קט היא רווקה בת שלושים שגרה בלונדון בחדר שזוג גייז משכירים בבית שלהם. היא חיה על עבודות פרילנס כמעצבת גרפית ומדי פעם, כשהמצב נהיה ממש לחוץ, היא 'מפלחת' ארנקים מגברים שמעצבנים אותה. את הערבים היא מסיימת לרוב בבר של מלון לא רחוק מהבית. שם היא מכירה את ג'ק, הברמן. ג'ק קולט מה היא עושה, אבל לא מסגיר אותה. מהר מאוד היא מבינה שגם הוא 'מרוויח' ככה קצת כסף (מישהו אמר כבוד בין גנבים?)
קט מוזמנת למפגש עם לואיזה, חברה לשעבר מהאוניברסיטה, החמודה מעדכנת שהיא מתחתנת. בתקופת הלימודים לואיזה הייתה חברתה הטובה ביותר של קאט, אבל תמיד היו ביניהן פערים. לואיזה מגיעה ממשפחה עשירה (וגם מתחתנת עם כסף) וקט…. פחות. קט כבר רואה כמה כסף היא הולכת להוציא על כל האירועים הקרובים ומתחלחלת.
אם זה לא מספיק, היחיד שעדיין שכר את שירותיה כפרילנס – מפטר אותה לטובת כוח עבודה זול יותר וטוב יותר. והיא גם צריכה לצאת מהבית שהיא גרה בו, כי מוכרים אותו. בקיצור, היא תקועה.
היא וג'ק מתכננים יחד מזימה – לגנוב את היהלום הענק שלואיזה מסתובבת איתו על האצבע בזמן החתונה. לצורך כך הם צריכים להעמיד פנים שהם זוג במהלך השבוע שקודם לחתונה (מסיבות רווקים/ות וכו'). מיותר להגיד שהשניים נמשכים אחד לשני ומערכת היחסים המזויפת מקבלת כיוון קצת שונה.
האם זה ישפיע על התכנון (המאוד מוקפד, יש לציין)?
האם קט וג'ק יצליחו לפלח יהלום משוגע בקלות, כמו שהם מחליקים שעון ממפרק ידו של גבר עשיר ושיכור?
האם אפשר בכלל לנהל מערכת יחסים אם את יודעת מראש שהצד השני נוכל ובעל מוסר כפול?

זה ספר קליל וחמוד, מאוד "אנגלי" (איך אנגלים אוהבים סיפורי מעמדות, בחיי. הלוואי שבן זוגי יאהב אותי כמו שהאנגלים אוהבים מעמדות). הוא מצחיק, יש בו רגעי מתח ופעולה קלילים ובקיצור – ג'ילטי פלז'ר במלוא תפארתו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה הישראלית רואים סילואט של זוג, כשעל האצבע של הבחורה מנצנצת טבעת עם יהלום גדול. הרקע כהה וגם עליו מופיעים יהלומים קטנים ואיור של הכנסייה בכיכר טרפלגר. אני חייבת לציין שהכריכה קצת כהה לי מדי, בטח לספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. האווירה פשוט לא עוברת וחבל. חסרים לי צבעים בהירים ובוהקים כמו צהוב או אדום.
מצאתי שתי כריכות בחול, אתם יכולים להתרשם – אחת כאן באמזון ואחת כאן בגודרידס.

הפוסט אהבה ופשעים אחרים / פי־ג'יי אליס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

על וילקי קולינס שמעתי לראשונה כשאבא שלי, קורא מתח מושבע, סיפר לי שקרא את 'האישה בלבן'. אני עצמי עדיין לא קראתי וברגע שסיימתי את הנובלה הזו, רצתי לסמן אותו והוא הורד אחר כבוד לספרייה הדיגיטלית שלי.

הסיפור נפתח עם ג'נטלמן אנגלי בשם פרסי פיירבנק. פרסי ואשתו הצרפתייה נקלעים לכפר כלשהו באנגליה בגלל שאחד הסוסים עליו רכבו נקע את רגלו והיה זקוק לטיפול. הם מחפשים סייס כי לא יכולים להמשיך את מסעם (המאה ה-19 כבר אמרנו?). הם מגיעים לפונדק ומוצאים בו סייס המצוי בשינה עמוקה ומסויטת. הסייס מסקרן את אשתו של פרסי ולבסוף מספר להם את סיפורו.

