דבורה (דבורי) ירון קדמי היא שופטת פלילית בכירה ומוערכת ואף מועמדת לבית המשפט העליון. היא מבקשת כמה ימי חופש בהליך מזורז, מה שלא קורה בדרך כלל, מקבלת אישור לפנים משורת הדין (בדיוק סיימה משפט ארוך ומתיש) ונוסעת לנופש במלון במדבר. בבוקר למחרת מוצאים את גופתה צפה בבריכה הצמודה לחדרה שבמלון.

על החקירה מופקד פקד צעיר בשם שולי ברזני. חמוש בערמות מוטיבציה, רגישות לפרטים ומראה מצודד הוא מסתער על החקירה יחד עם הצוות שלו.
כבר בתחילת החקירה ברור שרב הנסתר על הגלוי. השופטת המכובדת ניהלה אורח חיים אחד למראית עין ואורח חיים אחר מתחת לרדאר. דמותה מתחילה להסתבך ושולי מגלה עוד ועוד פרטים מחייה ומעברה, שזורקים אותו למלא כיוונים שונים ומשונים. לא פעם הוא מוצא את עצמו אובד עצות ומתוסכל. כל כיוון שהצוות מתחיל לחקור חושף עוד ועוד פרטים מעברה של השופטת, עוד סודות מתגלים ושולי מוצא את עצמו כל פעם מחדש בצומת דרכים, מקווה שהוא בוחר את הכיוון הנכון.

אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי פרטים כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אני כן יכולה לספר לכם שהספר החזיק אותי במתח, גם כשהיה נדמה לי שעליתי על הרוצח, הפרק שאחרי הפריך את הניחושים שלי.
הפרקים לא ארוכים במיוחד והם מחולקים לפי ימים ושעות, כך שמאוד קל להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן מרגע הרצח וכמה זמן עובר. השפה קלילה והספר נקרא במהירות.

במהלך הקריאה ניכר שיש ללוי-שלו ידע נרחב ומעמיק בשלל נושאים, בין אם משפטיים ובין אם פתולוגיים ואז כשמגיעים לסוף הספר, לעמוד התודות, מבינים איזה מחקר ארוך ומקיף עשתה כדי לדייק בכל הפרטים ולהיות נאמנה לתהליכים אמיתיים. כולל פגישות ארוכות וליווי של סגן ראש היאחב"ל לשעבר, ו"נתיחת" גופת השופטת בניצוחו של ד"ר חן קוגל ושלל רופאים בתחומים שונים.

למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום. תדליקו את המזגן, תמזגו לכם כוס יין (תשאירו את הבקבוק ליד, ליתר ביטחון) ותשקעו לתוך החקירה הסבוכה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אנחנו לא רואים הרבה כריכות מאוירות בארץ. משום מה בחו"ל זה הרבה יותר שכיח, אבל כאן זה "לא תפס". אז יש פה שינוי מרענן, במיוחד שמדובר בספר מתח ואת מצפה למצוא כריכה כהה, אפלה ונוטפת דם.
הכריכה מהממת! וגם כאן אני משוחדת כי מאיירת הכריכה היא לא אחרת ממיכל לוי – שלו עצמה, שבין השאר היא גם מעצבת ומאיירת עצמאית מול חברות בארה"ב ובאירופה.
האיור מציג שתי דמויות מהספר ואהבתי שגם בחלק האחורי (במידה ואתם קוראים בפורמט מודפס) תוכלו למצוא את היעל ממשיך לתוך הכריכה הפנימית. על העיצוב הכללי של הכריכה אמון אמרי זרטל המוכשר, יקיר הבלוג.

