נתחיל מהעלילה – טאנר הוא נער בי־סקסואל שעבר עם משפחתו ממקום פתוח וליברלי בקליפורניה, לעיירה קטנה ביוטה עם רוב מורמוני. משפחתו של טאנר פתוחה מאוד בנושא ומכירים את ההתמודדויות שלו, אך המעבר למקום כזה שמרני, הכניס את טאנר ב"חזרה לארון". כרגע אף אחד בעיירה פרובו לא יודע על נטיותיו של טאנר, אפילו לא חברתו הקרובה ביותר, אוטום, שיש לה קראש קטן עליו.

זה הסמסטר האחרון של הלימודים, וטאנר רק מת לעוף משם לקולג' ולמקום שהוא ירגיש בו יותר נוח וחופשי. אוטום מציעה לו לעשות מעין סמינר "קליל", שבו תלמידים מצטיינים כותבים ספר ומגישים אותו בסוף הסמסטר. מפה לשם, העניינים מתחילים להסתבך, מי שמנחה את הסמינר הוא סבסטיאן בראדר, הוא מבוגר מטאנר רק בשנה וסוג של "ילד פלא מורמוני" שספרו נמכר לפני שנה, אחרי אותו סמינר בדיוק. תוך פחות מחודש טאנר כבר מאוהב בו לגמרי. ומכאן מתחיל סיפור על אהבה, על קבלה, על חברות, על סבלנות וכן… גם על דת.

אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו, והאמת שהייתי די בורה בכל הנוגע למורמונים. טאנר חוקר את הזרם המורמוני, על כל היבטיו, לעומק ואפשר ללמוד מזה לא מעט, גם על הצדדים הטובים וגם על אלה שהרבה פחות.

יש ניגוד מאוד חזק בין טאנר לסבסטיאן. טאנר מגיע ממשפחה פתוחה וליברלית, וסבסטיאן מגיע מבית שבו שולט אחד הזרמים הכי קיצוניים שיצאו מהנצרות. ואביו הוא עוד הבישופ בכבודו ובעצמו אללי. שלא לדבר על זה שהעבר של משפחתו של טאנר, גם הוא לא בדיוק "מזהיר" בעיניים מורמוניות. בקיצור – הכול נגדם.

אני לא אחת שידועה ברגשנות יתרה, יש גם איזה "ניתוק" כשקוראים ספר לצורכי עבודה, ועדיין – נתפסתי עם לחלוחית בעין פעם אחת ובפעם אחרת צעקתי בתסכול בבית ונשאתי את שם אלוהי המורמונים לשווא (אתכם הסליחה). יש פה שני נערים ואהבה גדולה ואומרים להם שאסור, פשוט אסור. כי ככה. זה בכלל לא משנה אם אלו מורמונים או כל זרם דתי אחר, אפשר להשליך את זה על כל אחד מהם, יו ניים איט. ובימים אלה במיוחד, בלי להזכיר פוליטיקה (לכאורה), סיפור כזה הוא חשוב. ללמד סבלנות וקבלה זה חשוב. אהבה זה חשוב. בכל הצבעים.

לסיכום – סופר מומלץ לכוווווולם. הגיבורים הם בני נוער והספר "נקי" לחלוטין ולכן לגמרי מתאים לכל הגילים והמינים. זה חשוב, תקראו אותו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מושלמת בעיניי. היא דומה  למקור (אפשר לראות כאן) ולדעתי הרבה יותר יפה ממנה. רואים ערמת ספרים ועליה צללית של זוג יושב. ברקע שמיים זרועי כוכבים והעיר. כמה פשוט – ככה יפה. לכל דבר יש כמובן משמעות – הספרים, כי טאנר וסבסטיאן מכירים בסמינר לכתיבת ספר וסבסטיאן גם עסוק בקידום הספר החדש שלו. והנוף – טוב, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל סמכו עליי שזה גם הנוף שלהם.

הפוסט אוטובנוגרפיה / כריסטינה לורן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בשבוע הספר האחרון קניתי מעט מאוד ספרים. הסיבה די פשוטה – יש לי מלא ספרים שעדיין לא קראתי. אני מקבלת בדואר מיחצנים, מחברים, כמתנות יום הולדת ונוצר מצב שהספרייה מלאה בספרים שעדיין לא קראתי. אז בשבוע הספר האחרון החלטתי שאני לא קונה, אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. את הכיכר פקדתי כמה פעמים ובאחת מהן הגעתי עם בן זוגי שיחייה. הוא אוהב לקרוא אבל זה לא ממש יוצא לו, הוא לא מצליח לפנות לזה זמן ואיכשהו יוצא שלפני השינה מעניינים אותו דברים אחרים או שהוא פשוט נרדם. בדרך לכיכר הוא סיפר לי על הספר הזה. זה לא ספר חדש (מ-2012 אם אני לא טועה) אבל אני לא שמעתי עליו מעולם. הוא המליץ עליו בחום ואמרתי לעצמי "יאללה, נקנה אותו". הבן זוג שיחייה תימני, הספר מתרחש ברובו בתימן והיה נראה לי שזו אחלה הזדמנות להבין קצת יותר את המקום שממנו המשפחה שלו באה. והנה אנחנו כאן.

אז אנחנו אמנם כאן, אבל הסיפור מתרחש רובו ככולו בתימן הרחוקה, בכפר קטן ועלום, שנקרא כוכבאן. רוברט סאל הוא בעל חברת השקעות בניו יורק. הוא מייצג את כל הסטראוטיפים של ברוקר מצליח בוול סטריט – יש לו מלא כסף, הוא דורס אנשים בדרך להצלחה, הוא מאוד אוהב את הילדים שלו אבל לא נמצא הרבה באזור בשביל לראות אותם גדלים ובאופן כללי כל מה שמעניין אותו זה לעשות כסף. והרבה.
לרוברט אמא תימנייה, שגידלה אותו לבד. הוא לא יודע מי היה אביו ואימו גם לא נידבה מידע בעניין. על ערש דווי, שעות לפני שנפטרה, היא מספרת לו בנשימותיה האחרונות, שיש לו משפחה בתימן, במקום שנקרא כוכבאן. לאחר מותה מחליט רוברט לנסוע לתימן על מנת להתחקות אחר משפחתו וסיפור חייהם. בעיקר מעניין אותו איך זה שכולם שם ואילו אימו גדלה לבדה בארצות הברית, בלי שום קשר אליהם.

