אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא יודעת מה יותר גרוע – זה שלא אהבתי את הספר או זה שאני לא יודעת למה…

הסיפור הוא על איב ינסן, סוג של ילד פלא שהתחבר למתמטיקה אחרי שהוריו הרחיקו אותו בילדותו מהאהבה האמיתית שלו – בניית ערים ובנייה באופן כללי. זוהי בעצם ביוגרפיה בדיונית של איב שמתחילה בשנות השבעים בהונגריה, מולדתו של איב ומסתיימת אי שם בשנת 2048 בעיר עתידנית.

הספר התחיל ממש ממש בסדר, מתוארת בו ילדותו של איב והרצון שלו לבנות ולהבין את הסדר שעומד מאחורי היקום. הוא מקבל במתנה קוביות שיש בתוכן מגנט קטן ולא מפסיק להשתעשע בהן. הסקרנות לבניה מובילה לתאונה קטנה ומצערת שגורמת להוריו להחרים את הקוביות ולאיב לפנות אל המתמטיקה כתחליף. הוא הופך לילד פלא שקופץ כיתות ומקבל אינספור הזדמנויות, גם מעבר לים. הוא לומד באוניברסיטאות בבריטניה, אחר כך גם בצרפת (שם הוא מתוודה חזרה לאהבתו האמיתית – הארכיטקטורה) ולבסוף מוצא את משכנו הקבוע בניו יורק.

כאן מתחילות כל מיני התרחשויות. איב הופך לאחד האדריכלים המצליחים בתקופה, פותח משרד עצמאי ועיני הכל נשואות אליו. הוא טיפוס מגלומן ולא פשוט, שנאמן לרצונות ולחלומות שלו בלי הרבה התחשבות ב"מה נכון לעשות" או "האם זה אפשרי בכלל". הוא מכיר את אשתו לעתיד – מוניק, אבל כמי שהוא מקרה קלאסי של אחד שעסוק בעבודתו יותר מידי, איכשהו אשתו הופכת להיות אהבתו השנייה. מכאן הנפילה היא בלתי נמנעת וכואבת מאוד.

הספר פשוט מפוצץ בפילוסופיות ולפעמים נשמע כאילו יש בו הרבה סיסמאות, שאני לא בטוחה שתמיד מתאימות. יש הרבה להג על אסתטיקה, משמעות היופי וכל זה… לא יודעת, לי אישית זה היה נראה כמו קשקשת יותר מידי נפוחה. פשוט לא הצלחתי להתחבר. אמא שלי הייתה אדריכלית בעברה ודווקא עיניין אותי תהליך הבנייה של מבנה, המחשבות שעומדות מאחוריו, ההתחשבות בטבע ועוד כאלו תחשיבים. אבל כאן – פשוט איכשהו זה התפספס לי.

ההתחלה הייתה נחמדה, הסיום היה לא רע, אבל באמצע קורה משהו לא ברור. אפילו ציטוטים אין לי, למעט אחד…

לזכות הספר ייאמר שזה מאוד מפתיע שכתב אותו סופר ישראלי, בעיקר בגלל שכל ההתרחשות היא לא כאן ואין שום זיקה לארץ ישראל.

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה דווקא לא רעה בכלל, והיא הייתה אחת הסיבות שביקשתי את הספר לביקורת. אנו רואים פנים של גבר מבוגר יחסית, עיניו עצומות (חולם?), לראשו זר עלי דפנה כמו של קיסר ומעליו מבנים ארכיטקטונים שונים, בניינים. האימג' עצמו יפה ומעניין והדמות המבוגרת בהחלט מתחברת עם איב של סוף הספר. כמובן שכשמסתכלים על זה במובן המילולי זה נראה מעט פשטני – "קיסרים" וזר עלי דפנה, "חולמים" והעיניים העצומות כאילו הדמות חולמת אבל זה בהחלט מעביר את הסיפור, את החלומות של איב על בנייה של עיר אוטופית עתידנית.

ציטוטים:

"ביצירה, בלידה, חשב איב תוך כדי הליכה בין העצים, כבר מקופל מות היוצר, המוליד, כשם שבהרס מקופלת ההתחדשות. יצירה אנושית, כמו יצור אורגני, לעולם לא תהיה בלתי מתכלה, היא תשאף באותה מידה לנצח של עצמה ולהרס של עצמה".

הפוסט הקיסרים חולמים / דוד טרבאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

היה קשה לי לכתוב את הסקירה הזו. כבר כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי "מה אני יכולה להגיד על הספר הזה?", כי בסך הכל זה ספר בסדר. אפילו בסדר גמור. אבל יחד עם זאת, זה לא המריא הרבה מעבר לזה. ספר שבהחלט מתאים לקריאה בין ספרים "כבדים" או בחופשה.

