רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איפה נגמרת האחריות ההורית ומתחילה האחריות של הילדים? עד מתי אנחנו צריכים להמשיך לפמפם להם את הערכים שאנחנו רוצים שה יגדלו על פיהם. האם זה תקין שנלמד אותם כבוד לנשים, ואז כשתעקוף אתכם מישהי בכביש תצעקו לה "יא בהמה, מי נתן לך רישיון?" או לאחד שעקף וקילל "חכה, חכה אני אז**ן אותך". איזה מסר זה מעביר?.

ואחרי כל זה – עד מתי נעמוד מאחוריהם אם הם, חס וחלילה, יואשמו במשהו? נאמין להם? נאמין למתלוננים? כשהילד חוזר בפעם הראשונה מהגן וטוען שילד אחר הרביץ לו בלי סיבה – למי אתם מאמינים? ברור שדבר ראשון תקפצו להגן על הילד שלכם. כמה מכם באמת עוצרים לבדוק מה הייתה הסיטואציה? מה קדם לזה? כמה מאיתנו באמת יורדים לשורש העיניין?. הלא "זה רק גן" ו"ככה זה בנים".
לפני כמה שנים, במסגרת התכתבות במיילים בעבודה, מישהו ענה לי "תזיזי את התחת הקטן שלך ותתחילי לספק (את הלקוחות)". הבן של הבחור החמוד הזה התגייס לא מזמן. איזה מוסר אתם חושבים שהוא קיבל מאבא שלו?.

יש לי ילד בן שמונה וחצי וילדה בת 11 חודשים. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להקנות להם את הערכים שאני רוצה שיהיו להם. ועדיין, הפחד מהסיכוי שהם יגדלו וימצאו את עצמם בתוך כזו פרשייה משתק אותי. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? בטח בגילאים המבוגרים יותר, שבו הם מפסיקים לספר לנו דברים כי אנחנו "לא מבינים כלום", או שהם מתביישים כי נפלו קורבן למשהו מביש.

אז הסתובבתי עם בחילה וכאבי בטן. חרדות מכאן ועד לקפריסין ובחזרה דרך תאילנד. כשאני מנסה לברוח למציאות אחרת אני קוראת. הפעם בחרתי דווקא לצלול עוד יותר לנושא כי כל עוד נמשיך להזדעזע – אולי אולי נעשה משהו. אני לא רוצה לברוח מזה. אני לא רוצה שסיפור אחר יסיח את דעתי. אני רוצה לזכור להמשיך לחנך את הילדים שלי לערכים שאני גדלתי עליהם. נזכרתי שלפני כמה שנים קניתי את הספר "ארוחת הערב" של הרמן קוך. כנראה שבתת מודע הדחקתי את העיניין, כי עד עכשיו לא קראתי אותו. אז עכשיו זה הזמן.

פאול לומן ואישתו קלייר נפגשים עם אחיו סרג' ואישתו בבט לארוחת ערב. אחיו של פאול הוא פוליטיקאי שמתמודד בין היתר לראשות הממשלה, על כל המשתמע מכך. נראה שפאול ואישתו לא ששים ללכת לארוחה הזו ובכלל נראה שלפאול יש הרבה מירמור כלפי אחיו, כנראה גם הרבה קינאה. הם צריכים לדבר על הילדים. לפאול יש ילד אחד בן 15 בשם מישל ולסרג' בן באותו גיל בערך בשם ריק ועוד בן מאומץ בשם בו. הילדים חברים. הארוחה מתקדמת, עם תיאור של המנות וכל אוירת המסעדה הפלצנית שהרביעייה יושבת בה.

בין לבין הפרקים זזים קדימה ואחורה בזמן ואנחנו מגלים שהילדים היו מעורבים במשהו לא טוב. ממש לא טוב. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, לפחות חלק. איפה היו ניצנים לתקריות אלימות גם אצל ההורים, שהילדים היו עדים להן. יש לא מעט טוויסטים בסיפור. מצאתי את עצמי מתעבת את אחיו של פאול רק כי ככה פאול הציג אותו. מסתבר שפאול בעצמו לא טלית שכולה תכלת. הכל שאלה של השקפה, מסתבר. ומודעות.

מעבר לעיניין החינוך, עולה פה גם שאלת השאלות – כמה רחוק תלכו על מנת להגן על הילדים שלכם? מה הדבר "הנכון" לעשות במקרה כזה? למי מאמינים? זה משנה מי גרר את מי?.

אני לא רוצה להרוס לכם וליפול לספויילרים ולכן אני לא מספרת יותר מידי. יכולה רק להגיד שזה ספר חשוב. זה הספר הראשון של הרמן קוך שאני קוראת והבנתי שהמוטיב חוזר על עצמו (הורים שמגינים על הילדים שלהם). יכול להיות שאם הייתי קוראת עוד ספרים שלו אז הייתי מרגישה שונה ושזו רק חזרה של "עוד מאותו הדבר", אבל בגלל שזה הראשון – הזדעזעתי. תחברו לזה את החדשות של הזמן האחרון ותקבלו תמונה מטרידה מאוד.

