אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשאנחנו נהיות אימהות, אנחנו בעיקר נהיות עייפות. וזה תמיד נראה לנו כאילו זה רק אנחנו. מסביב יש אימהות מושלמות ומתוקתקות, שפותחות לך את הדלת באיפור מלא (ולא מרוח), בגזרה מדהימה (שבא לך למות) וריח של עוגיות בבית (ולא שרופות!). נשים לא תמיד מדברות על הצדדים הפחות נעימים באימהות, בזוגיות ובחיים בכלל. רביטל וילטזון – יעקבס מדברת ועוד איך. וזה כיף ממש!

פתאום את מרגישה שאת לא לבד בעולם, שיש עוד נשים באותו מצב בדיוק כמוך. ולא, זה ממש לא עושה אותך אמא רעה או בת זוג מחורבנת. זה פשוט עושה אותך אנושית (ולא ביונית כמו שאולי נוטים לחשוב).

את רביטל הכרתי בתקופה שהייתה לה פינה בתכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס. היא דיברה שם על הרבה דברים. היא ישבה שם על משבצת "הדתייה" הקלילה, והשיחות איתה נעו בין שמירת מסורת לאימהות וחינוך. הבחורה הזו מצחיקה לאללה.

הספר לפנינו הוא אוסף מהטורים שרביטל פרסמה במהלך הדרך. יש לה ארבעה ילדים, בן זוג, קריירה והיא מנסה גם לעשות פילאטיס. הטקסטים עצמם יכולים להיות על פעולה שנראית פשוטה למדי, כמו החלפת הארון מחורף לקיץ ולהיפך, ועדיין להיות עשירים, מצחיקים ואמיתיים כל כך.

אני אוהבת אנשים שלוקחים את הכל בקלילות ועל הדרך גם צוחקים על עצמם. בסופו של דבר, זו התרופה הכי טובה. כשקראתי את הטורים האלה לפעמים התרגשתי, לפעמים צחקתי, לפעמים התעצבתי אבל בעיקר היה לי כיף גדול.

בזכות המבנה של הספר, שמורכב מטקסטים שעומדים בפני עצמם, אין חובה לקרוא בבת אחת מכריכה לכריכה וגם אין שום חובה לשמור על סדר מסוים.
אפשר להגיד שהספר ידבר בעיקר לנשים, אבל ממש לא רק. אני חושבת שגברים שחיים לצד נשים, ימצאו הרבה משגרת היום שלהם שם ואולי אולי יבינו משהו חדש.
לי, אישית, האלמנט של המסורת היה מאוד מעניין. במיוחד שהוא מובא בצורה כזו נעימה, מצחיקה ולא מעיקה. אני באה ממשפחה אפיקורסית לגמרי ואין לי דבר וחצי דבר עם דת ועדיין, היה לי מאוד מעניין לקרוא איך המסורת משתלבת בתוך הגן חיות הזה שקוראים לו משפחה וזוגיות.

רביטל היא אושיית פייסבוק, היא סטנדאפיסטית, הטורים שלה פורסמו במגזין "מוצ"ש" של העיתון מקור ראשון, היא עורכת התוכן של סטימצקי, היא אמא לארבעה, היא רעיה, היא אישה והיא בעיקר בן אדם.

בקיצור – מומלץ בחום להעלאת המצב רוח.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – הקואלה אוהבת להיקרע מצחוק שניה לפני שהיא מתרסקת על המיטה. או נופלת מהעץ)

פינת העטיפה:

העטיפה פשוטה ומקסימה. האיורים של נועה קלנר מתארים אמא עייפה, עם כטס קפה ביד וארבעה ילדים משתוללים מסביבה. כבר אמרתי הזדהות?. שם הספר ממוקם באמצע, כאילו צועק עליך "תגידי כבר מה את רוצה לעזאזל!" וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהייתי צריכה. הבעיה היחידה שלי היא עם הצבע הורוד שנבחר כי הוא קצת מיילד את כל העסק (מקדימה ורוד בייבי ובחלק האחורי של הכריכה כחול בייבי), אבל זו כנראה רק אני.

ציטוטים:

"אקדים ואומר" אני חולה, חולה על הגננת של הבת שלי. ובכל זאת, המעבר מגן פרטי לגן מועצה ממ"ד עבר בצורה לא פשוטה על משפחתנו. זה התחיל בעיצוב המחודש של הבית" "אמא, תראי מה הבאתי," זורחת הילדה, ואיתה שלט כיעורי במיוחד של "קריאת שמע" עם איור ובו ילדה הישנה בבגדי השבת שלה. חמושה שלי. אין סיכוי שאני מורידה את הארנב המעוצב דמוי עץ שעלה לי כמו החיים ותולה את זה על הקיר. מבחינתי, נוכחותה של הלו קיטי זה הכי והיו-עיניך-רואות-את-מוריך.
אחר כך הוצבה בכניסה לבית – אתם מוכנים? – קופת צדקה. כלומר זה היה יותר בגודל של בית-דו-מפלסי צדקה מאשר קופה. חרף ניסיונותי להעלים את הבית של פיסטוק העשוי קליפות פיסטוק שכה מחמיא לשידת האגוז האמריקאי שלי, זו תמיד צצה בכל יום שישי מחדש, ובמבט נוגה ועקשנות של ילד הודי מנוזל שואלת, "ואן רופי"; כלומר, "אמא, יא בר קמצא, תני מטבע, כזה בצבע כסף, לא אלה הדקים". יש בבית חינוך לכלכלה נכונה, ללא ספק".

הפוסט תגידי מה את רוצה, מחשבות של אמא עייפה / רביטל ויטלזון – יעקבס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.