הפוסט ידי הכובסת / מיכל לוי-שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"קל היה להסתדר עם הולמס. הוא היה שקט ובעל הרגלים קבועים. לעתים רחוקות נותר ער אחרי עשר בלילה, ותמיד אכל ארוחת בוקר והלך לדרכו עוד לפני שהתעוררתי. מדי פעם היה מבלה את יומו במעבדת הכימיה, לעתים בחדר המתים, ולעתים בטיולים ארוכים שהיו מביאים אותו לפינותיה האפלות ביותר של העיר. כשאר היה נתון בהתקף של עבודה, דבר לא השקיט את מרצו. אבל לפעמים היה נשכב על הספה בחדר המגורים לימים ארוכים, כמעט בלי להניע איבר או להוציא מילה מבוקר ועד לילה. במקרים אלה הבחנתי שעיניו חולמניות וריקות, והייתי עלול לחשוד שהוא מכור לסם נרקוטי כלשהו, אם אורח חייו לא היה כה בריא וביטל מראש אפשרות כזאת" (עמוד 18).

כך מתאר דוקטור ווטסון את ימיו הראשונים עם שרלוק הולמס בדירה ששכרו יחד ברחוב בייקר. ווטסון תוהה על קנקנה של אחת הדמויות היותר מסקרנות שיצא לספרות להכיר. יש כאלה שיגידו שעד היום האיש בגדר תעלומה.

כמו שהבנתם – כרך ד' של הסדרה המעולה מחזיר אותנו להתחלה. ובראשיתה – ההיכרות בין שרלוק הולמס ולווטסון, שלימים יהפוך להיות המתעד היחיד של הפרשיות שהולמס פותר. ווטסון חוזר כחייל פצוע מאפגניסטן ומחפש דירה לשכור, רצוי עם שותף (מטעמים כלכליים). חבר מחבר בינו ובין הולמס, שגם הוא מחפש שותף לדירה נחמדה שמצא ברחוב בייקר. בשלב מסויים הולמס מציע לווטסון להצטרף אליו לכל מיני משימות ומכאן הכל כבר היסטוריה.

הפעם, בניגוד לכרכים הקודמים בסדרה, לא מדובר בסיפורים קצרים, אלא בשני סיפורים באורך מלא – "חקירה בשני" ו-"חותם הארבעה". מבחינה כרונולוגית, אלו הסיפורים הראשונים שכתב ארתור קונן דויל (בשנת 1887 ובשנת 1890 בהתאמה) רק כמה שנים אחר כך פורסמו הסיפורים הקצרים שמובאים בכרכים הקודמים. האמת לא כל כך ברור לי למה החליטה ההוצאה להוציא קודם את הסיפורים הקצרים, מה שבטוח – זה לא פוגע בהנאה.

לא יכולתי לבקש משהו אחר לקרוא במזג אויר חורפי. לונדון, חורף, פשעים ומזימות ובלש אחד שהולך נגד כולם – מושלם.

הסיפור הראשון, חקירה בשני, מחולק לשני חלקים והחלק הראשון נקרא "זיכרונותיו של דר. ווטסון". מתואר איך השניים הכירו ואת הדירה ששכרו ותחילתה של חקירה מעניינת ומסקרנת. החלק השני, "ארץ הקדושים" מספק את הרקע לחקירה שלהם. הסיפור השני נקרא "חותם הארבעה" והוא מתחקה אחר אוצר אבוד ורוצח חמקמק ומתוחכם.

אין יותר מדי מה להוסיף – זו פשוט חוויה לקרוא את הסיפורים האלה. אפילו שמדובר על סיפורים באורך מלא, הם עדיין מורכבים מפרקים קצרים ומסקרנים, שמושכים אותך לקרוא עוד אחד ועוד אחד. לונדון מתוארת בצורה נפלאה, גם החלקים הטובים שלה וגם הביבים והשכונות הפחות טובות שלה.

בסוף הספר יש אחרית דבר מאת שמעון אדף, שהיא אמנם מעניינת אבל לא שרדתי עד סופה מפני שהיא מורכבת וקשה קצת להבנה. במיוחד אחרי שקוראים ספר שלם בשפה קריאה וקלילה ופתאום אתה מנסה לקרוא חיבור עם מילים גבוהות ומורכבות – לי, אישית, זה היה קשה.

