מבחינתי אפשר היה לעצור כאן, כי זה בדיוק מה שאני אוהבת. אבל אני משתדלת להיות מהממת, אז אם עוד היה לכן ספק להלן סקירה מלאה:

אמה גלדסטון היא בתו של כומר שנזרקה מביתה בגיל צעיר והגיעה ללונדון, היא עובדת כתופרת וחיה בצניעות. היא מגיעה לביתו של הדוכס אשבורי על מנת לגבות תשלום שהיא חושבת שמגיע לה ממנו עבור עבודה על שמלה שלא נדרשה.
הדוכס אשבורי חזר מקרב ווטרלו כשחצי גופו וחצי מפניו מכוסים בצלקות עמוקות. הצלקות לא נשארות רק על פני השטח החיצוני, אלא נכנסות עמוק פנימה, לליבו. הוא בטוח שהוא מפלצת, שאי אפשר לאהוב אותו, לחשוק בו ובאופן כללי לרצות בקרבתו.
העלמה גלדסטון לא נרתעת מפניו. היא עומדת על שלה ועל מה שמגיע לה. היא צריכה את הכסף, ואילו הדוכס צריך יורש (אחרת כל הונו יעבור לדודן נתעב). הוא מציע לה נישואי נוחות, שיסתכמו בביקורים ליליים שיניבו את היורש ולא שום דבר מעבר לזה. לא נשיקות, לא אורות, לא להיראות יחד בחוץ וחלילה לא להתאהב. זה לא חלק מהתוכנית. אמה מצידה, תזכה למעמד של דוכסית ובבית בכפר.
העסקה יוצאת לפועל. אבל כולנו יודעים מה קורה כשמתעסקים עם עניינים שבלב…

אמה היא גיבורה נפלאה – חזקה, צינית, חריפה ואחת שעומדת על שלה, גם אם זה מנוגד למה שהסכימה לו. הדוכס מנסה להחביא את הפגיעות שלו על ידי כך שמרחיק ממנו כל בריה אפשרית. הוא בכוח מנסה לא להיות נחמד (אמה לא ממש קונה את זה לאורך זמן). בין השניים נזרקים חילופי דברים עוקצניים, בשפה עשירה (ותודה לענבל שגיב נקדימון על תרגום נפלא, המעביר את התקופה היטב) ומתובלת בקללות שייקספיריות משעשעות.

לעניין הארוטיקה בספר – כן, יש ארוטיקה בספר והיא לוהטת. לא ספרתי בדיוק כמה סצנות כאלה יש, אבל חשוב להבין שלסקס כאן יש תפקיד הרבה יותר עמוק מ"סתם" משיכה. הדוכס לא מסוגל שיסתכלו עליו, שלא לומר ייגעו בו. הוא נכווה גם פיזית על ידי האש וגם נפשית כשנדחה בעבר מהמין היפה. לסקס יש חלק בהחלמה שלו, ולכן קשה להתייחס לזה כאקט מיני ותו לא.

הספר נקרא במהירות, הפרקים לא ארוכים ואם החיים לא היו מפריעים לי, אני מניחה שהייתי מסיימת אותו תוך כמה שעות. זה ספר feel good אולטימטיבי. אל תחפשו יותר מדי הגיון, פשוט תיהנו מהרגע.
ממליצה בחום. זה ספר שיעשה לכם נעים בלב, יצחיק וירגש אתכן.

קראתי את הספר כעותק דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – כאן תוכלו לקרוא פרק ראשון

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה נפלאה והרבה יותר מוצלחת מהמקור (על אף שקצת הוצפנו בכריכות עם נשים מהגב). לפי מה שהבנתי זהו ציור (קראתי עותק דיגיטלי, אז לא יכולתי לבדוק לעומק) ברמת ריאליזם מהממת. השמלה האדומה מתבקשת ויש לה חלק חשוב בעלילה. העטיפה המקורית פשוט לא דיברה אלי. כנראה שגם לא הייתי מרימה את הספר מהמדף. בגרסה הזו הכול מקבל חיוּת חדשה וחמימה.

ציטוטים:

"הוא הזדקף וזקר גבה בעוקצנות. מזל שעדיין נותרה לו גבה אחת שלמה. מה הטעם להיות דוכס אם אינך יכול לזקור גבה בעוקצנות?"

"התאהבות היא עניין מסוכן. הוא חייב לשים לזה סוף, עכשיו. אם יניח לה לחדור לתוכו, הגורל ודאי יצחק בפניו. הלב השוכן בחזהו יתפוצץ לרסיסים, והוא יהיה הרוס מבפנים כפי שהיה מבחוץ"

הפוסט עסקת הדוכסית / טסה דר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

על וילקי קולינס שמעתי לראשונה כשאבא שלי, קורא מתח מושבע, סיפר לי שקרא את 'האישה בלבן'. אני עצמי עדיין לא קראתי וברגע שסיימתי את הנובלה הזו, רצתי לסמן אותו והוא הורד אחר כבוד לספרייה הדיגיטלית שלי.