אחת משתי הדמויות המרכזיות בספר היא לנה שנולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה ארצה בעודה ילדה. היא טסה לרוסיה בשליחות אימהּ על מנת להביא את אפרו של סבהּ (אבי אימהּ) ולברר עוד עינייני ירושה. שם היא מתארחת בדירתה של מרינה, חברתהּ של אימהּ. את האפר היא משיגה די מהר אבל בדרך נגלים אליה כל תולדות משפחתה דרך היומן האישי שהותירה סבתהּ, הדמות השניה המרכזית בספר, דברים שהוריה של לנה הסתירו ממנה במשך שנים וממש כאילו "מחקו" כל זכר לעבר הרוסי שלהם ושל הקרובים אליהם. לנה מתחילה לקרוא את היומן ותוך כדי זה אנו מתוודעים לחייה של סבתהּ ועל החיים ברוסיה של שנות החמישים.

הפרקים בהתחלה הם בהווה – סיפורהּ של לנה וההגעה שלה לרוסיה. לאחר מכן מתווספים פרקים מהעבר, המסופרים מפיה של סבתהּ של לנה (בגוף ראשון) וכך זה ממשיך לסירוגין עד סוף הספר.
לנה מגלה דברים רבים, שקרים ובגידות בעברה של המשפחה שלה, על סבהּ וסבתהּ ועל איך (ואיפה) אימהּ גדלה והיא בילתה את שנותיה הראשונות בעולם.
היא גם מגלה אהבה.
היא לא זוכרת כמעט כלום מהשנים שגדלה ברוסיה ויש דברים ש"חוזרים" אליה תוך כדי ההתקדמות בסיפור (לא לאלו שלא מדבר אליהם זרם התודעה).
אני, אישית, מאוד אהבתי את התיאורים של רוסיה, בעיקר של מוסקבה, השלג והקור הבלתי נסבל, הבטון, המבנים וכל מיני מנהגים ואנקדוטות רוסיים שלא הכרתי.

הסיפור הוא מורכב, הרבה דמויות. (הייתי מעדיפה סיפור פשוט יותר שמסופר כמו שצריך ובצורה עשירה מאשר סיפור מורכב כל כך שלא תמיד אני מבינה מה קורה עם שפה די פשוטה).
הכל היה קצת צפוי מידי לטעמי. העלילה באמת מלאה, יחד עם זאת הרגשתי שאני הולכת קצת לאיבוד בתוך בליל הדמויות (שכל אחת לכשעצמה היא מלאה) ולא פעם נתקלתי בשם שלא זכרתי איפה בדיוק בסיפור אני צריכה להציב אותו…
סך הכל, זה ספר נחמד, שזורם די מהר ובקלות (סיימתי אותו בשלושה ימים). אפשר להגיד "ספר טיסה משודרג".

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עוד לפני שקראתי על מה הספר היה ברור לי שמדובר ברוסיה. אין ספק שהתמונה ממחישה מאוד טוב את האוירה הכללית של רוסיה – על השלג, הקור, המבנים והניכור הכללי שלה. אבל זה קצת צפוי לטעמי. זו לא עטיפה שגורמת לי לחשוב. זו עטיפה שמראה בדיוק את מה שזה.
אותו כנ"ל לגבי השם – מזוודה על השלג – ברור שמדובר ברוסיה ובנסיעות, או נדודים. גם כאן – בדיוק מה שזה.
אני אישית אוהבת שנותנים לי גם לחשוב קצת, אבל זה לא עושה נזק לספר במקרה הזה.
לשיפוטכם.

ציטוטים:

"הבוקר חכם מן הלילה"

"אני זוכרת את הגובלן. שעות הייתי מביטה בו ומדמיינת לי שהולכים שם מלכים, נסיכות ונסיכים, שחייהם הם חסרי דאגות והם גרים בטירות מפוארות ולעת ערב הם יוצאים לטיול באחוזתם. הנשים לובשות שמלות תפוחות ובידיהן מטריות, והגברים במקטורנים עם צווארוני מלמלה ובמכנסיים שמגיעים עד הברכיים ובנעליים מחודדות. "לא רע לחיות ככה", אמרה סבתא וקרצה בעינה, ואני חייכתי וידעתי למרות גילי, שאמרה דבר שאסור לומר אותו".

"הכורסה האהובה עלי עמדה בפינתה ולצדה מנורת הקריאה שהאירה לי את כל דפי הספרים שקראתי עליה ונמלטתי דרכם אל מקומות אחרים ואל חיים שלעולם לא אחיה".

"ויתור גורם לפחות נפגעים".

הספר התקבל לקריאה ממועדון קריאה

הפוסט מזוודה על השלג / אולה גרויסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.