לא, בהבונות החמישיות – התעוותו לפינתן בכאב. אסור להוריד את הנעליים אפילו לרגע. זה רק מחמיר את המצב. ככל שהכלא קבוע יותר, כך קל יותר לחיות בו". (מתוך "אוטומציה")

"אפשר לחשוב שזו חוכמה גדולה, להגיד את האמת בפרצוף; לומר לאדם, בין שהוא קרוב ובין שהוא קרוב מדומה, מה שאתה חושב עליו באמת. ואת מי האמת הזאת, הנכלולית, החמקמקה, רבת ההבעה והעמוקה כשאול, משרתת? אותה עצמה? את חסידיה הרגעיים, שיהיו מוכנים – בכל רגע ובכל מקום – להקריב את חייהם למענה, וכעבור רגע למען אמת אחרת, נכונה ומוסרית יותר? את מגלי האמת, שהיום נחשבים לנביאים ומחר ייסקלו אותם באבנים קשות? את השקרנים המועדים, שרק בזכות האמת יש להם קיום?

ומהי האמת? מישהו יודע? כמה זמן היא מחזיקה? רגע? דור? מיליון שנה? עד שהאמת הבאה נגלית? ואיך מזהים את נושאי האמת, וקשה מזה, את נביאי השקר? וממתי, לעזאזל, האמת היא מעלה אמיתית ולא אידיאל נכסף, שלעולם נחתור אליו ואף פעם לא ניגע בשולי אדרתו? הרי כל בוגר בר דעת מבין, או יודע, שאין אמת אחת. האמת שלי היא לא האמת שלה ולא האמת שלך. היא האמת שלי בלבד". (מתוך "חידושים והמצאות")

"הרי האמת היא רגעית, נאמתי בלחישת ליה, ידי מעל לשמיכת הפוך, מנופפות באוויר, האמת היא מציאות של אמיצים בודדים, יחידי סגולה, סתגלנים כרוניים, היא דורשת כוח נפשי ועוצמה אינטלקטואלית שלא כל אחד התברך בה. לכן, סיכמתי, היא נחשפת רק לרגע, מגיחה ונחבאת מיד, עד לאמת הבאה. האמת מכאיבה מדי, חושפנית מדי, אפורה וחודרנית, נטולת זוהר, אכזרית במידה שלא תיאמן". (מתוך "חידושים והמצאות")

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא שקרים הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 16
כותבים שונים

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל…

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה…

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף…

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה…), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות…

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:

"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)

"מי שחי בתוך העבר, לעיתים לא יכול לצאת ממנו, הופך לאנדרטה של עצמו, ומי שבוחר בכל זאת להצטרף לעתיד, חייב להניח את העבר במקום נוח". (מתוך דיזינגוף בלוז של עמיחי שלו).

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא מסעות הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 15

כותבים שונים

תמיד כשאני מקבלת עוד גיליון של מסמרים זו בשבילי חגיגה. קודם כל חגיגה לאצבעות – הנקודות הבולטות בחלק העליון נעימות ועושות מסאז' באצבעות ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מלטפת אותן כל הזמן, גם בזמן הקריאה. אחר כך זו חגיגה לעיניים כי מסמרים פשוט תמיד נראה טוב, חתיך הורס. הגרפיקה מוקפדת ויפה, אפילו כשהיא משתנה בין גיליון לגיליון, מישהו שם ממציא את עצמו כל פעם מחדש ותמיד תמיד יש אימג'ים וצילומים יפים. ולבסוף – חגיגת קריאה, כי בתוך כל הסיפורים, שירים, קומיקסים והשד-יודע-מה עוד, כל אחד ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב וזה נותן מעין טעימה ליוצרים שאולי לא היינו מכירים בדרך אחרת.

בכמה מילים ספורות על הסיפורים בקובץ ועל התחושות שלי:

יהושוע קנז / האורחת – אורחת מגרמניה, שהביקור שלה גובה כמה אכזבות מהילדים המקומיים –אני אוהבת את קנז ואת הכתיבה שלו אבל פה דווקא לא הבנתי כל כך את ההקשר לסיפורי אהבה וזה קצת הפריע לי, היה נראה לי כאילו "אילצו" את הסיפור הזה לקובץ.