רוברט אורז את עצמו ואת כל המערביות שלו (הוא לא שוכח לקחת לפ טופ וטלפון לווייני על מנת שיוכל להמשיך לעשות כסף ולתקשר עם השותף שלו, שנשאר לטפל בעסקה ממש גדולה וחשובה). המפגש של רוברט עם האנשים בכפר הוא מפגש קלאסי של תרבות מערבית וחומרית עם תרבות מסורתית, שמחוברת לאדמה ולדת. בעוד שרוברט הגיע בבגדיו היקרים ומכשיריו החשמליים, לאנשים שבכפר אין חשמל בכלל, לרוב אין גם מים זורמים, והם מעבירים את רוב היום בלימוד תורה ועבודה בבית המלאכה לייצור סנדלים.

כשרוברט "נוחת" שם הוא מרגיש כמו חייזר שלא קשור לכלום. הוא לא מבין איך הם חיים ומה הם עושים כל היום, בהתחלה הוא אפילו לא מבין את שפתם והניב המליצי שהם משתמשים בו. הוא מוצא את יוסף, אחיו של אימו וממטיר עליו שאלות. יוסף מצידו עונה לו לרוב בפסוקים מהתנ"ך או מתהילים ומציע לו עסקה – אם הוא יחיה עימם בכפר במשך שבוע שלם, הוא יספר לו את כל סיפור המשפחה. רוברט מסכים.

העלילה נעה בכמה קוים – יש פרקים שהם בעצם העבר, שמגוללים את קורות המשפחה במשך השנים, יש פרקים בהווה שבהם מתוארים חייו של רוברט בכפר ויש מעט פרקי "ביניים" כאלה, שהם פגישות של רוברט עם המטפל שלו (פסיכולוג אני מניחה). התזוזה הזו בזמן מתחברת לאט לאט ככל שמתקדמים בסיפור והכל נקשר ומתברר.

העלילה עצמה מאוד מעניינת וארז צדוק מצליח ליצר מתח וסקרנות לגבי ההמשך. הוא מעביר את האווירה בתימן בצורה מאוד אותנטית (עד כמה שאותנטי יכול להיות עבור קוראת שלא הייתה בתימן ואין לה משפחה שתוכל לספר לה על זה…). המעבר בין הזמנים נעשה בצורה טובה ומהר מאוד מבינים מי נגד מי וזה תורם מאוד לעלילה.

אישית, היו לי כמה בעיות עם הספר, אף אחת מהן לא קשורה לתוכן עצמו ולעלילה, שהיא, כאמור, הייתה מאוד מעניינת ומותחת בעיני.
היו חסרות לי הערות שוליים. אם יוצאים מנקודת הנחה שגם אנשים שהם לא תימניים יקראו את הספר הזה (כמוני למשל), יש שם לא מעט דברים שמצריכים הסבר. לשמחתי, בן זוגי שיחייה היה שם להסביר לי את כל מה שלא ידעתי, אבל לא כולם יכולים להתאבזר בתימני לצורך הקריאה. בעלי תפקידים בקהילה, כגון ה'מורי', מאכלים שונים ומנהגים היו יכולים להיות מובאים בהערות בתחתית הדף או בסוף הספר. אם זה לא מספיק שאני אשכנזייה, אני גם סוג של אפיקורסית, אז גם דברים מהתנ"ך/מקרא/תהילים/תלמוד היו מתקבלים יותר טוב עם הסבר. זה פשוט יכול לפנות לקהל יותר גדול של אנשים.
הדבר היחיד שהפריע לי והיה קשור לעלילה הייתה הדמות של רוברט סאל. יש לו את כל הסממנים הסטריאוטיפים של ברוקר והיו רגעים שזה פשוט הרגיש לי יותר מידי. לא צריך להאכיל אותי בכפית. אני יכולה לנחש שהוא נוסע בפרארי או פורש, לא צריך להזכיר את זה מיליון פעם.

בשורה התחתונה – אהבתי. היה לי מעניין ומסקרן ולמרות שהיה לי קשה בעמודים הראשונים, ההתעקשות הייתה שווה את זה ונהניתי. לא בטוח שזה ידבר לכולם. אבל אם אני, אשכנזייה ואפיקורסית, הצלחתי להתחבר לספר על תימנים יראי שמיים – זה דבר שראוי לציון.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אם תהיה הוצאה מחודשת לספר הזה הייתי מציעה לשנות את העטיפה. התמונה נראית כמו תמונת "אימג' בנק" קלאסית – יש לנו מדבר (תימן), יש לנו איש שהולך בבגדים שנראים מערביים (רוברט?) באמצע שום מקום (שוב תימן). גם פה הרגשתי שמאכילים אותי בכפית. נכון, האימג' מתאים וללא ספק מספר חלק קטן בסיפור, אבל הרגשתי שאפשר היה ללכת עם זה קצת יותר רחוק ולא להצהיר את המובן מאליו. את הפונט הערבי שבו השתמשו בשם הספר דווקא מאוד אהבתי.

