אני בחורה אמוציונאלית, אין מה לעשות. תמיד היה לי לב חלש ומאז שהפכתי לאמא הוא ממש עומד על כרעי תרנגולת. הספר הזה גם הוכיח לי שהקיבה שלי הפכה קצת רגישה ובאופן כללי יש תכנים שפשוט הופכים את הבפנים שלי החוצה, בלי שיהיו יותר מידי תיאורים מזוויעים.

הספר נפתח במשפט – "כחודש לפני שמאיר דנילוביץ' קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי". המשפט הזה, שהוא לכשעצמו מזעזע באגביות שלו מספר לי שהסיפור טומן בחובו שני סיפורים – אחד הוא הרצח והשני הוא חייה של הגיבורה שלנו, הדס.

הדס לוינגר ויתרה על קריירה כעורכת דין כדי להיות חוקרת במשטרת ישראל, היא מתמנה לנהל חקירת רצח של אותו מקרה שהוזכר במשפט הראשון. היא דתל"שית, גרושה בת 33 והיא פשוט לא רוצה להביא ילדים. למה? ככה. לא רוצה. זכותה. ושכולם יצאו לה כבר מהרחם וילחצו עליה. כולל אמא שלה.

מאיר דנילוביץ', אשתו חני ושלושת ילדיהם נמצאים מתים בדירתם שבגבעת שמואל, בבוקר אחד של מאי 2009. על פניו זו נראית חקירה פשוטה למדי – עושה רושם שמאיר רצח את כולם ואז התאבד. אבל משהו שם לא מניח להדס והיא ממשיכה לחקור ולחקור. השכונה שבה מתרחש הרצח הנורא הזה מכילה אוכלוסייה דתית לייט. הדס גם היא מגיעה מרקע דתי (למרות שהיום היא חילונית לגמרי) ועובדה זו עוזרת לה להתקרב לאנשים ולהבין יותר טוב את הקהילה. עוד פרט שולי – הדס מכירה את הנרצחת. הן למדו יחד בתיכון דתי. לא, הן לא היו חברות טובות. הן למדו בכיתות מקבילות. חני הייתה סוג של "מלכת השכבה" – יפיפייה אמתית שכולם חיזרו אחרי ורצו את קרבתה. הדס ממש לא הייתה כזו. היה נראה שחני השיגה כל מה שהיא רצתה – משפחה, ילדים וכסף. אבל ככל שהדס ממשיכה לחקור היא מגלה שהכל היה למראית עין והרבה מאוד דברים רקובים בממלכה וטואטאו מתחת לשטיח.

הדס לא מוותרת. גם אם באמת מדובר באב שהחליט פתאום לרצוח את כל בני משפחתו ולהתאבד, הדס נחושה להבין למה, איך דבר כזה קורה? מה מניע אב לקום בוקר אחד ולחסל את כל המשפחה שלו? בדרך היא מגלה הרבה דברים מעניינים והתפתחויות בעלילה. המקרה מזעזע את כל הסביבה והקהילה עוקבת אחריו בתקשורת ובכל מקום אפשרי אחר.

מהספר עולים הרבה דברים שמאפיינים את הקהילה הדתית-לייט, ובכלל קהילות סגורות – בעיות כלכליות, טאטוא מתחת לשטיח, "אופנה" שלפיה מחליטים על כמות הילדים – פעם זה 3 ופעם זה 4, והרבה בושה, צביעות ושאלות של מוסר.

כל כך חבל שאני לא יכולה לספר לכם יותר כלום, מחשש לספוילרים. אני רק יכולה להגיד לכם שהספר מותח וזורם ופשוט לא יכולתי לעזוב אותו. סיימתי אותו בשלושה ימים (וזה כשאני בעבודה חדשה ועם ילד אקטיבי פלוס בבית).

הספר קשה. לא מבחינת התיאורים – דווקא המינונים של תיאורים קשים בסדר גמור והרטשטיין עושה עבודה טובה ולא מעמיסה ב"יוצרי בחילות" למיניהם, אבל הנושאים קשים. יחסי הורים – ילדים, פדופיליה ועוד ירקות, שלי אישית, בתור אמא, היה מאוד מאוד קשה לקרוא. סיימתי את הספר מזועזעת. אם הייתי קוראת אותו לפני שלוש שנים אני מניחה שהייתי לוקחת את זה יותר בקלות. אבל כמו שימי זיכרון נהיו לי הרבה יותר קשים מאז הפכתי לאמא, גם תכנים כאלה מטלטלים אותי יותר. סיימתי את הספר באמצע הלילה ורצתי לשכב ליד הבן שלי. רציתי ללחוש לו באוזן שאני הכי אוהבת אותו בעולם ושאני לא אתן ששום דבר רע יקרה לו. אחרי חמש דקות הוא התעורר, ביקש מים, אחר כך פיפי, אחר כך בובה ואחר כך לבוא לישון אתנו במיטה. לא התווכחתי איתו. אני הכי אוהבת אותו בעולם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יש מעט טעויות כתיב שממש מבאסות. לחברים שם בהוצאת רימונים – קחו לתשומת ליבכם בבקשה…)

פינת העטיפה:

במבט ראשון, העטיפה לא עושה יותר מידי רושם, אבל ככל שמסתכלים עליה, וגם ככל שמתקדמים עם קריאת הספר היא פשוט מצמררת יותר ויותר. רואים תמונה, שנראית כאילו צולמה באיזו גינה, כדורסל שזרוק ליד עצים ומכונית צעצוע הפוכה. אין ילדים. וזה מה שקצת מצמרר בה. נראה כאילו הצעצועים הושלכו. מעניין גם שנבחרו צעצועים "של בנים" לככב על העטיפה. בהתחלה הכל נראה תמים, אבל אין ספק שזה לגמרי משרת את הספר. גם העלילה נראית פשוטה בהתחלה וככל שהיא מסתבכת, היא גם מערערת וכך גם התמונה – ממבט ראשון נראית לא מזיקה ואז מתחילות לעלות שאלות – איפה הילדים שהצעצועים האלה שלהם? למה הם זרקו אותם בפינת הגינה?

הפוסט משפחה הורגת / מיכל הרטשטיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.