אצלי זה התחיל בחטיבה. כיתה ז' או ח', אני לא זוכרת בדיוק. בכלל, אני לא זוכרת הרבה מהתקופה של בית הספר, יש לי בלק אאוט אחד גדול. במקרה הטוב חשבו שאני עצלנית ובמקרה הרע – שאני סתם טיפשה ולא קולטת כלום. לא משנה כמה רציתי להשקיע בלימודים, כמה המחברות שלי היו יפות ומסודרות (וכולם צילמו והעתיקו מהן) וכמה ניסיתי להתרכז – לא הצלחתי. הייתי יכולה לבהות במורה הרבה מאוד זמן ורק לשמוע, לא להקשיב. כלום. לא. נקלט.

הציונים היו ממש ממוצעים. היו מקצועות שבקושי עברתי, במיוחד אלה שמצריכים יותר ריכוז כמו מתמטיקה וכימיה. והתעקשתי ממש. התחלתי בחמש יחידות מתמטיקה, שיכנעו אותי לרדת לארבע ואז בשיניים נלחמתי שם, רק בשביל לעבור בקושי בבגרות. באותה תקופה זה לא ממש עיניין מישהו מה הסיבה, כי היה די ברור שקשה לי. אני עצלנית וזהו.

מתישהו בסוף החטיבה עשו לכולנו מבחן פסיכוטכני צורני. עשיתי. דווקא היה נחמד. ואז קראו להורים שלי ליועצת השכבה. "מה עשית כבר?" ישר שאלו אותי. אמנם לא הייתי תלמידה מבריקה, אבל בטח לא ברדקיסטית או אחת שעושה צרות. דמיינו לכם כמה הופתעו ההורים שלי לשמוע שהוצאתי את אחד הציונים הגבוהים ביותר בשכבה. אני לא טיפשה. נשארנו עם העצלנות.

אחר כך היה צבא ואחרי זה לימודי צילום. שם פרחתי. שם היו לי ציונים גבוהים. גם בתקופה הזו לא היה לי הכי קל, אבל לרוב דרך ההתבטאות שם באה לידי ביטוי בצורה מעשית ו/או ויזואלית וזו צורה שהרבה יותר קל לי להתנסח בה. יותר קל לי לזכור חומר שמועבר בצורה כזו. אתה לא צריך לדבר, או לשנן או לזכור – פשוט ליצור.

רק בלימודים הגבוהים הבנתי שיש לי בעיה. התפוצצתי מידע, אבל ההצלחה במבחנים לא הייתה ביחס ישר לחומר שידעתי. חשבתי שזו אולי חרדת בחינות. בתיכון זכורה לי במיוחד פעם אחת שהקאתי לילה לפני מבחן במתמטיקה רק בגלל הלחץ. כיוון שעיניין הפרעות קשב וריכוז לא היו כל כך במודעות אז, מצאתי לעצמי כל מיני שיטות שעבדו בשבילי. לא הייתה לי ברירה. ניחא בלימודים, אבל אני חייבת למצוא דרך להתנהל בחיים האלה בלי שאנשים יחשבו שאני לא מקשיבה להם, ובלי לשכוח דברים חשובים ובאופן כללי – להצליח. זה היה קשה, אבל הצלחתי. נכון, אני לא עושה היום את מה שתכננתי לעשות "כשאהיה גדולה", אבל היום יש לי את הכלים שלי ואני יכולה להצליח בכל מה שארצה.

ולמה חפרתי לכם כל כך הרבה? כי הספר שלפנינו הוא בדיוק מה שהיה חסר לי לפני 20 שנים. לא, הוא לא נותן כלים, אבל הוא נותן הכרה. הרגשה שאתה לא לבד, ואתה לא עצלן ולא טיפש, פשוט הראש שלך עובד אחרת. אומנות זה תחום שתמיד קיבל אליו באהבה כל מיני אנשים שונים. פה אפילו לא הייתה שאלה כי לפי הטקסטים בתחילת הספר, רוב האנשים שיש להם לקויות למידה או הפרעות קשב וריכוז, נוטים להצליח מאוד בתחום. מה שהפתיע אותי זו המעורבות של המוסד לביטוח לאומי בכל העסק הזה.