הפוסט הסנדלר מכוכבאן / ארז צדוק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלוהים יודע שהייתה לי התחלה ממש קשה עם הספר הזה. אני אוהבת סיפורי חניכה ואני אפילו אוהבת אנקדוטות מהתנ"ך (על אף היותי אפיקורסית לחלוטין, ואולי דווקא בגלל זה…), אבל כאן לקח לי כמעט חצי ספר כדי "להיתפס". אני מודעת היטב ל"משבר 100 העמודים" ובמקרה הזה זה באמת מה שקרה. ההתחלה הייתה קצת עמוסה בשבילי, המון תיאורים ופסקאות צפופות, בקושי היו דיאלוגים, כך שבאופן כללי הרגשתי שיושבת לידי מישהי שפשוט מדברת יותר מידי, והכל יוצא ממנה בשצף קצף ואני לא מצליחה לעקוב. יכול להיות שזה קשור גם לתקופה שבה קראתי את הספר, שהייתה לי מאוד לחוצה ולא פשוטה. אז עזבתי אותו לשבוע-שבועיים ואז כשחזרתי אליו, סיימתי אותו די מהר. אז ככה שאחרי מאה עמודים בערך התחלתי יותר ליהנות ממנו.

אלישבע היא בת של רב קונסרבטיבי, אימהּ נמצאת מעבר לים ואישה אמריקאית בשם איימי נוחתת יום אחד על סף ביתם ודי מזמינה את עצמה להתארח אצלם. איימי טוענת שהיא בתהליכי גירושין מבעלה, רב מוכּר בארה"ב, ושיש לה פגישת עבודה בארץ, כמקובל במצוות הכנסת אורחים האורחת מוזמנת להתארח בבית ומערכת יחסים מיוחדת נרקמת בין אלישבע בת ה-18, ששוקדת על הבגרויות שלה, ובינה. איימי מלאה מסתורין. מצד אחד היא אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה ובקיאה ברזי התורה והמדרש, ומביאה כל הזמן דוגמאות מהכתוב לכל דבר שיוצא לבני הבית מהפה ומצד שני, היא מקפידה על דלת חדרה סגורה, קופצת בבהלה מכל רעש קטן ולפעמים נראית כאילו היא נודדת במחשבותיה למחוזות רחוקים. איפשהו באמצע הספר מתפתח אפילו קצת מתח, כשאביה של אלישבע מתחיל לחשוד שמשהו לא כשורה עם אותה מבקרת ומבקש מאלישבע לשתף פעולה. אלישבע, שנקשרה באופן מסוים לאיימי, מתקשה לעזור ועוברת מעין מסע התבגרות תוך כדי שהעניינים מתבהרים אט אט. דברים לא תמיד מתנהלים בדיוק כמו שאנחנו רוצים – לקח חשוב שיש ללמוד בגיל 18… אלישבע פתאום מבינה שהסיפור שהיא בנתה לעצמה לגבי המשפחה שלה, לא בהכרח נכון.

האורחת מציפה סודות מהעבר ומעלה אצל אלישבע הרבה שאלות, שהיא התחבטה בהן גם ככה לגבי האמונה, המשפחה והחיים בכלל. אלישבע מוגדרת קצת כ"מורדת", היא לא בדיוק מתנהגת כמו שהיו מצפים מ"בת של רב" והיא שונאת כשמדביקים לה את התואר הזה. היא לא טורחת לשמור שבת ורוב חבריה חילוניים. היא גדלה במושב מעורב, של דתיים וחילונים (הבנתי שהמחברת היא בת הישוב עומר, שמתחבר טוב עם תיאורי המקום של מושב בדרום בעל צביון כזה) וגם יוצאת לטיולים מעורבים, של בנים ובנות.

המפגש הזה בעצם מתקיים בעבר, היום אלישבע בוגרת, גרה בתל אביב ולומדת קולנוע, סבתהּ האהובה נפטרה והאירוע הזה מעלה אצלה בזיכרון את המפגש הבלתי נשכח עם אותה איימי, תקופה שבה התחבטה בשאלה היהודית – חילונית ובכלל – בכל מה שמעניין מתבגרת בגיל הזה (מי אמר בנים?).

הסיפור זז הרבה קדימה ואחורה בזמנים – בין ה"הווה" שבו אלישבע סטודנטית לקולנוע ויושבת שבעה על סבתה ומתמודדת עם זרם המבקרים ובין ה"עבר" שבו נזכרת בביקורה של איימי מלפני שש שנים ובמה שהוא הציף בזמנו. היה לי קשה עם התזוזות הרבות, היו פעמים שלא מצאתי את עצמי ולא הייתי בטוחה מה אני קוראת. לפעמים זה קרה בתוך אותה פסקה. לי, אישית, היה קשה לעקוב בצורה כזו אחרי המתרחש. לפעמים רק אחרי כמה שורות פתאום הבנתי שהסיפור זז מהעבר להווה או להיפך.

בסיפור שזורים הרבה סיפורים ופירושים מהתורה ומהמדרש, מתוקף הקרבה של הדמויות לדת. אביה של אלישבע הוא, כאמור, רב והאורחת איימי אוהבת להתפלפל אז יש רגעים שנראה שהם מתנצחים ביניהם מי יודע יותר דברים. לפעמים הסיפורים יותר מעניינים ולפעמים פחות. אבל כמו שאלישבע עצמה מאסה באיזשהו שלב בהתנצחויות בין אביה לאיימי ועל כך שלכל דבר הם מביאים סימוכין מהתורה – גם לי זה נמאס. נכון, יש הרבה סיפורים מעניינים, אבל העומס פשוט גורע מהעניין. לא עוברות עשר שורות בלי איזה משל או אנקדוטה. ושוב – נכון, אני אפיקורסית לגמרי, אבל מאוד אוהבת את הסיפורים האלה.

אז איך אני מסכמת? לא גיבשתי לגמרי דעה על הספר. היו רגעים, במיוחד בהתחלה שהיה לי קשה וחשבתי לנטוש אבל בסופו של דבר אני שמחה שהגעתי לסופו. יש שם התפתחות מעניינת באמצע ועניין אותי לדעת מה יקרה עם זה.

