במילה אחת – הזיה. זה מה שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה. עוד כשקראתי את הטקסט בגב הספר היה לי ברור שמדובר בספר מוזר, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. היו רגעים שבהם שפשפתי את העיניים כי כל הזמן הייתה לי מין תחושה מוזרה שאני בחלום. לא בטוח שמדובר בחלום טוב, אגב, אם לשפוט לפי הדמויות בספר. פשוט הזוי. זה הספר הראשון שאני קוראת של אופיר טושה גפלה, והבנתי שכל הספרים שלו כאלה, ועדיין – שום דבר לא באמת הכין אותי לסגנון כזה של ספר. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב עליו. איך כותבים על חלום?. בתחילת הספר היו לא מעט רגעים שחשבתי לנטוש. היה לי קשה. לא הצלחתי להתחבר ולא להבין מה לעזאזל קורה פה. בסופו של דבר, התסכול שלי התחבר לתסכול של אריק, גיבור הספר והמשכתי לקרוא.

מכירים את זה, שאתם פוגשים מישהו ואתם בטוחים שאתם מכירים אותו ופשוט לא מצליחים להיזכר מאיפה? זה יכול לחרפן. לפעמים נזכרים אחרי כמה דקות של שיחה וחקירה של שני הצדדים ולפעמים לא מוצאים את ההקשר ואז מממשיכים להסתובב עם התחושה הזו בראש, כי אתם פשוט בטוחים שנתקלתם באדם הזה בעבר. באיזה זיכרון רחוק. זה, פחות או יותר, מה שקורה לאריק. אריק עובד במעבדת מחשבים ויום אחד נכנס אליה גבר יפה תואר. אריק מרגיש כבר מההתחלה שהוא מכיר אותו, אבל לא זוכר מהיכן. התחושה הדדית, מסתבר, לשני הצדדים. אותו גבר, אלכס, לא כל כך יכול לעזור לאריק להיזכר מפני שהוא עצמו איבד את הזיכרון.

שני הגברים צוללים לתוך העבר שלהם במטרה לנסות להתיר את הסבך הזה, שקוראים לו זיכרון. אריק מנסה להבין מאיפה הוא מכיר את אלכס, ואלכס פשוט רוצה לזכור. משהו. לא משנה מה. ומקווה שדרך אריק יצליח להתחבר לזיכרונות שלו. על הדרך העבר מתגלה טיפין טיפין ובתוכו טראומות מודחקות. זה נגמר ברצח ובאשפוז בבית חולים לרוצחים שנקרא 'עשתונות'. בנוסף לכל זה, מתפשט ריח מנתה משונה ברחבי העיר ונגינת פסנתר חרישית נשמעת בכל מקום.

זה ספר  על זיכרון וזיכרון הוא דבר מאוד מתעתע, את זה יגיד לכם כל פסיכולוג. ככל שהזמן עובר אנחנו זוכרים דברים מסוימים ואת חלקם אנחנו מדחיקים. לפעמים אנחנו שומעים סיפורים, שהופכים לאט לאט לזיכרון שלנו, אפילו אם הם לא קרו באמת. זה ספר מתעתע. אני לא חושבת שהבנתי אותו עד הסוף. יש מצב שאני פשוט צריכה לקרוא אותו עוד פעם. היו רגעים שזה הזכיר לי את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", מין הזיה אחת גדולה של מישהו מסומם (לחלוטין זול ובריא יותר כשזה מגיע מספר). הלכתי לאיבוד במרחב הפרוע של אריק ואלכס.

נאבקתי עם הספר הזה. גם ככה קשה לי להתרכז ופה מסופרים במקביל כמה סיפורים, שרק לקראת הסוף מתחילים להבין איך הם מתקשרים, בזמן הווה ובזמן עבר, אחד לשני. אין פרקים מסודרים, רק הפרדה בין הסיפורים השונים בפסקאות וכוכביות. גיהינום עלי אדמות לאנשים כמוני. אבל אולי זו הייתה כוונת המשורר, להכניס את הקורא ל'מרחב הפרוע' הזה, שכבר לא ממש ברור מה קורה. כי זה בערך מה שקורה לאריק. אופיר הוא או גאון או מטורף. עוד לא החלטתי.

בקיצור, זה ספר לא פשוט לקריאה ולא כולם יתחברו לסגנון הזה, להתנדנדות הזו בין מציאות לחלום ובין זיכרון לשיכחה. הפריע לי שמשום מה לא הצלחתי להתחבר יותר מידי לדמויות. לא יודעת למה, אבל הרגשתי מין ריחוק מסוים מהן. בספרים שאני מאוד מתחברת לסיפור, אני מוצאת את עצמי ממש מזדהה עם דמות אחת לפחות. פה זה לא קרה לי עם אף אחת מהדמויות. חבל.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ללא ספק העטיפה יפיפייה וצריך להגיע לאמצע הספר בערך כדי להבין אותה. בהתחלה לא הבנתי איך היא קשורה, ועדיין ממש אהבתי אותה. היא נעימה, יפה, אסתטית והשרתה עלי מין רוגע כזה, שאפילו שלא התיישב עם הבלגן בספר – התאים לו מאוד. אני אהבתי.

ציטוטים:

"…חיוך קטנטן, כמעט רמז, תלוי בקצה, כמו תפר פרום, או בעצם, התחלה של פרימה, כאילו אם מישהו יצליח למשוך אותו החוצה, תתגלה הבעה שונה לגמרי מאחורי הפנים הרגועים".

"בכל בית במכבד את עצמו צריכה להיות ספרייה יפה. את יודעת שאני אוהב להסתכל על המדפים שלך. מבחינתי ספרים שלא קוראים בהם הם כמו אנשים זרים. כל עוד לא החלפת איתם מילה אין סיכוי שתתאכזבי. העטיפה שלהם, השם שלהם, מספיקים כדי לדמיין עולם ומלואו".

"תמיד שנאתי את הביטוי השחוק הזה "לקרוא אדם כספר פתוח". כאילו כל הספרים הפתוחים מובנים בקריאה ראשונה, כאילו הקורא פתח בעמוד הנכון, כאילו יש רק דרך אחת לקרוא".

"אם היה אפשר לייצר אנרגיה ממחשבות, אתה היית חתיכת גנרטור".

"…חלומות הם פח הזבל של המוח, ולנתח אותם זה כמו לפשפש באשפה".

"אני מבין שזה היתרון האמיתי בתהום בת עשרות השנים שנפערה בין ילדותי ובגרותי. התרדמת הארוכה הזאת, שכולה ריק מוחלט, פועלת לטובתי. אנשים חיים ברצף מתמיד, מתבגרים ללא הרף, עד שלרוב נדמה להם שילדותם היא ארץ נידחת, סיפור אגדה שמשלב תום ואכזריות ותו לא. כל כך הרבה זיכרונות צברו ברבות הימים, ומאחר שילדותם היא הפרק הקצר ביותר בחייהם, נדמה שבלית ברירה הם מדלגים עליה, וחושבים עליה רק בנסיבות מיוחדות. אני ישנתי עשרים שנה, והזמן שלקח לי להיזכר הוא תוצאה ישירה של יקיצתי האיטית. יש אנשים שמתקשים להתעורר מתרדמת לילה שנמשכת שעות אחדות. אני הלכתי לישון ילד והתעוררתי גבר".

הפוסט עשתונות / אופיר טושה גפלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.