העלילה השנייה מובאת מפיו של הסייס – פרנסיס רייבן. מסתבר שאחת לשנה, ביום ההולדת שלו, באותה שעה בדיוק, מגיעה אליו בחלומות אישה מסתורית בלבן (אולי לאדון קולינס יש משהו עם נשים בלבן?!) ומנסה לרצוח אותו. כבר לא ברור מה חלום ומה המציאות (גם לנו כקוראים). אנחנו נחשפים לרקע הקודם לחלומות – לא ידוע מאין הגיעה האישה ומי זו, אך פרנסיס נשבה בקסמה ועל אף כל הנורות האדומות והאזהרות – הוא מתפתה אליה.

העלילה השלישית חוזרת לנקודת מבטו של פרסי פיירבנק והעלילה האחרונה מובאת מפיו של הסייס הראשי בביתם של פרסי פיירבנק ואשתו.

הספר מתאר היטב את התקופה שבה נכתב – הכפרים, הכרכרות, הדרכים הרעועות, פונדקים ויערות. אפילו הנרות כמקור אור לילי. לרגע נזרקתי 150 שנים אחורה וזה רק הוסיף לאווירה.

כל הסיפור אפוף מסתורין ומתח ולא ברור מה אמיתי ומה לא. הנובלה הזו מוכיחה שאפשר לייצר אחלה מתח במעט מאוד עמודים. לפעמים לא צריך ספר עב כרס כדי לבנות מתח, אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך. זה בא בזמן ממש טוב, שבו קשה לי להתרכז וספרים קטנים או פרקים קצרים, ממש עושים איתי חסד.

מומלץ בחום – שעה שעתיים של קריאה תקופתית ומותחת, עם תרגום מופלא.

את הספר ניתן למצוא באתר של מקום לשירה

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה פשוט מושלמת בעיני. זהו ציור בשם – From the Earth to the Moon direct in ninety-seven hours and twenty minutes, and a trip round it (1874) , גם הוא מהמאה ה-19. אין לי מושג איך מצאו אותו, אבל הוא מתאים בצורה מושלמת. רואים דמות של אישה, כשראשה הוא כביכול הירח, מכוסה דוגמת פרחים (בניגוד למכתשים שאנחנו מכירים). היא מעופפת מעל לעננים ומסביבה כוכבים. מאוד ויקטוריאני והולם את התקופה ואת האוירה הכללית בספר.

הפוסט אשת החלום / וילקי קולינס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נראה שלוסי, גם כשהיא בבית, לא ממש דואגת לסדר ולניקיון ולכן הבית הפוך כולו ומטונף. יש ערימות של כלים בכיור, הפח מסריח ועולה על גדותיו עם רימות ואין לילדים אפילו בגדים נקיים ללבוש לבית הספר. אביהם של השניים מרצה עונש מאסר בגלל עבירת אלימות. ועכשיו הם צריכים להסתדר. לבד.

ג'ונה מחליט שעדיף לשמור את עובדת היותם לבד בסוד, שכן אם יגלו למישהו, המשטרה תתערב, אותו ישלחו ל"סבתא סיוט" ואת רף לבית יתומים. "סבתא סיוט" היא אימו של אביהם, שבעבר ניסתה לחטוף אותם, אחרי ה"שבת העצבנית". והיא לא מעוניינת ברף בגלל עורו השחום ושיערו המקרוזל, ולכן יגיע רכב של בית יתומים ויקח אותו. זה מה שהשניים חושבים בכל אופן.

בדרכים יצירתיות הם מארגנים לעצמם אוכל, מרוויחים כסף ומצליחים לשמור על הסוד.

