אז אולי זה נשמע לכם קצת דרמטי, אבל בואו של קאזינס יוצר שרשרת אירועים לא מתוכננים וחייהן של שתי משפחות משתנים ומקבלים כיוון אחר לגמרי. ברט מסתנוור מאישתו היפה של פיקס, בוורלי. הוא מוצא את עצמו לבד איתה בחדר ונושק לה. ברור לו שכאן חייו מתחילים מחדש.

אותה מסיבת הטבלה היא הפרק הפותח את הספר. לאחר מכן הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים ומובא כל פעם מנקודת מבט אחרת ולאט לאט אנחנו מבינים מה קורה במשך עשרות השנים הבאות.

ברט ובוורלי מתאהבים ומתגרשים מבני זוגם ונוצר תא משפחתי חדש, אשר מורכב משישה ילדים שאוחדו בעל כורחם בחופשת הקיץ. ברט עסוק בעבודתו ובוורלי שמיואשת ומתוסכלת מהילדים אשר נוספו לילדות שלה, פשוט מעדיפה להסתגר בחדר ולחכות שה"חופשה" הזו תיגמר.

והילדים? הילדים נשארים ללא השגחה ועושים ובכן…מה שילדים עושים כשאין מי שישים לב אליהם. כל אחד מהם נושא מטען משל עצמו וכל אחד פגוע בדרכו שלו.
הקיץ הזה הוא נקודת מפנה נוספת בחייהם של כולם.

זה ספר לא פשוט לקריאה מכל הבחינות. יש הרבה מאוד דמויות בסיפור וכולן חשובות ולפעמים קשה לעקוב אחרי קווי העלילה השונים. בנוסף, הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים, לפעמים מדובר בעשרות שנים בין פרק לפרק. ואם כל זה לא מספיק – הפרקים עוברים בין הדמויות ומסופרים על ידי מספרים שונים (רומן פוליפוני). מעבר לאיך שהספר עצמו בנוי, לי גם היו רגעים קשים עם התוכן. זה לא שיש פה תיאורים גרפיים של פציעות או משהו כזה, אבל ילדים תמיד נוגעים לי בבטן הרכה. מה שהילדים האלה עוברים במהלך השנים כתוצאה מהתפרקות התא המשפחתי ובניית התא החדש, הוא ממש לא פשוט ברמה הרגשית. מניסיון.

הפרקים בספר מאוד ארוכים (נעים בין עשרים לארבעים עמודים כל אחד) וזו אחת הסיבות שלקח לי לא מעט זמן לסיים אותו, יכול להיות שזה הוסיף גם לאווירת המועקה הכללית של העלילה. ואת זה אני דווקא אומרת בקטע טוב. יש משהו מטריד בספר הזה ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

על אף הקושי שהיה לי בקריאה אהבתי מאוד את הספר. זה אחד הספרים היותר רגישים (גם אם פחות נגישים) שנתקלתי בהם לאחרונה. הוא נשאר לי בראש עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי.

מומלץ בחום ועם הרבה סבלנות. זה שווה את זה.

מעניין? יכולים להתרשם מהפרק הראשון – כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הדבר הראשון (מין הסתם) שקפץ לי לעין. יש בה משהו מאוד מרגיע. כל פעם שהסתכלתי עליה משום מה חשבתי על קיבוץ, מטעי תפוזים, ריח משכר באוויר, פריחה והתחלות חדשות. בפרק הפותח את הספר יש סצנה שלמה שבה סוחטים תפוזים במסיבת ההטבלה של פראני. זה הקשר היחיד לציור שעל הכריכה, כי כל שאר האסוציאציות שלי מהציור עומדות בדיסוננס לספר עצמו, שזה דווקא עובד טוב מבחינתי. אני אוהבת שהכריכה "מבטיחה" כביכול משהו אחד, אבל בפועל אתה מקבל משהו אחר. קשור, אבל לא מה שחשבתי.

ציטוטים:

"כשראשי ילדיו היו על הכרית, הם היו יקרים לליבו, חיוניים, וכך חשב עליהם מיום שני בבוקר ועד שבת עם שחר. אבל בשבתות הם התעקשו להתעורר מוקדם".

