אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כמו כל הספרים של זיקית, גם הספר הזה הוא בעצם ספרון. כל כולו 170 עמודים וזה כולל גם אחרית דבר. בקיצור, אם תתיישבו עם הספר הזה, הוא פשוט יספק לכם "שעה חופשית", מקסימום שעתיים, כי זה בערך הזמן שייקח לכם לקרוא אותו. וזו תהיה שעה חופשית לגמרי, חופשיה מעכבות, ממוסכמות, ומצנזורים. מה תחליטו לעשות אחרי שתסיימו את הספר ועם מי? זה כבר עניין שלכם…

"הסיבה המשמעותית היחידה לכך שהם הפכו לנאהבים היא שבמקרה הייתה לשניהם שעה חופשית – השעה הרביעית של הבוקר, כלומר כשמוסיפים את ההפסקות – בין עשר ועשרה לאחת עשרה וחמישה – באותם ימים בשבוע: שלישי וחמישי. אירינה לימדה ספרדית; אנדרס, היסטוריה" (עמוד 9).

זו הפסקה הפותחת את הספר, שמסבירה לנו בעצם מה היה צירוף המקרים הראשון שגרם לאירינה ולאנדרס להיפגש בטעות בבית קפה ליד בית הספר בו לימדו. אירינה נשואה למנואל, יש לה שני בנים, בני שלוש וחמש ו"יחסים קפואים עם בעלה" (כך בעמוד 16). אחרי הלידה השנייה נעלמו כל ההבנה והאינטימיות בקשר שלהם. מעבר ל"קיפאון" ביחסים, מנואל מתייחס אליה בצורה לא מתחשבת ובאופן כללי – לא ממש שם עליה ומנהל רומן מהצד. אנדרס נשוי גם הוא, דווקא באושר רב, לחולייטה. אין להם ילדים.

יש לציין, למי שזה אולי ירתיע אותו – מדובר בספר ארוטי לכל דבר ועניין, בצורה מאוד ישירה ובוטה ובלי הרבה התחכמויות. כבר בעמוד 37 מתחיל הבלגן. לא קראתי את "50 גוונים של אפור", אבל הבנתי ששם מתחילים התיאורים האלה בשלב הרבה יותר מאוחר בספר. כאן, כאמור, אין צורך לחכות יותר מידי…

כאמור, אירנה ואנדרס מוצאים את עצמם פנויים באותם ימים ובאותן שעות ושוכרים חדר במלון קרוב מראש על מנת לממש את תשוקותיהם. כל זה בעיקר בניצוחה של אירינה, שנמצאת במערכת יחסים שלא נותנת לה כלום. אותה בהתחלה עוד אפשר להבין. לא ברור איך אנדרס נגרר לכל זה, הרי טוב לו בבית.

כמובן שגם כאן יש קצת קלישאות כי הרי זה ברור, שאפילו שהשניים לא נראים כמו דוגמנים, איבריו המוצנעים של אנדרס בהחלט מרשימים בגודלם ואיבריה של אירינה מרשימים לא פחות, היא כמובן חווה אורגזמות מטורפות בפרקי זמן קצרצרים ואפילו ממשיכה לחוות אותן במהלך השיעור שאחרי. אבל נו, מילא, זה לגמרי נסלח. במיוחד כשמדובר בספרון קטן, שהוא סוג של ממתק.

שתי הדמויות עוברות תהליך שונה לאורך הספר. לא ברור מה בדיוק השניים מרגישים אחד כלפי השנייה מעבר לעניין המיני. אנדרס כאמור, נשוי באושר, וההרפתקה הקטנה לא משפיעה כהוא זה על נישואיו ואילו אירינה עוברת תהליך שהוא סוג של התבגרות, התפכחות ופריחה. כל התהליך הזה מעלה שאלות לא מעטות ונוגע בנושאים הכי רגישים ועדינים של כל מערכת יחסים בין בני זוג.

הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה שהעורך קרא לה "הטרילוגיה על בגידות", שכולה מתעסקת בדו שיח שבין נאמנות וחוסר נאמנות ובעצם מה אפשר "להרוויח" ומה אפשר להפסיד הן מנאמנות והן מחוסר נאמנות.

בקיצור – מומלץ, מעניין ומסקרן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה העטיפה הזו יפה! אין לה ולו זכר לפורקן היצרים המתואר בספר ועדיין היא מתאימה. יש משהו מאוד אגבי במאוורר תקרה, כאילו הוא נע בעצלתיים, בקושי מעיף את הזבובים. מעין אנטיתזה לכל מה שקורה בתוך אותו חדר קטן במלון. הצבע הוא סגול לילך, שגם הוא בחירה מעניינת, שכן אצלי לפחות, הוא לא מתקשר בכלל לארוטיקה. אני אוהבת את הפשטות שבעטיפה. כל הכבוד לאנשי זיקית, מעצב הסדרה דוד בו הרא"ש והמאיירת נטע חמו, שמצליחים לעשות עטיפות מקסימות ועדיין לשמור על הקו העיצובי הכל כך מובהק של ההוצאה.

ציטוטים:

"אבל האם רק כשמדברים מכירים את האחר?" תהה "הרי אחרי הפעמים הרבות שהיינו ביחד, יכולתי כבר לדעת שלא יאונה לי כל רע בידיה, לא? הוא לא ידע מה להשיב לעצמו. הוא חשב לעצמו שדווקא לא חייבים להיות קשורים בידיים וברגליים כדי להיות נתונים לחסדי האחר, מספיק שדעתו של אדם תהיה מוסחת, שהוא יישן או שיהיה שקוע בעצמו. ואחר כך חשב, שדיבורים, קרוב לוודאי, לא יבטיחו היכרות מלאה, ועוד פחות מזה היעדר פגיעה".

הפוסט שעה חופשית / ארקולה ליסרדי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ציטוט אחד ועוד שבע שורות. זה כל מה שכתוב על הסיפור הזה בגב הכריכה. פעם ראשונה שאני נתקלת בכזה עוול שנעשה לספר. זה כמעט מכעיס אפילו. אם הייתי מרימה את הספר הזה לידיים בחנות וקוראת את התקציר, רוב הסיכויים שלא הייתי סקרנית לקרוא. מזל שזה מאיר שלו ומזל שקיבלתי המלצות חמות מאנשים שאני סומכת על הטעם שלהם. שבע השורות האלה אפילו לא מדגדגות את קצה העלילה ואת החוויה שהספר הזה הולך להעביר אתכם.

זה סוג הספרים שמביאים אותי שוב למסקנה, שמידת המעורבות והחיבור לספר תלויה בתקופה שאנחנו, כקוראים, עוברים בזמן הקריאה. והספר הזה התיישב לי על כל היבלות הכי כואבות ועל כל השמחות הכי גדולות. סיימתי את הספר כבר לפני שבוע וחצי. תכננתי להתחיל לכתוב עוד לפני שסיימתי אותו בכלל. עד כדי כך זה בער לי בעצמות. היו לי כבר משפטים שלמים שחיברתי והסתובבתי עם הסקירה הזו בראש ובסוף – שום כלום. כי זה ספר קשה. קשה לקרוא אותו וקשה לחשוב עליו וקשה לכתוב עליו. גם בזמן קריאת הספר, מצאתי את עצמי דוחה את הקריאה. מצד אחד כי פשוט לא רציתי שהספר ייגמר ומצד שני – כי הספר הזה פשוט קרע לי את הלב. כאילו שלפו לי אותו מהחזה, זרקו אותו על הרצפה, קפצו עליו, בעטו בו ובסוף גם ירו בו, כדי לוודא הריגה. וזה מוזר, כי אני לא זוכרת שאף ספר של מאיר שלו הצליח לטלטל אותי ככה. נראה לי שמבחינת התכנים, זה אולי הספר הכי קשה שלו. אבל מה לעשות שמאיר שלו, כמו מאיר שלו, כותב פשוט נפלא. הוא יכול לתאר את הסיטואציה הכי נוראית בצורה הכי רומנטית ויפה. המילים שלו הן כמו מנגינה. זה אולי נשמע קצת חנפני, אבל לא קרה לי שספר הצליח מצד אחד כל כך להעציב ולטלטל אותי ומצד שני לשמח אותי על העושר הלשוני שלו. שני הדברים השפיעו עלי כמעט באותה מידה.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו אתם בטח שואלים – אז על מה כל המהומה?!
כמיטב המסורת ה'מאיר שלוית' העלילה שלנו מתרחשת באיזו מושבה קטנה. מי שבעצם מספרת לנו את הסיפור היא רות תבורי, הידועה יותר כ'רותה', מורה לתנ"ך בבית הספר התיכון של המושבה. באה לראיין אותה בחורה בשם ורדב לגבי מגדר (עד סוף הסיפור לא הבנתי למה, אבל ניחא, זה כל כך לא חשוב…) ועל הדרך, רותה מספרת לה את סיפור חייה, כאילו רק חיכתה שמישהו ידפוק על דלתה וששטף הדיבור הזה יצא ממנה.

