'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סלסטיאל ורוי הם התגלמות החלום האמריקאי, במיוחד בדרום ארה"ב. הם זוג צעיר ושחור ש"הצליח" – היא אמנית בנסיקה והוא מנהל שמתקדם יפה בסולם. משפחתה של סלסטיאל התעשרה בזכות עבודתו של אביה כמדען ומשפחתו של רוי מצליחה להתקיים בכבוד גם כן. הכל טוב.

רק שאז, זמן קצר אחרי נישואיהם, הכל עומד להשתנות. בעת שהייה של שניהם במוטל, הם נקלעים לוויכוח. רוי יוצא להביא קוביות קרח מהמכונה על מנת לתת לסלסטיאל ולעצמו להירגע ולחשוב. הוא נתקל שם באישה שצריכה עזרה במשהו והוא, כיאה לבחור צעיר ומנומס – עוזר לה. מפה לשם – הוא מוצא את עצמו מואשם בפשע שלא ביצע.

זה לא מפתיע אף אחד כשרוי נשפט, מורשע ונשלח לכלא. זהו גורלם של השחורים בארצות הברית בכלל ובדרום בפרט.

"הסיפור הרגיל של הגזע הלא נכון בזמן הלא נכון" – עמוד 197

"שישה או שנים-עשר (…) זהו גורלו של האדם השחור. שישה נושאי ארון או שנים-עשר מושבעים" – עמוד 234

לפנינו לכאורה עוד סיפור על הקושי של השחורים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", או סיפור על נישואים טריים שצריכים להחזיק מעמד גם כשאחד מבני הזוג כלוא יותר זמן ממשך הנישואים עצמם. אז זהו, שלא.

המשפט מתקיים ברקע, גם הערעור. הספר לא מתעסק בזה בכלל. זה מוזכר מידי פעם ואפילו שמו של עורך דינו של רוי פרח מזיכרוני לעיתים קרובות. זה נכון שיש משהו צפוי באופן התפתחות האירועים, ויחד עם זאת הספר "החזיק" אותי במתח, אפילו שלא מדובר בספר מתח בכלל.

הספר מחולק לשלושה חלקים ובכל חלק פרקים המסופרים משלוש נקודות מבט שונות – רוי, סלסטיאל ואנדרה, חברם הטוב של השניים. בחלק הראשון ישנה גם חליפת מכתבים (ז'אנר שאני אישית מאוד אוהבת), בין רוי לבין שאר העולם שבחוץ בזמן שהוא בכלא. דרך המכתבים אנחנו מקבלים מושג לגבי הזמן שעובר. כמו כן, הפרקים עצמם שופכים אור על ההיסטוריה של כל אחת מהדמויות.

עולות מספר הרבה שאלות והוא מתעסק בעיקר בשני נושאים – עניין הגזע ונאמנות. זה נכון שהיום כבר אפשר להגיד, במיוחד אחרי כהונת נשיא שחור בארה"ב, שהנושא הזה לא מנהל אנשים יותר, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עדיין קיים ולא רק בארה"ב (ולא רק כלפי שחורים). לגבי הנאמנות – נאמנות בין בני זוג, בין חברים, בתוך המשפחה ובחברה באופן כללי. ומה לגבי אהבה? היא קשורה באופן ישיר לנאמנות? ואם האהבה נגמרת והנאמנות נשארת, או להיפך? אלו שאלות שהמשיכו להדהד אצלי הרבה אחרי שסיימתי את הספר.

הכתיבה של טיארי ג'ונס פשוט נפלאה וקולחת והאופן שבו היא בונה את הסיפור ואת הדמויות הוא שהחזיק אותי דרוכה עד סוף הספר. עצם העובדה שהספר כתוב בכמה קולות, גורם לקורא לקרוא את האירועים מכמה זוויות ראיה, לשמוע כמה נקודות מבט ולהבין שלא תמיד יש תשובה אחת, לא הכל שחור ולבן, טוב ולא טוב.

