את אהוד בנאי כולנו מכירים. הוא מוזיקאי מוערך ומוכשר ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזו כשמקבלים ספר שלו ליד. יש תחושה שמראש אני כבר מגיעה משוחדת, בין אם אני אוהבת את המוזיקה שלו ובין אם לאו. כגילוי נאות אומר שאין לי ולו אלבום אחד של בנאי בביתי (קצת בעייתי עם המשפחה הזו להשתמש רק בשם משפחה…רגע, לאיזה בנאי את מתכוונת?), אבל כן יש לי כמה שירים נבחרים על האייפוד שלי ועוד כמה מסתובבים כאן בתיקיות של בעלי. אפשר להגיד שבנאי פרץ בגיל יחסית מאוחר. רק בגיל 34 הוא הוציא את האלבום הראשון, מאז יצאו עוד כמה וכמה אלבומים מוצלחים והספר הראשון שלו "זוכר כמעט הכל", ראה אור בשנת 2001.

אהוד הוא מספר סיפורים. גם בשירים שלו הרבה פעמים אני מרגישה שהוא מספר סיפור. לא תמיד חשובים לו החרוזים והוא לא ייאלץ שורה בכוח רק כדי שיסתדר לו החרוז. והוא מספר אחלה סיפורים, אהוד, אני לגמרי יכולה לדמיין אותו יושב עם אחת הבנות שלו לפני השינה ומתאר להן את כל המסעות שהוא נסע ואת כל ההליכות שהוא הלך על מנת למצוא את המקום שלו.

ולשם כך התכנסנו היום – "זה המקום" הוא מעין יומן. בעיקר יומן מסע, שמתאר את נדודיו של בנאי בארץ ובעולם וגם יומן אישי, שבו הוא נותן דרור למחשבות שלו ולפחדים שלו. הספר מחולק לשישה סיפורים קצרים (הראשון "גן העלייה השנייה" חריג באורכו – כארבעים עמודים, אך השאר כעשרים עמודים), שכל אחד מהם מתייחס לתחנה משמעותית בחייו.

ב"גן העלייה השנייה" מתאר בנאי את שנות ה-70, כשהוא צעיר בגבעתיים. מספר איך עבד בדואר ופחד לפגוש אנשים מבית הספר ברחוב, כי כל הזמן אמרו עליו שהוא יגיע רחוק, והנה – הוא מסתובב עם שקי דואר. בעמוד 8 יש דיאלוג בינו לבין מישהי מהתיכון שפגש ברחוב בזמן שטיילה עם אימהּ, שמתאר את התחושה הכי טוב:

"היי, מה שלומך? לא התראינו שנים!"
"אני בסדר…בסדר גמור," מלמלתי בראש מושפל, מתחמק ממבטה החוקר, תיק הדואר שניסיתי לשווא להסתיר מאחורי הגב חורך לי את הכתף.
היא אמרה לאימא שלה: "הוא היה הבדרן של הכיתה, תמיד אמרו שיגיע רחוק."
"נו, אז מה אתה עושה היום?" היא שאלה
אחרי שתיקה קצרה אמרתי: אני עובד ולומד".
קיוויתי שבזה תסתיים הפגישה אבל היא המשיכה ואמרה:
"אוי, נהדר, במה אתה עובד?"
"אני עובד בדואר," קולי נשמע לי רפה ורחוק.
"מה, אתה דוור?"
"כן."
"טוב, אין דבר, העיקר שאתה גם לומד. מה אתה לומד?"
לקחתי אוויר ואמרתי: "אני לומד נהיגה." מה שהיה נכון.
הייתה שתיקה. אחרי רגע היא הנידה בראשה בצער והמשיכה ללכת עם אמא שלה לאורך רחוב וייצמן.

אז בנאי מחפש את עצמו ובעיקר מחפש מקום בשביל עצמו. מקום שהוא ירגיש שהוא שלו, שהוא שייך, שהוא יוכל לשבת בשקט ולכתוב, לנגן ולשמוע מוזיקה. הוא לא צריך יותר מידי, הוא מסתפק במועט. אין לו הרבה כסף ואין לו הרבה חפצים ובכל זאת הוא מצליח לטייל המון ולצבור הרבה חוויות בדרך.