הסיפור נפתח עם ג'נטלמן אנגלי בשם פרסי פיירבנק. פרסי ואשתו הצרפתייה נקלעים לכפר כלשהו באנגליה בגלל שאחד הסוסים עליו רכבו נקע את רגלו והיה זקוק לטיפול. הם מחפשים סייס כי לא יכולים להמשיך את מסעם (המאה ה-19 כבר אמרנו?). הם מגיעים לפונדק ומוצאים בו סייס המצוי בשינה עמוקה ומסויטת. הסייס מסקרן את אשתו של פרסי ולבסוף מספר להם את סיפורו.

העלילה השנייה מובאת מפיו של הסייס – פרנסיס רייבן. מסתבר שאחת לשנה, ביום ההולדת שלו, באותה שעה בדיוק, מגיעה אליו בחלומות אישה מסתורית בלבן (אולי לאדון קולינס יש משהו עם נשים בלבן?!) ומנסה לרצוח אותו. כבר לא ברור מה חלום ומה המציאות (גם לנו כקוראים). אנחנו נחשפים לרקע הקודם לחלומות – לא ידוע מאין הגיעה האישה ומי זו, אך פרנסיס נשבה בקסמה ועל אף כל הנורות האדומות והאזהרות – הוא מתפתה אליה.

העלילה השלישית חוזרת לנקודת מבטו של פרסי פיירבנק והעלילה האחרונה מובאת מפיו של הסייס הראשי בביתם של פרסי פיירבנק ואשתו.

הספר מתאר היטב את התקופה שבה נכתב – הכפרים, הכרכרות, הדרכים הרעועות, פונדקים ויערות. אפילו הנרות כמקור אור לילי. לרגע נזרקתי 150 שנים אחורה וזה רק הוסיף לאווירה.

כל הסיפור אפוף מסתורין ומתח ולא ברור מה אמיתי ומה לא. הנובלה הזו מוכיחה שאפשר לייצר אחלה מתח במעט מאוד עמודים. לפעמים לא צריך ספר עב כרס כדי לבנות מתח, אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך. זה בא בזמן ממש טוב, שבו קשה לי להתרכז וספרים קטנים או פרקים קצרים, ממש עושים איתי חסד.

מומלץ בחום – שעה שעתיים של קריאה תקופתית ומותחת, עם תרגום מופלא.

את הספר ניתן למצוא באתר של מקום לשירה

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה פשוט מושלמת בעיני. זהו ציור בשם – From the Earth to the Moon direct in ninety-seven hours and twenty minutes, and a trip round it (1874) , גם הוא מהמאה ה-19. אין לי מושג איך מצאו אותו, אבל הוא מתאים בצורה מושלמת. רואים דמות של אישה, כשראשה הוא כביכול הירח, מכוסה דוגמת פרחים (בניגוד למכתשים שאנחנו מכירים). היא מעופפת מעל לעננים ומסביבה כוכבים. מאוד ויקטוריאני והולם את התקופה ואת האוירה הכללית בספר.

הפוסט אשת החלום / וילקי קולינס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז באיחור של השד-יודע-כמה שנים ניגשתי ל"פרויקט" עלובי החיים. לא ברור למה לא קראתי אותו עד עכשיו (אפילו לא ראיתי מחזמר, הצגה או סרט). אולי זה היה עובי הספר (בכל זאת, 667 עמודים, וזו עוד הגירסה המקוצרת!) ואולי הפחד מלקרוא קלאסיקה, שתמיד מתעורר בי כשאני ניגשת לספרים בעלי חשיבות היסטורית והשפעה כזו או אחרת. תהא הסיבה אשר תהא – כשסיימתי את הדף האחרון מקץ שלושה שבועות הצטערתי על איחור האופנתי שדפקתי. איזה ספר!

מה בכלל אני עוד יכולה לכתוב שלא נכתב על הספר המעלף הזה??

לטובת שאר המאחרים, המהססים וסתם אלה שמתרחקים ממנו בגלל שהיו צריכים לעשות עליו איזו עבודה בבית הספר (ובסוף העתיקו את העבודה בלי לקרוא, כמו שאני לפעמים עשיתי…), אני אספר קצת על העלילה-