רותה מספרת לנו על הגברים שבחייה – על אחיה דוביק, איתן בעלה, סבא זאב וצעיר הגברים – נטע בנהּ. אמהּ נטשה לאמריקה, אביה נפטר והיא ואחיה גדלו וחונכו על ידי סבא זאב וסבתא רות (היא-היא רות תבורי האמתית). כולם, בלי יוצא מין הכלל, מפחדים מסבא זאב במושבה.

כשהיה נטע רק בן שש קרה אסון והוא מת. מוות מטופש ומיותר (כאילו שאיזשהו מוות בגיל הזה יכול להיות לא מטופש ומיותר…). רותה טוענת שכשנטע מת, גם איתן מת איתו – "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147). מאותו רגע, איתן הזה – השונה, האחר, השקט – הפך להיות בעלה השני של רותה, שהוא שונה לגמרי מאיתן הראשון, נטול שמחת חיים, לא מדבר ואפילו לא ישן איתה באותה המיטה.

אפשר לחשוב שזו העלילה המרכזית, נכון? אבל לא, זה ממש לא כזה פשוט. בנוסף לנושא השכול, הקשה גם ככה, מצטרפת נקמה משפחתית, שעוברת כמה דורות. אנחנו חוזרים אחורה בזמן, לימים שבהם הגיע סבא זאב אל המושבה. ההורים שלו שלחו לו "רובה, פרה, עץ ואישה – "זה מה שההורים שלו שלחו לו מהגליל, כי זה מה שחשבו וגם אמרו אז שגבר צריך בשביל התחלה" (עמ' 35). ככה, בסדר הזה.  אנחנו למדים על קשיי ההתאקלמות במושבה החדשה, על קשיי הזוגיות בין סבא זאב לסבתא רותה, על בגידה, על השפלה, על נקמה, על קשר שתיקה, על אהבה, על מוות ועל חיים.

אם רק הייתי יודעת איך להעביר לכם את הסיפור הזה, הייתי עושה את זה, אבל לא הייתי רוצה להרוס לכם את החוויה. כל עמוד טומן בחובו משהו חדש. יש רגעים מאושרים ויש רגעים קשים, אפילו קשים מאוד. לפחות פעמיים עזבתי את הספר ובכיתי בכי תמרורים.