מי שדת וסיפורים שקשורים אליה לא מדברים אליו – הספר הזה לא יעניין אותי. מי שלא אוהב תזוזות רבות בזמנים קדימה ואחורה (זרם התודעה?) די יאבד את עצמו. לעומת זאת, כל אוהבי הפרשנויות החז"ליות ושאר החכמים ימצא את הספר מאוד מעניין. איפה אני על הסקאלה? עדיין לא החלטתי…

לינקים לראיונות עם המחברת ב- nrg וב –Ynet

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה לא רעה בכלל. יש ציור של ילדה שיושבת על כיסא גבוה, זה נראה כאילו זה צויר על בד כי אפשר לראות ממש את הטקסטורה וכמעט להרגיש אותה. הילדה נראית מבוישת משהו וסגורה בעצמה. יש משהו מאוד עדין בציור הזה ואני מאוד אוהבת אותו. הוא מרגיע. הגוונים הם גוונים חמים וזה נשמר גם בתוך הספר עצמו כי הכל מודפס על דפים בצבע קרם, שהם הרבה פחות מסנוורים ונעימים לעין.

ציטוטים:

"במידת מה, אותו אחר – צהריים ראשון בו הכנסנו את איימי הביתה ונתנו לה לדגדג ולהעיר את הבתים הפנימיים שבתוכנו, דומה לחיי היום יום החדשים שלי בתל אביב. באותו אחר צהריים נפרשו המון מפתחות על השולחן, מפתחות שבהמשך חיפשו לעצמם חורים מתאימים או יצרו חורים למה שעוד יתגלה כפתחים, כמו קורסי המבוא שאני לוקחת באוניברסיטה, כמו האנשים המגוונים שאני פוגשת כמעט כל יום, שאין ביכולתי לדעת לאן הם יובילו אותי"

"סליחה זה שריר שצריך ללמוד להפעיל, פעם אחר פעם מחדש, במיוחד סליחה כלפי מי שהביא אותנו לעולם".

"…כשדברים קשים קורים לך, אתה צריך להבין שזה בגלל שאתה יכול להכיל אותם".

"מישהו הסביר לי לא מזמן את ההבדל בין חרטה לבין רגשות אשם ואמר שברגשות אשם אין שום תועלת, הם כמו ביצה טובענית אחת גדולה. זה רגש שתוקע ולא מחולל שינוי, גם כשאתה מנסה לעורר אותו באחרים. חרטה, לעומת זאת, זה דבר בריא, טבעי וחיוני. היא מכוונת אותנו ללמוד ממה שקרה כדי שנוכל לנקוט באופן שונה, כך שההיסטוריה לא תחזור על עצמה".

הפוסט בת של רב / אביגיל גרץ הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

את אהוד בנאי כולנו מכירים. הוא מוזיקאי מוערך ומוכשר ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזו כשמקבלים ספר שלו ליד. יש תחושה שמראש אני כבר מגיעה משוחדת, בין אם אני אוהבת את המוזיקה שלו ובין אם לאו. כגילוי נאות אומר שאין לי ולו אלבום אחד של בנאי בביתי (קצת בעייתי עם המשפחה הזו להשתמש רק בשם משפחה…רגע, לאיזה בנאי את מתכוונת?), אבל כן יש לי כמה שירים נבחרים על האייפוד שלי ועוד כמה מסתובבים כאן בתיקיות של בעלי. אפשר להגיד שבנאי פרץ בגיל יחסית מאוחר. רק בגיל 34 הוא הוציא את האלבום הראשון, מאז יצאו עוד כמה וכמה אלבומים מוצלחים והספר הראשון שלו "זוכר כמעט הכל", ראה אור בשנת 2001.

אהוד הוא מספר סיפורים. גם בשירים שלו הרבה פעמים אני מרגישה שהוא מספר סיפור. לא תמיד חשובים לו החרוזים והוא לא ייאלץ שורה בכוח רק כדי שיסתדר לו החרוז. והוא מספר אחלה סיפורים, אהוד, אני לגמרי יכולה לדמיין אותו יושב עם אחת הבנות שלו לפני השינה ומתאר להן את כל המסעות שהוא נסע ואת כל ההליכות שהוא הלך על מנת למצוא את המקום שלו.

ולשם כך התכנסנו היום – "זה המקום" הוא מעין יומן. בעיקר יומן מסע, שמתאר את נדודיו של בנאי בארץ ובעולם וגם יומן אישי, שבו הוא נותן דרור למחשבות שלו ולפחדים שלו. הספר מחולק לשישה סיפורים קצרים (הראשון "גן העלייה השנייה" חריג באורכו – כארבעים עמודים, אך השאר כעשרים עמודים), שכל אחד מהם מתייחס לתחנה משמעותית בחייו.

ב"גן העלייה השנייה" מתאר בנאי את שנות ה-70, כשהוא צעיר בגבעתיים. מספר איך עבד בדואר ופחד לפגוש אנשים מבית הספר ברחוב, כי כל הזמן אמרו עליו שהוא יגיע רחוק, והנה – הוא מסתובב עם שקי דואר. בעמוד 8 יש דיאלוג בינו לבין מישהי מהתיכון שפגש ברחוב בזמן שטיילה עם אימהּ, שמתאר את התחושה הכי טוב:

"היי, מה שלומך? לא התראינו שנים!"
"אני בסדר…בסדר גמור," מלמלתי בראש מושפל, מתחמק ממבטה החוקר, תיק הדואר שניסיתי לשווא להסתיר מאחורי הגב חורך לי את הכתף.
היא אמרה לאימא שלה: "הוא היה הבדרן של הכיתה, תמיד אמרו שיגיע רחוק."
"נו, אז מה אתה עושה היום?" היא שאלה
אחרי שתיקה קצרה אמרתי: אני עובד ולומד".
קיוויתי שבזה תסתיים הפגישה אבל היא המשיכה ואמרה:
"אוי, נהדר, במה אתה עובד?"
"אני עובד בדואר," קולי נשמע לי רפה ורחוק.
"מה, אתה דוור?"
"כן."
"טוב, אין דבר, העיקר שאתה גם לומד. מה אתה לומד?"
לקחתי אוויר ואמרתי: "אני לומד נהיגה." מה שהיה נכון.
הייתה שתיקה. אחרי רגע היא הנידה בראשה בצער והמשיכה ללכת עם אמא שלה לאורך רחוב וייצמן.