סיימתי את הספר ביומיים. הפרקים קצרים וזורמים ולא יכולתי להניח אותו מהיד. אני כבר כמה ימים אחרי והוא ממשיך ללוות אותי.

תעשו טובה – תקראו. ותעשו חשבון נפש עם עצמכם ותחשבו טוב טוב מה אתם מעבירים לילדים שלכם ואיזה מין אנשים הייתם רוצים שהם יגדלו להיות. ותתנהגו בהתאם, גם אם אתם חושבים שהם לא רואים. הם רואים הכל.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אולי הייתה יורדת קואלה אם הייתי מרגישה שהסופר חוזר על עצמו)

פינת העטיפה:

על פניו העטיפה די טריוויאלית, אבל אני אוהבת אותה. יש בה משהו מסתורי. נכון, רואים שני אנשים יושבים אחד מול השני. את השולחן לא רואים וגם את הדמויות עצמן לא רואים, אלא רק את הרגליים. שפת הגוף גם היא מאוד נראית לעין – זה לא נראה נינוח, לפחות לא הצד הגברי. בחלק העליון רואים נברשת ענקית וזה מתאים לתיאור של המסעדה הפלצנית שבה יושבים הזוגות. אני אוהבת את העובדה ש"רק הנסתר על הגלוי" בכריכה.

ציטוטים:

"אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות – ובעיקר הזוגות האומללים – לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה."

הפוסט ארוחת הערב / הרמן קוך הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בבית הצמוד אליהם גר שכן לא סימפטי במיוחד – ישראל. בין דרור ובינו מתגלות מחלוקות מיד בהתחלה. ישראל טוען ששטח המדרכה שמול ביתו הוא שטח חניה פרטי שלו ואילו דרור טוען שהכל אפור והוא לא מבין מה הבעיה. מריבות טריטוריה מישהו?.
נראה שההתחלה שלהם קצת חורקת כשקורים עוד דברים לא נעימים – מישהו מחבל בתיבת הדואר שלהם, פותח מכסה של ביוב בחצר וגורם למכת ג'וקים ועוד כהנה וכהנה.
מצד שני נרקמות חברויות חדשות של אסנת ודרור עם עוד שני זוגות. דבר משמח, אך גם הוא מעלה תהיות וספקולציות לגבי העיסוקים שלהם ומערכות היחסים שלהם.

אסנת היא זו שמספרת לנו את רוב הסיפור, כך שאנחנו חשופים לכל המחשבות והחששות שלה. נראה שהרבה דברים עולים לפני השטח בגלל המתח שהמעבר מייצר – תהיות לגבי הנישואים, לגבי האינטימיות בינה ובן דרור, לגבי חינוך הבנות, מערכות היחסים עם החברים ועם השכנים ואפילו איזה אוכל צריך להכין לארוחת ערב.

זה אולי נשמע לכם משעמם, אבל זה כל כך לא. זה נדוש, אבל זה באמת הרגיש לי כמו "אנשים כמונו". או לפחות כמו שהיינו רוצים להיות. הביקורת מגיעה בין הפסקאות. ב"כמונו" אני מתכוונת למעמד בינוני פלוס, שעובד קשה, רוצה שיהיה לו בית, חולם על הימורים נדלני"ם, פלוס ילדים שעדיין במסגרות, שמתנשא על אנשים אחרים, אבל בפועל מתנהג בדיוק כמוהם. שמרכל על החברים שלו, שמפקפק בכולם, שחושב שהילדים שלו הכי מדהימים…אני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה.

מצד אחד, כשקראתי את הספר העברתי לעצמי בראש ביקורות על הדמויות ואז פתאום תפסתי את עצמי ו-וואלה, מה זה שונה ממני?. רציתי לקנות דירה בתל אביב לפני עשר שנים וכמובן לא היה לי כסף עבור זה, אז קנינו ברמת גן. ואז גם בא עלי שכן מתנכל. והתחילו המסגרות של הילדים, ואז מכירים חברים (שלרוב מתוודעים אליהם דרך הילדים), ותוהים לגביהם וחרושת שמועות…בקיצור – הרבה קווי דמיון. כשמסופר על זוג חברים של אסנת ודרור שלילדים שלהם קוראים תובל ושרף, מסופר בעצם על הילדה בגן של הגדול שלי שקראו לה זארה. כן, כמו החנות. האנשים האלה שאנחנו אוהבים להתנשא מעליהם.

אסנת מודעת לעצמה, היו רגעים שהיא נראתה לי פאתטית והיו רגעים שהתחשק לי לחבק אותה. נראה שתוך כדי היא מנסה לעבוד על עצמה ולשפר דברים. הייתה לי לפעמים ממש תחושה של "אחות לנשק".