רבקה קרן / הנערה מאיתקה – מתרגמת של ספרים טסה לאיזה אי יווני (איתקה) על מנת לנוח ולהתבודד. היא לא אוהבת לדבר יותר מידי ובאופן כללי – רוצה רק שקט. היא אוספת אליה לשני לילות נערה שאין לה קורת גג, האמת שהיא די נאלצת לקחת אותה אליה… היא מגלה סוג של קרבה חדשה לנערה הזו שהיא לא הכירה עד היום.

אלינור קרוצ'י / קרובים (צילומים) – אחרי אלינור אני עוקבת עוד מתקופת בצלאל. חלק מהצילומים הכרתי משנים קודמות והם כולם מדהימים. התרגשתי מהם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם. היא נוגעת בהרבה נושאים שקשורים באהבה – נשיות, משפחה, הורות. התמונות והשמות שהיא בוחרת לתת להן מרגשים.

רות אלמוג / כוכב ים – סיפור על זיכרון ישן נושן שהתחיל עוד בצבא אבל לא ממש עובר, אהבת אישה לגבר שמתעוררת אחרי שנים.

אינה שנדר / חוות אנשים – מספרת על החיים ברוסיה עם אימהּ האנטמולוגית (חוקרת נמלים), וחפצים שמקשרים בין הדורות כאשר היא מגיעה לחיות בארץ.

אמיר בן דוד / גוגל– דמות מעולם הספרות שנפגשת עם מכר מהעבר שמוטרד מכמות האיזכורים שלו בגוגל, לעומת ילד אוטיסט בעל אותו שם – כאן כמובן מדובר על אהבת העצמי. מאוד אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מודרני בנושא שלו וכי יש אשכרה אנשים שזה מטריד אותם…

ליאת לקיים / דבש – חתן וכלה במדרון חלקלק לעבר תהום לא ברורה וכנראה לא בריאה כל כך, זה היה קצת כמו לצפות בתאונת רכבת אבל לא לראות את התאונה עצמה.

אורית עריף / מי אוהב את השבת – קומיקס. באופן כללי אני מאוד אוהבת קומיקס אבל דווקא לזה ספציפית לא כל כך התחברתי , משהו בתוכן לא דיבר אלי והיה קצת פשטני לטעמי. כאן כמובן מדובר על האהבה לשבת.

גתית פז / נחמה – מערכת יחסים כמעט-מתבקשת שנרקמת בין מרצה באוניברסיטה לסטודנטית על רקע אובדן משותף. למרצה מערכת יחסים דפוקה לגמרי עם אישתו וכבר אין שם אהבה בכלל. האהבה שכן קיימת היא בינו לבין ביתו האהובה ודווקא היא מטיילת לה אי שם בעולם, רחוקה ממנו.

נילי לנדסמן / סו ביוטיפול – אני אוהבת את הכתיבה של נילי לנדסמן, ככה שאני משוחדת מלכתחילה. כאן הגיבורה נפגשת עם מישהו שהייתה לה מערכת יחסים איתו לפני הרבה שנים וזה מעורר אצלה כל מיני כאבים ישנים נושנים מהתקופה שהייתה מאוהבת בו ואולי עדיין לא עברה?

שהם סמיט / אגדות שלמה המלך, הגרסה לכל המשפחה – טוב, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה והיה סיום מושלם לקובץ הזה – כמה חייכתי, כמה צחקתי, כמה חמוד! שהם לוקחת מחדש את היחסים בתקופת המקרא ומציגה אותם באור יותר מודרניסטי ומשעשע, אכן לכל המשפחה ובמיוחד לסרבני המקרא למיניהם (מי כמוני יודעת…).

בין הסיפורים כולם משובצים צילומים של תומר קאפ (שבאופן מרגיז שמו לא מוזכר בתוכן וגם לא ברשימת המשתתפים מאחור, אלא רק על הכריכה מקדימה). הצילומים הם בשחור לבן ומתעסקים הרבה במשפחה ובאינטראקציה בין שתי דמויות. על פניו התמונות מאוד פשוטות ומינימליסטיות אבל יחד עם זאת יש בהן המון כוח ומשהו מטריד.