אז בסיפור הראשון הוא לוקח אותנו תחילה לגבעתיים ואז לצפון, בעקבות נוח נפתולסקי, איש העלייה השניה שקרא עליו ספר בצעירותו והשפיע עליו מאוד.

בסיפור השני – "טבריה" – הוא מספר לנו על תקופה שבה שהה בטבריה ובצפת, נזרק עם עוד ביטניקים בגנים ציבוריים או על גג מסגד. הוא מטייל עם פלדמן, חבר ילדות, שניהם לפני גיוס. בקושי יש להם מה לאכול אבל הם מרגישים מרוצים ומלאים. הסיפור מחולק לכמה פרקים ממוספרים, חלקם ב-2008 וחלקם בשנות ה-70. הוא מציין כל הזמן מה הם שומעים ברדיו בכל מיני מקומות, אפשר ממש להרגיש את התקופה. בסיפור הזה התחלתי להרגיש את הזיקה לדת של בנאי – הוא מספר על רבנים, בתי מדרש וכו'. ייאמר לזכותו שזה לא נעשה באופן שיוצר אנטגוניזם (אני, לפחות, פחדתי מזה, אפיקורסית שכמותי), הוא לא מנסה לשכנע אותנו בשום דבר. הוא רק מספר לנו סיפור.

בסיפור השלישי – "הצריף" – בנאי נזכר בצריף נטוש בקיבוץ, שבו התגורר תקופה, קצת לפני מלחמת יום כיפור. בנאי היה בנחל, אבל לא נלחם בחזית בגלל "פרופיל לא קרבי" והרגיש לא מעט רגשות אשם בגלל זה. פלדמן וישראל (חברי ילדות) באו גם הם לגור איתו וביחד הם העבירו את הזמן בהאזנה למוזיקה וברצון לשינוי.

הסיפור הרביעי – "צו קריאה" – מתחיל בשנת 1988, שבה בנאי נקרא למילואים – להופיע בפני חיילים בגבול הצפון. גם כאן, הוא משוטט במטולה, בקרית שמונה ונהרייה. "זהו בעצם סיבוב ההופעות האינטנסיבי הראשון שלי מאז התחלתי להופיע עם "הפליטים" (עמוד 103).

בסיפור החמישי – "סגן גבאי" – אולי הכי הרבה מרגישים את ה"דתיות" של בנאי. הוא מספר על בית הכנסת האשכנזי בתל יהודה, שכונה ברמת גן, שבה קיבל הצעה להיות סגן גבאי. הוא מגלה שבקופת בית הכנסת יש לא מעט כסף ומחליט לשפץ אותו ולהפיח בו רוח חיים. עוד באותו סיפור הוא מתאר לנו בתי כנסת ברחבי העולם, שאליהם הגיע כחלק ממסע הופעות או כשטייל. וכך יוצא לנו לשמוע על סן פרנסיסקו, ניו יורק, פריז ואמסטרדם.

הסיפור השישי והאחרון – "גליל בלב ים" – הוא הסיפור שהכי אהבתי. גם כי יש כאן איזושהי סגירת מעגל עבור בנאי וגם כי רובו ככולו מתרחש בכרתים. בשנת 2006 מקבל בנאי מייל משני חברה' שהכיר בזמן טיול בכרתים בשנת 77', אחרי שנותק הקשר למשך שנים ובנאי חשב שלעולם לא יראה אותם יותר. וכך ב-2007 הם קובעים שוב בכרתים, על נשותיהם וטפם. על הדרך הוא נזכר באותו טיול לכרתים בשנות ה-70 ומספר לנו על עלילותיו ועל ההיסטוריה של הדת היהודית בכרתים. ושוב – אין לו הרבה כסף אבל יש לו הרבה שמחה בלב. בכלל, בנאי מאוד אוהב את כרתים ומחזיק ב"תיאוריה לא מדעית, שכרתים זו חתיכת גליל שנכרתה מארץ ישראל ונסחפה ללב ים" (עמוד 171).