דבר מעניין בכתיבה של ידלין – הדיאלוגים. אני לא יודעת אם זה כך גם בספרים הקודמים, כי זה הראשון שלה שאני קוראת, אך הדיאלוגים כתובים בגוף שלישי ולא בצורה 'המקובלת' של פתיחת ציטוט בגרשיים. אלא כמו שמספרים לחברה – הוא אמר…היא אמרה… ("הוא אמר לחמוטל, מה את אומרת על הבנות האלה, ואסנת תיקנה, נשים, ודרור שאל שוב, מה את אומרת על הנשים האלה, וחמוטל אמרה, מה אני אומרת מה, ואסנת אמרה, את יכולה להתאמץ טיפה יותר, אולי? לבנות משפט?" עמוד 24). בהתחלה זה היה לי ממש מוזר, אבל מהר מאוד התרגלתי לזה ואפילו זה זרם לי יותר. אולי בגלל שזה הרגיש לי כאילו מדברים איתי, ולא כאילו אני זבוב על הקיר.

יש כאן ביקורת, ללא ספק. היא הזדחלה אצלי לאט לאורך הקריאה. בהתחלה זה היה נראה כמו דאחקה על חשבון האנשים האלה, שגם הצחיקה אותי. ואז הבנתי שזו ביקורת, ואז הבנתי שאולי הביקורת היא גם עלי, על "אנשים כמונו".

זה לא נגמר בילדים כמובן. הספר מתעסק בנישואים, במערכות יחסים, בהורות, בנדל"ן וגם ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת.

אהבתי מאוד את הספר. במסווה של קלילות, הוא מצליח להגיע למקומות כואבים ורגישים ונכונים, שלא תמיד קל לדבר עליהם. זה לא קל לקבל ביקורת, השאלה איך היא נעשית. וכאן, לדעתי לפחות, היא נעשתה בצורה טובה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה שחורה ברובה ועליה איור של כלב מסוג דוגו ארגנטינו מביט למעלה, כשעל אפו יש כתר המולבש עליו כמו רסן. יש משמעות לכלב בסיפור וזו אחלה בחירה. גם הבחירה לצבוע בצהוב חזק לכתר וללמינציה הסלקטיבית עליו מעולה בעיני. זה החלק הכי בולט בעטיפה. האימג' הזה גם חוזר בחלק הפנימי של העטיפה, בסוף. מזכיר לך אותו בשנייה שאתה מסיים לקרוא את הספר. גורם לך להרהר בו שוב. אני חושבת שהעטיפה יפיפייה וכמובן שלא הפתיע אותי לגלות שאמון עליה יקיר הבלוג, אמרי זרטל.

ציטוטים:

"…ואסנת חשבה שהוא השאיר את ההומור בבית, ואולי אפילו לא בבית, אם חושבים על זה, אלא בארגזים, ארוז, עוד לא פרק אותו את תוך החיים החדשים."

"עכשיו לעגה פתאום לכל האקסיומות, פתוח זה יפה, לכל העקרונות העיצוביים, לאופנות שמתחזות לכתבי קודש, תחשבי על זה, כל הקיר חלון, תחשבי מה זה, ולעגה לכולם המצייתת לכולם. פתוח זה יפה? גם סגור זה יפה. סגור זה מהמם. פתוח זה יפה רק אם אין בחוץ כלום, רק עוד ועוד אנשים כמוך, חסידים של אותה הדת, דת הפרופיל הבלגי. קולה של מעצבת הפנים התנצל בדמיונה: אני עשיתי לכם את הבית הכי יפה שיכולתי לעשות. אני הנחתי שהאזור…את יודעת."

הפוסט אנשים כמונו / נעה ידלין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשאנחנו נהיות אימהות, אנחנו בעיקר נהיות עייפות. וזה תמיד נראה לנו כאילו זה רק אנחנו. מסביב יש אימהות מושלמות ומתוקתקות, שפותחות לך את הדלת באיפור מלא (ולא מרוח), בגזרה מדהימה (שבא לך למות) וריח של עוגיות בבית (ולא שרופות!). נשים לא תמיד מדברות על הצדדים הפחות נעימים באימהות, בזוגיות ובחיים בכלל. רביטל וילטזון – יעקבס מדברת ועוד איך. וזה כיף ממש!

פתאום את מרגישה שאת לא לבד בעולם, שיש עוד נשים באותו מצב בדיוק כמוך. ולא, זה ממש לא עושה אותך אמא רעה או בת זוג מחורבנת. זה פשוט עושה אותך אנושית (ולא ביונית כמו שאולי נוטים לחשוב).

את רביטל הכרתי בתקופה שהייתה לה פינה בתכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס. היא דיברה שם על הרבה דברים. היא ישבה שם על משבצת "הדתייה" הקלילה, והשיחות איתה נעו בין שמירת מסורת לאימהות וחינוך. הבחורה הזו מצחיקה לאללה.