"היא ניגשה אליו. שערה השחור קלוע לצמה מסובבת בלולאה כפולה, כמו חבל שיכול לשמש אותה במקרה חירום אמיתי. "אתה נראה טוב, מר קיטינג", היא אמרה.
"שלושת מצבי החיים: נעורים, גיל העמידה ו'אתה נראה טוב, מר קיטינג'".

"חצי מהדברים בחיים האלה הלוואי שהייתי זוכר, ואת החצי השני הלוואי שהייתי שוכח".

הפוסט כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קלייר ומאט התגרשו. יש להם ילדה משותפת בשם סקרלט. הם מחליטים יחד שהדבר הכי טוב עבור הילדה הוא לבלות יחד את חופשת חג המולד במקום עם שם מבטיח – "היער המאושר". אל החופשה הזו מצטרפים בני הזוג הנוכחיים של השניים – אלכס בת זוגו של מאט ופטריק בן זוגה של קלייר. גם פוזי מצטרף, הארנב הדמיוני של סקרלט.

אלכס היא מדענית. פטריק הוא אחד כזה שעף על עצמו ופסגת שאיפותיו כרגע היא להשתתף בתחרות איירון מן. סקרלט בת שבע. היא מנהלת שיחות חד צדדיות עם פוזי ושניהם בטוחים שאלכס עושה ניסויים בבעלי חיים ורוצחת ארנבים להנאתה.

כל המצב הזה מאוד נפיץ. כל המבוגרים מנסים להנות בשלל הפעילויות שלמקום כמו "היער המאושר" יש להציע – בריכות שונות, חוגי ריקוד, מיני גולף ואפילו "היער של פלאפי הסנאי בארץ פלאות החורף". כולם מנסים להתנהג בהתאם בסיטואציה ההזויה הזו. כמובן ששני הזוגות גם עסוקים בלשדר 'עסקים כרגיל' ולהראות שמערכת היחסים הנוכחית שלהם (קרי, פרק ב') הרבה יותר מוצלחת מהנישואים הקודמים.

וכולם שם בשביל סקרלט. הרצון שלנו, ההורים הגרושים, לעשות הכל בשביל שלילדים יהיה טוב ושהם לא יישארו מצולקים מהגירושין, הוא פשוט עצום. אני זוכרת מצבים שבבוקר היינו בדיון בבית המשפט, צעקנו ובכינו ואז בערב ישבנו לארוחת ערב עם הילד, רק בשביל לעשות לו טוב.

אז כאן זה הלך קצת רחוק מידי. כי כשהמצב נפיץ, מספיק רק ניצוץ קטן כדי להדליק את כל העסק. והניצוץ הזה יכול בהחלט להיות אלכוהול למשל. כשמישהו שותה קצת יותר מידי ואומר קצת יותר מידי – זה פשוט מתחיל להידרדר. תוך כדי קריאה אמרתי לעצמי "אוי לא…אני לא מאמינה שהוא אמר את זה" או "היא באמת אמרה את זה בקול רם עכשיו?", זה פשוט היה כמו להסתכל על תאונת רכבת. ואז בסוף, בום! – אחד המבוגרים מוצא את עצמו עם חץ תקוע בגוף (לא ציינתי ששלל הפעילויות כוללת גם מטווח חץ וקשת?) ומתחילה חקירה משטרתית.

הספר בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, בין הפרקים מופיעים תמלילים מהחקירה. בהתחלה הקורא בכלל לא יודע מי נורה ולמה, ולאט לאט מתבהרת התמונה. דבר שאהבתי והצחיק אותי ממש – מידי כמה פרקים מופיע קטע הלקוח מתוך העלון של "היער המאושר", למשל הקטע הפותח את הספר – "היער המאושר הוא המקום המושלם להתפרק בו. פתחו את דלתות הפטיו של הבקתה המצוידת-היטב שלעם ושאפו את האויר הרענן, הרחק מהמתחים ומהלחצים של חיי היום-יום. החופשה המשפחתית המושלמת עבור אהוביכם נמצאת כמטחווי קשת. מהיער המאושר ייוותרו לכם זיכרונות לכל החיים". הטקסטים האלה הופכים ונהיים יותר הזויים ומשעשעים ככל שמתקדם הספר וזה פשוט הפוך ממה שקורה בין הזוגות. ואני מצטערת, זה פשוט מצחיק. כולם מנסים להיות מבוגרים אחראיים והכל מתפקשש.

