עומָר חי את המציאות הזו יום יום עד שהוא מחליט להתאבד. הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. ערב אחד הוא מגיע לארוחת ערב עם אחיו הילמר ואחותו סלמה ומודיע להם – אני לא יכול יותר. האחים המבוהלים מנסים להניע אותו מהחלטתו ומצליחים לשכנע אותו לדחות את הקץ קצת. בזמן הזה, הוא ילך להיפגש עם פסיכולוגית, כמובן שיגיע בגישה שלילית, היא תיתן לו דף משימות קלישאתי להחריד והוא יתחייב לסיים אותו ורק אז להמשיך בתכנית.

עומָר הוא גבר בן 43 אשר עובד כגנן בגן ילדים, כתב בעברו כמה ספרים ואחד מהם אף היה רב מכר. אבל לאט לאט איבד את דרכו ואת עצמו, מאלחש את עצמו באמצעות אלכוהול ומנתק עצמו אט אט ממשפחתו, מחבריו ומעברו.

הרשימה שעומר מקבל בפגישה עם הפסיכולוגית אמנם קלישאתית, אבל לאלו מאיתנו שנאלצים לחוות חרדות ודיכאונות – היא לא פשוטה בכלל. הרשימה מביאה את עומר להתמודד עם סיטואציות שלרוב היה נמנע מהם, עם אנשים חדשים וישנים ועם החיים בכלל. היא מכניסה טעם לחייו. האם זה יצליח?

הספר אמנם עוסק בדיכאון, אבל באופן מפתיע איננו מדכא בכלל. הכתיבה קלילה ומשעשעת ואגדיל ואומר – אפילו אופטימית.

זה ספר מומלץ לכל מי שחווה חרדה ודיכאון וגם למי שחי לצד אנשים כאלה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה אדומה לגמרי. כשבתוך האיור (שלא ברור מהו) רואים חלק עליון של לב. זה יכול להיות אדום של דם, של אהבה או אזהרה. כולם מתאימים במקרה הזה. ללא ספק זו עטיפה מאוד בולטת, שקופצת לעין בין אם בחנות פיזית או באתר ספרים. לרוב אני ממש אוהבת את הכריכות של ההוצאה, פה פחות עבד לי…

ציטוטים:

ההקדמה הפותחת את הספר:

"אם נדמה לכם שאתם עומדים לקרוא ספר בלשי או ספר על רצח מרהיב, זרקו מעליכם את הספר או גשו לקבל עליו החזר כספי.
1.הדמות הראשית אהובה.
2. העלילה זוועתית.
3. אם תקראו את הספר הזה, כנראה תחטפו דיכאון.
4. יש מצב שתמצאו שגיאות כתיב.
5. אין אהבה.
תהנו!"

"לוקח לי בירה וצופה בסרט, חייב לעשות משהו אחר מאשר לחשוב. המוח הזה עושה אותי חולה נפש לפעמים, נוטה לחשוב יותר מדי על הכול".

הפוסט הלב שלי / אוליבר ת'ורסטינסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

"כאן איש אינו חוטף טוסט לפני שהוא תופס את הרכבת המוקדמת למשרד, או מכין תיקי אוכל לפני שהוא מעיר את הילדים, אבל בכל זאת יש דברים רבים שצריך לעשות. לפני שנים רבות, כל האנשים כאן היו מתעוררים מוקדם כי היו דברים רבים שהיה עליהם לעשות ופחות מדי שעות ביום. עתה הם מתעוררים מוקדם כי יש דברים רבים שעליהם לעשות ומעט מדי ימים שנותרו".

קופרס צ'ויס הוא כפר גמלאים מנומנם באנגליה. ארבעה דיירים (אליזבת, ג’ויס, רון ואברהים) נפגשים מידי שבוע, ביום חמישי, על מנת לדון בתיקי רצח לא מפוענחים שמניחה לפניהם אליזבת, שבעברה הייתה חוקרת במשטרה. הם נהנים מהמפגשים והמטרה העיקרית היא לתת לראש להמשיך לעבוד. כך נולד "מועדון הרצח של יום חמישי".