כל הספר מובא מנקודת מבטו של ג'ונה. השפה היא שפתו, השגיאות בהיגוי מילים מסוימות, וכל מחשבה שעוברת לו בראש – עוברת אל הקוראים בצורה הכי אמתית ותמימה שיש. אפילו השיחות שהוא מנהל בראשו עם לוסי.
הוא מנסה להבין לאן נעלמה ומתי תחזור. הוא ממש בולש בבית בחיפוש אחר רמזים ואפילו שוקל לשמור בקבוק יין ריק שמצא בחדר השינה, כי אולי "יש עליו דנ"א וזה ראיות". הוא לא מבין איך הגיע הנייד לעציץ, מי הביא ללוסי מנגו ופרחים, מה הם ראשי התיבות שכתובים על לוח השנה ומה זה המקלון שמצא בכיס של החלוק שלה?.

הספר הזה קרע לי את הלב.

זה לא קל, במיוחד כשאתה הורה, לקרוא על שני ילדים קטנים (יש לי ילד בגיל של ג'ונה והוא עדיין לא נשאר לבד יותר מעשר דקות), שנשארים לבדם וצריכים להסתדר. העובדה שהכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ונה, רק עושה את זה יותר קשה. הוא תמים, הוא לא יודע הרבה על העולם, הוא לא מבין מבוגרים והוא לומד על בשרו לקחים שרובנו לומדים רק בגיל הרבה יותר מאוחר. זה עצוב ומזעזע וכשסיימתי את הספר נשארתי עם מועקה נוראית בבטן. אני מניחה שזו הייתה הכוונה. ואם כן – אז היא הושגה על הצד הטוב ביותר.

למרות כל הקושי, הספר גם מספק שלל רגעים מרגשים ומשעשעים, במיוחד בחסות רף השובב, שדעתו מוסחת בקלות מהדברים ה"חשובים" לדברים ה"באמת חשובים" כמו יום ספורט או מופע כישרונות.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה, על אף שמדובר בבעיטה בבטן הרכה שלי כאמא. כשסיימתי לקרוא, באמצע הלילה, הלכתי בקצות אצבעות לתת נשיקה לילדים ולהגיד תודה לאל שהם (עדיין) לא צריכים להתמודד עם כאלה קשיים, לפחות כל עוד אני כאן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. אני חושבת שאפשר היה טיפה לקצר)

פינת העטיפה:

אני מאוד אוהבת את הכריכה, הסתכלתי עליה הרבה במהלך הקריאה ורק כשסיימתי את הספר הסתכלתי מי עיצב אותה וגיליתי את יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מעריצה מושבעת שלו וחובבת גדולה של הכריכות שהוא מעצב ולכן לא הפתיע אותי לגלות שהוא אמון על הכריכה המקסימה הזו.
רואים מעין קיר עץ, עשוי קורות, שהצבע מתקלף ממנו ומעליו, בצורה אנכית, ישנה קורת עץ נוספת ועליה צללית של שני ילדים מחובקים. יש משמעות לפיסת העץ הזו, אבל תצטרכו לקרוא על מנת להבין למה היא חשובה. העץ המקולף מראה על הזנחה מסוימת ומתאר את ביתם של הילדים ובכלל, הסביבה שהם חיים בה.
הגוונים הם כחול בהיר ולבן ושם הספר כתוב באדום, אבל לא משתלט על הכל. הכל מאוד נעים בעין ויחד עם זאת מטריד.

הפוסט היא לא שם / טמזין גריי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר הרבה זמן שלא יצא לי לשבת שעות ולקרוא. זה תמיד היה פרק זמן קצר, בנסיעה באוטובוס, בהמתנה לרופא או כמה דקות לפני שנעצמות לי העיניים בלילה. כבר הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי נשאבת לתוך ספר, ולא משנה בכלל מה הנושא שלו. הייתי יותר מידי עסוקה בחיים – חופש גדול, התאקלמות בגן, גירושין, כינים, הכנת אוכל, עבודה, רופאים ומה לא. החיים שלי סיפקו לי די והותר חומרים ולא הצלחתי למצוא זמן להיאבד בתוך סיפור של מישהו אחר.