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן משהו וזו הגדולה של כתב העת הזה. יש מכל וכל – סיפורים, צילומים, קומיקס ואפילו שלמה המלך אחד. קשה לי להגיד שאני מתחברת לכל הקטעים במידה שווה, אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש כשיש כזה עושר של יוצרים. הסיכוי שאוהב את כולם הוא אפסי. ועדיין – מתקבל כאן אוסף לא רע בכלל. הבעיה היחידה שלי עם מסמרים זה שלפעמים יש יצירות בתוך האוסף שאני לא מבינה את ההקשר שלהן לנושא ואז זה נראה לי כאילו "אילצו" אותן לתוך הקובץ או ש"אנסו" עליהן את הנושא. בסופו של דבר זה לא כזה משנה לי – כי אני נהנית מהסך הכל הכללי, אבל כמשהו שאמור להיות מקשה אחת, יש כאן איזו בעיה קלה (או שאני פשוט לא מבינה, גם יכול להיות). 

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי בסך הכל מסמרים לא מאכזב אותי אף פעם )

פינת העטיפה:

פייר? הפעם קצת התאכזבתי. האימג' עצמו יפה, אין ספק בכלל, אבל מה לו ולסיפורי אהבה? אני רגילה שלוקחים את אחד האימג'ים מתוך הספר או מתוך אחת הסדרות ושמים על הכריכה – אז למה לא לקחת משהו של אלינור קרוצ'י (יש תמונות כל כך יפות)? הפעם אני באמת לא מבינה את הבחירה. גם הצבע הצהוב בהיר מידי לטעמי וקשה לקרוא את הטקסט. הלכתי לספר הסימבולים – המילון המלא ושם כתוב ש"הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש, קלילות ועליצות, אמונה וטוב לב, את האינטלקט והדעת, יכולת ארגון, משמעת, את האישיות, אדמינסטרטיביות, כנות, הרמוניה, דיפלומטיות, אך עשוי לסמל גם עקשנות, ביקורתיות וסקפטיות, שליטה מוגזמת ברגשות, ציניות, אגואיסטיות, בורות, עצלנות, חוסר סובלנות ויגון" (עמוד 295) ואני שואלת – למה? אין פה מילה אחת על אהבה… פיספוס קל מבחינתי.

ציטוטים:

"אני חושבת…שאת מאוד צעירה, אמרתי.

לא צעירה, אבל יתומה, אמרה. זה אותו הדבר. אם אתה יתום, אתה נשאר כל הזמן ילד עם נשמה של אדם זקן". (מתוך הנערה מאיתקה / רבקה קרן)

"היינו שותות חלב עזים ם עם קרום שאמא היתה קונה מאחת המקומיות. לכולם בכפר היו פרות או עזים בחווה, אבל אמא מספרת שלקח לנו זמן למצוא ממי לקנות, כי לא רצו למכור חלב ליהודים. לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה יהודים. חשבתי שזה זן של רוסים". (מתוך חוות אנשחם / אינה שנדר)

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא סיפורי אהבה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כותבים שונים

הפעם האחרונה שקראתי את ביאליק הייתה בתיכון או בחטיבה, ככה שגם עכשיו הגעתי לטקסט הזה עם הזיכרון של "משהו שהכריחו אותי לקרוא". הנובלה הפותחת את הגיליון הפעם, שבהשראתה נוצרו כמעט כל הסיפורים והדימויים היא "מאחורי הגדר" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה ב-1909, ערב ביקורו הראשון בארץ ישראל. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא סיפור של 50 עמודים לערך (אולי בתיכון?). השפה הייתה לי מאוד מאוד קשה. לא הכרתי חלק גדול מהמילים (הידעתם ש"חררות" הן עוגיות??) ומזל שפרושן הובא כהערות בתחתית העמוד. על אף שמצאתי את עצמי ממש נאבקת עם הסיפור מאוד נהנתי ממנו. זהו סיפור מקסים ונוגע ללב על חברות כמעט בלתי אפשרית הנרקמת בין שני ילדים, משני צידי הגדר, משני צידי המתרס, משני צידי הדתות, ילדים לשתי משפחות שלא מסתדרות (בלשון המעטה) ביניהן. ועל כן, אסורה כמובן החברות הזו.

שני צידי הגדר,הא? למישהו זה מצלצל מוכר? כמובן שאי אפשר להתעלם, וזו גם בעצם הייתה הכוונה באסופת הסיפורים והדימויים הזו, לעכשוויות של הסיפור ולעדכניות של הנושא. כבר כתבו על זה ספרים ועשו על זה סרטים ויצרו אינסוף דימויים – על אותה אהבה בלתי אפשרית הצומחת לה משני צידי הגדר. הנובלה מלווה באיורים של יוסי וסיד בשחור לבן. מאוד ריאליסטים ומשקפים יפה את האוירה בסיפור.