הספר מתחיל כשבנאי הוא צעיר, מחפש את עצמו, לפני גיוס וחילוני ומסתיים כשהוא אומן מוערך, מצליח, בעל ואב ומסורתי. ממש אפשר להרגיש את ה"התחזקות" שלו תוך כדי הספר.

אהבתי את הספר, רק כשסיימתי אותו הבנתי שחלקו אמת וחלקו בדייה, אבל תכלס לא באמת ציפיתי שהוא יזכור בפרוטרוט דברים שקרו לפני עשרות שנים. הכל הרגיש לי אמיתי. בנאי כותב יפה וזורם וקליל. גם הקטעים היותר "דתיים" היו ברובם מעניינים, למרות שאני חילונית לגמרי. לא הרגשתי ש"דוחפים" לי את הדת לגרון. בין הסיפורים היה נדמה לי שפה ושם אני מזהה נקודות שבהם נכתבו שירים מוכרים מסויימים, אבל את זה אני אשאיר לכם לגלות.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די סטנדרטית ולא איזה "וואו". אבל אולי זה חלק מהקטע של בנאי, שמסתפק במועט ולא מחפש משהו מתחכם. אנחנו רואים שתי אבנים, על אחת כתוב שם הספר ועל השנייה שם המחבר, באותו גודל (שמתי לב שתמיד כשהסופר מפורסם, משתמשים באותו גודל פונט לכותרת ולשם שלו). אין ספק שזה די מתבקש כאן לפתוח דיון שלם על הקשר בין האבן לבין המקום שממנו הוא באה. באבן יש משהו שמאוד קשור למקום, לאקלים במקום, לאוכלוסיה במקום. בנאי מחפש מקום וכיוון שקצת יותר קשה למצוא אימג' של "מקום" – מתאים מאוד לשים אימג' של אבן, שמסמלת את המקום. עטיפה נעימה ומתאימה, אבל קצת יותר מידי מתבקשת לדעתי.

ציטוטים:

"…אחרי שתיקה קצרה הוא שאל: "אז מה אתה אומר, זה אוריון?"
"אין לי מושג," אמרתי, "אני לא ממש מבין בכוכבים."
"גם אני לא לגמרי מבין בכוכבים," הוא אמר, "דבר אחד אני  יודע בבירור: יום אחד אני אמות."
עמדנו שם קצת בשקט לעכל את האמירה הישירה, אחר כך הוא אמר משהו על אבק כוכבים שיורד מהשמיים ומתפזר מעל ראשים של אנשים, יש כאלה שהראש אטום, האבק לא נכנס, יש כאלה שנפלו על הראש כשהיו קטנים ועכשיו הראש פתוח לרווחה, ויש כאלה שהראש נפתח ונסגר נפתח ונסגר, וכאבק הכוכבים חודר אתה מבין שהחיים הם חלום שעוד מעט תתעורר ממנו".

הפוסט זה המקום / אהוד בנאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני מאוד אוהבת ספרי טיולים. זה מסוג הדברים שתמיד מקבלים כמתנה מהעבודה או מחברת הביטוח או מאיתוראן או ממשרד הביטחון (זה רק מדגם ממה שיש לי פה), אבל אף פעם לא ממש קונים. תמיד כשאני מקבלת לידי ספר חדש כזה אני מתלהבת כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה את אותם מסלולי טיולים שאני רואה בכל מקום – שוב נחל עמוד, שוב בריכת המשושים, שוב רמת הנדיב, נחל קומראן ומכתש רמון. ואז אני מסמנת באדיקות כל מיני מסלולים ובמשך יומיים בערך אני מתלהבת ומתכננת טיולים ואז, אחרי שבוע, אני כבר לא זוכרת איפה הנחתי את הספר בכלל (בדרך כלל הוא מוצא את דרכו לשירותים ונשאר שם).