והנה הגיע יום כיפור ואני לבד בבית. הילד אצל אבא שלו וסלקום טי וי החליטו להשבית את התכנים. בערב יום כיפור נכנסתי לחנות הספרים האהובה עלי ברמת גן ושאלתי אם יש להם את "הקוראת המלכותית". לא יודעת מה נזכרתי בספר הזה פתאום, אבל כבר לא מעט זמן שאני מחפשת אותו ומשום מה לא מוצאת. והנה – יש להם. שום מבצע ושום נעליים, על אף שהספר לא חדש, אבל נו מילא…הייתי בטוחה שלא יהיה ואני לא יכולה לסגת עכשיו.

ביום כיפור עצמו התעוררתי בצהריים (זה לא קרה בערך חמש שנים) ובלי לצאת מהמיטה לקחתי את הספר. התחלתי אותו וסיימתי כעבור שלוש שעות. מה שקרה לי, זה פחות או יותר מה שקרה למלכת אנגליה בספר שלפנינו.

זהו יום רגיל בארמון בקינגהאם והמלכה אליזבת השנייה מוצאת את עצמה יוצאת להשתיק את הכלבים, שנובחים בקולי קולות. היא מגיעה לאיזור בארמון שכמעט ואינה מבקרת בו. להפתעתה היא רואה קרון של ספרייה ניידת. מסתבר שהספרייה מגיעה כל יום רביעי אבל לה לא היה שום מושג לגבי זה. בקרון הספרייה נמצא רק קורא אחד, עובד מטבח ג'ינג'י והומוסקסואל בשם נורמן, שנראה כאילו הוא אחד האנשים הבודדים שלא מאבדים את הראש ליד המלכה.  היא מתחילה להסתכל על מדפי הספרים ומגלה שהיא בעיקר מכירה את הסופרים (שהרי פגשה אישית את חלקם) אבל לא את הספרים עצמם. היא לא קוראת. אין בקריאה שום עשייה, והיא הרי בן אדם של עשייה. אבל היא לוקחת ספר ומכיוון שחינכו אותה שמה שמתחילים, יש לסיים – היא מתחילה אותו ומסיימת אותו.

עד מהרה המלכה הופכת קוראת נלהבת ומאבדת עניין בשאר הנושאים שעליה לטפל בהם והאירועים בהם צריכה לנכוח. הסביבה לא רואה בעין יפה (בלשון המעטה) את התחביב החדש של המלכה ואת השינויים שקורים בעקבותיו ומנסים לטרפד את ה"תקלה" בעדינות. הקריאה משנה את המלכה, את השקפת עולמה וגורמת לה להרהר בדברים שלא עניינו אותה עד אותו רגע.

הספר מלא באזכורים ספרותיים של סופרים וסופרות, מודרניים וקלאסיים ויש אפילו מפתח שמות ומושגים בסופו של הספר, אשר מספק כמה משפטים על כל אחת מהדמויות המוזכרות.

בעלי התפקידים המקיפים את המלכה מודאגים מהתחביב חדש זה ומרגישים כי במקום להתקרב לעם, היא מתרחק ממנו. יש לא מעט תקריות משעשעות במהלך הספר, כולל פיצוץ של ספר חשוד, אשר המלכה החביאה בין הכריות בכרכרה, על מנת שהנסיעה לא תהיה משעממת.

זה ספר מקסים, גם למי שמחשיב את עצמו "קורא מנוסה" וגם למי שלא קורא הרבה ולא בא לו על משהו כבד או קשה מידי. הספר משעשע, כתוב בצורה קולחת ובגובה העיניים. התרגום של יואב כ"ץ מעולה וזו אחת הסיבות שהספר זורם כל כך בקלות. זה ספר לאנשים שאוהבים לקרוא וכולו אהבה והערכה לספרים ולקריאה. וזה תמיד משעשע לקרוא על הממלכה האנגלית ואיך מצופה מהם להתנהג.

ממליצה בחום!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש. ואולי אני מתרככת?)

פינת העטיפה:

אני מודה, אני סאקרית של ספרים בכריכה קשה וכיתוב מוזהב (ראו ערך שרלוק הולמס). זה נותן הרבה כבוד והידור לספר. במיוחד כשמדובר בספר המתאר את הממלכה וכל כולו מתאר אהבה לספרים. העטיפה היא מען עטיפת בד בצבע כחול כהה ומינימליסטית – שם הסופר, שם הספר, איור של כתר ואיור של משקפיים. אין אפילו תקציר של הספר מאחור. האמת? לא צריך. גם אם לא הייתי יודעת כלום על הספר הזה, הייתי רוכשת אותו רק בגלל הכריכה. שטחית שכמותי.