הספר לפנינו הוא אוסף מהטורים שרביטל פרסמה במהלך הדרך. יש לה ארבעה ילדים, בן זוג, קריירה והיא מנסה גם לעשות פילאטיס. הטקסטים עצמם יכולים להיות על פעולה שנראית פשוטה למדי, כמו החלפת הארון מחורף לקיץ ולהיפך, ועדיין להיות עשירים, מצחיקים ואמיתיים כל כך.

אני אוהבת אנשים שלוקחים את הכל בקלילות ועל הדרך גם צוחקים על עצמם. בסופו של דבר, זו התרופה הכי טובה. כשקראתי את הטורים האלה לפעמים התרגשתי, לפעמים צחקתי, לפעמים התעצבתי אבל בעיקר היה לי כיף גדול.

בזכות המבנה של הספר, שמורכב מטקסטים שעומדים בפני עצמם, אין חובה לקרוא בבת אחת מכריכה לכריכה וגם אין שום חובה לשמור על סדר מסוים.
אפשר להגיד שהספר ידבר בעיקר לנשים, אבל ממש לא רק. אני חושבת שגברים שחיים לצד נשים, ימצאו הרבה משגרת היום שלהם שם ואולי אולי יבינו משהו חדש.
לי, אישית, האלמנט של המסורת היה מאוד מעניין. במיוחד שהוא מובא בצורה כזו נעימה, מצחיקה ולא מעיקה. אני באה ממשפחה אפיקורסית לגמרי ואין לי דבר וחצי דבר עם דת ועדיין, היה לי מאוד מעניין לקרוא איך המסורת משתלבת בתוך הגן חיות הזה שקוראים לו משפחה וזוגיות.

רביטל היא אושיית פייסבוק, היא סטנדאפיסטית, הטורים שלה פורסמו במגזין "מוצ"ש" של העיתון מקור ראשון, היא עורכת התוכן של סטימצקי, היא אמא לארבעה, היא רעיה, היא אישה והיא בעיקר בן אדם.

בקיצור – מומלץ בחום להעלאת המצב רוח.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – הקואלה אוהבת להיקרע מצחוק שניה לפני שהיא מתרסקת על המיטה. או נופלת מהעץ)

פינת העטיפה:

העטיפה פשוטה ומקסימה. האיורים של נועה קלנר מתארים אמא עייפה, עם כטס קפה ביד וארבעה ילדים משתוללים מסביבה. כבר אמרתי הזדהות?. שם הספר ממוקם באמצע, כאילו צועק עליך "תגידי כבר מה את רוצה לעזאזל!" וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהייתי צריכה. הבעיה היחידה שלי היא עם הצבע הורוד שנבחר כי הוא קצת מיילד את כל העסק (מקדימה ורוד בייבי ובחלק האחורי של הכריכה כחול בייבי), אבל זו כנראה רק אני.

ציטוטים:

"אקדים ואומר" אני חולה, חולה על הגננת של הבת שלי. ובכל זאת, המעבר מגן פרטי לגן מועצה ממ"ד עבר בצורה לא פשוטה על משפחתנו. זה התחיל בעיצוב המחודש של הבית" "אמא, תראי מה הבאתי," זורחת הילדה, ואיתה שלט כיעורי במיוחד של "קריאת שמע" עם איור ובו ילדה הישנה בבגדי השבת שלה. חמושה שלי. אין סיכוי שאני מורידה את הארנב המעוצב דמוי עץ שעלה לי כמו החיים ותולה את זה על הקיר. מבחינתי, נוכחותה של הלו קיטי זה הכי והיו-עיניך-רואות-את-מוריך.
אחר כך הוצבה בכניסה לבית – אתם מוכנים? – קופת צדקה. כלומר זה היה יותר בגודל של בית-דו-מפלסי צדקה מאשר קופה. חרף ניסיונותי להעלים את הבית של פיסטוק העשוי קליפות פיסטוק שכה מחמיא לשידת האגוז האמריקאי שלי, זו תמיד צצה בכל יום שישי מחדש, ובמבט נוגה ועקשנות של ילד הודי מנוזל שואלת, "ואן רופי"; כלומר, "אמא, יא בר קמצא, תני מטבע, כזה בצבע כסף, לא אלה הדקים". יש בבית חינוך לכלכלה נכונה, ללא ספק".

הפוסט תגידי מה את רוצה, מחשבות של אמא עייפה / רביטל ויטלזון – יעקבס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אומרים שכל פעם שנולד ילד, נולדת איתו גם אמא חרדתית. חשבתי שאני לא אהיה כזו, אבל רצה הגורל ואני כן. הייתי רוצה לעטוף אותו בפצפצים, כדי שלא יקרה לו כלום, הייתי רוצה ללוות אותו לכל מקום, כדי להיות שם ולסלק את המהמורות והקשיים, הייתי רוצה לשבת יחד איתו בגן ולדאוג שאף אחד משאר הזאטוטים לא פוגע, מעליב או סתם משליך קסילופון בכיוון הלא נכון. אבל אי אפשר. זאת אומרת, אפשר, אבל אני לא באמת רוצה להיות האמא *הזו*. אני גם לא חושבת שזה נכון. חלק מהעניין זה להכין אותם (וכן, גם אותנו) לחיים שעוד יבואו עליהם לטובה.