הספר הזה בעצם הוא סוג של מחקר שבא לבדוק איך האומנות מהווה נקודת פריצה לסטונדטים עם לקויות למידה (דיסלקציה, קשב וריכוז וכו'). בספר מובאות עדויות של סטודנטים, לצד היצירות שלהם. חלק מהיצירות הן צילומים, חלק ציורים וגם מיצבים ועבודות וידאו. הטקסטים לא ערוכים והועתקו כמו שהם, לפעמים גם עם שגיאות כתיב, על מנת להעביר את החוויה עד הסוף. בהתחלה יש הרבה טקסט, שאותי אישית מאוד עיניין, כי מצאתי את עצמי כמעט בכל משפט בו. אני יודעת שישמע הזוי למי שלא עבר את זה, אבל זה פשוט ריגש אותי. לקרוא שחור על גבי לבן את הסיבה למה היה לי כל כך קשה, לתת לזה שם, להבין את המשיכה שלי לאומנות ואת תחושות הכישלון שליוו אותי לאורך השנים. שמחתי כל כך שסטודנטים אחרים, ולא רק באומנות, יוכלו לקבל הכרה על העבודה הקשה שלהם וכלים שיעזרו להם.

ההפתעה הגדולה הייתה באמת הקשר של ביטוח לאומי לעסק. מדובר במוסד שלרוב מתקשר מבחינתי לביקורטיות, טפסים וסחבת. ואילו פה נפתח קורס מיוחד, בשיתוף עם הביטוח הלאומי כחלק ממערך תמיכה ללקויי למידה, במסגרת מיזם שנקרא "המהפכה בהשכלה הגבוהה". מהלך מבורך שהלוואי וישא פירות בהרבה מוסדות להשכלה גבוהה, על מנת לתת צ'אנס גם לכל אלה שיותר קשה להם לפרוח בשיטות הלימוד ה"נורמטיביות".

אי אפשר להבי את המשמעות האמתית של היצירות המובאות בספר בלי קריאת הטקסט המקדים ובלי הטקסט המצורף להן. כשרק קיבלתי את הספר, עיינתי בתמונות ולא התעמקתי. ברגע שקראתי את כל הטקסטים, הן קיבלו משמעות אחרת לגמרי עבורי. תקראו לי רגשנית, אבל אני נשבעת לכם שהיו לי דמעות בעיניים.

הדבר היחיד שיצר לי ניגוד הוא, שחלק מהטקסט בסופו של הספר – "ניתוח מוטיבים וסוף דבר" מאת עמלה עינת, אפילו שהיה מאוד מעניין – הוא בדיוק מסוג הטקסטים שהיה לי קשה לקרוא בתקופת הלימודים. לקח לי הרבה מאוד זמן איתו כי קראתי פסקאות כמה וכמה פעמים. מודה – היה לי קשה לאללה. אבל היי – גם את זה צלחתי!

אם זה לא היה ברור – אני ממליצה בחום על הספר. גם למי שנמצא בכל מקום על הקשת של לקויות למידה, זה ייתן לכם להרגיש שייכים, נורמליים ומוצלחים. וגם לאלה שחיים לצד האנשים המופלאים האלה – זה יכניס אתכם לעולם שלהם ואולי תצליחו להבין קצת מה עובר עליהם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה ישנו אימג' של אחת מהעבודות, של סטודנטית בשם איה פלדמן. הרושם הראשוני היה שעיפרון זה משהו שתמיד מתקשר אסוציאטיבית ללימודים ואכן היה נראה לי מתאים. מעבר לזה, זה מאוד אסתטי ויפה. במקרה הזה, כמו שציינתי קודם, אי אפשר להבין בדיוק את עומק הרעיון ביצירה הזו מבלי לקרוא את הטקסט שלידה. סמכו עלי – הוא מרגש.

ציטוטים:

מתוך טקסט של יעל שמר, פרגמנטים: "דיסלקטית עם הפרעות קשב, איזו תווית. באופן רשמי גילו את זה בגיל 24. באופן רשמי פספסו את זה בגיל 16. באופן רשמי – אני תמיד ידעתי". (זה חלק קטן מתוך טקסט מקסים).

הפוסט על חבל דק / שלי הרשקו, עמלה עינת הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

…והפעם משהו קצת שונה.

נפלה לידי ההזדמנות להשאיל את פרויקט הגמר של לין פישר, סטודנטית לעיצוב גרפי משנקר.
לין ואני חברות כמעט חמש שנים, עוברות תקופות on and off, כמו כל חברות והיא תמיד הייתה סוג של חידה מבחינתי.
היא בת גילי (31), יש לה אח ואחות והיא בת לאם יהודיה ואבא גרמני. את שנות ילדותה היא עברה בגרמניה עד שהמשפחה עלתה ארצה והשתכנה בקיבוץ. מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה.