וכך אנו מוצאים בגליון זה של מסמרים סיפורים ודימויים, שעל פי הכריכה האחורית, נוצרו ברובם במיוחד עבור ספר זה בהשראת הנובלה של ביאליק ומתייחסים אליה בכל מיני זויות:

"מציץ בין החרכים" – הסיפור הראשון אחרי ביאליק הוא של אריאל הירשפלד, שבאופן אישי אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. הירשפלד מסביר בכמה פסקאות את ההתרשמות שלו מהנובלה של ביאליק ואז מביא את הפרשנות שלו בדבר סיפור קצר על זוג מושלם לכאורה שהבעל, המביט מבין החרכים, רואה פתאום איך חייו עומדים להתפרק. המחשבות שעוברות לו בראש באותם רגעים כשהוא עומד מצד אחד של קיר ומה שעומד לשנות את חייו עומד מצידו האחר.

תחת השם "משני הכיוונים" אנו נתקלים בצילומים של דוד עדיקא. צילומים יפיפיים בעלי צבעוניות מרהיבה בעיני שמתבוננים מבפנים החוצה ולהפך. כמעט כל הצילומים הם בתוך הבית או מתוך הבית החוצה. לי הייתה מעין תחושה של מישהו המסוגר בביתו ובוחן כל פריט שיש בו- הכיסא, העציץ, הכד עם הביצים, משהו מאוד בודד ועצוב. מלבד תמונה אחת שהיא פורטרט, לא רואים באף תמונה אלמנט אנושי, רק חפצים. הדבר הכי "חי" בתמונות הם העציצים. אנשים נוכחים – נפקדים כמו שאוהבים להגיד בז'ארגון המקצועי.

אסף שור החליט דווקא להתייחס לנובלה דרך עיניו של הכלב שקוריפין והוא מביא את מחשבותיו והגיגיו.

דנית בראון מביאה את סיפורה של אסנת, יהודיה הגרה בארה"ב ועומדת להינשא לבחור נוצרי. היא פוגשת לראשונה את הוריו ואמורה לבוא איתם לטקס חג המולד בכנסייה. זהו בשבילה המפגש הראשון הקרוב לנצרות והיא חושפת בפנינו את כל הלבטים והמחשבות הכרוכות בעניין הטעות הזו, אפילו שאינה דתייה בהגדרה.

יגאל סרנה מביא לנו ב"לפני הגדר" את אחת ההתייחסויות היותר פוליטיות באסופה הזו (כנראה שאי אפשר בלי זה כשזהו הנושא). ומספר על הקמתה של גדר הביטחון, שבאופן אירוני עוברת בחצרות של בתים ערביים ולפעמים מנתקת אותם מהחברים ומהמשפחות שמוצאות את עצמן מהצד השני לפתע, הוא מתאר איך נסיעה קצרה לבית החולים, משלישה את זמן הנסיעה רק מפני שצריך להקיף את הגדר: "לפני הקמת הקיר היה בית החולים מוקאסד במרחק עשר דקות מהחנות. עכשיו תימשך הנסיעה כמעט שעה מסביב לחומה, במקרה הטוב, אולי שעות, כי גם אמבולנס לא עובר במחסום אם אין רישיון. כאילו היו בונים קיר באמצע רחוב אבן גבירול בתל אביב, וכדי להגיע לבית חולים איכילוב, מי שגר ממערב לקיר היה נאלץ לנסוע דרך חולון ובת ים. הקיר חוצה עורקי חיים, שכונות ירושלמיות מתרחקות מהעיר מרחק שעות של מעקפים. אפילו הלוויות נעצרות בפני הקיר. כל האזור ממזרחו נהג במשך דורות לקבור את מתיו בבית העלמין של ג'בל מוכאבר, לא עוד" (עמוד 124). סרנה בוחר להביא כמה שורות מתוך הנובלה של ביאליק כל פעם ואז כותב כמה פסקאות שלו, שהן מעין פרשנות לציטוט שהביא. אצל ביאליק – זו גדר שנבנתה מתוך רצון של שני הצדדים ואילו כאן זו גדר שנבנתה רק על ידי צד אחד.

