רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נראה שלוסי, גם כשהיא בבית, לא ממש דואגת לסדר ולניקיון ולכן הבית הפוך כולו ומטונף. יש ערימות של כלים בכיור, הפח מסריח ועולה על גדותיו עם רימות ואין לילדים אפילו בגדים נקיים ללבוש לבית הספר. אביהם של השניים מרצה עונש מאסר בגלל עבירת אלימות. ועכשיו הם צריכים להסתדר. לבד.

ג'ונה מחליט שעדיף לשמור את עובדת היותם לבד בסוד, שכן אם יגלו למישהו, המשטרה תתערב, אותו ישלחו ל"סבתא סיוט" ואת רף לבית יתומים. "סבתא סיוט" היא אימו של אביהם, שבעבר ניסתה לחטוף אותם, אחרי ה"שבת העצבנית". והיא לא מעוניינת ברף בגלל עורו השחום ושיערו המקרוזל, ולכן יגיע רכב של בית יתומים ויקח אותו. זה מה שהשניים חושבים בכל אופן.

בדרכים יצירתיות הם מארגנים לעצמם אוכל, מרוויחים כסף ומצליחים לשמור על הסוד.

כל הספר מובא מנקודת מבטו של ג'ונה. השפה היא שפתו, השגיאות בהיגוי מילים מסוימות, וכל מחשבה שעוברת לו בראש – עוברת אל הקוראים בצורה הכי אמתית ותמימה שיש. אפילו השיחות שהוא מנהל בראשו עם לוסי.
הוא מנסה להבין לאן נעלמה ומתי תחזור. הוא ממש בולש בבית בחיפוש אחר רמזים ואפילו שוקל לשמור בקבוק יין ריק שמצא בחדר השינה, כי אולי "יש עליו דנ"א וזה ראיות". הוא לא מבין איך הגיע הנייד לעציץ, מי הביא ללוסי מנגו ופרחים, מה הם ראשי התיבות שכתובים על לוח השנה ומה זה המקלון שמצא בכיס של החלוק שלה?.

הספר הזה קרע לי את הלב.

זה לא קל, במיוחד כשאתה הורה, לקרוא על שני ילדים קטנים (יש לי ילד בגיל של ג'ונה והוא עדיין לא נשאר לבד יותר מעשר דקות), שנשארים לבדם וצריכים להסתדר. העובדה שהכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ונה, רק עושה את זה יותר קשה. הוא תמים, הוא לא יודע הרבה על העולם, הוא לא מבין מבוגרים והוא לומד על בשרו לקחים שרובנו לומדים רק בגיל הרבה יותר מאוחר. זה עצוב ומזעזע וכשסיימתי את הספר נשארתי עם מועקה נוראית בבטן. אני מניחה שזו הייתה הכוונה. ואם כן – אז היא הושגה על הצד הטוב ביותר.

למרות כל הקושי, הספר גם מספק שלל רגעים מרגשים ומשעשעים, במיוחד בחסות רף השובב, שדעתו מוסחת בקלות מהדברים ה"חשובים" לדברים ה"באמת חשובים" כמו יום ספורט או מופע כישרונות.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה, על אף שמדובר בבעיטה בבטן הרכה שלי כאמא. כשסיימתי לקרוא, באמצע הלילה, הלכתי בקצות אצבעות לתת נשיקה לילדים ולהגיד תודה לאל שהם (עדיין) לא צריכים להתמודד עם כאלה קשיים, לפחות כל עוד אני כאן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. אני חושבת שאפשר היה טיפה לקצר)

פינת העטיפה:

אני מאוד אוהבת את הכריכה, הסתכלתי עליה הרבה במהלך הקריאה ורק כשסיימתי את הספר הסתכלתי מי עיצב אותה וגיליתי את יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מעריצה מושבעת שלו וחובבת גדולה של הכריכות שהוא מעצב ולכן לא הפתיע אותי לגלות שהוא אמון על הכריכה המקסימה הזו.
רואים מעין קיר עץ, עשוי קורות, שהצבע מתקלף ממנו ומעליו, בצורה אנכית, ישנה קורת עץ נוספת ועליה צללית של שני ילדים מחובקים. יש משמעות לפיסת העץ הזו, אבל תצטרכו לקרוא על מנת להבין למה היא חשובה. העץ המקולף מראה על הזנחה מסוימת ומתאר את ביתם של הילדים ובכלל, הסביבה שהם חיים בה.
הגוונים הם כחול בהיר ולבן ושם הספר כתוב באדום, אבל לא משתלט על הכל. הכל מאוד נעים בעין ויחד עם זאת מטריד.