אז בנאי מחפש את עצמו ובעיקר מחפש מקום בשביל עצמו. מקום שהוא ירגיש שהוא שלו, שהוא שייך, שהוא יוכל לשבת בשקט ולכתוב, לנגן ולשמוע מוזיקה. הוא לא צריך יותר מידי, הוא מסתפק במועט. אין לו הרבה כסף ואין לו הרבה חפצים ובכל זאת הוא מצליח לטייל המון ולצבור הרבה חוויות בדרך.

אז בסיפור הראשון הוא לוקח אותנו תחילה לגבעתיים ואז לצפון, בעקבות נוח נפתולסקי, איש העלייה השניה שקרא עליו ספר בצעירותו והשפיע עליו מאוד.

בסיפור השני – "טבריה" – הוא מספר לנו על תקופה שבה שהה בטבריה ובצפת, נזרק עם עוד ביטניקים בגנים ציבוריים או על גג מסגד. הוא מטייל עם פלדמן, חבר ילדות, שניהם לפני גיוס. בקושי יש להם מה לאכול אבל הם מרגישים מרוצים ומלאים. הסיפור מחולק לכמה פרקים ממוספרים, חלקם ב-2008 וחלקם בשנות ה-70. הוא מציין כל הזמן מה הם שומעים ברדיו בכל מיני מקומות, אפשר ממש להרגיש את התקופה. בסיפור הזה התחלתי להרגיש את הזיקה לדת של בנאי – הוא מספר על רבנים, בתי מדרש וכו'. ייאמר לזכותו שזה לא נעשה באופן שיוצר אנטגוניזם (אני, לפחות, פחדתי מזה, אפיקורסית שכמותי), הוא לא מנסה לשכנע אותנו בשום דבר. הוא רק מספר לנו סיפור.

בסיפור השלישי – "הצריף" – בנאי נזכר בצריף נטוש בקיבוץ, שבו התגורר תקופה, קצת לפני מלחמת יום כיפור. בנאי היה בנחל, אבל לא נלחם בחזית בגלל "פרופיל לא קרבי" והרגיש לא מעט רגשות אשם בגלל זה. פלדמן וישראל (חברי ילדות) באו גם הם לגור איתו וביחד הם העבירו את הזמן בהאזנה למוזיקה וברצון לשינוי.

הסיפור הרביעי – "צו קריאה" – מתחיל בשנת 1988, שבה בנאי נקרא למילואים – להופיע בפני חיילים בגבול הצפון. גם כאן, הוא משוטט במטולה, בקרית שמונה ונהרייה. "זהו בעצם סיבוב ההופעות האינטנסיבי הראשון שלי מאז התחלתי להופיע עם "הפליטים" (עמוד 103).

בסיפור החמישי – "סגן גבאי" – אולי הכי הרבה מרגישים את ה"דתיות" של בנאי. הוא מספר על בית הכנסת האשכנזי בתל יהודה, שכונה ברמת גן, שבה קיבל הצעה להיות סגן גבאי. הוא מגלה שבקופת בית הכנסת יש לא מעט כסף ומחליט לשפץ אותו ולהפיח בו רוח חיים. עוד באותו סיפור הוא מתאר לנו בתי כנסת ברחבי העולם, שאליהם הגיע כחלק ממסע הופעות או כשטייל. וכך יוצא לנו לשמוע על סן פרנסיסקו, ניו יורק, פריז ואמסטרדם.

הסיפור השישי והאחרון – "גליל בלב ים" – הוא הסיפור שהכי אהבתי. גם כי יש כאן איזושהי סגירת מעגל עבור בנאי וגם כי רובו ככולו מתרחש בכרתים. בשנת 2006 מקבל בנאי מייל משני חברה' שהכיר בזמן טיול בכרתים בשנת 77', אחרי שנותק הקשר למשך שנים ובנאי חשב שלעולם לא יראה אותם יותר. וכך ב-2007 הם קובעים שוב בכרתים, על נשותיהם וטפם. על הדרך הוא נזכר באותו טיול לכרתים בשנות ה-70 ומספר לנו על עלילותיו ועל ההיסטוריה של הדת היהודית בכרתים. ושוב – אין לו הרבה כסף אבל יש לו הרבה שמחה בלב. בכלל, בנאי מאוד אוהב את כרתים ומחזיק ב"תיאוריה לא מדעית, שכרתים זו חתיכת גליל שנכרתה מארץ ישראל ונסחפה ללב ים" (עמוד 171).

הספר מתחיל כשבנאי הוא צעיר, מחפש את עצמו, לפני גיוס וחילוני ומסתיים כשהוא אומן מוערך, מצליח, בעל ואב ומסורתי. ממש אפשר להרגיש את ה"התחזקות" שלו תוך כדי הספר.