גמר חתימה טובה!

ציטוטים:

"אני מבין," אמר, "את הצורך של הוד-מלכותך להעביר את הזמן."
"להעביר את הזמן?" אמרה המלכה. "ספרים לא מעבירים את הזמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן, סר קווין, הלוואי שהיה לנו רק עוד ועוד זמן. אם היינו רוצים להעביר את הזמן היינו נוסעים לניו זילנד."

"המעסיקה שלך עושה חיים קשים למעסיק שלי"
"באמת?"
"באמת. משאילה לו ספרים שיקרא. זה לא עובד ככה."
"הוד מלכותה אוהבת לקרוא".
"ואני אוהב שמוצצים לי את הזין. אני לא מכריח את ראש הממשלה לעשות את זה. יש לך איזה רעיון, סר קווין?"
"אני אדבר עם הוד מלכותה"
"לך על זה, קוו. ותגיד לה שמספיק עם זה".

"…אז התחוור לה (כפי שכתבה למחרת) שקריאה היא שריר, בין השאר, שריר שנדמה לה כי התפתח אצלה."

הפוסט הקוראת המלכותית / אלן בנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כלבם של בני בסקרוויל ראה אור לראשונה כספר שלם ב-1902, באנגליה. בארץ הוא הופיע לראשונה בשנת 1929, בהוצאת אמנות. כמו עשרות שנים אחר כך, בשנות ה-80 אחי היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס (הוא גרר אותנו לכל מיני מקומות מוזרים בלונדון, בטיול הבר מצווה שלו) ואת אחותו הקטנה, בת ה-9, זה בכלל לא עיניין. עד היום לא קראתי את הספר וגם לא ראיתי את הסרט. לא היה לי בכלל מושג קלוש על מה הסיפור. רק ידעתי שמעורב בו כלב מפחיד ואימתני. יש לי איזה זיכרון של אחי רואה את הסרט בבית ואני מתפרצת לסלון, בדיוק בסצינה שבה הכלב רודף אחרי מישהו. ברחתי מהסלון בפחד ומאז לא התקרבתי לסיפור. והנה, אחרי כמעט שלושים שנים, אני מוצאת את עצמי מול הכרך החמישי של ספרי שרלוק הולמס בהוצאת מחברות לספרות, ובו שני סיפורים באורך מלא – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.

אז על מה הסיפורים?
כלבם של בני בסקרוויל מתרחש בטירה גותית השוכנת הרחק מלונדון, באיזור שומם ומלא ביצות ואדמת בור. בתחילת הסיפור אנחנו מתוודעים לקללה הרודפת את בניה של משפחת בסקרוויל במשך כמה דורות, וגורמת למותם על ידי כלב ענק. שרלוק הולמס נקרא לדגל כאשר אציל נוסף מוצא את מותו ורופאו האישי מבקש לחקור את סיבת המוות. הוא לא בטוח שמדובר באותו כלב, אם כי רעד עובר בו בכל פעם שמוזכרת אותה אגדה. הרופא, דוקטור מורטימר, דואג לשלומו של בן בסקרוויל נוסף, סר הנרי, שאמור להגיע לאיזור ולממש את הצוואה. הוא תוהה כיצד לפעול ומתייעץ עם הולמס. ווטסון הנאמן נשלח ללוות את את סר הנרי לטירת בסקרוויל ולשלוח להולמס דוחות. הולמס בעצמו יצטרף מאוחר יותר. וכאן מתחילים לקרות דברים מוזרים ומעניינים. דמויות צבעוניות נוספות לעלילה – אסיר רצחני בשם סלדן נמלט מהכלא באיזור והמשטרה מחפשת אחריו, זה מין הסתם מוסיף לאווירת הפחד הכללית השוררת באזור, זוג המשרתים ברימור – משרתים שמלווים את משפחת בסקרוויל כבר דורות רבים, מר סטפלטון – חוקר טבע המתגורר באיזור עם אחותו היפה ועוד כהנה וכהנה. הסיפור זורם בקלילות, מותח, והפרקים הקצרים יגרמו לכם לקרוא עוד ועוד. תכלס – זה ספר קצת מפחיד…אני מודה שכל רחש הכי קטן הקפיץ אותי בזמן הקריאה.