משמעות המושג מישלינג היא – בן תערובת. בשנת 1935 כשנחקקו חוקי נירנברג ל’הגנת הדם והכבוד הגרמני’ – אז הוגדר מיהו ארי ומיהו יהודי. מי שאחד מסביו היה יהודי או שהיה צאצא לנישואי תערובת בין יהודים וארים- נחשב למישלינג. המישלינג זכו למעמד שונה מהיהודים אך לא השתייכו לגזע הארי ועל כן הוטלו עליהם הגבלות. הם מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: הם היו חלק משני צדי המתרס- אך למעשה לא השתייכו לאף צד. רבים מהם שירתו בצבא הגרמני אך רבים אחרים נשלחו יחד עם אחיהם אל מחנות המוות.

זה לא ספר קריאה כמו שאתם מכירים.
יש כאן צילומים, טקסטים ורישומים שממחישים איך זה לגדול במשפחה "מעורבת", דווקא דרך נגיעות באבני דרך "רגילות" במהלך החיים כמו עדות אישית מהמשפחה על החתונה של ג`רלד הגרמני ויונת היהודיה.
בתחילת הספר ישנו אילן יוחסין של שתי המשפחות, בסופו של האחד ג`רלד, אביה של לין ובשני – יונת, אימה של לין.
לאחר מכן, מובאים צילומים ישנים של הסבים והסבתות. עמוד אחד תמונה של הסבא היהודי (יצחק) וממול תמונה של הסבתא הגרמניה (אלזי), התמונות הן מאותו זמן ונראה כאילו הם עברו תחנות דומות מאוד בחיים. הבית בכפר סילבר וממול הבית בשיינפלד, המבורג.
הספר מחולק לכמה פרקים שבכל אחד מהם צילומים יפייפיים, חלקם ישנים וחלקם צולמו בעזרת העין הרגישה להפליא של לין, טקסטים קצרים – קטעי שיחות בעיברית, אנגלית וגרמנית וטקסטים שלין כתבה בעצמה.

הספר עוסק בחיבור הטעון בין אב גרמני לאם יהודיה בחיי המשפחה כשהעבר המנוגד, שקיים מתחת לפני השטח, מפעפע אל תוך המציאות היומיומית. הוא מאורגן בסדר כרונולוגי ומציג תחנות טריוויאליות בחיים שדרכןם נחשף בכל פעם אלמנט אחר בסיפור המורכב- היחס של דור המלחמה לבחירה של ילדיהם, התמודדות מול החברה הישראלית או התמיהה לגבי מה הסבים מהצד של האב עשו במלחמה.
זהו מסע לילדות, דרך השואה, המלחמות, הביקור ביורודיסני, העליה ארצה ועד בגרות שלושת הילדים שנולדו למשפחה ה"שונה" הזו.

בסוף הספר מובא כנספח תרשים שמתאר בצורה מאוירת ומוסברת מיהו יהודי ומיהו מישלינג על פי חוקי הגזע של נירנברג, שנלקחו מתוך ספר ארגון של המפלגה הנאצית ב-1943. טבלת נירנברג מהווה אלמנט גרפי ורעיוני בספר – ריבועים עם קוים אלכסוניים, חלקם מחולקים יותר וחלקם פחות. ממש כמו הנסיון לחלק אנשים ל"נישואים מותרים" ו"נישואים אסורים". הסמלים שבה מתפקדים בספר בצורות שונות- כעץ משפחתי, כסימון וכייצוג לצדדים השונים במשפחה.

הספר עובר דרך המצבים האבסורדים ונוגע במקומות הבעייתיים' אך נסגר בפרק מפוייס שמבקש להציג את המפגש הקוטבי באור חיובי ולהוכיח שחיבור כזה אפשרי ושה’מישלינג’ חי.” מיותר להגיד שאהבתי את הספר. התרגשתי מכל דף, צילום וטקסט. בשבילי זו הייתה דרך להכיר את לין הרבה מעבר למה שחמש שנות חברותנו נתנה לי.

אני יודעת שזה ספר שיהיה קשה מאוד לשים עליו את הידיים ועדיין הייתי רוצה שתתרשמו, אז הבאתי מספר דוגמאות:

לינק לפליקר (אפשר לראות עוד עמודים מהספר)

עבודות נוספות של לין

הפוסט מישלינג / לין פישר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.