ואז מתרחש רצח. רצח אמיתי. הקורבן הוא הקבלן שבנה את הכפר וחברי הקבוצה שמחים על מזלם הטוב ומחליטים להתחיל לחקור בעצמם. כמובן שהמשטרה מעורבת, במיוחד כשהגופות מתחילות להיערם, אך היא 'איטית' מידי עבור ארבעת החברים שמתערבים בכל השלבים ויוצרים קשר הדוק ואישי עם החוקרים.

הפרקים מובאים לסירוגין מפי כמה דמויות, כשהקו המחבר בין כולם הוא מעין יומן שכותבת ג'ויס לאורך כל הספר ובו היא מתארת את הימים שעוברים עליה, הדברים שמטרידים אותה ואיך מתקדמת החקירה – והכל בצורה מאוד משעשעת.

באופן כללי, הספר פשוט הצחיק אותי לאללה. הומור בריטי שנון וציני ולפרקים – שחור משחור. בדיוק כמו שאני אוהבת.

על פניו מותחן משעשע מאוד, הומור בריטי במיטבו, שמקבל לא מעט טוויסטים מפתיעים. אז נכון, ברור שבמציאות חלק גדול לא היה יכול לקרות ואני לא רואה איך המשטרה תשתף פעולה עם קבוצת קשישים שאולי קצת עוברת על החוק על מנת להשיג מידע – אבל היי, מדובר מבחינתי בבידור משובח וקליל.

הפרקים קלילים והספר נקרא במהירות, בליווי לא מעט צחקוקים.

ממליצה בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית שונה לגמרי מהמקורית ונראית ממש כמו כרזה של סרט (משהו שלא יפתיע אותי בכלל אם יקרה, אגב) – אישה מבוגרת לבושה במיטב הקלישאות – כובע אנגלי עם רעלת רשת שחורה, מעיל פרווה, שיער קצת ורוד (הולך חזק, תשאלו פוליטיקאים מסוימים) ואוחזת אקדח. מעבר לזה הכריכה נקיה לחלוטין. זו בחירה מעניינת. אהבתי את הכריכה על אף שהיא שונה לחלוטין מהמקורית, שאפשר לראות כאן. צריך לקחת בחשבון שכאשר שמים דמות על הכריכה, יש נטייה לקשר אותה לאחת הדמויות בספר ויש אנשים שלא אוהבים את זה, אלא לתת לדמיון לעבוד. כיוון שקראתי את הספר דיגיטלי, לא יצא לי לראות את הכריכה בכל פעם שבאתי לקרוא ולכן זה לא הפריע לי יותר מידי. הכריכה המקורית היא איור של שועל על גבעה, לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הבחירה הזו גם.

ציטוטים:

"דונה תמיד היתה עקשנית, תמיד פעלה במהירות ובהחלטיות. וזו תכונה טובה כשאת צודקת, אבל מגרעת כשאת טועה. נפלא שיש לך היכולת לרוץ מהר מכולם, אבל לא כשאת רצה בכיוון הלא נכון"

"לדעתי, אנחנו גם מבינים שאנחנו עושים משהו לא חוקי, אבל עברנו את גיל האכפתיות"

"לצערי אני לא יודעת מה זה WTF. רק בשבוע שעבר למדתי את החחח מג'ויס. אניח שאלה לא ראשי התיבות של "שירות התחבורה של ורשה", כי הוא נסגר ב-1981 כשהרוסים באו לרחרח."