אנחנו רוצות לשחרר אותם, לתת להם לחוות ותמיד מקונן בליבנו הספק שמשהו רע יכול לקרות ולצלק את נפשם העדינה לעד. וזה מה שקרה כאן. אמא של שחר כל כך רצתה שיצא לטיול השנתי, שייהנה, שיצבור חוויות. היא ארזה לו תיק עם כל טוב והתרגשה בשבילו, אפילו שהיו לה חששות. רק שלגורל לפעמים יש תכוניות אחרות בשבילנו. שחר חווה חוויה מביכה ומאוד לא נעימה  וכשהוא חזר מהטיול, נכנס לחדר שלו ולא יצא ממנו כמה שנים.

שחר בכיתה ו' ואפשר היה להגדיר אותו עוד לפני זה כחריג בנוף הילדים האחרים בכיתתו. אחרי האירוע בטיול הוא הופך למתבודד של ממש ולא יוצא מחדרו שנים. הוא גר עם אמא שלו בקיבוץ, על יתרונותיו וחסרונותיו, ויש לו אבא חולמני ומשפחה לא הכי פשוטה גם ככה. צורכי הקיבוץ מתנגשים כל הזמן עם צורכי הפרט וכל משפחתו של שחר סובלת ממחסור באינטליגנציה רגשית. כששחר מחליט בסופו של דבר לצאת, הוא כבר לא אותו ילד בכיתה ו'. הוא כבר גבר צעיר. והוא כבר בגיל של לקחת החלטות בעצמו. אז הוא לוקח החלטה – לצאת לטיול נוסף. אני לא אספר לכם יותר מידי, אבל אני יכולה להגיד לכם שהוא נוסע רחוק.

הספר בנוי מפרקים קצרים, כשכל פרק מסופר מפיה של דמות אחרת וכך אנו מתוודעים לרגשות ולחרדות של כולם. הזמנים זזים קדימה ואחורה ובין הדמויות, אבל ההתמצאות קלה ומהר מאוד מבינים מי נגד מי.

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה ועשה לי קווץ' בלב. ואני אומרת את זה לחיוב.

זה ספר על אימהות ובנים, על משפחות, על רגשות, על החיים בקיבוץ ובעיקר על אומץ – האומץ לשחרר והאומץ לשחרר.

ממליצה בחום, היישר מתוך הקרביים שלי, שנשארו בחוץ אחרי הקריאה…

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כולכם יודעים כבר שאני בחורה שטחית שעטיפות של ספרים עושות לה את זה. הסיבה הראשונה שהרמתי את הספר הזה בחנות הספרים הייתה העטיפה המהממת שלו. זה גם לא הפתיע אותי, שכאשר הפכתי את הספר בחנות גיליתי שיקיר הבלוג, מר אמרי זרטל המוכשר אחראי לעטיפה הזו. אני מאוהבת כמעט בכל העטיפות שהבחור הכישרוני הזה מוציא תחת ידיו.  פה הכריכה מעוצבת כמו מחברת, כאשר בחלק התחתון. אנו רואים ציפור עומדת על ענף. וזהו. מינימליסטי ומקסים. אני די בטוחה שמדובר באדום החזה, אז הלכתי לספר הסימבולים לבדוק מה הוא מסמל וכך כתוב שם: "אדום החזה מסמל שירה, חיזור ואבהות. בנסורת האינדיאנית הוא מסמל את הבנת כוחה של הרוח הנושבת ואת מציאת שי הנשמה האישי. בתרבות הטווטונית הוא מקושר לתור ונחשב לציפור סופה. בנצרות הוא מסמל מוות ותחיה מחדש. על פי אגדה נוצרית, אדום החזה ניסה להוריד את כתר הקוצים מראשו של ישוע בשעה שהיה צלוב. הוא לא הצליח להסירו, אך חזו נוקב בקוץ תוך כדי הניסיון והחל לדמם, ומכאן, על פי האגדה, חזהו האדום" (סימבולים המילון המלא, רותי פישמן, הוצאת אסטרולוג, עמוד 41). לא יודעת אם זו הייתה הכוונה, אבל זה בהחלט מתאים.

ציטוטים:

"היו עוד דברים שלא עבדו ושבסופו של דבר הם היו מאוד בודדים אחד עם השני, הייתה ביניהם זרות רגשית וזה המקום האינטימי הכי עצוב שקשר יכול להגיע אליו".