אהבתי את הספר, רק כשסיימתי אותו הבנתי שחלקו אמת וחלקו בדייה, אבל תכלס לא באמת ציפיתי שהוא יזכור בפרוטרוט דברים שקרו לפני עשרות שנים. הכל הרגיש לי אמיתי. בנאי כותב יפה וזורם וקליל. גם הקטעים היותר "דתיים" היו ברובם מעניינים, למרות שאני חילונית לגמרי. לא הרגשתי ש"דוחפים" לי את הדת לגרון. בין הסיפורים היה נדמה לי שפה ושם אני מזהה נקודות שבהם נכתבו שירים מוכרים מסויימים, אבל את זה אני אשאיר לכם לגלות.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די סטנדרטית ולא איזה "וואו". אבל אולי זה חלק מהקטע של בנאי, שמסתפק במועט ולא מחפש משהו מתחכם. אנחנו רואים שתי אבנים, על אחת כתוב שם הספר ועל השנייה שם המחבר, באותו גודל (שמתי לב שתמיד כשהסופר מפורסם, משתמשים באותו גודל פונט לכותרת ולשם שלו). אין ספק שזה די מתבקש כאן לפתוח דיון שלם על הקשר בין האבן לבין המקום שממנו הוא באה. באבן יש משהו שמאוד קשור למקום, לאקלים במקום, לאוכלוסיה במקום. בנאי מחפש מקום וכיוון שקצת יותר קשה למצוא אימג' של "מקום" – מתאים מאוד לשים אימג' של אבן, שמסמלת את המקום. עטיפה נעימה ומתאימה, אבל קצת יותר מידי מתבקשת לדעתי.

ציטוטים:

"…אחרי שתיקה קצרה הוא שאל: "אז מה אתה אומר, זה אוריון?"
"אין לי מושג," אמרתי, "אני לא ממש מבין בכוכבים."
"גם אני לא לגמרי מבין בכוכבים," הוא אמר, "דבר אחד אני  יודע בבירור: יום אחד אני אמות."
עמדנו שם קצת בשקט לעכל את האמירה הישירה, אחר כך הוא אמר משהו על אבק כוכבים שיורד מהשמיים ומתפזר מעל ראשים של אנשים, יש כאלה שהראש אטום, האבק לא נכנס, יש כאלה שנפלו על הראש כשהיו קטנים ועכשיו הראש פתוח לרווחה, ויש כאלה שהראש נפתח ונסגר נפתח ונסגר, וכאבק הכוכבים חודר אתה מבין שהחיים הם חלום שעוד מעט תתעורר ממנו".

הפוסט זה המקום / אהוד בנאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ה"תשעים ושלוש", שידועות גם בשם "צ"ג בנות" הוא סיפור על קבוצת תלמידות מבית – יעקב בתקופת השואה, שבחרו להתאבד במקום להיות מחוללות על ידי החיילים הגרמנים. הסיפור התפרסם בזכות מכתב שהצליחה להבריח מהגטו למזכיר התנועה אחת הבנות, חיה פלדמן שמה. הסיפור הזה כמובן נתפס כמעשה של קידוש השם והוא דוגמא ומופת לכל נערה דתיה באשר היא. העיקרון הזה – של לשים את הטוהר והצניעות בראש סדר עדיפויות, גם לפני החיים עצמם, הוא גורם שחוזר על עצמו לכל אורך הספר הזה. נערות למופת? זו המטרה. אך האם כך באמת דברים קורים מתחת לפני השטח?

חוה קלר היא צעירה שאפתנית בת 17 (הלוואי והייתי שאפתנית כמוה בגיל הזה…). היא לומדת באולפנה בבני ברק ועומדת להשתתף בתפקיד הראשי במחזה גורלי על 93 הקדושות מקרקוב. היא התייתמה מאימה כמה ימים אחרי הלידה ומותה אפוף מסתורין וכנראה יש היבטים "לא ראויים" במה שקרה שם וזה רודף את חוה כל הזמן. היא מתגוררת אצל דודיה ומנסה לתפקד כביתם לכל דבר.

כבר בתור ילדה שיחקה חוה עם חברתה ריקי ב-93 הקדושות והיא מתעקשת להעלות את המחזה הזה באולפנה, למרות שלאורך השנים מתחוללים כל מיני מקרים מוזרים סביבו. כאילו מישהו לא רוצה שיעלו את המחזה. גם אימהּ, 20 שנים קודם לכן הייתה אמורה לשחק את התפקיד הראשי בהצגה אך מפאת היותה "לא מספיק טהורה" נבצר ממנה לשחק בו (הריון לא רצוי הוא אולי העבירה הכי גדולה שיש). ועכשיו חוה מתחבטת כל הזמן בשאלה האם היא "ילדה טובה" מספיק עבור התפקיד. גם גברת לוריא, המנהלת, לא חוסכת ממנה וכל הזמן נועצת עיניים בשסע שלה בחצאית הגי'נס שכל הזמן נפתח לו למרות שחוה סוגרת אותו שוב ושוב בעזרת סיכות ביטחון.

חוה צעירה, בת 17, בגילה רוב הבנות מתעסקות בבנים שמיניסטים, במיניות המתפרצת, במדד פופולריות, ב"מי מלכת הכיתה?" ובמכנסונים קצרים (טוב, האחרונים זה אני). והאמת שחוה ממש לא שונה משאר הבנות שבגילה (חוץ מעיניין המכנסונים כמובן). הבחורים השמיניסטיים לוכדים את עיניה, במיוחד אחד ספציפי, ויש לה יחסי אהבה – שנאה עם מיכל, שהיא סוג של מלכת הכיתה, יפייפיה, פופולרית ונחשקת (כן כן ודתייה). ובנות, כמו בנות יכולות להיות מאוד רעות אחת לשניה.

חוה חוקרת את מיתוס 93 הבנות לעומק. היא נעזרת בכל מי שהיא יכולה ובין היתר גם בדודתה מינדה, שמנהלת את "גנזך השואה" שנמצא באולפנה, מעין מוזיאון. במוזיאון העיסוק בשואה ובבנות הוא כבר כמעט פורנוגרפיה. נראה כאילו הדודה מפיקה איזה עונג לא ברור מהחזרה על הסיפור הזה שוב ושוב עד שחוה כבר יודעת הכל בעל פה. אבל חוה כבר בעצמה לא בטוחה מה קרה באמת ומה סופר על מנת להדגים ולהנציח את קידוש השם על מזבח הצניעות.