בחרתי להביא את הפיסקה הראשונה:

"כמה נפלא לחזור ולפגוש במר הולמס. כמה מוזר, מבעד צעיפי הזמן, מבעד מסכים של היקסמות וטינה, של תמימות והתנסות, של חשק ואובדן. שהרי הולמס שייך לזן הנדיר של דמויות בלתי משתנות, שבכוחן להשיב לנו את עצמנו, כפי שהיינו בכל אחד מרגעי המפגש איתן; את הסבך הלא פתור של התולדות שלנו כקוראים, המקרב אותנו להרף העין של ההיזכרות, בטרם תיהפך לעובדה מעובדות התודעה, למושג כלשהו של אינסוף: כל אחד מן הרגעים צופן את הרגע הקודם לו כהד, כעקבות, ואת הבא אחריו כהיתכנות, כמסקנה. ואנו יורדים אפוא במעלות הזיכרון, בנתיבי הצל שמציע לנו כל רגע, עד לנקודת הראשית, מתוך תקווה קלושה שנוכל למצוא את האחרית כתובה בתוכה, אחת מכמה אחריות, מכמה דרכי מילוט". (עמוד 211)

בקיצור – חוויה לאוהבי הולמס וגם לאלו שעדיין לא קראו כלום משלו ומחפשים להתאהב בדמות חדשה.

לינק להמלצה על כרך א', כרך ב' וכרך ג' של הסדרה המקסימה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין יותר מידי מה להגיד פה בעיניין העטיפה כי מדובר בסדרה והעטיפה היא כמו בכרכים הקודמים, רק בשינוי הצבע. גם פה, כמו בכרך ג', נעדרת סימניית הבד שעיטרה את הכרכים הראשונים – לא ברור לי למה כי זה פשוט מתבקש בספר שכזה. הכריכה קשה עם כיתובים ועיטורים בזהב (את המילה "חדש" בפינה השמאלית העליונה אפשר היה להשמיט – לא קשור ולגמרי הורס את העטיפה, הרי עוד שנתיים זה כבר לא יהיה "חדש" אבל המילה הזו עדיין תישאר כמו כתם על העטיפה…)

ציטוטים:

"אני רואה את מוח האדם כעליית גג קטנה וריקה. עליך לבחור את הרהיטים שבהם תרהט אותה. הטיפש יתקע פנימה ערב רב של חפצים מכל הבא ליד, עד שלא ישאר מקום לידע שעשוי להביא לו תועלת; או שבמקרה הטוב הידע הזה יהיה תקוע בין שאר הדברים וקשה יהיה לו להניח עליו את היד. בעל מקצוע מיומן נזהר עד מאוד כשהוא בוחר מה להכניס לעליית מוחו. הוא לא יכניס לשם שום דבר חוץ מהמכשירים שעשויים לסייע לו בעבודתו, ומאלה ימצא לו בשעת הצורך מבחר עשיר, מסודר בסדר מופתי. טעות היא לחשוב שקירותיה של העלייה הזאת מסוגלים להימתח ללא גבול. אם תסמוך על כך, יגיע הרגע שבו כל תוספת ידע תגרום לך לשכוח משהו שכבר ידעת. לכן חשוב ביותר שלא להרשות לעובדות חסרות ערך לדחוק החוצה עובדות חשובות". (תגובתו של הולמס לפליאתו של ווטסון מכך שלא ידע שהארץ מסתובבת סביב השמש).

"טיפש ימצא תמיד טיפש גדול ממנו שיעריץ אותו"

"אין לך שוטים שפגיעתם קשה יותר מאלה שניחנו בשאר רוח" (רושפוקו)

"מורגלים אנו בכך שבני האדם לועגים למה שאינם מבינים" (מתוך "פאוסט" של גתה)

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ד' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס

כשסיימתי  לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה… אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.

אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.

הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום…

כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

ציטוטים:

בקרוב…

הפוסט שובו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ב' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלמנטרי, ווטסון ידידי.

רק בשנות השלושים לחיי אני קוראת לראשונה את סיפוריו של שרלוק הולמס. אחי הוא מעריץ גדול ואיכשהו אף פעם לא בער לי לקרוא את זה בצעירותי. ואז עברו השנים והיה נראה לי שזה לא אקטואלי, מיושן משהו. ואז קיבלתי (יותר נכון ביקשתי) את הספר לסקירה מ"תפוז".

דבר ראשון שנתקלתי בו – הכריכה. כיאה לספר כזה, הכריכה היא כריכה קשה, ללא תמונה. רק שם הספר והסילואט הכל כך מפורסם של אחד הבלשים הראשונים בספרות. לא צריך יותר מזה. לשדרת העמודים מחוברת גם סימניית בד.

הספר בנוי משני חלקים – הרפתקאות שרלוק הולמס ו- זיכרונות שרלוק הולמס. לאלו יש הקדמה נפלאה של מיכאל הנדלזלץ בשם "מותו וחייו של שרלוק הולמס". יש נטיה לפעמים לדלג על ההקדמה, אני החלטתי לקרוא אותה ואני שמחה כי זה שופך הרבה אור על הדמות המופלאה הזו ועל ההתפתחות שלה מאז פרסומה הראשון בסוף המאה ה-19.

הסיפורים הם סיפורים קצרים, כל אחד כ-20 עמודים ולרוב אין קשר בינהם למעט איזכורים קטנים של פרשיות קודמות. לא חייבים לקרוא את הספר ברצף ואני אפילו חושבת שממש לא כדאי. נראה לי שאני עצמי עשיתי עוול לספר ברגע שקראתי מ"כריכה לכריכה". הסיפורים עצמם די דומים ויש מסגרת ברורה לכולם, ככה שאם קוראים אותם ברצף זה מוריד מערכם, לדעתי. זהו ספר שהייתי ממליצה לקרוא במקביל לספר אחר, עם הפרש של יום או יומיים בין סיפור לסיפור.

הכי אהבתי את התקופתיות. לונדון של המאה ה-19 מדהימה. החורף, הכרכרות, הלבוש. פשוט חגיגה לכל מי שאוהב את הז'אנר הזה.

הולמס עצמו הוא דמות מרתקת לכשעצמה. עצם זה שווטסון הוא המספר רק גורמת להכל להרגיש יותר אותנטי וגם הנדלזלץ מתייחס בהקדמה לעובדה שהרבה אנשים חשבו שהולמס באמת קיים. לרגעים זה מרגיש כל כך אמיתי. הנדלזלץ גם מציין את העובדה שהולמס הוא בעצם אביו של הבילוש המודרני ושתכניות כמו CSI מבוססות של שיטות החקירה שלו. יכולת תשומת הלב שלו לפרטים היא פשוט מדהימה ומשובבת נפש.

ישנם הרבה רגעים משעשעים, במיוחד בדיאלוגים בין ווטסון להולמס. ווטסון לא חוסך מידידו הטוב שום דבר וטורח להגיד לו (וגם לנו כקוראים) מה הוא חושב על מינהגיו התמוהים ואופיו הלא קל. אולי זו גם העובדה שלכל אורך הספר אין איזכור של שום מערכת יחסים (או אבוי – סקס) של הולמס עם המין היפה. מה ווטסון חושב על זה? ומה פרויד היה אומר על זה?