הפוסט היא לא שם / טמזין גריי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל בגילוי נאות – אני מכירה את יונתן. אנחנו מסתובבים באותם חוגים אינטרנטים הקשורים לספרים וספרות. במשך תקופה מערכת היחסים הייתה וירטואלית לגמרי והסתכמה בחברות בפייסבוק והתמוגגות מהסטטוסים המשעשעים שיונתן מעלה עם ציטוטים של הבת ההורסת שלו – אודליה. בפעם הראשונה נפגשנו במקרה בהופעה של בון ג'ובי (יונתן זיהה אותי, אני לא רואה כלום בלי משקפיים). במשך כל הזמן הזה יונתן עבד בשקט בשקט על ספר. הוא התחיל לשווק אותו קצת לפני שבוע הספר והפעם הבאה שנפגשנו הייתה כשהגעתי לשבוע הספר, כדי לפרגן ולתמוך. אה ולקבל כמובן עותק חתום.

אני תמיד חוששת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה, רצות לי שאלות כמו "מה אני אעשה אם הספר גרוע או לא ידבר אלי?!". כשהתחלתי לקרוא את הספר שחררתי אנחת רווחה. זה לא היה המקרה כאן. הספר הזה היה מנת האסקפיזם שלי לכמה ימים משעשעים למדי.

טוראן הוא גיבור סיפור ההרפתקאות המשוגע שלפנינו. הוא גר בניו יורק, פיטרו אותו מהעבודה, חברה שלו זרקה אותו ובאופן כללי לא ממש מצליח לו שום דבר. אביו הגיע לארצות הברית מצ'ינגיסטן לאחר שערק / ברח משם ולכן הפתיע מאוד את טוראן לקבל הזמנה ממלך צ'ינגיסטן לבקר בממלכה. הוא לא ידע מה מצפה לו וכיוון שלא ידע את כל הסיפור שהביא את אביו לברוח משם כשטוראן היה עוד ילד, לא היה בטוח איזו קבלת פנים יקבל. אבל כיוון שאיבד את עבודתו ואת חברתו, הרגיש שאין לו יותר מידי מה להפסיד ועלה על מטוס.

צ'ינגיסטן מתגלה כמשהו אחר לגמרי מניו יורק המערבית שאליה הורגל. חופש הבחירה הוא לא בדיוק משהו שחרוט על דגלה של המדינה הזו ופולחן המנהיג שם מתכתב עם כמה מדינות לא כל כך נעימות שאנחנו שומעים עליהן בחדשות מידי פעם. התושבים מדוכאים כביכול (ואני כותבת "כביכול" כי נראה שהם לא ממש סובלים מהעיניין הזה) ויחד עם זאת, כל צרכיהם ממולאים. העלילה משעשעת, לערים במדינה יש שמות כמו "צ'יקמוק" והחוקים כוללים בין היתר קנס אם נכנסים עם רכב מלוכלך לעיר. מיותר להגיד שטוראן די בהלם בהתחלה מהעיניין. הוא מקבל עבודה תחת בוס גועלי במחלקת ההסברה של הממלכה ודי מהר חושב על איך לעזאזל הוא הולך לברוח משם.

בדרך הוא פוגש בני משפחה, שנשארו שם אחרי שמשפחתו עזבה, הוא מכיר חברים וחברות חדשים, הוא מוצא אהבה ומתוודע למלך עצמו, שמסתבר כחביב למדי. גם אם הוא מטיל עונשים על מי שמפרסם אותו בתקשורת בתמונה לא מחמיאה (חוק שאני מוכנה לאמץ).

המפגש בין טוראן לרודן הוא מפגש בין שתי תרבויות, ששני הצדדים לומדים ממנו ומוצאים את עמק השווה. תמצאו פה פוליטיקה, יחסים דיפלומטים, הצורך להתקדם מאהבה קודמת שלא מצליחים לשחרר ולהיפתח למשהו חדש, ובאופן כללי יש כאן לא מעט סאטירה וביקורת על דברים אקטואלים שקורים בעולם יום ביומו. אבל באמת שזה לא משנה, כי זה באמת ספר מוצלח גם בלי כל הסופרלטיבים האלה. הוא משעשע, מותח, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, קליל ומרענן בנוף הספרות המקומית.

הפרקים קצרים והספר עצמו גם לא ארוך, כך שמובטח לכם ממתק קיצי שתשקעו לתוכו ולא תרצו לעזוב.

אהבתי מאוד.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – יונתן תעשה לי רודן!)