באיזשהו שלב הסיפור מקבל אופי של ספר מתח, כאשר אחת הבנות שאמורה להשתתף בהצגה נעלמת ולא ברור מה קרה איתה ואיפה היא.

זה ספר מעניין, במיוחד כחילונית. אני מודה שלא הכרתי את הסיפור על 93 הבנות. ונשאבתי לתוכו תוך כדי קריאה וכמובן שהלכתי וקראתי עליו עוד וגיליתי את הבעיתיות שלו ועד כמה הדעות סותרות לגבי האם התרחש או לא. אין לי ולו קשר הכי קטן לדת ולכן היו חלקים שהרתיעו אותי. כל ההתעסקות הזאת בצניעות, על חשבון דברים אחרים, ואולי על מנת להסתיר דברים אחרים עוררה אצלי פה ושם אנטגוניזם בזמן הקריאה. ואולי זו דווקא הכוונה, כי עושה רושם שיש כאן ביקורת כלפי סדרי העדיפויות של הדת במקרים מסויימים. כמובן שיש הרבה זרמים בתוך ה"דתיות", אבל כאן התוודעתי רק לכיוון הזה.

בשורה התחתונה – ספר לא רע בכלל, שנקרא ברצף, על אף התכנים הלא – קלים לעתים שהוא מכיל, הפרקים קצרים ואלמנט המתח בטח מוסיף לסקרנות ולרצון לקרוא עוד ולנסות להתיר את הפלונטר הזה שנוצר אצל חוה בראש – מה היה הסיפור עם אימהּ בדיוק? מה קרה כשאימהּ הייתה אמורה להעלות את אותה הצגה לפני 20 שנים? האם הסיפור על ה-93 היה או שהוא סתם המצאה פרועה כדי ללמד נערות תמימות על צניעות וקידוש השם? מה לעזאזל בדיוק צריך להיות העומק של השסע? ואיך לכל הרוחות מדברים עם בנים?

רשומה של שהרה בלאו מ-Ynet

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא רע אבל לא נפלתי מהעץ שישנתי עליו)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מאוד יפה, אני נזהרת בלשוני כי בנוסף להיותה יפה יש בה משהו מאוד מטריד. כשהספר רק הגיע אלי לראשונה מצאתי את עצמי בוהה בה דקות ארוכות. לא ממש ברור מה אמיתי ומה לא בציור הזה, מה שעובד ממש טוב עם הסיפור, שגם בו לא ממש ברור מה אמיתי ומה בדיה.
אנו רואים שתי דמויות, ילדות / נערות, לבושות בכותונת לבנה (בדיוק כמו הבנות בסיפור על ה-93), אחת מחזיקה פרח ביד וידה של השניה מונחת על חזהּ, כאילו על מנת להסתיר את המחשוף. שתיהן מרחפות באויר ונראות כמלאכיות. מלאכיות לא שמחות במיוחד. ההבעה שלהן כל כך מטרידה, שלעיתים הן נראות כרוחות רפאים בכלל. הן "מרחפות" מעל עצים עירומים, בתים וחומות. הבנות האלו גם מופיעות שוב בחלק הפנימי של העטיפה, אותו קיפול קטן שנמצא בהתחלה ובסוף – ישנה נערה בהתחלה והשניה בסוף, ממש מעין שומרי סף לסיפור. עטיפה מצויינת, שמעבירה ממש טוב את התחשובה הלא-תמיד-נעימה שעולה מהקריאה בספר ואת הדיסוננס אצל חוה בראש ואולי אצל רבות אחרות.

ציטוטים:

"היא כה רזה, מרים, עד שהיא נראית כמסרגה אנושית עשויה בשר. כשנחה עליה הרוח היא מסוגלת להיות דוקרנית כמותה".

"למרות ששער הגנזך פעור לרווחה, הוא אינו מעורר רצון להיכנס.
מעולם לא הבחנתי בחלודה שאוכלת בו. השער נראה כחולה צרעת, משיל סביבו קשקשי מתכת מפותלים. כלנית קטנה פורחת לצידו, צבעה אדום זהיר, כפצע שאך זה הגליד. אני כמעט דורכת עליה".

"…שהרי מהי הבגרות אם לא כסות עדינה שמכסה על כל מה שרוחש מתחתיה? מהי הבגרות אם לא מעטפת מוצלחת לכל אותם חלקים בנפש האדם שלעולם לא יתבגרו?"

הפוסט נערות למופת / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

משפחת ליטווינוף היא משפחה עם הרבה אמונות, אפשר גם להגיד – הרבה אי-אמונות.

אודרי וג'ואל נשואים ולהם שלושה ילדים – קרלה, רוזה ולני המאומץ. אימו של לני יושבת בכלא על שוד מזוין ועצם האימוץ שלו היה ניסיון של ג'ואל להוכיח שאפשר לקחת ילד קטן ולעצב אותו כמו שאתה רוצה (זה לא הלך לו מי-יודע-מה). ג'ואל הוא עורך דין מצליח מאוד, שידוע בחיבתו לכל מיני כאלה שאף אחד לא מוכן לייצג – מוסלמים, ראפרים ושאר ירקות. את כולם הוא מחבק, בכולם הוא מאמין.

אודרי מאמינה גם היא בצדק חברתי והיא שמאלנית מובהקת שמשתתפת בהפגנות ומרידות אזרחיות למיניהן. המפתיע הוא שעם כל העיניין החברתי הזה שלה – היא מצליחה להיות בלתי נסבלת ולעיתים ממש נבזית למשפחתה שלה ולאנשים הקרובים אליה ביותר. באופן אירוני, דווקא לני, הבן המאומץ, מקבל יחס הרבה יותר טוב ואימהי מאשר בנותיה הביולוגיות.