בסיפור השני, עמק הפחד, הולמס נקרא לפענח רצח נוסף מחוץ ללונדון. די מהר הולמס וווטסון מבינים שמשהו לא כשורה עם הגופה שנמצאה, במיוחד לאור העובדה שפניה הושחתו כליל מיריית אקדח ואין וודאות לגבי מי הוא הנרצח. לאט לאט מתירים את הפלונטר הזה, בצורה הנפלאה כל כך השמורה להולמס.  החלק השלישי של הסיפור חוזר אחורה ובא להסביר דברים נוספים לגבי אותה תעלומה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים מחשש לספוילרים, אבל תהיו בטוחים שהספר הזה החזיק אותי במתח והחלק השלישי, שחוזר אל העבר, פשוט העביר בי חלחלה.

אני חייבת להודות שלראשונה אני נתקלת בדמויות נשיות ממש מעצבנות (או שפשוט לא שמתי לב בכרכים הקודמים), במיוחד ב"כלבם של בני בסקרוויל" (ב"עמק הפחד" כמעט ואין נשים). באחרית הדבר מאת שולמית לפיד, המובאת בסוף הספר, היא מתייחסת לעניין. לפיד כותבת שכל הנשים המופיעות בסיפור הן "סטריאוטיפ כמעט קריקטורי של "הנערה בצרה" (עמ' 313). יש בדיוק שלוש נשים בסיפור ושלושתן מחוסרות יכולת או שגברים מוליכים אותן שולל מסיבה כזו או אחרת. זה מרגיז אותי, אבל אולי זה נובע מהתקופה שבה נכתב הספר ונשים היו הרבה פחות חזקות מהנשים של היום.

אחרית הדבר מאת שולמית לפיד מעניינת מאוד ואני ממליצה לא לוותר עליה. היא לא ארוכה, בסך הכל שישה עמודים, לא מייגעת ושופכת עוד קצת אור על התקופה ועל הדמויות.

בקיצור, למי שעוד לא הבין עד עכשיו – אני ממליצה על הספר בחום, התרגום טוב, הפרקים בתוך כל סיפור קצרים והקריאה זורמת. נכון, זו לא סוגה עילית, אבל זה ספר כיף, שמעביר את הזמן בסבבה, אם כי בשעת לילה מאוחרת רצוי להדליק עוד כמה אורות…

קישורים להמלצות בבלוג ל-כרך א', כרך ב', כרך ג' וכרך ד'

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב אז קו העיצוב מהכרכים הקודמים נשמר כמובן. בניגוד לשאר הכרכים, כאן מובאים שמות שני הסיפורים על הכריכה. יכול להיות שזה בשביל למשוך אנשים לקנות (כי מדובר בסיפורים מוכרים) או שפשוט בספרים הקודמים היו יותר מידי סיפורים קצרים וזה לא התאפשר. בכל מקרה, אני מתה על העטיפות של הסדרה הזו. הכריכה היא כריכה קשה, בלי כיתוב מאחור בכלל, ובקווים מינימליסטים. הולמס הוא מותג, ואין צורך בשום דבר יותר מהסילואט המפורסם שלו.

ציטוטים:

"רשע וחוטא באמת הוא רק מי שאין ולוּ אישה אחת אשר תבַכֶּה אותו".

"הבינוניות אינה מכירה בדבר נעלה ממנה, אך הכישרון מכיר מיד בגאונות".

הפוסט שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד, כרך ה' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

על פניו, לא היה נראה לי שאני הולכת ליהנות מהספר הזה. גם ככה אני סובלת מבעיות קשב וריכוז קשות והחום מנדף ממני את מעט הריכוז שנשאר ובשאר הזמן אני פשוט מנסה להבין מה עשיתי שמגיע לי הקיץ הזה. אז בנוסף לכל זה לקחתי לעצמי ספר שרובו פרקים ארוכים (שדווקא היו יכולים להתאים יופי למזג אוויר חורפי, עם כוס תה), אין בו ממש מתח והסופר הוא ממוצא יפני, שכותב על אנגליה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם – לא נשמע מושך כל כך הא?