התקופה היא המחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הסיפור עוקב אחרי ז'ן ולז'אן, נער עני מעיר קטנה, שהורשע בגניבת לחם פשוטה על מנת להאכיל אחייניו. הוא נשלח לכלא והעונש הקשה ביחס לפשע מעורר בו כעס רב. הוא מנסה לברוח כמה פעמים וכל ניסיון שכזה מאריך את זמן המאסר יותר ויותר עד שהוא מוצא את עצמו מחוץ לכלא רק כעבור 19 שנים ועם תעודת מסע צהובה המעידה על היותו אסיר לשעבר. אף אחד לא מוכן למכור לו אוכל ובטח שלא לארח אותו ללינה, אפילו בתשלום, למעט איש דת, הגמון, שפתח את דלתו בפניו. ז'ן ולז'אן, עדיין מלא כעס, ולמרות הכנסת האורחים גונב מאותו איש כמה כלי כסף. הוא נתפס אבל כנגד כל הציפיות ההגמון לא משתף פעולה עם המשטרה ועוזר לשחררו בטענה שנתן לו את כלי הכסף מתנה. על הדרך, הוא מזכיר לו שינצל את הכסף למטרה טובה ולחזרה לדרך הישר. ז'ן ולז'אן מחליט לנסות לתקן את דרכיו, משנה את שמו ובזהות בדויה מקים מפעל מצליח ואפילו הופך להיות ראש העיר בזכות תרומתו לפיתוח האיזור כולו. מכאן והלאה יש עוד רצף של אירועים ודמויות, שכן עברו ממשיך לרדוף אותו בדמות איש משטרה בשם ז'אבר, שפשוט לא מוכן להניח לו עד שישים עליו את ידיו ויזרוק אותו למקום שממנו בא. זה אולי נשמע כאילו סיפרתי לכם הרבה, אבל מדובר רק בעשרות העמודים הראשונים של הספר… הרבה דברים קורים והרבה דמויות באות והולכות ומתפתחות וגדלות ומתבגרות. כל פעם שאלתי את עצמי – מה עוד יכול כבר לקרות כאן? אז התשובה היא – הרבה.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל אחד מהם מתרכז בדמות או באירוע אשר קשורים באופן ישיר לז'ן ולז'אן. הסיפור עצמו נמשך בעצם עשרות שנים ואנחנו זוכים ל"גדול" עם הדמויות ועם הגיבור עצמו.

יש המון ביקורת בספר על החברה ועל מערכת החוק בעיקר. מצד אחד – הגאולה הגיעה דווקא מכיוון הדת, בדמות ההגמון שפתח בפני ז'ן ולז'אן את דלתו, הציל אותו מהרשעה נוספת ואף נתן לו כלי כסף על מנת שיוכל לחזור למוטב. ומצד שני – מערכת החוק שלא מוכנה להרפות מפושעים, אפילו אם יישרו את דרכם. אפשר לומר שז'ן ולז'אן נכנס לכלא לא ממש כעבריין, בכל זאת – כיכר לחם אחת, אבל יצא מהכלא פושע. וגם אחרי שהצליח לעשות חיל, עדיין זרועו הארוכה של החוק, בדמותו של המפקח ז'אבר, פשוט לא מרפה ממנו. לא משנה כמה טוב ז'ן ולז'אן ימצא בתוכו, עדיין החוק ידכא את הכל. וכמובן החברה – העשירים מושחתים והעניים גרועים לא פחות וגם הם נוטים לשכוח מעשים טובים ולראות רק את הרע.

הספר הזה העביר אותי טלטלת רגשות. אני חושבת שבשלושת השבועות בו קראתי אותו הרגשתי כמעט כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, תסכול, כעס, חמלה, רחמים, אושר, אפילו בכיתי פעם אחת! ולכל אלו נוספה תחושת דריכות ומתח לגבי המשך העלילה. הרבה זמן לא נשאבתי ככה לתוך ספר.
אם שעות שינה לא היו מצרך כל כך יקר בימי קריאת הספר אני מניחה שהייתי נשארת ערה כל הלילה עד שהייתי מסיימת אותו. מצד שני – ככה התענוג הזה נמשך שלושה שבועות…

זה ספר קשה. התכנים בו לא פשוטים והעוני קורע לב. וזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הספר אמנם נכתב לפני 150 שנים אבל אפשר להמשיל אותו לימינו אנו בקלות (מישהו אמר צדק חברתי?). לעולם אין לדעת מה עוני שכזה יגרום לבן אדם לעשות. לא הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שמבין שאין לו אוכל לשים על השולחן עבור הילדים שלו, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול ועם הרצון "לעשות מעשה".

ההוצאה המחודשת הזו, שיצאה בשנת 2011, מלווה בהקדמה מאת המתרגם אביטל ענבר בה הוא כותב שהושמטו קטעים מסוימים מין התרגום המקורי וזאת על מנת שהספר יהיה קריא ומובן גם לבני הדור הצעיר. אני מודה שהגעתי לספר בחשש מהשפה שאני הולכת לפגוש והופתעתי לטובה מהקלות שבה זרם לי הספר. אז ככה שלי אישית, הגירסה הזו הייתה מושלמת. אני יודעת שירדו קטעים שלמים על מלחמת האזרחים ועל מערכות הביוב של צרפת למשל, ואני מודה שאין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד עם הפסקות של עשרות עמודים מהעלילה לטובת נושאים אלו.

אז למי שעוד לא הבין – אני ממליצה בחום גדול. הספר הזה קרע לי את הלב, גם מבחינת הרוע שיש בו אבל גם מבחינת הטוב שיש בו. זה ספר ללא גיל ולכן יתאים לכולם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה אני מודה שקצת התאכזבתי. אם זו הייתה המהדורה הראשונה של הספר בעברית אז אולי זה היה עובר מבחינתי, אבל בגלל שמדובר באמת ביצירת מופת, וגם אם עדיין יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם – בכל זאת זה ספר שהשאיר חותם והוא כבר חלק מההיסטוריה. הייתי מצפה אולי לכריכה קשה (שגם הייתה עושה את הספר כבד יותר, נכון, אבל מכבדת יותר את המעמד) ולמשהו עם קצת יותר מעוף. יכול להיות שאולי הייתי מוותרת על האימג', כמו שעשו בסדרת ספרי שרלוק הולמס, ובטוח שהייתי מגדילה בהרבה יותר את שמו של ויקטור הוגו, הוא עבד קשה מאוד בשביל זה.