רותה מאבדת כמה אנשים במהלך חייה, כולל את אביה ואימה, אבל היא בעיקר מאבדת את נטע ואת איתן. אני לא יודעת מה זה לאבד ילד ואני מאוד מקווה שאני לעולם לא אדע (זה גרם לי לחשוב על "נופל אל מחוץ לזמן", של דויד גרוסמן), אבל כל מי שחווה משברים בחיי הנישואין ו/או גירושין יודע מה זה "לאבד" בעל במובן שרותה איבדה. לאבד בעל לא במובן של לאבד למוות, לאבד לחיים. אני יודעת מה זה כשיש משבר וזה שהיה לצידך כל השנים האלה פשוט נעלם והופך להיות, באיזשהו מקום, ל'בעלי השני', שלגמרי לא דומה לבעלי הראשון. סבא זאב לקח על עצמו את איתן כפרויקט, ופשוט העביד אותו בפרך על מנת שיחלים. איתן הלך והתחזק ורותה אמרה, שאפילו שהוא היה חיוור יותר, הוא הלך ונעשה חזק יותר ויותר. גם בעלי השני שלי, בורח לאימוני כושר וריצות בערבים וגם הוא, כמו איתן, הולך ומתחזק מול עיני. הבריחה הזו מהמציאות, מחלישה אותנו מבפנים וכנראה מחזקת אותנו מבחוץ. אף אחד הרי לא יודע מה באמת קורה בפנים.

שלו גם מצליח לכתוב כל כך יפה בתור אישה, שבכלל לא הרגשתי שמדובר בסופר שהוא גבר. ובכלל, רותה היא בחורה משעשעת לגמרי. יש לה פרצי דיבור בלתי פוסקים והיא מצליחה לראות את הטוב בכל דבר ולדבר על הרגעים הכי קשים בחייה בצורה כל כך יפה ורהוטה. הביטוי "שתיים דובים", שעל שמו נקרא הספר, מגיע מהתנ"ך וגם סביבו יש סיפור משעשע מההוויה המורתי של רותה. בנוסף, גם לאחיו של סבא זאב קוראים דב וגם לאחיה של רותה (הוא נקרא על שמו של אותו אח), אז כך שבאמת יש לנו שני דובים בסיפור.

הייתי יכולה עוד לשבת ולכתוב פה שעות על הספר הזה, אבל אני פשוט לא רוצה להרוס לכם. תעשו לעצמכם טובה – רוצו לקרוא. אל תצפו לספר קליל, כי זה ממש לא המצב. שוב, יכול מאוד להיות שהספר השפיע עלי בצורה כזו כי אני אמא וכי אני חווה עכשיו משבר, אבל אני חושבת שצריך וואחד לב של אבן כדי לא להגיב לספר הזה. ואולי יש כאלה שיחשבו שזה ספר 'נשי' ושהוא באמת ידבר יותר לנשים שביננו או לאימהות שביננו, אבל אני לא בהכרח מסכימה עם הקביעה הזו.

אז רוצו לקרוא. מייד. עכשיו. אתמול.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בהתחלה העטיפה לא הלהיבה אותי במיוחד. זה סוג העטיפות, שעד שאתה לא קורא את הספר, אתה לא באמת מבין אותן. ועכשיו, אחרי שקראתי וחוויתי ובכיתי וכאבתי, אני יכולה להגיד לכם – העטיפה הזו מושלמת. יש בה את כל הסיפור. דבר ראשון והכי בולט לעין – הציור נראה כמו ציור קיר של מערה, כמו ציור קדמון כלשהו. יש מערה בסיפור שלנו ויש לה חלק בעלילה. מה חלקה של המערה אני לא יכולה לספר לכם כי זה חתיכת ספוילר, אבל תאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. הדבר השני הוא, שבציור שלפנינו מצויר שור. אותו שור שהוריו של סבא זאב השתמשו בו כדי להביא לו את כל מה שהוא צריך להתחלה – רובה, פרה ואישה. השור שהתחיל את כל הסיפור. גם סבא זאב הוא מין שור שכזה. זכר. גבר. כי בסופו של דבר זה סיפור על גברים, שרק במקרה מספרת אותו אישה חזקה לא פחות מהם.

ציטוטים:

"אני יודעת: אי אפשר לפטור זאת רק כהזדקנות. ההזדקנות אטית, שמשרת תמיד כמה תווים של עלומים, שתחילה הם משמחים את הלב ואחר כך, כשמתברר שלא השתמרו אלא להזכיר ולהכעיס – מרגיזים. ואילו בך חל שינוי גמור ומושלם, גלגול של חרקים".