אז זהו, שדווקא כן. הבעיה היא שאני לא יודעת להגיד לכם למה. משהו גרם לי להמשיך ולקרוא עוד ועוד (מעבר לעובדה שפשוט אין מצב שאני מפסיקה באמצע פרק, גם אם הוא נמשך 50 עמודים. איפה? איפה אני אפסיק בדיוק??).

סטיוונס הוא רב משרתים באחוזה אנגלית עתיקה בשם דרלינגטון הול. הוא עבד שנים עבור לורד דרלינגטון וכשזה הלך לעולמו הוא "קיבל" מעסיק חדש (הוא נשאר כחלק מהצוות עם הבית שנמכר) – ג'נטלמן אמריקאי בשם מר פאראדיי. ישנם לא מעט פערים תרבותיים בין השניים ועושה רושם ששניהם מנסים להבין זה את זה ולגשר. מר פאראדיי מתכנן לנסוע לארה"ב לכמה שבועות ומציע לסטיוונס לקחת לעצמו חופש בזמן הזה ולהשתמש בפורד שלו לצורך העניין.

סטיוונס מקבל את ההצעה ומחליט לנסוע לטיול קצר, שבסופו ייפגש עם מכרה, מיס קנטון, שעבדה איתו עבור הלורד דרלינגטון כסוכנת הבית הראשית ועזבה כאשר נישאה. בדרך הוא עוצר בכל מיני מקומות, נהנה מהנופים ומהרהר בחייו ובעיקר בעבודתו.

הוא רב משרתים כל חייו, הוא לא מכיר משהו אחר. הוא החליף את אביו, שעשה בדיוק את אותו הדבר, כשזה כבר לא יכול היה לעבוד. ויש לו ערכים לסטיוונס. על מנת להיות רב משרתים טוב אתה צריך הרבה כבוד ונאמנות למעסיק שלך, לא משנה מה הנסיבות. בנוסף, אתה צריך לרוב להיות בלתי מורגש ועדיין לצוץ בדיוק כשצריכים אותך. סטיוונס הקדיש את כל חייו לתפקיד, שדורש "כוננות" של 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ומיותר להגיד שהוא עושה את זה מעולה.

בתקופתו של לורד דרלינגטון המתה האחוזה באנשי ממשל, פוליטיקאים ועוד דמויות משפיעות. נערכו פגישות חשאיות, סעודות ענק ונחתמו הסכמים. מידי שבוע בשבוע פקדו את האחוזה שגרירים, שרי חוץ וראשי ממשלות. סטיוונס היה עד לכל זה ולגמרי מרגיש חלק מהשינוי שעובר על אנגליה בתקופה המדוברת. סטיוונס נזכר בכל אלה במהלך החופשה שלו וגם יחסיו עם מיס קנטון מתבהרים אט אט. הוא כמובן טורח לציין בכל הזדמנות שיחסים אלה הם מקצועיים לגמרי, אבל בין השורות נראה שלא לגמרי כך הדבר ושסטיוונס שלנו, עם כל הכבוד (ולגמרי יש כבוד, תאמינו לי) קצת חי בסרט ובהכחשה גדולה. ומה קורה כשאתה מבין שהלורד הקודם שלך, שאותו אתה מעריץ בצורה עיוורת, עשה כמה טעויות רציניות ואולי אפילו תמך בפאשיזם ובעליית הנאציזם?

לסטיוונס אין כלום למעט עבודתו, שאותה הוא ממלא על הצד הטוב ביותר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו אהבה ולרוב גם אין לו חוש הומור. הוא ביטל את עצמו באופן טוטלי על מנת להצטיין בעבודתו. הוא גם מצדיק את זה בכל הזדמנות ועושה לזה מעין רומנטיזציה  כי "זה חלק מהתפקיד". זה ספר עצוב, כי זה סיפור על החמצות. הרי מה הטעם לעבוד כל כך קשה כל ימי חייך, אם אתה לא נהנה קצת בדרך? עכשיו כשאני חושבת על זה – הגיוני שהפרקים בספר ארוכים. והרי למה שסטיוונס שלנו יעשה הפסקה? אם אין צורך ממשי בחופש, אז למה? אפילו אם דברים הרי גורל, כדוגמת בריאותו של אביו על הפרק.