ציטוטים:

"יש אנשים בעלי נשמה ההולכת לאחור, כסרטן, הנסוגה עוד ועוד לתוך החשכה, המתכסה ללא הרף בשחור".

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המַלח קורא לזה גאות; האשם קורא לזה נקיפות מצפון".

"אין ספק שהאדם מדבר אל עצמו, ואין יצור חושב שלא התנסה בכך. ורק במשמעות זאת יש להבין את המילים שאנחנו משתמשים בהן לרוב בפרק זה – הוא אמר, הוא צעק. האדם מדבר וצועק בתוך עצמו בלי להפר את הדממה כלפי חוץ. בתוכו מתחולל שאון רב. הכל מדבר חוץ מפיו. והמציאות הנפשית, אף שאיננה מוחשית, איננה ממשית פחות מכל מציאות אחרת".

"יהלומים מגלים רק במעמקי האדמה; את האמת מוצאים רק במצולות הנפש. נדמָה לו שלאחר הירידה למעמקים, השוטטות במצולות, הגיע סוף סוף לכלל אמת, גילה את אחד היהלומים הללו; אך המראה סנוור את עיניו".

"הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלולית, נגד הפלישה הגורלית של הצרכים והבושות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה נקשרת להם, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הם שדות קרב עם גיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אבל לפעמים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

"בכל התלאות התעודד ואף הומרץ על ידי כוח פנימיץ הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה".

"העוני הוא שמצמיח צמחי אנוש מעציבים שכאלה, יצורים בלי ילדוּת ובלי נעורים. בגיל חמש-עשרה הן נראות כבנות שתים-עשרה. בגיל שש-עשרה הן נראות כבנות עשרים. היום ילדות, מחר כבר נשים. דומה שהן עוברות את החיים בצעדי ענק כדי לסיים אותם מהר יותר".

"האהבה באה כמעט תמיד במקום המחשבה; האהבה היא שִכחה לוהטת של כל השאר. לשווא תדרשו מתשוקה להיות הגיונית".

הפוסט עלובי החיים / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סקרתי והמלצתי כאן בחום על כרך א' וגם על כרך ב' של סיפורי שרלוק הולמס והנה הגיע לו כרך ג'. מה אני אגיד לכם? אני מתמוגגת ממנו בכל פעם מחדש. מר הולמס היקר הוא פשוט ללכת על בטוח מבחינתי. זה כמו המנה החריפה בג'ירף או שניצל בקפה נואר – אין מצב שזה יתפספס איכשהו, בטוח שיהיה טעים…

גם הפעם לפנינו מבחר סיפורים קצרים (מקסימום 20 עמודים) שמתארים פרשות שונות ומשונות ופתרונות גאוניים. מה שיפה בהולמס הוא שגם אם כבר בתחילת הסיפור ניחשתי מי האשם, זה עדיין לא הפריע לי להמשיך לקרוא ולאט לאט לפזר את הערפל מעל התעלומה בעזרתו הנאמנה של הבלש הנודע ועוזרו הנאמן, ווטסון. כמו בספרים הקודמים, התיאורים התקופתיים של לונדון – הרחובות, האנשים, הלבוש, מאורות האופיום והגינונים – פשוט ממגנטים.

זו פשוט משוואה מנצחת מבחינתי – סיפורים קצרים, כמעט תמיד טובים, תעלומות מוזרות ומרתקות, ומתח במידה. למה "במידה"? כי אני יודעת שממש בקרוב יגיע הפתרון, ואני לא צריכה לחכות לעמוד 620 בספר כדי לגלות שהצולע שהופיע בפרק הראשון הוא רוצח פסיכוטי. בנוסף לכל אלה, הולמס מרשה לעצמו להריץ דאחקות על חשבון הסקוטלנד יארד ולא פעם מזכיר את אזלת ידם ומוסר לידם את הפושע, בלי לקחת קרדיט לעצמו. ממש ג'נטלמן לתפארת מדינת המלכה.

הספר מחולק לשני חלקים – "הקידה האחרונה" ו-"מפנקסו של שרלוק הולמס" ובחלק השני יש אפילו כמה סיפורים שנכתבו בגוף ראשון, על ידי שרלוק הולמס עצמו, ולא על ידי ווטסון כמו הרוב המוחלט של הסיפורים (ווטסון נעדר כל פעם מסיבה כזו או אחרת והולמס רואה לנכון להעלות על הכתב בעצמו תעלומות שנראות לו מעניינות וחבל שלא יבואו לתשומת לב הציבור). זה מעניין, כי אפשר לראות שיש שוני באופן הכתיבה בסיפורים האלו. אולי קונן דויל התעייף מלכתוב בצורה מסויימת והרגיש שהוא צריך קצת גיוון? זה הרי ידוע שקונן דויל רצה לא פעם הפסקה מעלילות הבלש, אך לזה היו כבר חיים משל עצמו וציבור הקוראים דרש עוד ועוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לכתוב (מה גם, שהדברים האחרים שכתב לא המריאו כמו זה).