מומלץ בחום, ולא רק כי אובמה אמר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה קצת פשטנית, אבל בהחלט מתאימה לסיפור. רואים זוג ידיים שחורות אוחזת מעליהן אימג' של שורשים. האימג' של השורשים הוא גרפי ושחור ונמצא גם בחלק העליון וגם בחלק בתחתון. אפשר להתפלסף על כוונת המעצב לא מעט. למשל – האם עצם הימצאות השורשים מעל תמונת הידיים אומר שהשורים חזקים מהכל, גם מהאהבה? האם השורשים שלמעלה והשורשים של למטה שייכים לשני אנשים שונים והם בעצם מתחברים באמצע ומתוך זה צומח משהו חדש?. בספר מוזכר עץ ש"הלבישו" עליו ייחור של עץ אחר, על מנת ליצור בן כלאיים שכזה – אולי לזו הכוונה, החיבור בין שורשים, בין שושלות. שם הספר מופיע בגדול וכמובן ההמלצה של אובמה בפינה השמאלית. אני לא מתה על סופרלטיבים שמופיעים על הכריכה, אבל המלצה מאובמה זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. ייאמר לזכור המעצבים שזה מופיע בפינה, בקטן ולא משתלט ומפריע לשאר העיצוב.

ציטוטים:

"אטלנטה היא המקום שבו למדתי את הכללים, ולמדתי אותם מהר. איש מעולם לא אמר עלי שאני טיפש. אבל הבית הוא לא המקום שבו אתה נוחת; הבית הוא המקום שממנו אתה משוגר. אתה לא יכול לבחור את משפחתך. בפוקר, אתה מקבל חמישה קלפים. שלושה מהם אתה יכול להחליף, אבל השניים האחרים הם שלך לתמיד: משפחה ומולדת".

"…רוי נעמד שוב והמשיך לבכות, לא כמו תינוק, אלא כדרך שרק אדם מבוגר יכול לבכות, בבכי שמתחיל בכפות רגליו ועובר דרך כל גופו ולבסוף פורץ מפיו. כשגבר מתייפח ככה יודעים שאלו כל הדמעות שהוא מעולם לא הורשה להזיל, החל מאכזבה של משחקי ליגת הנוער דרך שברונות הלב של גיל הנעורים ועד לדבר שפצע את נשמתו בשנה האחרונה."

"הוא נעלם מחיי, וגם אני נעלמתי. כאילו החלקתי על קרח בכביש חשוך בתוך המוח שלי".

"…אבל האופן שבו אתה מרגיש אהבה והאופן שבו אתה מבין את האהבה הם שני דברים שונים. כעת, שנים רבות לאחר מעשה, אני יודעת שהייתי בודדה, מבולבלת ואבודה והוא היה בודד כמו שרק גבר של נשים יכול להיות. הוא הזכיר לי את אטלנטה ואני הזכרתי לו את אותו הדבר. כל אלה היו הסיבות למשיכתנו ההדדית, אבל כשעמדנו מחוץ למסעדה לא היינו זקוקים לסיבות. רגש אנושי הוא משהו בלתי נתפס, חלקלק ונטול נקודות אחיזה כמו כדור מזכוכית מנופחת."

אני לא מאמין שקשר דם יוצר משפחה; בני משפחתך הם המעגל הקרוב שאתה יוצר סביבך, הידיים שאינן מרפות. נכון שיש משהו בגנטיקה משותפת, השאלה היא מהו בדיוק המשהו הזה. אבל יש משמעות רבה לעובדה שלא גדלתי עם אבא שלי. זה כמו שיש למישהו רגל אחת קצרה בסנטימטר מהאחרת. הוא יכול ללכת, אבל הקרקע תמיד תהיה עקומה מתחת לרגליו."

"אלו פניו של אדם אהב יותר מידי."

"בספרייה הפרטית של נשמתי יש מילון של מילים שאינן מילים. בדפיו מופיעות אותיות מסתוריות המסבירות מה זה אומר להיות חסרת כוח רצון. באותו מילון מוסבר גם שפעם או פעמיים בחייך את תמצאי את עצמך עירומה וחסרת אונים מתחת לכובד משקלו של גבר, ודווקא מילה רגילה לגמרי תציל אותך."

