נתחיל מזה שאני מאוד אוהבת את דרווין. כל ספר שקשור אליו באופן ישיר או עקיף אני שמחה לקרוא. לפני כמה שנים אפילו חיכיתי לא מעט זמן למוצא המינים, שהזמינו לי במיוחד באיזו חנות (הוא מפאר לי את המדף אבל טרם התפניתי להתמודד איתו). דרווין מעניין ומסקרן אותי מאוד. אני לא איזו חסידה נלהבת יותר מידי או איזו גרופית שתנהל ויכוחים סוערים עם אנשי דת, אבל אני פשוט נלהבת כל פעם מחדש לקרוא מחקרים שלו, לקרוא על מסעות הביגל, על הגלפגוס, על חיות שונות ומשונות ואיך שהן התאימו את עצמן למציאות שבה הן חיות. זה מדהים בעיני. הייתי מוכנה לשלם לא מעט לזה שימציא מכונת זמן ויוכל למקם אותי באחד המסעות האלה איתו.

והנה הגיע הספר "הזונה של דרווין". כאילו מה? אתם באים עכשיו להרוס לי את כל התדמית שבניתי לי בראש?! איזה שטויות…מה פתאום זונה? אין מצב הרי שלבחור העסוק הזה היה זמן בכלל, או שעניין אותו המין הנשי, הוא הרי היה עסוק בציפורים ובאורך המקור שלהן…לא?

הספר מתרחש בשתי תקופות – הראשונה בשנת 1835 ביערות הגשם של צ'ילה והשנייה ב-1985 בלונדון. שתי התקופות האלה מביאות לנו את הגיבורים שלנו. בצ'ילה כמובן מדובר בדרווין, חוקר צעיר, שפוגש בתופעה יוצאת דופן שמטלטלת אותו ומטילה ספק בכל מה שהוא מאמין בו. בהתרחשות העכשווית אנו מתוודעים לסימון קובינגטון, שהיא נצר למשפחתו של המשרת וחברו הקרוב ביותר של אותו דרווין ממש. היא מופקדת על שמירת סוג, העובר במשפחה מזה כמה דורות, והעסק הזה מתחיל לשבש לה את החיים. בנוסף, היא מוזיקאית צעירה ומוכשרת, שעובדת בלב הסצנה המוזיקלית של לונדון (בתוך הטקסט ישנם אזכורים לשירים שונים משנות ה-80, מה שחיבב אותו עלי כבר מההתחלה).

פרופסור סטוארט (סטו) וובר הוא מומחה לחקר ההתפשטות של מחלות מגפתיות ומחלות טרופיות. הוא בן 35 ונחשב למרצה "מאאגניב". יום אחד ניגשת אליו בחורה נאה, שמעוניינת לדבר איתו על משהו הקשור בדרווין. הבחורה הזו היא סימון. השניים נכנסים לשיחה בבר ומהר מאוד מוצאים את עצמם בורחים משני ג'יימס בונדים עם משתיקי קול, שהפכו את דירתה של סימון בחיפוש אחרי דבר מה לא ידוע.

סימון מארגנת מעין משלחת הכוללת את סטו, את עצמה, את פיט, בחור צעיר שעובד עם סימון באולפן ההקלטות, וסוזי, סטודנטית של הפרופסור. פניהם מועדות לאזור צ'ילה להתחקות אחר אחד מסודותיו הגדולים ביותר של דרווין.

אני חייבת להודות שפה דברים נהיו קצת הזויים, אבל בכל מה שקשור שדרווין – הכל מתקבל על הדעת. המטרה של החבורה היא למצוא יצור נדיר שדרווין כתב עליו ביומניו, שעברו מדור לדור במשפחתה של סימון. היצור מפריש חומר הנקרא "הדמעות של קורי" או "הדם של קורי", שכל מי שטועם ממנו, אפילו קצת, מפתח תאווה מינית בלתי נשלטת. עכשיו אתם מבינים למה כל מיני טיפוסים מפוקפקים הופכים לגברת סימון את הבית?

יש כמובן זווית ישראלית לכל הסיפור בדמות איש צבא (איך לא?), ששוחרר על רקע שערוריות ריגול שנקלע אליהן מבלי שהתכוון ועובד כרגע כיועץ לעניינים מיוחדים בחברת תרופות ענקית, שגם היא, כמובן, מחפשת את אותו היצור בדיוק.

יש שלב שבו הספר הופך ממש לספר מתח שכולל את כל מה שצריך – מרדפים, מעקבים, שערוריות, חברות תרופות גדולות, ארגוני ענק וקונספירציות. כל זה בשילוב עם דרווין, המסע שלו והגילויים שלו.

הספר חמוד מאוד ודי הפתיע אותי. לא ציפיתי למשהו כזה בכלל. לרגע לא חשדתי שמדובר בספר מתח. העלילה והסיפור שעומד מאחוריה הוא פשוט הזוי. אבל אני מניחה שכל דבר שקשור בדרווין נחשב הזוי בתקופה ההיא…

בקיצור – נהניתי מהספר. הוא קליל, על אף שלעיתים ישנם הסברים מפורטים וארוכים על מושגים באולפני הקלטות או עניינים מדעיים שלא תמיד הצליחו להחזיק אותי מרוכזת. הדמויות בספר גם נופלות ללא מעט קלישאות – סטו הוא מרצה צעיר ומגניב שכולם רוצים לשבת בהרצאות שלו, הוא ציני ובעייתי, סימון כמובן נראית טוב ויש ביניהם כל הזמן מתח והבחור הישראלי הוא…טוב נו…בחור ישראלי. מצד שני, יש כאן שילוב מעניין של מתח ושל פרשה מדעית מסקרנת, משהו שממש לא ראיתי מגיע…

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא מבינה את העטיפה. סורי. היא מעניינת לכשעצמה, אבל הפעם פשוט לא הבנתי את כוונת המשורר. או ההוצאה, לצורך העניין. בקדמת האימג' אנו רואים את חלקו העליון של שעון ומאחוריו זוג עיניים קצת מטושטשות. אני פשוט לא מבינה את זה ואני אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיני. אפשר היה לעשות משהו הרבה יותר מעניין. בכל שאת – דרווין, מתח, יצורים נכחדים, קונצרנים של תרופות. מבחינתי סתמי למדי וחבל.

ציטוטים:

"האדם מת זמן ארוך יותר מהזמן שהוא חי. המוות הוא נצחי והחיים רגעיים. האדם החי משול לעבד אשר נואש מלברוח ובמשך הזמן לומד להסתגל לעולמו. הוא רוכש סטטוס כלפי האחרים, מעמד, רוכש חברים שצריך להרשים, גם אויבים. הוא כה טרוד בעולמו החדש, עד שהוא שוכח מאין הוא בא ולאן הוא רוצה לחזור".

"אנשים עסוקים בלריב על צורתו ומבנהו של האלוהים. יש גם את המתנשאים מן הצד השני, שטוענים כי בכלל הטבע אחראי לכל ואין דבר כזה אלוהים, כאילו שהם יודעים בכלל מהו הטבע. פלצנים. אלוהים וטבע הן רק מילים הבאות ליצג משהו שהוא גדול מאתנו. ובכלל, מה זה משנה איך קוראים לזה? תמיד…אבל תמיד תבוא השאלה היכן אני בסיפור? האם הוא סופר אותי ומתעניין בי? או שאני סתם בורג שולי המערכת. זאת השאלה, ושאף אחד לא יטען אחרת, כולנו רוצים הכרה, תשומת לב והשגחה צמודה".

הפוסט הזונה של דרווין / יהודה (יוג'י) גבאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.