בסך הכל אני די מקנאה בערן ובדוד, אביו, שהיה להם את הזמן הזה בשנים האחרונות לצאת לטייל יחד בארץ, לחרוש אותה מצפון לדרום, לצלם ועוד להוציא את הכל לאור בספר. זה בהחלט ראוי לציון וכל יום אני מכה על חטא (מזל שיום כיפור) שאני לא עושה את זה בעצמי יותר עם המשפחה המצומצת שלי. אבל, וזה אבל גדול, אני לא יכולה שלא לתהות אם ספר כזה הוא ספר שצריך לצאת לאור בהפצה המונית שכזו, או אולי להישאר כמשהו יותר אישי וקטן. מסלולי הטיול שמאוגדים בספר התפרסמו בעבר בהוצאת "מסלולים" ואולי זו הפלטפורמה המתאימה להם ביותר. אני אומרת את זה כי בסך הכל הספר הזה לא מחדש יותר מידי והצילומים הם באמת יפים אבל חובבניים ולא מביאים איזו זוית חדשה ומעניינת. לדוגמא – החלק באלבום שמוקדש לצפון הארץ מונה שבעה עשר מסלולים, ארבעה עשר מתוכם אני כבר מכירה בעל פה והם חוזרים על עצמם בכל ספרי הטיולים שיש לי כאן (ותאמינו לי – פתחתי אל כולם כדי לעשות השוואות), הדבר הזה גם חוזר על עצמו בחלקים שמתייחסים למרכז ולדרום, אם כי במינון קצת יותר נמוך. נכון, אנחנו חיים במדינה קטנה, אבל יש פה הרבה נקודות חן יפייפיות שנסתרות לפעמים מעיני האנשים ודווקא אותם חיפשתי לראות בספר כזה.

עושה רושם שכל הספרים האלה מביאים את אותו התוכן ורק מתחרים בינהם מי מציג אותו יותר יפה ומי "מסדר" את הספר ככה שיהיה יותר קל להתמצא בו ומי ממציא אייקונים יותר מגניבים שיתארו את אופי המסלול, האורך שלו, העונה המומלצת וכו'.

בגלל שלא הייתי בטוחה נתתי את הספר לחבר טוב שהוא מדריך טיולים. עיניין אותי לדעת מה הוא חושב. הוא דיפדף בו בדיוק דקה ואמר שהוא מכיר את כל המסלולים ואין כאן שום חידוש. זה רק חיזק את התחושה הכללית שלי מהספר. מה גם שפורמט של אלבום עם כריכה קשה הוא קצת לא ידידותי למטיילים. זה תופס הרבה מקום ומשקל. הייתי מעדיפה אם היו מעין כרטיסיות, שאני יכולה לקחת איתי לטיול רק מה שאני צריכה.

הספר עצמו לא רע, הוא פשוט לא מחדש יותר מידי. אם זה ספר הטיולים הראשון שאתם רוכשים – סבבה. אבל אם יש לכם כבר כמה – אל תצפו למצוא כאן משהו אחר. עוד דבר שהיה חסר לי – מפתח ערכים בסוף הספר. זה יכול לעזור למצוא אתר ספציפי שמחפשים ואולי מופיע בתוך אחד המסלולים. יש כמה דברים נחמדים בספר שראוי לציין אותם לחיוב – יש התייחסות באופי המסלול לעגלות ילדים, מה שמקל מאוד על ההורים לקטנטנים שביננו ופה ושם יש אנקדוטות מעניינות כמו שירים שמתאימים למסלול ואגדות על צמחים שאני מאוד אוהבת. בנושא של הצילומים אני די רגישה כי אני מסתכלת עליהם בעין קצת יותר מקצועית ולצערי הם בסדר ולא יותר מזה. ראיתי כבר מליון כאלה. לא ראיתי כאן שום זוית חדשה, מעניינת או מקורית על הדברים. זה נחמד שרואים מידי פעם בתמונות את ערן ודוד וזה מה שהופך את הספר ליותר אישי, כמו שציינתי בהתחלה. שזה טוב אבל גם קצת רע…

בקיצור – נחמד ולא יותר מזה.

דירוג הקואלית:

(שתי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה אני דווקא מחבבת. יצרו את הסילואט של ארץ ישראל מהרבה תמונות שלקוחות מתוך הספר וזה צבעוני ומקסים, ברקע רואים תצפית על הכנרת ומצוק ארבל.

הפוסט קום והתאהב בארץ / ערן ודוד גל-אור הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.