הפוסט ברית עולם / טיארי ג'ונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל ולאחרונה אני בוחרת לקרוא ספרים ממש טובים. או שפשוט שולחים לי ספרים טובים. או שאני בוחרת נכון מה לקרוא. או שפשוט התרככתי. זה בהחלט יכול להיות, זה קורה לי בדרך כלל בחודש שקודם ליומולדת…

איכשהו גם יוצא שהרבה ספרים שקראתי לאחרונה מסופרים מפי גיבור שמרגיש "שונה" באיזשהו אופן (כמו למשל בקובץ הסיפורים "המקום הכי טוב בעולם" שכתבת עליו לא מזמן). ההרגשה הזו, של להיות שונה, זה משהו שאני מאוד מזדהה איתו ותמיד מוצאת את עצמי מתחברת ל"אנדר-דוגים", גם בחיים וגם בספרות. יש איזו תחושה שתמיד נעשה להם עוול.

פיורלה היא בת למשפחת עולים. לא מצוין במדויק מאיפה עלו, אבל אני מניחה שזה מאחת ממדינות צפון אפריקה. היא הראשונה שנולדה בארץ ותולים בה הרבה תקוות. יש לה "חוש למילים" והיא דוברת עברית הכי טוב במשפחה ואפילו קצת מתביישת כשסבתא שלה ואמא שלה מדברות ערבית כשהן מסתובבות איתה ברחוב.

לפיורלה, או פשוט פיורי כפי שהיא מכונה בפי המשפחה, אין חברות. היא נורא רוצה, אבל הילדות בבית הספר לועגות לה, למבטא שלה, לבגדים שלה ובאופן כללי מתנהגות כמו שילדים מגעילים מתנהגים בגיל הזה. אז פיורי מעדיפה להישאר בבית רוב הזמן. שם היא מוצאת את עצמה מבלה בעיקר עם סבתא נונה והחברות שלה, שגם באו "משם" או בקריאת ספרים רבים, אותם היא משאילה מהספרייה.

פיורי ומשפחתה המעט מורחבת גרים בצריף ליד הואדי – אמה ואביה, אחיה הגדול רפאל (שמתואר כתלמיד מצטיין שכולם אוהבים להתגאות בו), סבתא נונה, דודתה שרה ונונו אליהו (שלא לגמרי הבנתי מה הקשר שלו למשפחה, אבל זה לא משנה, הוא חלק מהמשפחה בכל מקרה).

הסיפור מתאר שנה אחת בחייה של פיורי, בגילאים שבין 13 ל-14. הרבה קורה בשנה הזו ופיורי מתבגרת לנגד עיננו. בשנה הזו גם מוכרזת הקמת מדינת ישראל, כך שסיפורה של פיורי כרוך בכל האירועים שגם קורים במדינה בשנה הזו – היחסים עם השכנים הערבים, המתח, ההכרזה והחגיגות שלאחריה.

זה מרגיש כאילו פיורי לכודה בין המשפחה שלה, שעדיין לא לגמרי משחררת את המדינה שממנה עלתה, לבין הרצון שלה להתבגר בהתאם למדינה החדשה שבה היא גדלה ובהתאם לרצונות האישיים והחברתיים שלה. היא מנסה ליצור לעצמה זהות משלה, שלא מתכחשת למקום ממנו באה, אבל עדיין טומנת בחובה את המקום בו היא נמצאת עכשיו ושבו היא מתכננת לגדול ולהתפתח. היא מנסה לבנות לעצמה ביטחון עצמי, בזמן שמשפחתה מכנה אותה "אפרוח מקולקל" והוריה וסבתה לא תמיד מבינים את הצימאון שלה לספרים או לחברים צברים.

אני אוהבת סיפורים שהם מעין רומן התבגרות. אי אפשר להגיד שהספר מושלם אבל הוא היה מקסים בעיני ונהניתי מאוד לקרוא אותו. יש שיחשבו שהוא טרחני במקצת ונופל לכל מיני סטריאוטיפים של גזענות, נשיות וכן הלאה. המילה "אשכנזים" לא מוזכרת בספר בכלל, למרות שברור מי הם אותם האנשים שמגלים גזענות כלפי המשפחה. אולי משיח לא רוצה להרגיז אף אחד ומהלכת לה בין הטיפות, גם בעניין היחסים עם הערבים שגרים בשכנות ומגורשים ערב הכרזת העצמאות. היא מאוד נזהרת וזה בסדר. בטח בשביל ספר ראשון.