"כשהבחוץ והבפנים מתערבבים, כשכל דבר מבחוץ יכול להיכנס פנימה, כשקשה לשים גבול בקו שבין שניהם, גבול עם מסננת, שמאפשר שהבחוץ ייכנס פנימה המשורה והבפנים יגדל מזה, ושמה שבפנים ינזל החוצה ושום דבר בחוץ לא ייהרס מזה. אני הורס את כל מי שנמצא לידי. אני כבר לא יודע מי אני, כל דבר מבחוץ משפיע עלי ברמה שאני כבר לא זוכר מי אני ואולי מעולם לא ידעתי".

"ואני מרגישה חמודה אחרי שהוא אומר את זה. ומזמן לא הרגשתי ככה. חמודה. מאז ששכחתי שההתאהבות יכולה להיות מאוד ילדותית. והזיכרון הזה אפילו מיישר לי קצת את הקמטים שכבר יש לי ליד העיניים. וגם קצת מבליט לי את החזה. ואני מאמינה לאיש הזה".

"אני לא צריכה, כבר הרבה שנים שאני עושה הכל בעצמי, מה אני כבר צריכה. אבל המחשבה על להיעזר נעימה מכדי שאני אוותר עליה, אז אני אומרת לו שאשמח לעזרתו".

"…ואני מתקשה לחבק אותה כי כל כך הרבה לא נאמר שאין לי מקום בידיים לחיבוק. אני אומר לה שאני הולך ומסתובב ויורד למטה במהירות. כועס על עצמי שלא אמרתי כלום, וששוב אני לא מצליח להגיד מה אני מרגיש, וכועס על אמא שלי, שזה ממנה, וגם יודע שהיא לא אשמה כי היא הבת של אמא שלה, שגם לא מצטיינת בלהגיד, ורואה איך השורשים שלי מסולסלים קשות במרחבי הזמן והתסביכים המשפחתיים, ורוצה לגזום בפראות את כל המארג המעייף הזה, ומתחיל להבין שאנשים לא באמת משתנים, הם רק לומדים איך להסוות טוב יותר את הפגמים".

"…אני באמת יכולה להתחיל לנסוע ולא לעצור, אבל כמה נתיבים ברשת החשיבה שלי מובילים אותי לנסוע לשם, אחורה, למקום הזה שאני לא מעיזה לבקר בו, ואני מוצאת את עצמי, בפעם הראשונה סופרת אותם, את כל הגברים ששכבתי איתם, גם את אלה שאני רוצה למחוק. אני מקווה שדני אף פעם לא ישאל אותי עם כמה גברים שכבתי לפניו, ומקווה שמישהו ימציא כבר את הסבון שיכול לנקות את כל הזיכרונות המלכלכים שנצרבו בגוף".

"למה אני לא יכולה לשלוח את עצמי לאיזה מקום ולהישאר כאן בנחת בלעדי".

הפוסט טיול שנתי / ענב שור-דיעי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא יכולה להתחיל לכתוב על הספר הזה בלי לספר איך ולמה הוא הגיע אלי. קראתי המלצה חמה של חברה שאני סומכת עליה ומעריכה את דעתה. פניתי לינון בפייסבוק, הצגתי את עצמי ושאלתי אם יש דרך לקבל את הספר ממנו. התחלנו להתכתב בפייסבוק וינון התגלה כבחור מקסים שחולק איתי הרבה נושאים משותפים. אחד מהם היא העובדה שאנחנו גרים ממש קרוב אחד לשני. אז זכיתי לכבוד שינון יביא לי את הספר בעצמו ועוד עם הקדשה. זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי, כי זה אומר שלא הגעתי לספר 'נקייה' לגמרי. מה גם שעברתי תהליך מוזר עם הספר הזה, שעדיין לא קרה לי אף פעם. בגלל הקלות הזו שבה יכולתי לפנות לינון, נוצר מצב שבמשך הקריאה יצא לי לשאול אותו שאלות, או כשלא הבנתי משהו, או שהתעצבנתי על משהו – פשוט כתבתי לו. אז עד כאן וידויים ועכשיו לספר עצמו.

תמר היא מרצה לצילום בת 38, היא אמא צעירה מזה שנה וחצי כמעט וקשה לה. קשה לה להיות אמא ובת זוג ולהצליח לעשות הכל כמו שצריך או כמו ש'אמור להיות'. תמר מוצאת יומנים אישיים של צלמת עבר בשם תמר (כן כן…זה מבלבל קצת הקטע הזה) ורד. תמר מחליטה לכתוב דוקטורט על היומנים ועל עבודות הצילום של תמר ורד. החלטה שהיא עוד תצטער עליה פה ושם. הדוקטורט הופך לסוג של רומן ותמר הופכת לסוג של אמא. כל הזמן היא שואלת את עצמה למה לא אמרו לה שזה כל כך קשה. האימהות, כמובן. זו שאלה שאני חושבת שכל אמא צעירה שואלת את עצמה. אני, אישית, נאלצתי להתמודד עם זה כבר בימים הראשונים אחרי הלידה בגלל עיניין ההנקה. כל הזמן דיברו איתי על כמה טבעי וקל זה להניק, אף אחד לרגע לא חשב להזהיר אותי שאולי זה בכלל לא כל כך פשוט. ובגלל שזה כל כך ברור שצריך להניק כי זה 'הכי בריא לתינוק' וזה מאוד טרנדי לעשות את הדברים הכי טבעיים, נכנסתי לכאלה תסבוכות בגלל שלא יכולתי להניק, שהייתי פשוט בטוחה שאני פוגעת בילד שלי באיזשהו אופן. גם תמר, אמנם בנושאים אחרים לגמרי, מוצאת את עצמה בתסבוכת. ואולי בגלל זה גם אני מצאתי את עצמי בתסבוכת איתה. רוב הזמן לא הבנתי אותה ולא הבנתי את הסיפור והתבלבלתי בין שתי התמריות, שהיו רגעים שחשבתי להתייאש.