לספר מצורפת אחרית דבר של  נועה מנהיים, "הבלש שלא היה וכן נברא", שהיא מרתקת לא פחות מהסיפורים עצמם. מנהיים מביאה סקירה מעניינת מאוד ומלאת אינפורמציה אודות התקופה, סיפורי בלשים וקונן דויל עצמו, שמסתבר כמאמין בספיריטוליזם, תקשור עם המתים ואי אלו כשפים (סביר להניח שאם היה יכול, היה הולמס מגחך למשמע הדברים האלה, כיוון שאיננו מאמין בדברים האלה כלל).

אז נכון, בעולם של היום הסיפורים של הולמס נראים כמעט תמימים והקלות היחסית שבה הוא מגיע לפתרון נראית ממרחק הזמן לא אמינה. אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת את הספרים האלה. במציאות של היום, כשסף הריגוש שלנו חוצה שיאים חדשים וקשה להביא לנו משהו שבאמת ירגש אותנו, או יזעזע אותנו, דווקא כאן יש מקום לאתנחתאות מבחינתי. אז תעשו לעצמכם טובה, תסגרו את הטלויזיה (גם ככה יש שם רק זוועות), תתנתקו רגע מהמחשב (אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה כמובן), שימו את הסמארט-פון בצד, תעשו לכם כוס ארל גריי ותתישבו באיזו כורסא עם הספר הזה. אני מבטיחה לכם כמה שעות של כיף.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להוסיף. העטיפה היא כמו שני הכרכים הקודמים בסדרה, אלא שהפעם היא בצבע תכלת. מדובר בכריכה קשה, כיאה לספר שמדבר על המאה ה-19 בלונדון. משום מה, הפעם נעדרה מהכריכה סימניית הבד שהוצמדה לשני הכרכים האחרים (תוספת מבורכת יש לציין), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בטעות ואולי רק חסרה בעותק שיש בידי…

ציטוטים:

"הגברת הדסון, סוכנת הבית של שרלוק הולמס, הייתה אישה למודת סבל. לא זו בלבד שלדירה בקומה הראשונה פלשו בכל שעות היממה טיפוסים מוזרים ובלתי רצויים, גם הדייר היוצא פן שלה הפגין בהרגלי חייו חוסר סדר ומוזרות שוודאי העמידו את סבלנותה למבחן קשה ביותר. רשלנותו הבלתי אפשרית, התמכרותו למוזיקה בשעות מוזרות, אימוני ירי האקדח בחדרו, ניסויי הכימיה המשונים והמדיפים לעתים קרובות ריח בלתי נעים ואווירת האלימות והסכנה ששררה סביבו – כל אלה הפכו אותו לדייר הגרוע ביותר בלונדון. עם זאת, שכר הדירה ששילם היה כיד המלך. אין לי ספק שבמחיר שהולמס שילם תמורת חדריו בשנים שבהן שהיתי במחיצתו היה ניתן לרכוש את הבית כולו".

"היה זה בשעה תשע בערב ב-2 באוגוסט, האוגוסט הנורא ביותר בתולדות העולם. בשל הדממה המעוררת יראה ותחושת הציפייה העמומה באוויר החם והמחניק היה אפשר לחשוב שקללת האל רובצת על היקום המושחת. השמש שקעה זה מכבר, אבל קרו אחת אדומה כדם עדיין נותרה מונחת כפצע פעור הרחק במערב. מעל זרחו הכוכבים בבהירות, מלמטה נצצו אורות הספינות במפרץ. שני הגרמנים המפורסמים עמדו ליד גדר האבן של שביל הגן, מאחוריהם הבית הארוך הנמוך על צריחיו המרובים. הם הביטו על רצועת החוף הרחבה לרגלי הצוק הלבן, שלפני ארבע שנים פון-בורק התמקם עליו, כאילו היה נשר תועה. שניהם עמדו כשראשיהם קרובים זה לזה ושוחחו בקולות נמוכים, אומרי סוד. מלמטה נראו קצות סיגריותיהם הבוערים כעיניים מעלות עשן של איזה בל זומם, המביט מתוך החשיכה".

הפוסט מפנקסו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ג' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זה לא נעים למצוא את עצמך יום אחד בלי כסף. וזה עוד יותר לא נעים כשאתה איש עסקים מוערך, שעושה נשפים שעולים הרבה ואתה בעל אות כבוד מהממשל. אפשר לומר – פאדיחה. וזה עוד יותר לא נעים שאישתך, שתחיה, ידעה כבר מההתחלה שיש מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם…

סזאר בירוטו הוא תמרוקן שבנה את עצמו מאפס. הוא הגיע מהעיירה טור לפריס כשמעט מאוד מטבעות בכיסו והצליח להתקדם לאט ובזהירות עד שהפך להיות תמרוקן מצליח, בעל חנות מכניסה והמצאות יחודיות לו בתחום. המקום הוא צרפת והתקופה היא תחילתה של המאה ה-19.