"אני כותבת כי יש סיפורים שעדיף לכתוב מלספר, כי לא נעים להרגיש את המילים שלהם בתוך הפה. במקום שיהיו כמו עקרבים ונדלים על הלשון, עדיף שיזחלו על הנייר ויטפטפו את הרעל שלהם עליו".

"…איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה, מצאנו אותו. זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן".

"הוא הראה לנו שהצמחים ששולחים את ילדיהם למרחקים מציידים את הזרעים בכל מיני ציצות וכנפיים כדי שיוכלו לעוף ברוח, ובקוצים ובקרסים כדי להיתפס בפרווה של בעלי חיים שיישאו אותם משם, ועושים פירות שיאכלו ויפרישו את הזרעים במקום אחר. אבל אלה שרוצים את הילדים בבית, קרוב אליהם, שותלים אותם לידם. שותלים ממש, הסביר והראה: הרקפת, למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפילה את הזרעים שלה ממש על ידה. לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל, וכשהוא מתייבש הוא פוקע ומעיף את הזרעים למרחק של מטר או שניים. והפרג מחזיק את הזרעים הקטנים שלו בתוך פרי שדומה למלחייה ויש בו חורים, וכשהרוח נושבת הם נושרים על הקרקע כמו מלח לתוך הסלט. אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי לדעת לאן. רחוק – רחוק.
הרקפת אמרה בליבה – כך אמר, אומרת בליבה – אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים וזרעים, סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים שלי יגדלו בו. אבל גם לסביונים יש הגיון: כאן בסדר, ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם: די להיצמד לאבא ולאמא. לכו, נסו את גורלכם. תכירו מקומות חדשים ואנשים חדשים, תיאבקו, תסתגלו, וחוץ מזה, כמה צאצאים וכמה דורות יכולה לפרנס חלקה אחת, גם אם היא טובה מאוד?"

"סמוכים היו זה לזה. רק אריג הפשתן כיסה את העור, רק העור את הבשר, רק הבשר את הצלעות שסגרו על שני הלבבות".

"היינו בשלב המסוכן שבו אם לא נעשה מעשה ניהפך לידידים ונגזור זה על זה את גורלם של ידידים: להתאוות לעד. לא לשתות ולא להישָתות. לא להיאכל ולא לאכול. לא לִשבוע, לא לִרוות. כתבתי לי אחר כך על פתק: שנינו טַנְטָלוּס, שנינו המים הזכים מתחת, שנינו הפרי הטעים שמעל".

"…אני זה הדבר הכי טוב שקרה לי".

"פתאום הרגשתי עייפה מאוד. טמטום מעייף אותי, וכשאני רואה ושומעת מטומטם או מטומטמת אני מזהה אותם בקלות. לא מעט כאלה גדלים אצלי בכיתה ואני יודעת מה יֵצא מהם עוד לפני שהם עצמם יודעים. וגם הצדק המוחלט מעייף אותי. מאוד מעייף. כמעט כמו האנשים שמאמינים בו".

"אתה רוצה לשמוע משהו מעניין? אמרתי לו, לפני כמה  חודשים קראתי על מחקר חדש בעיתון. רוב החיות שמוצאים דרוסות על הכביש – תנים, שועלים, חתולים – יש להם משהו משותף. נראה אותך מנחש מה זה?
שהן מתות.
יופי, איתן. שתי נקודות. משהו יותר מעניין? אולי משהו עם משמעות?
לא יודע, המורָה.
מה שמשותף להן הוא שכמעט כל החיות הדרוסות הן ממין זכר.
באמת? הוא אמר. אז גם אני עשיתי מחקר והתברר לי שזה בגלל שהחיות בצד השני של הכביש הן נקבות.
זה לא בגלל זה. זה מפני שהם חושבים שצריך להעז. כל המעזים האלה שאבא שלהם לימד אותם להעז לפני שנדרס בעצמו מרוב העזות. הנקבות נזהרות. תמיד יש להן ילד, בבטן או בבית או בלב או בראש. אז הן לא מעזות".

הפוסט שתיים דובים / מאיר שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.