זה ספר חמוד ומרגש שהעביר לי בכיף כמה ימים חמים במיוחד.

ממליצה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה יפה הציור על העטיפה! הדבר הראשון שעשיתי כשלקחתי את הספר לידי הוא לבדוק מי הצייר. אז הציור הוא של טובה צביק וקוראים לו "התור לדוקטור ציפקיס". הסתכלתי על עבודות שלה ברשת וגיליתי ציורים מקסימים, מלאים חיים וצבע. הציור מאוד מתאים לספר ולאווירה באותה תקופה במדינה. רואים נשים ערביות יושבות על ספסל ליד איש מבוגר שראשו מורכן ואישה נוספת, שמחזיקה תינוק ונראית כאילו מסובבת לחבורה את הגב. בחלק העליון רואים ילדה מתנדנדת וצופה לעבר הים הכחול שבאופק, ובו ספינה גדולה. התפאורה היא צמחייה ארץ ישראלית מוכרת של עצי פרי וסיגלון. הסתכלתי הרבה על הציור הזה וכל פעם מצאתי בו פרטים חדשים. מקסים.

ציטוטים:

"אפשר להגיד ואפשר להסביר, את זה את לימדת אותי".

"עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם, כמוהם, כמו סבתא והפמיליה. לפעמים ההרגשה הזאת מתנפחת בתוכי ולא נשאר לי מקום לנשימות. לפעמים אני מדמיינת שאנחנו גרים בבית, כמו הבתים החדשים בעיר, אלו על הקומות. נגיד בקומה שלישית, ושאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. כולנו מדברים עברית נכונה. החברות מגיעות אלי הביתה כל יום ואוכלות את העוגות קצף שאנחנו קונים בקונדיטוריה רחוקה, כולם רובצים בספריה הענקית שלנו על שטיחים רכים כמו פרווה וקוראים בכמה ספרים בבת אחת. אחר כך אני קצת נגעלת מעצמי שאלו החלומות שלי".

"אני פוחדת שאם אני אספר למישהו, אני אתחיל להתפרק. שכל מה שהצלחתי לסדר בתוך הגוף והראש שלי ייפול שוב על הרצפה של עצמי ואני לא אצליח לסדר את זה בחזרה במקומות. אז אני ממשיכה לחייך ולשתוק".

"שמה בשדות של הקיבוץ, האבטיחים התמלאו כבר מיץ ונראים כמו הריון גדול מחוץ לבטן של האדמה".

הפוסט פיורלה / ענת משיח הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק. 

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.

בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה…אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר…

ציטוטים:

"הם היו זוג ניגודים קלאסי, צ'ן היה שמנמן, ובדיוק בגובה כזה שרגליו הגיעו לרצפה וראשו הצץ מעל לשולחן. לעומת זאת, ליטו היה גבוה, ועורו נדבק לעצמותיו כמו נייר רטוב. שניהם נראו כאילו נאפו מאותו בצק, אלא שאחד נמתח והאחר גולגל לכדור".

"… אנשים משקרים אפילו לפסיכואנליטיקן שלהם, ומי יודע אם לא בצדק, שכן שכנועם של אחרים שאתה שפוי הוא לפעמים דרך יעילה, גם אם אינה מדעית, כדי להתרפא".

"…כמו המפגרים האלה, שמתלבשים כמו הודים וחושבים שאם הם עושים יוגה, הם יינצלו מהקארמה של הטמטום של עצמם".

"מה גדול הדימיון בין מורה אמיתי לבין מטורף. ההבדל האחד והיחיד הוא שהאחד מטורף והאחר מורה".

"אגרופיך חסרי תועלת

לא תוכל להרוג את המורה לאגרוף

במכות שלמדת ממנו" (לו סין, הטיסה לירח)

"תָה חיוור. מַשוּ קורה?"

"שום דבר ששווה לדבר עליו קודם, אם הוא הולך לקרות אחר כך"

הפוסט סיני על אופניים / אריאל מגנוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.