אהבתי את העובדה שווטסון גם מראה לנו את הצדדים היותר אנושיים ופחות חיוביים של הולמס, כמו צריכת הקוקאין (הקטנה יש לציין) שלו, הבלגן שבו הוא חי בבית ועצם העובדה שהוא ממש אוהב את עצמו ונהנה לטפוח לעצמו של השכם. אבל אנחנו סולחים לו כי בסופו של יום הוא ג'נטלמן אנגלי שתופס את הרעים.

אפשר לקרוא על זה בסיפור "הטקס של בני מסגרייב:

"תופעה בלתי טבעית אחת שבלטה לעין באישיותו של ידידי, שרלוק הולמס, הייתה העובדה שאף כי בשיטות החשיבה שלו היה המסודר והשיטתי בבני האדם, ואף כי בסגנון לבושו ניכרה תמיד מעין קפדנות מסויימת – הרי שבכל הנוגע להרגליו האישיים היה אחד האנשים המפוזרים ביותר, מאלה העלולים להביא את שותפם לדירה לידי טירוף הדעת."

"…אבל אצלי יש גבול לכל דבר, וכאשר אני נתקל באדם השומר את הסיגרים שלו בגיגית הפחם, תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו, ונועץ את המכתבים שלא השיב עליהם בעזרת אולר ממש במרכזו של אדן אח עשוי עץ – או-אז אני מתחיל להתעטף ביוהרה צדקנית." (עמוד 335)

באחד מהסיפורים המפורסמים, "כתם הכסף", התקיים הדיאלוג הבא בין הולמס לקולונל רוס מהמשטרה:

…"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?" (שואל הקולונל)

"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר," ציין שרלוק הולמס.

(עמוד 278-279)

כשדיברתי עם אחי על הדיאלוג הזה הוא אמר לי "בטח, זה מפורסם מאוד" ואפילו השלים לי את המשפטים שהוא זכר בעל פה. אני, כאמור, לא הכרתי אותו וחייכתי ביני לבין עצמי כי נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, גם הוא ספר בלשי אך מסוג אחר לגמרי, שבו ילד יוצא לחפש אחר רוצחו של הכלב האהוב מהבית ממול. לא ידעתי שהשם לקוח משרלוק הולמס וזה היה נחמד לגלות, אם כי באיחור מה.

לסיכום – מאוד אהבתי את הספר, אני לא חושבת שגילו עושה לו עוול והוא לא הרגיש לי "מיושן". התרגום מקסים וההתנסחות יפייפיה. התקופה יוצאת החוצה מכל שורה ואיכשהו אפילו שמתעסקים בפשעים – יש בזה משהו תמים, ראשוני, וכמעט תמיד הסוף אופטימי. מחכה כבר לכרך ב'!

מומלץ בחום, גם לצעירים מאוד!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי בהתחלה, כריכת הספר כולה היא סוג של הוד והדר כיאה לספר כזה. אין תמונה ואין שום צורך בכך כי שרלוק הולמס הוא כבר סוג של מותג. מספיק לשים את הסילואט שלו בפרופיל, עם המקטרת הנצחית. הכיתוב הוא בזהב ואין בכלל טקסט מאחור (באמת שאין צורך). והכי כיף – לתוך שדרת העמודים תפורה סימנייה מבד. ככה שאם שוקעים בספר מתחת לשמיכה ואם גם יורד גשם ורוחות עזות מנשבות בחוץ, ממש אפשר לשמוע את הכרכרות עוברות ברחוב בייקר בלילה.

ציטוטים:

"הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים".

"פתגם פרסי עתיק: כל הנוטל לו גור נמרים – סכנה מרחפת מעל ראשו. כמו גם המנפץ אשליה מליבה של אישה".

"…על אדם לרהט את חדר העלייה של מוחו ברהיטים העשויים להיות לו לעזר בעבודתו, ואת השאר לאחסן בחדר הגרוטאות אשר בספרייתו – משם יוכל להוציאם בשעת הצורך".

"אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני," אמרתי. "בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו".
"יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו," הפטיר המפקח.

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך א' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.