סזאר כבר הבטיח לעצמו מקום של כבוד בין מכובדי העיר, הוא גם זכה באות כבוד מהממשל לאחר שנפצע באחת המלחמות (והוא טורח לספר על זה בכל הזדמנות ב"עאלק" צניעות) ועדיין משום מה זה לא מספיק לו.

במקום לקנות את בית החווה ששנים הוא ואישתו קונסטאנס כבר מתכננים לקנות בכסף שהרוויח הוא מחליט לקחת חלק בעסקאות נדל"ן מפוקפקות, שחלקן בכלל מונע מנקמה בלי ידעתו. הספר מתחיל בזה שהוא מספר על תוכניותיו לאישתו והיא מצידה מתנגדת בכל תוקף, הוא אומר לה ש"זו תמיד הגישה שלה והיא תמיד הססנית". יש לה תחושה לא טובה, היא אומרת והיא צודקת (למה? למה לא מקשיבים לנו יותר?). העסק הולך מדחי אל דחי והספר מתאר את הדרדרותו האיטית והכואבת של סזאר אל עבר פשיטת הרגל הבלתי נמנעת. כשכל זה שלא באשמתו בכלל, מה שעושה את העסק הרבה יותר מתסכל.

בלזק מפליא לתאר את שלל הדמויות, שהן תמיד צבעוניות וססגוניות וגם את החברה הבורגנית שבעיר. בהתחלה היה לי קצת קשה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך שלל התיאורים, אבל ברגע שמתרגלים לשפה ולסגנון אפשר ממש להרגיש ברחובות פריס של אותה התקופה.

הסיפור מתנדנד הרבה בין אושר ועושר להתרוששות ודיכאון. תחילה מסופר כיצד הגיע התמרוקן כעני חדור מוטיבציה לעיר הגדולה, אט אט הוא מטפס במדרגות החברה (בדרך מכיר את אישתו ובתו, סזארין, נולדת), הוא הופך לאיש יחסית עמיד שמוקירים לו כבוד, ואז הוא מחליט לעשות נשף מנקר עיניים לחגוג את קבלת אות הכבוד, הוא מזמין את כל המי ומי של אותה התקופה, ואז באה הנפילה הגדולה.
תחילה כולם מדברים על הנשף ואיזה מדהים הוא היה, אבל לא מספיקים לעבור מספר ימים וכולם כבר מתלחששים מאחורי גבו של סזאר, מפני שאין לו את הכסף לשלם לכל אותם הספקים. אנשים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות עושים לו "ויברח" עם כספים שהוא השקיע והוא נותר חסר כל. פתאום הנשף הזה נראה כמו טעות מטופשת…

ייאמר לזכותו של בירוטו שהוא גומר אומר בליבו לשלם את כל החובות שלו עד הפרוטה האחרונה והוא עושה את זה עם הרבה כבוד. חשוב להבין את התקופה, וזה מתואר יפה מאוד על ידי בלזק – מי שמוכרז כפושט רגל בתקופה ההיא נחשב ממש לנחות. אפילו בירוטו עצמו מותח ביקורת בתחילת הספר על פושטי רגל למינהם. לפושטי הרגל אין מעמד של ממש באותה התקופה. אנו עדים לצדדים הלא כל כך נעימים אצל אנשים ובחברה הבורגנית של אז – הרבה תאוות בצע, נקמנות, בוגדנות, שמחה לאיד. יש מעט מאוד דמויות טובות ונדיבות בסיפור הזה.

לפי מה שקראתי על בלזק, הוא עצמו הכיר נושים מקרוב ועמד לא פעם על סף פשיטת רגל. קראתי שאפילו היה נוהג לברוח מדלתות אחוריות בתחפושת על מנת שלא יתפשו אותו… אז כנראה שיש בסיפור הזה קצת מהחיים של בלזק עצמו. גם הוא, כבירוטו, לא ידע תמיד לעשות את העסקים הנכונים.

הספר די ארוך וזו אולי המגרעה היחידה שלו, אבל זה נובע מהתיאורים הכל כך מפורטים לכל דמות ודמות, בין אם היא חיונית לעלילה ובין אם לא. מה שנקרא – אליה וקוץ בה. אותי, אישית, הסוף קצת הפתיע אבל על זה אני לא יכולה לספר לכם כדי לא להרוס.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הספר הוא ספר תקופתי והעטיפה היא תקופתית. אני רואים את פריז של המאה ה-19, על אנשיה, כירכרותיה והרחובות. אני אוהבת את הציורים האלה, בגוונים הפסטלים – זה ממקם אותי בתוך העלילה. אהבתי.

ציטוטים:

"מעולם לא חשבה על האתמול ולא על המחר. לדידה היה העתיד מנוחת צהריים וסוף החודש היה הנצח, אף כשהיה עליה לפרוע את חובותיה"

"מר מולינה היה איש קטן ומגוחך, בעל הכנסה שנתית, שכמוהו יש רק בפריס, כמו שחזזית מסוימת אינה צומחת אלא באיסלנד. השוואה זו נכונה אף יותר מפני שהאיש הזה היה בן כלאיים של עולם החי ועולם הצומח, כיצורים האלה הנובטים, פורחים ומתים על, בתוך או מתחת הקירות המסוידים של כל מיני בתים משונים ולא בריאים, שהם בוחרים להשתכן בהם".