פינת העטיפה:

האיור על העטיפה מהמם לדעתי ואמונה עליו נועה ויכנסקי. אני חייבת להודות שלא הכרתי את השם, אז הלכתי לפשפש קצת אצל דר.גוגל וגיליתי שהיא מאוד מוכשרת ואני מקווה לראות עוד איורים שלה בספרים ישראלים. מעבר לאיור צריך גם עיצוב ועל זה אחראי פה יקיר הבלוג אמרי זרטל. זרטל הוא פשוט גאון מבחינתי. אין כמעט כריכות שעיצב ואני לא אוהבת (פעם הרחקתי עד נהריה כדי לראות תערוכה שלו). כל הבחירות כאן הן נכונות לדעתי – צבע הרקע, מיקום האיור, הבחירה והמיקום של חלק מהאיור על שדרת הספר, מיקום הטקסט ביחס לאיור וכו'. זה מקרה קלאסי שבו העטיפה היא מושכת וגורמת לך לרצות להרים את הספר ברגע שאתה רואה אותו. האיור על העטיפה אולי נראה ילדותי משהו, אבל שזה לא יטעה אתכם – מדובר בספר בוגר ובועט.

הפוסט המלך צ'ינגיס הראשון / יונתן ילון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אומרים שכל פעם שנולד ילד, נולדת איתו גם אמא חרדתית. חשבתי שאני לא אהיה כזו, אבל רצה הגורל ואני כן. הייתי רוצה לעטוף אותו בפצפצים, כדי שלא יקרה לו כלום, הייתי רוצה ללוות אותו לכל מקום, כדי להיות שם ולסלק את המהמורות והקשיים, הייתי רוצה לשבת יחד איתו בגן ולדאוג שאף אחד משאר הזאטוטים לא פוגע, מעליב או סתם משליך קסילופון בכיוון הלא נכון. אבל אי אפשר. זאת אומרת, אפשר, אבל אני לא באמת רוצה להיות האמא *הזו*. אני גם לא חושבת שזה נכון. חלק מהעניין זה להכין אותם (וכן, גם אותנו) לחיים שעוד יבואו עליהם לטובה.

אנחנו רוצות לשחרר אותם, לתת להם לחוות ותמיד מקונן בליבנו הספק שמשהו רע יכול לקרות ולצלק את נפשם העדינה לעד. וזה מה שקרה כאן. אמא של שחר כל כך רצתה שיצא לטיול השנתי, שייהנה, שיצבור חוויות. היא ארזה לו תיק עם כל טוב והתרגשה בשבילו, אפילו שהיו לה חששות. רק שלגורל לפעמים יש תכוניות אחרות בשבילנו. שחר חווה חוויה מביכה ומאוד לא נעימה  וכשהוא חזר מהטיול, נכנס לחדר שלו ולא יצא ממנו כמה שנים.

שחר בכיתה ו' ואפשר היה להגדיר אותו עוד לפני זה כחריג בנוף הילדים האחרים בכיתתו. אחרי האירוע בטיול הוא הופך למתבודד של ממש ולא יוצא מחדרו שנים. הוא גר עם אמא שלו בקיבוץ, על יתרונותיו וחסרונותיו, ויש לו אבא חולמני ומשפחה לא הכי פשוטה גם ככה. צורכי הקיבוץ מתנגשים כל הזמן עם צורכי הפרט וכל משפחתו של שחר סובלת ממחסור באינטליגנציה רגשית. כששחר מחליט בסופו של דבר לצאת, הוא כבר לא אותו ילד בכיתה ו'. הוא כבר גבר צעיר. והוא כבר בגיל של לקחת החלטות בעצמו. אז הוא לוקח החלטה – לצאת לטיול נוסף. אני לא אספר לכם יותר מידי, אבל אני יכולה להגיד לכם שהוא נוסע רחוק.

הספר בנוי מפרקים קצרים, כשכל פרק מסופר מפיה של דמות אחרת וכך אנו מתוודעים לרגשות ולחרדות של כולם. הזמנים זזים קדימה ואחורה ובין הדמויות, אבל ההתמצאות קלה ומהר מאוד מבינים מי נגד מי.

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה ועשה לי קווץ' בלב. ואני אומרת את זה לחיוב.

זה ספר על אימהות ובנים, על משפחות, על רגשות, על החיים בקיבוץ ובעיקר על אומץ – האומץ לשחרר והאומץ לשחרר.