אנה ים מביאה צילומים שהם ממש "לא מפה" וקוראת לסדרה "פה ושם".

"ליל הרמזורים הארוכים" הוא סיפורו של צבי טריגר. אחד הסיפורים שיותר אהבתי באסופה הזו. הוא מביא את התנהלותו בלילה תל אביבי של בחור, חולה בטרשת, שהשתחרר מבית החולים לאחר תקופה ארוכה בה היה מאושפז ומחליט ל"בלות את כל הלילה בחוץ". הוא מתאר את מעלליו ומחשבותיו. מאוד התחברתי לנושא הזה מפני שאני עצמי עברתי תאונה לפני כמה שנים שריתקה אותי לביתי למשך חודשים ארוכים. "כשיוצאים לעולם" אחרי תקופה כזו ארוכה של מעין כליאה – פתאום הכל נראה אחרת. פתאום שום דבר לא מובן מאליו. זה מה שמבדיל את החולה מהבריא. פתאום שמים לב לדברים שלא שמת לב אליהם קודם, כל דבר מרגש ומפעים – וכל זה "בזכות" קיר שהיה שם (בית החולים, בית) ועכשיו הוא כבר לא.

"פרדסים" של הילה עמית מתאר את החיים בגבול שבין יפו לבית ים. הגבול שעובר בין יהודים לערבים ושלילדים אסור לעבור אותו ואפילו להסתכל דרכו – "הם, אמא שלה תמיד אמרה לה, אלה, משפחת אבו-סיף, הם והסמים שלהם, והרובים שלהם, והכספומטים, חבל שהם לא סגורים גם מלמעלה, חבל שצריך לראות את כל מה שהם עושים שם. צריך לנעול אותם בפנים, יימח שמם, שלא יסתובבו, הייתה אומרת וסוגרת את חלון המטבח שמשקיף לעבר הווילות והפרדסים" (עמוד 161-162). אבל הילדה, כטבעם של ילדים מסתקרנת ובוהה כשמתאפשר באנשים מעבר לגדר ונוצר איזשהו קשר מרחוק בינה לבין תָחְריר, נערה ערבייה מין הצד השני של הגדר.

הסיפור החותם את האסופה הוא "הציפורים של ברילסקי" מאת צבי אבינר ופני המספר על החטא הקדום ביותר ואולי אפילו התמים ביותר של נער מתבגר, שומר מסורת, המתפתה לנערה ביום הכי נוראי של השנה. היום הזה שבו אסור ליהנות ולעשות כל מטלה ואפילו לא לאכול. הפסקאות נעות בין הווה, שבו הנער כבר מבוגר, לבין אותם ימים כשהיה בן שלוש עשרה וסבו היה בשבילו אחד האנשים הכי חכמים ואחד מאלה שאסור אסור לאכזב אותם.

מאוד אהבתי את הגיליון הפעם. אהבתי ממש את הכל, הצילומים מקסימים והסיפורים קריאים ומעניינים. במיוחד מעניינת נקודת ההסתכלות על "מאחורי הגדר" כרפרנס לכל אותן יצירות ודימויים. יפה לראות איך כל אחד לוקח את זה למקום אחר ומתחבר למשהו אחר. אני שמחה גם שלא נכנסו לכאן טקסטים פוליטיים שהיו יכולים לגרוע מההנאה שלי או לנסות להטות את דעתי לכיוון כזה או אחר, בזכות העובדה הזו אני מניחה שזה יכול להתאים לקוראים מכל רחבי הקשת הפוליטית.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

פינת העטיפה:

תמיד תמיד כשמגיע אלי גיליון של מסמרים עולה חיוך על שפתי כי בראש והראשונה העיצוב של כל הסדרה הוא מצוין לטעמי. בגלל שמדובר בסדרה אין יותר מידי מקום להשתוללויות. הצילום שאנו רואים על הכריכה הוא של דוד עדיקא מתוך אותה סדרה שיש גם בתוך הספר עצמו (הוא לא מופיע בפנים, רק על הכריכה). בגב העטיפה אנו מקבלים הסבר קצר על ביאליק ועל ההשראה לעשות גיליון בהשראותו ביחד עם רישום צנוע ומקסים.