"ההפסדים הידועים גבולותיהם מוגדים, אבל הבהלה אין לה גבולות".

"אילו הייתה האמת מגורשת מעל פני האדמה, היתה מפקידה את המילה האחרונה שלה בידי קופאי".

"הכבוד שלי הוא נסיכה שלעולם לא תפרע את מיטתו".

"הוא ישב בקורסה בפינת האח; ובפינה מנגד הייתה אישתו מסתכלת בו בתשומת לב, חיוך עדין על שפתיה, מסוג החיוכים המוכיחים כי הנשים קרובות יותר מין הגברים לטבעם של המלאכים, כי הן יודעות למזג חיבה ללא גבול עם חמלה אינסופית, וזה סוד השמור למלאכים בלבד – אלה המופיעים בחלומות שמזמנת ההשגחה העליונה לאדם רק לעיתים נדירות בחייו".

"השיכחה היא סוד קיומם הגדול של אנשים חזקים ויצירתיים; לשכוח כמו ששוכח הטבע, שאינו יודע עבר מה הוא, המתחיל בכל שעה מחדש את מסתורין ההתרבות הלא-נלאית".

הפוסט סזאר בירוטו / אונורה דה בלזק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי את הספר הזה. ידעתי שהוא נחשב קלאסיקה, וזכרתי שאמא שלי באה ואמרה "איזה כיף לך שזה מה שאת קוראת עכשיו, קראתי את כל הספרים שלו!" ואולי בגלל זה פחדתי לא ליהנות.
קראתי את הספר מיד אחרי שסיימתי את מלכוד 22, שכתוב בשפה "דיבורית" ופשוטה ולכן העמודים הראשונים היו לי טיפה קשים כי לא הייתי רגילה לכתיבה מנוסחת היטב שכזו עם ניחוח קצת "של פעם". אבל ברגע שהתרגלתי (זה ממש לא לקח הרבה זמן), פשוט לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

שתי דמויות המפתח בספר הן פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. השניים מתאהבים בעודם צעירים (פלורנטינו אריסה בן 18 ופרמינה דאסה בת 15) ומחליפים ביניהם מכתבי אהבה דרך מחבואים שונים ומשונים. מיותר לומר כי כאשר אביה של פרמינה דאסה מגלה את האהבה הבוערת הוא מעוניין לשים לזה סוף על מנת שביתו תתחתן עם מישהו "ראוי" יותר ממברקן בדואר לבוש שחורים (ולא בדיוק עשיר).
את דר` חובנאל אורבינו לעומת זאת, אביה של פרמינה דאסה אוהב מאוד והשידוך נעשה. פרמינה דאסה דוחה את פלורנטינו אריסה ומחזירה לו את כל המכתבים אך זה לא מפסיק לחשוב עליה גם בזמן ששנים רבות עוברות.
בזמן הזה הוא עושה הכל מתוך מחשבה עליה כחלק מהעתיד שלו (למשל הוא משפץ את הבית שהוא גר בו לפי מה שנראה לו שתאהב). הוא גם הופך למין רב-שגל שטוען שהוא שומר לה אמונים בזה שהוא לא מתאהב באף אחת מהנשים אותן הוא פוגש ולא מתחתן עם אף אחת מהן. הוא שומר את עצמו לה. עד כדי כך ששמועות כבר רצות בעיר לגבי נטיותיו של פלורנטינו אריסה.
גם פרמינה לא שוכחת לגמרי את אותו הבחור שחיזר אחריה בכזו להיטות, הוא תמיד "ברקע" של המחשבות שלה והיא נתקלת בו בכל מיני הזדמנויות ולעיתים חשה החמצה.
אני אהבתי את הכניסה לפרטים שאולי אנשים אחרים לא יאהבו. כל המניירות הקטנות שבחיי הנישואין של פרמינה דאסה ודר` אורבינו (הארוחות, הריחות והדברים הקטנים שמתגעגעים אליהם), ההתייחסות האלגנטית של פלורנטינו אריסה לכל אחת מנשותיו החולפות-נשארות.
אין ספק שיש אזכור של פדופיליה בספר בדמות אמריקה הקטנה (אחייניתו הרחוקה של פלורנטינו, בת 12 אם אינני טועה) אבל יש לזכור את התקופה שעליה הספר מדבר ובה הוא נכתב, שבה היה לגיטימי לשאת לאישה נערה בת 15-16. יש אנשים שיראו בזה משהו מטריד, אבל לדעתי זו ממש לא הייתה כוונת המשורר.
הנחישות של פלורנטינו אריסה פשוט מעוררת הערצה והולכת על הגבול הדק ליד אובססיביות ופתטיות ולא עוברת אותו (לדעתי בכל אופן).
מצאתי את עצמי שואלת אותו "עד מתי אתה מתכוון להמשיך עם זה?". הוא המשיך
זה גרם לי לחשוב הרבה על אהבה בין אנשים בוגרים, ואיך במרוצת השנים הדברים שאנחנו מחפשים משתנים ואיך אסור לוותר על מה שאתה חושב שמתאים לך, לא משנה בן כמה אתה.
הסיפור נמשך על פני יותר מחצי יובל אבל לי זה פשוט חלף עבר מהר כל כך. לרגע לא התעייפתי ולא יכולתי להניח אותו מהיד.
אהבתי.
מאוד מאוד מרגש.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"פלורנטינו אריסה הציץ בה בפליאה והלך אחריה בנשימה נעתקה, ופעמים אחדות נתקל בסליה של המשרתת, וזו נענתה בחיוך להצטדקויות שלו. והיא עברה סמוך לו עד שהריח את ריחה ולא מפני שלא היה אפשר לראותו לא ראתה אותו, אלא בשל הילוכה הגא. בעיניו שלו הייתה יפה כל כך ומושכת כל כך ושונה כל כך מבני אדם רגילים, עד שמוחו לא תפס איך זה אין איש מתבלבל כמוהו מנקישות הערמוניים של עקביה על אבני הרחוב, ולבו של איש אינו מתפרע במשב האנחות של אמרת שמלתה, ולמה זה אין איש יוצא מדעתו לתנועות צמתה, לרחיפת ידיה, לזהב צחוקה. אף לא תנועה אחת מתועותיה לא נעלמה מעיניו ולא רמיזה אחת על אופיה, אבל הוא לא העז לגשת אליה מחשש שמא יופר הקסם".