הפוסט מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פרופסור ארתור אלטר במצב לא  כל כך טוב בלשון המעטה – לפני שנים רכש בית שהיה כנראה קצת מעבר ליכולתו. הוא בנה על קביעות באוניברסיטה בה לימד ובנה על שתי משכורות – שלו ושל אשתו פרנסין. פרנסין חלתה בסרטן השד ובעודה גוססת גילתה על רומן שארתור מנהל עם בחורה צעירה (שלימים תחליף את מקומה) ושינתה חיש מהר את צוואתה כך שהון קטן שצברה יורש אך ורק לילדיהם – אית'ן ומגי.

פרנסין נפטרה, ארתור לא קיבל עדיין קביעות ותשלומי המשכנתא דוחקים בו. הוא יודע על ההון שהועבר לילדים ורוצה לבקש מהם עזרה עם התשלומים. אממה? הם לא התראו הרבה מאוד זמן, כמעט שנתיים. הם אפילו לא בקשר. אז הוא רוקח לעצמו מזימה איך להתקרב ולהתחבב עליהם כך שיצליח להוציא מהם את הכסף.

אית'ן הוא הבכור. אפשר להגיד שהוא כבר די בזבז את כל הכסף שקיבל – הוא חי לבד בדירה יקרה בברוקלין והוא אכול חרדות. מגי הייתה רוצה לתפוס מעצמה אחת שעוזרת לתקן את העולם, היא כופה על עצמה רעב ומשתדלת לא להוציא סנט על מה שלא חובה.

מיותר להגיד שהפגישה המחודשת בין השלושה מציפה כעסים, זיכרונות לא נעימים והרבה רפש.

כל אחת מהדמויות בספר מעצבנת בדרכה שלה. בחיי, אני לא זוכרת מתי קראתי אוסף כזה של דמויות אמביוולנטיות. היחידה שליבי יצא אליה הייתה פרנסין. אבל היא כאמור – כבר מתה. מצאתי את עצמי פה ושם פשוט מרחמת על ארתור, אבל לא בלי ידיעה שהוא הביא את המצב הזה על עצמו. את אית'ן התחשק לי לתפוס בכתפיים ופשוט לנער ומגי, עם הקיצוניות הלא ברורה שלה.

החלק הראשון של הספר (שנמשך כמעט עד אמצעו) מאוד איטי והיה לא פשוט לצלוח אותו. יש בו הרבה רקע על הדמויות. מתוארת באריכות שליחות שארתור לקח על עצמו בזימבבואה למשך שנה, שהייתה קצת יותר מדי ארוכה לטעמי ובהחלט אפשר היה לקצר אותה. הרקע על הדמויות אמנם חשוב ויש לו חלק נכבד בהבנה של הדינמיקות ביניהם, ויחד עם זאת לדעתי אפשר היה לעשות את זה בפחות עמודים.

השליש האחרון של הספר כבר טס לי ונהניתי ממנו הרבה יותר. השאלה אם תהיו סבלניים מספיק כדי להגיע אליו. זה ספר איטי, שיש בו מידי פעם סצנות מטריפות ומהירות, אבל לרוב הוא פשוט שט לו על מי מנוחות (מנוחות בכאילו, כן?).

אהבתי את הציניות וההומור השחור בכתיבה. לפעמים זה מופיע בצורה מאוד בולטת ולפעמים בסאב טקסט, כביקורת על האקדמיה, על השילטון ועל קבלת האחר.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הדבר הראשון שמשך אותי לספר היה הכריכה. יש בה משהו נקי ופשוט ויחד עם זאת מגלם בתוכו מחשבה. הכריכה נקייה לגמרי למעט איור מהמם של מורן ברק (תיכנסו, יש לו אתר מהמם) שאחראי לכמה כריכות שאני מאוד אוהבת. אחת שכתבתי עליה – יסתובב לו העולם הגדול. גם היא קנתה אותי כבר בהתחלה.
באיור שלפנינו רואים אדם, לא צעיר, יושב כשהוא משעין את ראשו על ידו. הוא נראה מיואש ועייף מהחיים, בדיוק כמו ארתור. מקיפים אותו ורדים שאולי מסמנים את הרצון שלו לחידוש הקשר עם הילדים, אבל הם מעוטרים בקוצים, כדי שלא נשכח את כוונותיו האמיתיות. הוא מוקף גם בוורדים שמסמלים אהבה ונתינה וגם בקוצים שדוקרים ופוצעים. זה מקסים לדעתי. אהבתי את הכריכה עוד לפני שהתחלתי לקרוא ואחרי הקריאה אהבתי אותה אפילו יותר.
מעבר לזה הכריכה חלקה בצבע צהוב. חייבת לציין שאני לא מתה על צהוב באופן כללי, אבל פה זה עובד טוב. מבחינת משמעות – צהוב הוא צבע שקצת שנוי במחלוקת. יש שיאמרו שמש, שמחה ויש כאלה שייחסו אותו לקינאה. הבחירה כאן מצוינת בזכות המשמעות הסותרת.