 ציטוטים:

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בסימן ביאליק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 13

כותבים שונים

מסמרים הינו כתב עת היוצא אחת לשלושה חודשים בהוצאה פרטית. הוא מאגד בתוכו סיפורים קצרים, צילומים, שירים, קומיקסים וציורים. כל פעם בנושא אחר (בסופו של כל גיליון כתוב מה יהיה הנושא הבא).

הגיליון ה-13 במספר הוא בנושא "ניסיון".

המילה ניסיון היא מילה מאוד רחבה ויש הרבה דברים שיכולים להיכלל בה. אני חושבת שיהיה יותר קל להגיד שזה גיליון בנושא "התנסות".

מה שמאגד את כל העבודות בספר הוא באמת הניסיון כהתנסות. כל הגיבורים, כתובים או מצוירים, מתנסים בחוויות כאלה ואחרות.

סיפורים קצרים זה תמיד נחמד ויש לנו כאן גם מגוון רחב של סופרים (אפילו המינגויי ודיקנס). אני אציין את אלו שבעיקר השאירו עלי רושם – הילה עמית כותבת את "והייתה להם הכינרת", סיפור על געגועים שריגש אותי עד דמעות ופרט על קשת כזו רחבה של רגשות, שאין ספק שאני עוד אשמע עליה. "בחילה" של איתמר אורלב מספר על מה שעובר בראשו של בחור חולה סרטן בזמן אחת מהפעמים בהן הוא מגיע לטיפול כימותרפי. לצערי, כמעט לכל אחד מאיתנו יש מישהו שהוא מכיר שנאלץ לסבול את הטיפולים האלה, וזה החזיר אותי לתקופה שבה סבתי זיכרונה לברכה נאלצה להתמודד עם תופעות הלוואי והתחושה הסיזיפית, של לחזור כל פעם מחדש לקבל טיפול. סיפור קצר קצר, אבל טעון כל כך.

עבודת הצילום של אלה ליטביץ מדהימה לדעתי. היא מביאה צילומים של נוצות, בתאורת סטודיו על רקע שחור. כל פעם נוצה אחת, מקסימום שתיים. לצד התמונות כתובות כותרות שמבוססות על ניסוחים של תחקירי התאונות בחיל האויר ומתארות את הארוע שממנו נלקחה כל נוצה. בתור אחת שלמדה שלוש שנים צילום אני יכולה להגיד לכם שהסתכלתי המון זמן על כל תמונה, הן כל כך שבריריות הנוצות האלה, שזה נראה בלתי אפשרי שדבר כל כך תמים יכול לגרום לנפילה של מטוס. סמל הטכנולוגיה והפלדה. המינגווי מספר על הגיגיו של דייג. דיקנס מספר על הביקור הראשון שלו בניו יורק בצורה ביקורתית משהו, אך עם הרבה התפעלות. אני מתביישת לומר שעדיין לא יצא לי לקרוא שום ספר באורך מלא של דיקנס והסיפור הזה השאיר אותי עם טעם של עוד. בין העבודות השונות מפרידים צילומים של שוש קורמוש בשחור לבן והם גם מכתיבים, באיזשהו מקום, את הקו העיצובי של הספר.

אלו רק כמה דוגמאות, אני חושבת שכל אחד ימצא כאן משהו שידבר אליו.

מומלץ לקריאה קלילה ולא מחייבת וכדי לשטוף קצת את העיניים מכל המילים האלה שאנחנו רואים כל הזמן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, כאן המקום לציין לשבח את כל הסדרה. העטיפות שלהם תמיד יפות ומציגות אימג' אחד מתוך הספר – כאן זהו אחד הצילומים של אלה ליטביץ. בחלק העליון של הספר יש כמה שורות של נקודות בולטות, שתמיד נעים לגעת בהן, כמו מין מסג' קטן לקצות האצבעות . כאמור, הדבר היחיד שמשתנה בין הספרים בסדרה היא העטיפה, שאר האלמנטים – הפונט, הכיתוב והמיקום של הטקסטים נשארים אותו הדבר כיאה לסדרה. כל השפה העיצובית של הספר היא מדהימה לדעתי, הכל פשוט נראה טוב. הם מצליחים לייצר שפה ברורה שמתכתבת עם האימג'ים ועם הנושא. בכלל, ההפקה של כל העיניין הזה ראויה לציון, במיוחד שמדובר בהוצאה פרטית ולא מונופול עתיר תקציבים. זה מראה איך במעט אפשר לעשות הרבה.

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא ניסיון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.