מיותר לציין, שכל העינין הזה משפיע על הזוגיות של תמר ובועז, בן זוגה. היא בעצמה מרגישה שהיא נהיית בלתי נסבלת (אוי כל כך מוכר…), אבל לא ממש יכולה לשלוט בעצמה. היא כועסת כשהוא לא יכול לדבר איתה או חוזר מאוחר, מידי פעם מעלה שאלות על רומן שאולי הוא מנהל ובינתיים מפתחת אובססיה לתמר ורד ולעיתים חושבת שהן פשוט אותו בן אדם.

בנוסף, לתמר יש יחסי אהבה-שנאה עם החברות שלה, משהו שאני מאוד יכולה להזדהות איתו. רוב הזמו היא מרגישה שהיא משקיפה מין הצד (כמו לגבי שאר ההיבטים בחייה) ולא ממש קשורה אליהן.

בקיצור – באיזשהו מקום תמר היא השכנה מלמטה, הבחורה שפגשתי במכולת, תמר היא גם אני.

יש הרבה בדידות בספר הזה והרבה תסכול. אין ספק שבהורות וזוגיות ארוכת שנים יש הרבה סיפוק, אבל יש גם רגעים ממש קשים. ומשקרת מי שאומרת שאין לה כאלה. אני שמה מנגד את הנשים האלה, מהפרוורים בארצות הברית, סטייל 'עקרות בית נואשות', שרק כאילו הכל מושלם אצלן, אלה שהכינו עוגיות, שיחקו עם הילדים, הכינו איתם שיעורי בית, עשו כביסה, הכינו ארוחת ערב ועדיין הסינר שלהן נקי, הציפורניים מושלמות והאיפור מחזיק. תסלחו לי על הצרפתית – חארטה. אין מצב. כנראה שמתחת  לכיור מסתתרת להקת פיליפיניות שעושה את הכל כשלא רואים.

טוב, התרחקתי מהעיקר והתחלתי לחפור…

זה ספר שנכנס אלי לאט לאט. בלי יותר מידי פומפוזיות, בלי איזו עלילה פסיכית או סיפור קורע לב. הוא מזדחל לאט פנימה ואותי, לפחות, השאיר בסוף עם איזו תחושה של ריקנות. סיימתי את הספר באחר צהריים של יום שישי. הייתי לבד בבית, נטולת בעל וילד והחלטתי לעשות אמבטיה. משהו שלא עשיתי כבר שנים. מילאתי לי מים, שמתי קצף ושקעתי לי עם הספר. ככה סיימתי אותו – באמבטיה. ואין סיום יותר מתאים מזה. זה לא היה מתוכנן ודווקא מאוד סימבולי מכמה סיבות – דבר ראשון, זה נתן לי זמן לשכב בשקט ולחשוב על הספר, דבר שני זה חיזק את תחושת הבדידות ודבר שלישי ואחרון – כל מה שהתחשק לי לעשות כשסיימתי את הספר זה לנער את תמר ולהגיד לה שהגיע הזמן שהיא תתאפס על עצמה ושתלך לעשות אמבטיה כדי להירגע.

באחת הסצנות הראשונות בספר מתוארת פגישת מחזור שתמר והחברות שלה הולכות אליה. לא הייתי אף פעם בפגישת מחזור, אבל יש משהו בפגישות האלה, שזה סוג של תעודת עניות של "מה עשית בחיים שלך בעשרות שנים שעברו". כאילו כולם בוחנים אותך, לראות מה השגת, אם נהיה ממך 'משהו', או מה שציפו שיהיה ממך. זה גם נראה כאילו כולם מנסים ליפות את המצב בפגישות האלה, שוב, כדי להוכיח לכולם שהצלחת. נראה שתמר לא מוצאת את עצמה בסיטואציה הזו. לא באמת מעניין אותה מה נהיה עם כולם והרכילות החדשה-ישנה לגבי מי עשה מה ועם מי. לא נראה שהיא עצמה מרגישה שהיא הצליחה – סך הכל היא די תקועה עם הדוקטורט הזה, היא די תקועה עם בעלה ועכשיו גם עם הבן שלה, שהיא אוהבת אהבת נפש, אבל קשה לה ואף אחד, כולל כל הנוכחים בפגישה, לא אמר לה שיהיה כל כך קשה לגדל אותו.

