בעקבות הקריאה והסקירה על ספרו המצוין עאידה (ובעזרתם האדיבה של מנדלי מוכר ספרים ברשת), נפל בחלקי הכבוד הגדול לארח את הסופר סמי מיכאל כאן אצלי בבלוג.

כמה פרטים יבשים על הסופר המיוחד הזה – הוא נולד בשם סלאח מנשה בבגדאד, בירת עירק. בזמן לימודיו התיכוניים היה ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית העיראקית שפעלה נגד הממשל ולמען זכויות אדם. בשנת 1948 יצא נגדו צו מאסר והוא חצה את הגבול לאיראן ושינה את שמו. בשנת 1949 הוא עלה לישראל, בין היתר מפחד שהשלטון האיראני יסגירו לשלטונות העיראקיים. תחילה התיישב ביפו ולאחר מכן עבר לחיפה בעקבות עבודה שהוצעה לו בעיתון "אל-איתיחד". בשנת 1974 פרסם את הרומן הראשון שלו "שוים ושוים יותר", העוסק בחיי העולים החדשים בשנות ה-50 בישראל. לאחר מכן כתב עוד ספרים רבים וזכה בפרסים מוערכים. ספריו תורגמו לשפות רבות ועובדו למחזות, לטלויזיה ולקולנוע. בשנת 2009 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, כהוקרה על מכלול יצירתו המשקפת את מגוון פניה של החברה הישראלית מתוך כבוד לאדם ולחירותו. (כל זה מויקיפדיה)

אז היו לי הרבה שאלות לשאול את סמי מיכאל, התלבטתי בעיניין כמה ימים טובים. אני לא מאמינה שהצלחתי למצוא משהו שלא שאלו אותו כבר קודם, אני מודה שאני גם לא מנוסה במיוחד בראיונות שכאלה וכל כך שמחתי על ההזדמנות, שההתרגשות די שיתקה אותי.

חילקתי את השאלות לשני נושאים – אחד, כמובן, בעקבות הקריאה שלי בעאידה ושאלות שעלו לי במהלך הקריאה, והנושא השני הוא התייחסותו של מיכאל לסוגיית המדיה הדיגיטלית בכל מה שקשור לקריאת ספרים.

תהנו!

שאלה: קראתי באינטרנט שהשם עאידה אינו תרגום של  עאידה, גיבורת האופרה של ורדי, שאליה יש התייחסות בספר, אלא בעצם ש(ואני מצטטת):

"המילה הערבית עאידה – עאידה זה התרגום, לא המקור, וכדאי להבין זאת לפני שקוראים. עאידה בערבית הוא שם של אישה שפירושו: המבקרת (מלשון ביקור ולא ביקורת) וגם "השבה", זאת שחוזרת. עאודה, שנגזר מאותו שורש, הוא "שיבה". כן, כמו בצירוף המלים המכובס והמאיים זכות-השיבה".
האם זה נכון ואם כן למה זה לא הוזכר בספר בשום מקום?

תשובה: "עאידה הוא שם ככל השמות, ולדעתי אין זה נחוץ לפרש שם של דמות כלשהי ביצירה ספרותית. בספריי אני לא מייחס חשיבות לשמות אלא לדמויות ולאישיותן, ללבטים שלהן ולמעשים שלהן. לגבי "זכות השיבה", אינני מבין מדוע הצירוף הזה מאיים. הלוא גם הציונות מבוססת על הצירוף "זכות השבות" במשמעות של זכות העם לשוב לארצו. ליד נהרייה יש ישוב ששמו שבי-ציון, כמוהו יש יישובים ורחובות רבים בישראל הקרויים בשמות הקשורים לרעיון השיבה".

שאלה: איך הצלחת ליצור קשר עם כל כך הרבה אנשים בעיראק?

תשובה: "הקשרים עם אנשים החיים בעיראק הם ישירים ועקיפים והם ארוכי שנים. אני בקשר עם עיראקים שגולים בנכר ואיתם אני נפגש במקומות שונים בעולם, ועם עיראקים החיים בעיראק שעם חלקם אני נפגש בכנסים שונים בחו"ל ועם חלקם אני בקשר באמצעים אלקטרוניים. הקשרים המסועפים הללו סייעו בידי להכיר דמויות רבות ולהתוודע למציאות היומיומית שהתפתחה בעיראק אחרי שעזבתי אותה. בתקופה שכתבתי את עאידה התנדבו עיראקים לצלם למעני מקומות שונים שהתעניינתי לדעת איך הם נראים בימים אלה. צילום ברחובות בגדאד בימים שכתבתי את הספר (בשנים 2006-2007) היה משימה הכרוכה באומץ לב, כי מי שנתפס מצלם ללא סיבה ברחובות לרוב נעצר ונכלא."