ציטוטים:

"אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התקיפות היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חישבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן".

"הנסיגה של אית'ן לתוך עצמו הואצה בעשרים ושניים החודשים שמאז מות אימו – מיום שהתפטר מעבודתו וקנה את הדירה ברחוב קרול. הוא הפסיק להיות אדם בעל נוכחות ציבורית בכל מובן בעל משמעות כלשהי. הוא לא אהב את דמותו בציבור. את הקול החורקני, את המחוות המבוישות שהשתקפו אליו מחלונות הראווה. הוא לא הרגיש בנוח בחברת בני אדם, והתייחס בקנאה ובחשד לכל מי שלא הרגיש כמוהו. בכל פעם שתפס מישהו מסתכל עליו ברכבת התחתית, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של אית'ן הייתה שהוא עושה משהו לא נכון. עומד לא נכון. נושם לא נכון. ואז הלחיים שלו היו מאדימות מכעס. למה הוא מפקפק בעצמו? למה הוא מקטין את עצמו בזמן שנפשות נחותות ממנו יושבות על החיים ברגליים פשוקות לרווחה?"

"הוא התחיל להרגיש שכל יציאה לעולם היא מעין כניעה מחפירה. הודאה גלויה בתלות. לא משנה במה מדובר, אוכל או סקס או משחת שיניים, בכל פעם שהוא ניצב פנים אל פנים מול הפזמון החוזר הזה – אני צריך, אני צריך, אני צריך! – הוא הרגיש חולה ממש. הפנטזיה שלו על אי-תלות בזולת הייתה בונקר מלא מדפים אין-סופיים, אספקה של הכול לחיים שלמים. אימא שלו, הכסף שלו – הוא התמודד כמיטב יכולתו, התגונן מפני הצורך, התבצר בנוחות".

"הוא התמקד מחדש. לתפיסתו של ארתור, הצלחת הביקור של הילדים הייתה תלויה בנוסחה

(P+N) (1/2 A) + G = M

שבה האות P היא Pity (רחמים), N היא Nostalgia  (נוסטלגיה), A היא Apology (התנצלות), G היא Guilt (אשמה) ו-M היא Money  (כסף) או Mortgage (משכנתה). הוא ניסה לזכור את זה".

"תהיי טובה היה אחד הציוויים הקנוניים שלו. היו לו אלף פירושים, ובהם תירגעי וגם שבי בשקט ותשתקי. מה שהשיג משה בעשרת הדיברות, ארתור פיצח באחד. כלל בודד, חובק כול ובלתי מעורער. מילים שלא זו בלבד שהפצירו בך להיות טובה אלא אילצו אותך לתהות מה המשמעות האמיתית של "להיות טובה" – ואיך לא עלה בידיך לנהוג בהתאם".

"אם נוסטלגיה היא היסטוריה בלי שיניים, אז לראות את צ'רלי עכשיו היה עניין שכולו שיניים, בלי שום היסטוריה".

הפוסט האלטרואיסטים / אנדרו רידקר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.