קשה לי להגיד שנהניתי מקריאת הספר כי הוא פשוט מבאס. אם יש לכם נטייה כמוני לנסות לפחות להזדהות עם הגיבור – כאן זה פשוט העציב אותי. זה גם גרם לי לחשוב על סדרי העדיפויות בחיים ועל הרצון להגיע לנקודה מסויימת בחיים שלי ו"להרגיש שעשיתי משהו" מלבד לעבוד ולדאוג לקריירה שלי. עושה רושם שלסטיבנס אין משהו אחר שהוא עושה בשביל הנפש שלו למעט העבודה. העבודה זה הכל עבורו. מבחינתו – זה ממלא את כל הצרכים שלו. אבל במהלך המסע לתוך עצמו הוא מתחיל להבין שאולי הוא החמיץ כמה הזדמנויות בדרך.

בכל מקרה ועל אף הכל – אני ממליצה.

הערה קטנה לסיום: אישיגורו היגר בגיל 14 לאנגליה ותכלס' מכיר את אנגליה הרבה יותר טוב מאת יפן. שארית היום זכה בפרס בוקר היוקרתי ב-1989.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים כף יד מחזיקה גפרור מעשן, שכנראה בזה הרגע הדליק את הנר הנמצא תחתיו. הספר מתרחש בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה הזו כעיקרון כבר היה חשמל אבל אולי חלק מההתרפקות של סטיוונס על העבר נוגע גם לשימוש בנרות. זכור לי חלק מסוים בספר שהוא מציין נברשת גדולה באחד החדרים שבעבר דלקו בה נרות, שפינו את מקומם לנורות חשמל, שמפיצות אור שונה ופחות נעים לטענתו. היד המחזיקה את הגפרור היא נשית. אולי רמז למיס קנטון? הניגוד בין הגפרור הכבוי לנר הדולק מעניין וגורם לי לחשוב על הניגוד בין מיס קנטון לבין סטיוונס. הייתי מצפה שדווקא סטיוונס יהיה הגפרור הכבוי, אבל אולי בגלל שהוא ממשיך לעבוד במקצוע ואילו מיס קנטון נישאה ונישואיה עלו על שרטון – אולי דווקא היא הכבויה. העטיפה יפה ועדינה כמו הספר ואמון עליה יקיר הבלוג – אמרי זרטל.

ציטוטים:

"ואם יורשה לי, אומר עך: ל"כבוד" יש קשר מכריע ליכולתו של רב-משרתים לא לנטוש את הישות המקצועית השוכנת בו. רבי-משרתי ברמה נמוכה יותר ינטשו את ישותם המקצועית לטובת זו הפרטית בתגובה להתגרות הקלה ביותר. לדידם של אנשים כאלה, להיות רב-משרתים זה כמו לשחק תפקיד כלשהו בהצגת חובבים עליזה. דחיפה קטנה, מעידה קלה, וכבר תתמוטט החזות החיצונית ויתגלה השחקן שמתחת. רבי-המשרתים הגדולים הם גדולים בזכות יכולתם להישאר נאמנים לתפקידם המקצועי, ולהישאר נאמנים לו עד הסוף. שום מאורעות חיצוניים, מפתיעים, מבהילים או מרגיזים כל כמה שיהיו, לא יבריחו אותם ממשמרתם. הם לובשים את מקצוענותם כשם שג'נטלמן ילבש את חליפתו: הוא לא יניח לשום בריונים בשום נסיבות לקרוע אותה ממנו בפומבי. הוא יסירנה כאשר ירצה בכך, ורק אז, ודבר זה יהיה לעולם בהיותו לגמרי לבדו. כפי שאמרתי, זה עיניין של "כבוד"."

הפוסט שארית היום / קאזואו אישיגורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.