אין ספק שינון אדם משכיל, ששולט בשפה העברית, במיוחד בהרבה מילים גבוהות, לועזיות, מושגים בפילוסופיה, תאוריות, זוגיות, הורות וכמעט כל תרבות אפשרית (עם דגש על זו הגרמנית). היו רגעים שהיה נראה לי שהוא מנסה לעשות עלי רושם עם כל המילים הגבוהות האלה. בוא נגיד שזה היה או זה, או להרגיש שאני פשוט טיפשה שאני לא מכירה את המילים האלה…

ינון כותב יפה מאוד בתור אישה. זה מפתיע למצוא גבר שמודע ומכיר כל כך טוב את הרהורי ליבה של אם צעירה וטרייה. אתם יכולים לקרוא כאן על הבחירה שלו בדמות נשית.

לדעתי, זה ספר למיטבי קריאה. גם לי היה קשה איתו פה ושם. גם השפה גבוהה וגם צריך לא מעט מיומנויות על מנת לקרוא את תמר ותמר לסירוגין (למרות השוני בפונט, שבהחלט עוזר) והמעבר קדימה ואחורה בזמנים. אני לא בטוחה שכל אחד יצליח לקרוא אותו בקלילות.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי הוא גרם לי לחשוב וזה הרבה בימינו)

פינת העטיפה:

אני לא סגורה על העטיפה. אין ספק שהיא יפה לכשעצמה, אבל אני לא בטוחה שהיא עושה שירות טוב לספר. היא ישר זורקת למקומות של 'או, הנה עוד ספר על/בשביל אימהות' ואולי בדרך הוא מאבד קוראים בגלל זה. רואים סילואט של אמא המרימה תינוק אל על. בגלל העובדה שלא רואים את הפנים לא של הילד ולא של האם, זו יכולה להיות כל אחת. וזו באמת כל אחת מאתנו שיש לה ילדים ,אבל ברגע שבוחרים באימג' כזה אולי מרחיקים את הקוראים הגבריים מהספר. נכון שהספר מדבר בין היתר על הלבטים והקשיים שעולים מעצם ההורות, אבל לא רק ויש מצב שברגע שיש כזו עטיפה היא "מאכילה בכפית" את הצופה, שעדיין לא יודע מה טומן לו הספר.

ציטוטים:

"יצאנו מפגישת המחזור בשלוש וחצי לפנות בוקר. חלק מהאנשים עוד נשארו שם, נועצים ציפורניים מותשות בכורסאות בסלון ביתם של רותי וישראל במושב מעלה דגן, נאחזים בשולחנות בכל כוחותיהם, קושרים את עצמם בעבותות לעבר שאף פעם לא היה קיים, העיקר להימלט, לפחות לרגע נוסף, מהווה שכבר מזמן אינו מבטיח דבר. רובם נשואים, או היו נשואים, לפחות פעם אחת. נישואים מתוצרת איקאה. רובם, כמוני, כבר הורים לילדים קטנים בהרכבה עצמית".

"בבוקר אחד, כשהקצתי מתוך חלומות טרופים, ראיתי את עצמי והנה נהפכתי לסוס הזקן מספרו של דיקנס. אני נשארת רתומה למרכבה כדי לא ליפול מהרגליים. בניגוד לסוסים, אימהות אינן מוצאות מהשירות".

"כל בני הזוג שהיו לי העדיפו את הקיץ על פני החורף. בניגוד אלי. אני זקוקה לגשם כדי שישטוף את הפיח שמצטבר בי. אני מוכרחה לפנות מקום לפיח חדש".

"הזמן הנכון לעשות ילדים משול לחתול של שרדינגר, גם חי וגם מת. תוציאו אותו מהקופסה ותגלו שהאימהות היא סופרפוזיציה. תיאור קוונטי של המציאות אינו יכול להיחשב שלם כל עוד אין ילדים בתמונה. אחר כך כבר מאוחר מדי, יותר מדי משתנים חבויים." בועז מצא את הציטוט הזה באתר של אימהות חובבות פיזיקה ותלה אותו על המקרר. אני לא בטוחה שהוא מבין מה הוא אומר. אני מעדיפה ביולוגיה על פיזיקה".

"האימהות היא מחלה חשוכת מרפא או במילים אחרות קונדיטוריה. הייאוש צומח בבטן, בין הרחם לשחלות, כמו צמר גפן".

"יצור מוזר הוא האדם, נפשו עוקבת אחריו כמו צל, זוגיות מוזרה שכל מטרתה להאיר באור חזק יותר את בדידותו של היחיד".

הפוסט עלילות פרומות / ינון ניר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.