שאלה: האם זכי מייצג את החלק בך שרצה להישאר בעירק?

תשובה: "הרומן עאידה הוא רומן של אילו, מעין ניסיון לבדוק מה היה קורה אילו נשארתי בעיראק. זכי לא מייצג חלק מאישיותי, אבל דרכו ביקשתי לחדור לעולמו הסבוך של האינטלקטואל המשרת את הממסד ושיהיה אופיו של הממסד אשר יהיה. כשהצטרפתי למחתרת בעיראק היה ברור לי שלא יתפסו אותי חי. לא הייתי קונה את חיי במחיר גאוותי כאדם. הקשר של אינטלקטואלים ואנשי רוח עם הממסד קיים בעיראק ובישראל, כמו בכל מקום בעולם. תמיד מצער לראות אנשי רוח שמשרתים את הממסד ועוצמים את עיניהם אל מול עוולות רבות חברתיות ופוליטיות בתמורה להטבות שונות וכן למען קידום אישי בארצם ומחוצה לה."

שאלה: האם יש משהו מההתרחשויות בסיפור, שקרה באמת ומבוסס על חוויה אישית שלך?

תשובה: "אם יש משהו מההתרחשויות שמבוסס על סיפור אמיתי, זהו סיפור האהבה הנוגה בין זכי לבין נור."

שאלה: איך היה המעבר מעיתונות לספרות כתובה?

תשובה: "עסקתי בעיתונות לשם פרנסה ואני יוצר ספרות מתוך אהבה צרופה."

שאלה: לספרים שלך יש צד אוטוביוגרפי ורבים מהם מבוססים על החוויות שלך כילד ונער. איך ההרגשה להיחשף ככה וכמה היית אומר שאמיתי מתוך הסיפורים שלך וכמה המצאה?

תשובה: "אינני חושף ביצירתי הספרותית את כל אשר חוויתי בחיי. מכל מקום אני מקפיד שלא לפגוע בכתיבה שלי בשום דמות של אדם ממשית שהכרתי בעבר. היצירה האומנותית היא תערובת של זיכרונות מטושטשים והמצאות חדות."

שאלה: היית רוצה לחזור לביקור בעירק, במצב שהיא נמצאת היום, במידה והדבר היה אפשרי? אם כן לאן היית הולך לבקר?

תשובה: "אני לא טיפוס נוסטלגי. עיראק שהכרתי היטיבה עמי ועיצבה את אישיותי חרף כל הבעיות, אבל היא כבר איננה. עיראק השתנתה ללא הכר מאז שעזבתי אותה. אף על פי כן, אם היה מזדמן לי לבקר שם הייתי הולך לראות את הנהר שאהבתי, שידידיי אומרים לי שאף הוא השתנה לחלוטין."

שאלה: מה גישתך לגבי ספרים אלקטרוניים? אני קראתי את עאידה כספר אלקטרוני וזו הייתה הפעם הראשונה שלי במדיה כזו. האם יצא לך לקרוא ספרים בפורמט הזה? איך הייתה החוויה שלך?

תשובה: "לא יצא לי לקרוא ספר אלקטרוני. אפשר שאני סופר מהדור הישן, אבל איני נוטה להכתיב לדור הצעיר העדפות ואהבות שלי ולכן גם לא אכתיב להם איך לקרוא ספר. העיקר שימשיכו לקרוא בכל צורה שהיא. אהבת הקריאה בעיני אינה נופלת מהנאת הכתיבה. אבל לא יצא לי ליצור קשר כלשהו עם צג המחשב ועם מחשב בכלל. אני נהנה לכתוב בדיו על גיליונות נייר."

שאלה: האם יש עוד ספרים בתכנון והאם גם בהם תחשוב על האופציה האלקטרונית?

תשובה: "סופר תמיד כותב. בימים אלה אני כותב רומן שהרקע שלו הוא בגדאד וגם ספר ילדים על מים וגלגוליהם. אני מניח שספריי האחרים גם יפורסמו כספרים אלקטרוניים."

שאלה: לסיום, מה היית מאחל לעצמך לעתיד? ומה היית מאחל לקורא הישראלי?

תשובה:"אני מאחל לעצמי ליהנות מהיכולת לכתוב עוד ועוד ומאחל לקורא הישראלי ליהנות מספרות ולהמשיך לקרוא בכל צורה שנראית לו."

תודה גדולה וחמה לסמי מיכאל על שהסכים להתראיין ותודה לירון גולדשטיין ונמרוד לוי מ"מנדלי מוכר ספרים", שגרמו לכל זה לקרות. כן ירבו.

הפוסט הקואלה גאה לארח את סמי מיכאל לראיון קצר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.