יום אחד ג'ואל לוקה בשבץ וארוע מוחי בבית המשפט, זמן קצר לפני שמתחיל משפט של אזרח אמריקאי מוסלמי, המואשם בביקור במחנה אימונים של אל-קאעידה. לאורך כל הסיפור, ג'ואל שוכב בתרדמת והמשפחה והחברים עומלים סביבו ומתחילים קצת פחות להאמין…

רוזה מחליטה להתקרב לשורשים היהודיים שלה לאחר ביקור בבית כנסת (למורת רוחה של אודרי כמובן). היא עובדת למען מוסד טיפולי לבנות בעייתיות ומבינה באיזשהו שלב שהיא לא תצליח הרבה לשנות בעולם, אז אולי כדאי לנסות לשנות את עצמה. קרלה ובעלה מייק מנסים כבר הרבה זמן להרות ללא הצלחה, הם מתעסקים בזה כבר כל כך הרבה זמן, שהם איפשהו איבדו אחד את השניה בדרך ותהיתי לא פעם אם הם בכלל אוהבים זה את זו. לני, כמובן, משקר לכולם אבל עדיין כולם מאמינים לו, במיוחד אודרי. הוא מפסיק וחוזר להשתמש בסמים ממש כמו שקרלה מנסה לרדת במשקל. יום כן, יום לא, יום למה לא.

מבולבלים?

גם אני. לפעמים קצת קשה לקרוא את הספר הזה, כי יש בו המון דמויות ואנחנו כקוראים מתוודעים לכל אחד ואחת מהן. לי זה יצר לעיתים עירבוביית דמויות ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי כל השמות בהקשרים הנכונים. מלבד זאת זהו ספר נחמד. לא יותר מזה. הדמויות קיצוניות לכל הכיוונים, במיוחד אודרי, שפשוט עיצבנה אותי והיו רגעים שהתחשק לי לסגור את הספר מהעצבים שהיא הביאה לי . זה לא ספר רע, הוא כתוב בצורה רהוטה ועושה רושם שהתרגום טוב. לי, אישית, יש בעיה עם כל ההצהרות האלה של הדמויות ואודרי ייפת הנפש שמבינה שגם היא כבר שנים רק זורקת סיסמאות לאויר שלא רלוונטיות כל כך ברגע האמת…

לסיכום – ספר נחמד וקריא. לפעמים זה מספיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בעטיפה אנו רואים בובה של חייטים ועליה כל סמלי הדתות – צלב, מגן דוד, חצי סהר וגם, כמובן – דולר, לב והמגל הסובייטי. מתבקש. הספר נוגע בכל מיני השקפות חיים בין אם על פי דת ובין עם על פי זרמים חברתיים דוגמת הסוציאליזם. הבובה היא בובה היא בובה. אולי זה מדבר על העובדה שכל אחד מנסה "לתפור" לעצמו אמונה? למצוא את עצמו בתוך המגוון?
האור הנופל על הבובה מגיע מלמעלה (מהאמונה?) וכך החלק העליון שלה מואר מאוד ובחלקים התחתונים יש מעט צללים. צילום סטודיו – מהונדס ומוקפד כמעט כמו אודרי…
עטיפה יפה שמשקפת את הרעיון הכללי של הספר.

ציטוטים:

סוקרטס: "חכמה אמיתית היא לדעת שאינך יודע כלום".

"מעולם לא חיבבה שיחות קונספירציה נשית מהסוג הזה. ההנחה העומדת בבסיסן כאילו כולן מודאגות מאותם הדברים משוללת כל יסוד לפי נסיונה, והאינטימיות שבהן הייתה כמעט תמיד דֶלת סתרים המובילה לאיזו עוינות תת-קרקעית".

"היא הייתה, החליט, אנגלייה כל כך שזה לא ייאמן, אנגלייה כל כך שזה רומנטי; דמות מתוך – ובכן, מתוך ספר על אנגלים".

"שופט העליון אוליבר ונדל הולמס: "החיים הם להט ופעולה ועל האדם לקחת חלק בלהט ובפעולה של זמנו, אחרת יסתכן בכך שיישפט כמי שלא היה חי".

"לטווח הארוך, בחורה שאי אפשר להמעיט בערכה תמיד תהיה קצת מעייפת".

"הוא חש שזו זכות המוקנית לנשים, להחזיק בדעות פוליטיות לא סבירות".

"רחוש תשוש כמו יתוש"

"חיי הנישואים הם כמו בריאות טובה: מה הטעם בה, לכל הרוחות, אם את לא יכולה לנצלה לרעה מידי פעם או להתייחס אליה כמובנת מאליה".

"אז הוא לא היה מרוצה מהאלוהים שבו הוא לא מאמין".

"עד לאותו רגע בחייה לא הפגינה אודרי אף לא שמץ של רגשנות כלפי ילדים. היא אמנם הכירה בהם בקטגוריה נפרדת של יצורים בעלי אישיות, אך נטתה לחשוב עליהם כעל מי שמתאמנים להיות בני אדם. מבוגרים עם פגמים".

"בתלמוד נאמר שכל ילד בבטן אימו לומד את כל התורה כולה מפיו של מלאך. כשמגיע זמנו להיולד, מלאך אחר נוגע בשפתו של הרך הנולד, וכל הידע נשכח. לכן, מי שיש לו כישרון טבעי ללימוד תורה אומרים עליו שהמלאך נגע בשפתיו נגיעה קלה מאוד".

הבית הראשון מ"תפילת השלווה":
אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם;
אומץ לשנות את אשר ביכולתי;
ותבונה להבחין בין השניים."

"דיכאון, מנסיונה של קרלה, היה משהו משמים ולאה – קרפדה רטובה שיושבת על ראשך עד שלבסוף היא אוגרת די אנרגיה כדי להחליק לדרכה".

הפוסט המאמינים / זואי הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.