ממליצה בחום, היישר מתוך הקרביים שלי, שנשארו בחוץ אחרי הקריאה…

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כולכם יודעים כבר שאני בחורה שטחית שעטיפות של ספרים עושות לה את זה. הסיבה הראשונה שהרמתי את הספר הזה בחנות הספרים הייתה העטיפה המהממת שלו. זה גם לא הפתיע אותי, שכאשר הפכתי את הספר בחנות גיליתי שיקיר הבלוג, מר אמרי זרטל המוכשר אחראי לעטיפה הזו. אני מאוהבת כמעט בכל העטיפות שהבחור הכישרוני הזה מוציא תחת ידיו.  פה הכריכה מעוצבת כמו מחברת, כאשר בחלק התחתון. אנו רואים ציפור עומדת על ענף. וזהו. מינימליסטי ומקסים. אני די בטוחה שמדובר באדום החזה, אז הלכתי לספר הסימבולים לבדוק מה הוא מסמל וכך כתוב שם: "אדום החזה מסמל שירה, חיזור ואבהות. בנסורת האינדיאנית הוא מסמל את הבנת כוחה של הרוח הנושבת ואת מציאת שי הנשמה האישי. בתרבות הטווטונית הוא מקושר לתור ונחשב לציפור סופה. בנצרות הוא מסמל מוות ותחיה מחדש. על פי אגדה נוצרית, אדום החזה ניסה להוריד את כתר הקוצים מראשו של ישוע בשעה שהיה צלוב. הוא לא הצליח להסירו, אך חזו נוקב בקוץ תוך כדי הניסיון והחל לדמם, ומכאן, על פי האגדה, חזהו האדום" (סימבולים המילון המלא, רותי פישמן, הוצאת אסטרולוג, עמוד 41). לא יודעת אם זו הייתה הכוונה, אבל זה בהחלט מתאים.

ציטוטים:

"היו עוד דברים שלא עבדו ושבסופו של דבר הם היו מאוד בודדים אחד עם השני, הייתה ביניהם זרות רגשית וזה המקום האינטימי הכי עצוב שקשר יכול להגיע אליו".

"כשהבחוץ והבפנים מתערבבים, כשכל דבר מבחוץ יכול להיכנס פנימה, כשקשה לשים גבול בקו שבין שניהם, גבול עם מסננת, שמאפשר שהבחוץ ייכנס פנימה המשורה והבפנים יגדל מזה, ושמה שבפנים ינזל החוצה ושום דבר בחוץ לא ייהרס מזה. אני הורס את כל מי שנמצא לידי. אני כבר לא יודע מי אני, כל דבר מבחוץ משפיע עלי ברמה שאני כבר לא זוכר מי אני ואולי מעולם לא ידעתי".

"ואני מרגישה חמודה אחרי שהוא אומר את זה. ומזמן לא הרגשתי ככה. חמודה. מאז ששכחתי שההתאהבות יכולה להיות מאוד ילדותית. והזיכרון הזה אפילו מיישר לי קצת את הקמטים שכבר יש לי ליד העיניים. וגם קצת מבליט לי את החזה. ואני מאמינה לאיש הזה".

"אני לא צריכה, כבר הרבה שנים שאני עושה הכל בעצמי, מה אני כבר צריכה. אבל המחשבה על להיעזר נעימה מכדי שאני אוותר עליה, אז אני אומרת לו שאשמח לעזרתו".

"…ואני מתקשה לחבק אותה כי כל כך הרבה לא נאמר שאין לי מקום בידיים לחיבוק. אני אומר לה שאני הולך ומסתובב ויורד למטה במהירות. כועס על עצמי שלא אמרתי כלום, וששוב אני לא מצליח להגיד מה אני מרגיש, וכועס על אמא שלי, שזה ממנה, וגם יודע שהיא לא אשמה כי היא הבת של אמא שלה, שגם לא מצטיינת בלהגיד, ורואה איך השורשים שלי מסולסלים קשות במרחבי הזמן והתסביכים המשפחתיים, ורוצה לגזום בפראות את כל המארג המעייף הזה, ומתחיל להבין שאנשים לא באמת משתנים, הם רק לומדים איך להסוות טוב יותר את הפגמים".

"…אני באמת יכולה להתחיל לנסוע ולא לעצור, אבל כמה נתיבים ברשת החשיבה שלי מובילים אותי לנסוע לשם, אחורה, למקום הזה שאני לא מעיזה לבקר בו, ואני מוצאת את עצמי, בפעם הראשונה סופרת אותם, את כל הגברים ששכבתי איתם, גם את אלה שאני רוצה למחוק. אני מקווה שדני אף פעם לא ישאל אותי עם כמה גברים שכבתי לפניו, ומקווה שמישהו ימציא כבר את הסבון שיכול לנקות את כל הזיכרונות המלכלכים שנצרבו בגוף".

"למה אני לא יכולה לשלוח את עצמי לאיזה מקום ולהישאר כאן בנחת בלעדי".

הפוסט טיול שנתי / ענב שור-דיעי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.