אני לגמרי רואה איך הספר הזה יכול להפוך לקומדיה אמריקאית בכיכובם של אדם סנדלר/בן סטילר וקמרון דיאז.

אפילו שהספר די ארוך, צלחתי אותו מהר. הוא קליל, הפרקים קצרים, אלי אישית הנושא מאוד דיבר (כן, חופשות כאלה קורות, זה בכלל לא מופרך כמו שזה נשמע) והוא משעשע. גם כשהוא קצת עצוב.

בקיצור – אני ממליצה!. במיוחד לגרושים ולבני זוג של גרושים, אבל גם השאר ייהנו מאוד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל, אני רוצה להתייחס לנייר הממוחזר שנבחר לדפי הספר – אני מאוהבת בנייר הזה והלוואי וכל ההוצאות ישתמשו בנייר הזה יותר. זה הופך את הספרים להרבה יותר קלים פיזית. פה מדובר בספר די ארוך ועדיין כשמחזיקים אותו ביד, הוא לא מרגיש כבד בכלל. אני גם אוהבת את המרקם של הנייר הזה ואת הגוון שלו.

ועכשיו לכריכה – אנשי ההוצאה ערכו בזמנו משאל בקבוצת הפייסבוק לגבי כריכות אפשריות לספר ואחרי מקצה שיפורים, זו הכריכה שנבחרה. יש משהו נחמד בלהציע לקהל הקוראים לבחור, זה גורם להם להרגיש שיש להם חלק בעשייה ובאיזשהו מקום קושר אותם לספר מראש. על הכריכה אחראי יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מאוד אוהבת את האיור ואני חושבת שהוא בהחלט מתאים. יש כל הזמן דיסוננס בין מבוגרים לילדים בסיפור. גם בין איך שמבוגרים צריכים להתנהג ואיך שהם מתנהגים בפועל (כמו ילדים לפעמים) והדיסוננס הזה מיוצג יפה בכריכת הספר. האימג' הוא ילדותי משהו ונראה כאילו נלקח ממשחק מחשב, הבקתה כמובן היא פצצה מתקתקת, הכל אדום מתוק ואילו האות ב' בשם הספר – עקומה ומתפוררת. אהבתי מאוד.

הפוסט המבוגרים / קרולין האלס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מי שמספרת לנו את הסיפור היא איזבל. איזבל היא עיתונאית קנדית אשר עוברת עם בעלה וביתה הקטנה לניו יורק לצורכי עבודה. המעבר לא בדיוק עובר חלק, נישואיה במשבר וגם העבודה מתגלה כלא מהנה במיוחד. אדוארד הוא אביה של ולרי, חברה טובה של איזבל, שאיבד את אשתו פולה אחרי 69 שנות זוגיות מושלמות. שניהם באיזושהי צומת בחייהם. היא מוכנה לוותר על הנישואים שלה, והוא כבר מוכן לוותר על החיים ולהצטרף לאשתו. כיוון שהוא לבד, איזבל מבטיחה לולרי שתבוא לבקר אותו ותאכל עמו ארוחת ערב בחג המולד. מה שמתחיל בתור "טובה" לחברה מתפתח לחברות מופלאה.

השניים נהנים כל כך שארוחות הערב הופכות למנהג קבוע. שני הצדדים מרוויחים – אדוארד אוהב מאוד לבשל ומתחיל את ההכנות שעות לפני הארוחה עצמה (ולפעמים ימים), מה שנותן לו טעם לחיים ומשהו לצפות לו, מישהו להשקיע בו. איזבל לעומתו, צריכה את פסק הזמן הזה מהקצב של העיר, ממערכת היחסים שלה עם בעלה ומהעבודה.