"שפות עליך לדעת כשאתה מוכר משהו," הייתה אומרת בצחוק לעגני, "אבל כשאתה קונה מבינים אותך יפה משום מה".

"…אבל הוסיף להחזיק באמונתו שבני אדם אינם נולדים פעם אחת וחסל ביום שילדתם אמם, אלא החיים כופים אותם ללדת את עצמם שוב ושוב".

"לא, אני לא עשיר," אמר " אני עני שיש לו כסף, ואין זה אותו הדבר".

"בר יודע מתי הוא מתחיל להזדקן, כי הוא מתחיל להידמות לאביו".

"אין לך אויב גדול לאהבה הסודית ממרכבה שממתינה בפתח".

"זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה".

"…אבל חוץ מהפעמים הנדירות האלה היה אחד מהם תמיד עייף יותר כשעלו על משכבם. היא הייתה מתעכבת בחדר האמבטיה, מגלגלת את הסיגריות שלה בניירות ריחניים, מעשנת לבדה, חוזרת לסורה באהבות הנחמה שלה כדרכה בימים שהייתה צעירה וחופשייה בביתה, גברת יחידה לגופה. עכשיו היה לה כאב ראש תמיד, או שהיה חם מידי תמיד, או שעשתה את עצמה ישנה או שהייתה לה וסת שוב, וסת תמיד, וסת התמיד. כל כך, עד שהדר. אורבינו העז לומר בשיעורר, רק כדי לפרוק מה שבליבו בלי לומר דברים מפורשים, שלאחר עשר שנות נישואין הנשים יש להן עד 3 פעמים בשבוע".

"בעיית החיים הציבוריים היא איך כובשים את הפחד;בעיית חיי הנישואין היא איך כובשים את השיעמום".

"…הגברים פורחים במין נעורים סתויים, הם מוסיפים הדרת-פנים בשערות השיבה הראשונות, הם נהיים שנונים ומפתים, ביחוד בעיני נשים צעירות, בזמן שנשיהם הקמלות אנוסות לאחוז בזרועם בחזקה כדי שלא למעוד על צילן שלהן, אבל לאחר שנים מעטות הבעלים מידרדרים פתאום במדרון התלול של זיקנה מבישה של גוף ונפש, ונשיהם הן שחוזרות לאיתנן ומוליכות אותם בזרועם כמוליכות קבצן עיוור, והן לוחשות להם על אזנם, כדי שלא לפגוע בגאוות הגברים שלהם, שישימו לב, יש פה שלוש מדרגות ולא שתיים, ויש שלולית באמצע הרחוב, והגוש הזה המוטל לרוחב המדרכה הוא קבצן מת, והן עוזרות להם לעבור בקושי אתץ הרחוב כאילו זה המעבר האחרון על הנחל האחרון של החיים."

"זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות".

"באותה שעה ידע פלורנטינו אריסה שהגיעה שעתה שלה גם היא לשאול את עצמה מתוך כבוד, מתוך גדולה, מתוך רצון שאין לכבשו לחיות, מה לעשות באהבה שנשארה בלי בעלים".

"אנחנו הגברים עבדים עלובים אנחנו לדעות הקדומות,"אמר לה פעם אחת. "כשאשה, לעומת זה, מחליטה לשכב עם גבר, אין גדר שלא תדלג עליה, אין מבצר שלא תמוטט, אין שיקול מוסרי שלא תהיה מוכנה לצפצף עליו – אין אלוהים שיוכל לה".

"בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואישה זקנים, למודי נסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודת התשוקה, למעלה מין הלצון האכזרי של האשליה ומין ההתבדות של האכזבה – למעלה מין האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות".

הפוסט אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.