בארוחות מתפתחות שיחות בין השניים והם חולקים זיכרונות מהעבר (בעיקר שלו) והתמודדויות ביחסים ובעבודה (בעיקר שלה). הם אפילו מחליפים ביניהם מכתבים. החברות הזו הייתה נחוצה לשניהם, היא פותחת כל אחד מהם לכיוון חדש ופורה. בהתחלה איזבל יותר מאופקת ומסוגיית בנוגע לאוכל, אך היא נפתחת עם הזמן, שואלת ולומדת ומשלבת את הדברים האלה בחייה. ולא רק בהקשר של אוכל.
אדוארד ואיזבל סבלו מבדידות מסוימת. אדוארד, בהיותו אלמן אשר אשתו הייתה כל עולמו ואיזבל בהיותה בתוך מערכת יחסים במשבר ועבודה לא מתגמלת. יש לו המון תובנות על החיים מתוקף חייו הארוכים והוא חולק את איזבל בכל. זה נותן לה פרספקטיבה וראייה אחרת על כל המצב שהיא נתונה בו. זה מפיח בה תקווה.

כל פרק  מתחיל בתפריט אשר מתאר מה אוכלים ומה שותים השניים באותה ארוחה אשר מתוארת בפרק. כך למשל הפרק הראשון הוא "סטייק סינטה צרוב בגריל ברוטב בורגיניון, תפוחי אדמה קטנים, סופלה שוקולד ויין מלבק" והפרק התשיעי הוא "אויסטר רוקפלר, סלט אבוקדו ברוטב גבינה כחולה, טארט לימון ופינו בלאן". מעורר תאבון. לא מומלץ בכלל לקרוא כשאתם רעבים. הבטן רק תקרקר לכם עוד יותר.

הגסטרונומיה מככבת פה וכל חובבי הבישול ימצאו מרכיבים מעניינים, שילובים לא צפויים וטיפים של אדוארד למנות מסוימות. גם האלכוהול ששותים השניים מקבל טיפול מכובד – הקפאה של הכוסות טרם ההגשה, השקעה בקישוטים וכו'.

זה סוג של ספר זיכרונות. זיכרונות שהיו וזיכרונות חדשים שנוצרים. והוא בהחלט מרגש ככזה.

הספר קליל, מהנה ומתאר גם בצורה מקסימה את ניו יורק אהובתי ואת ההווי בה. על הדרך הוא גם מלמד אותנו להתענג על ההנאות הקטנות של החיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האימג' על הכריכה מקסים בעיני. רואים כניסה לדירה, הדלת פתוחה בחלקה ומזמינה אותנו להיכנס. הגוונים חמים ונעימים ומתחשק פשוט "לקפוץ" פנימה. בתוך הדירה ישנו שולחן ועליו אגרטל עם פרחים. תיכף יבוא אדוארד ויתקין שם את הארוחה.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שכותרת הספר תקועה ממש באמצע והייתי מעדיפה אותה למטה, זה ממש "שובר" את התמונה המקסימה הזו באמצע.

ציטוטים:

"תני מעצמך, אך לא את עצמך".

"למען האמת, אדוארד היה עסוק מאוד בהגדרת המושג "אהבה". מעולם לא הבנתי אם עשה זאת למעני או שניסה להבין בדרך כלשהי לעומקו את הקשר המיוחד שהיה לו עם פולה. בכל בוקר כשישב לאכול את ארוחת הבוקר שלו – קפה, ביצים מקושקשות, לחם קלוי שחמאה מרוחה עליו בנדיבות, ושימורי משמש – היה עובר על כמה דפים במילון לפי סדר האלפבית ומחפש מילים שיתווספו לרשימת מצאי האהבה שברשותו. ראשונה נוספה המילה "אהדה", אחריה "הערצה", ובפעם האחרונה שבדקתי הוא הגיע לאות חי"ת – "חברות" ו"חיבה".
"את עושה טעות אם את לא מנסה להבין מה זאת אהבה," הוא אמר והגיש את טארט הלימון בעל הריח העז והמתיקות המעודנת האופיינית למאפים האווריריים שלו. "אם את מתמסרת למישהו בלי להבין את זה, את בסך הכל מבקשת להיות עבד".

"את החיים שלך הצלת בעצמך," הוא אמר. "תחשבי על זה ועל הזמן תביני מה אני אומר. נתת, לא רק קיבלת." ואז הוא נשנק ואמר שהוא צריך ללכת. "נגעת בלבו של איש זקן".

הפוסט ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.