אני בלגניסטית ברמה פסיכית. רק ככה אני מוצאת את הדברים שלי. תמיד כשאני מסדרת, או כשמישהו חלילה מסדר בשבילי (אל תתלהבו, זה כמעט ולא קורה), אני לא מוצאת אחר כך כלום. אם יש משהו שאני זוכרת מתקופת גיל ההתבגרות שלי, זה את אמא שלי מתחרפנת בכל פעם שהיא נכנסת לחדר שלי. ערימות של בגדים על הכיסא ועל הרצפה ומשפטים סטייל "בשביל מה השקענו בשולחן כזה יפה אם לא רואים אותו בכלל?". היום אני בת 38 ולא הרבה השתנה. אמנם אני כבר גרה בדירה משלי ואמא לילד משלי, אבל מטפחת בלגן מופתי. בחדר העבודה יש שני כיסאות ועליהם אחר כבוד – האנדרטה. הלא היא  ערימה של כל הבגדים שנלבשו במהלך השבוע, כולל אלו שחשבתי ללבוש והוחלט שלא. גם היום, כשאמא שלי באה לבקר, היא עדיין מעקמת את האף. אבל כיוון שכבר התייאשה לפני כמה עשורים, היא לא מעירה כלום. חבל על הזמן.

לאור כל זה שם הספר היה נראה לי קצת מאיים. מה לסדר עכשיו? אין לי כוח / זמן/ חם מידי/ קר מידי/ אני לא מרגישה טוב – מחק את המיותר. אבל למען האמת – אנשים שעושים סדר, ויותר מזה, אלו שאשכרה מתפרנסים מזה ואוהבים את זה – אני מעריצה אותם. לא רק שהם מסדרים את החפצים שלהם (ושומרים על זה ככה!) , הם עוד מסדרים חפצים של אנשים אחרים. כאלה שאין להם שום קשר רגשי אליהם ו/או הבנה מה הם בכלל. אז הסתקרנתי וקראתי ושרדתי לספר לכם.

סבתה של הגר נפטרה והיא צריכה עזרה במיון החפצים שהשאירה אחריה בדירתן המשותפת. היא פונה לשמרית, שמסדרת בתים של אנשים כמקצוע. הגר גרה בדירה עם סבתה לאחר שהוריה עברו לארצות הברית והיא החליטה להישאר בבית. סבתה, הניה, הייתה תופרת וכל הבית מלא בחפצים, בגדים ובדים. מעבר לזה, יש לה גם לא מעט בלגן בחיים שלה עצמה. היא עובדת במשרד אדריכלים אצל בוסית תובענית ובוא נודה על האמת – קצת ביצ'. יש בחור חמוד שמחזר אחריה ללא הפסקה, אבל היא נזהרת מזה.

אצל שמרית לעומת זאת, יש בלגן מסוג אחר. זה אוגוסט, והיא הבטיחה לעצמה לא לעבוד באוגוסט. יש לה ילדים שמבלגנים לה את הבית ושיפוצניק (העונה לשם חביב, באופן אירוני) שמלכלך לה את המקומות שעוד נשארו מסודרים. יש לה אמא פולניה חמוצה, שכל הזמן מקטרת ובטוחה שהיא או טו טו הולכת למות (היה לי ד'זה וו לא פעם). שמרית לא יודעת כמעט כלום על העבר של אמא שלה בפולין, או על אבא שלה. היא לא הכירה אותו. כל פעם שהיא מנסה לשאול את אמא שלה על זה, היא נתקלת בחומה בצורה ובעוד קיטורים.

הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן. בהווה – הפגישה והחברות הנרקמת בין הגר ושמרית והמסע שלהן בזיכרון דרך חפציה של הניה, חיה של הגר וגן החיות ששמרית מנסה להשתלט עליו בחייה שלה. ובעבר – החל משנות ה-30 בעיירה חלם שבפולין, כיצד גדלה הניה, הכירה את בעלה, שני ילדיה שנולדו, שאר משפחתה, כניסתם של הגרמנים לפולין והבריחה משם לרוסיה ובסופו של דבר לארץ.
הפרקים על העבר הם יותר ארוכים ויש להם הרבה יותר מקום. יש שם המון מה לספר וקורה הרבה. על משפחתה של הניה עוברות תלאות וזוועות, כולל פרידה מביתה התינוקת, פרידה מבעלה ועבודת פרך במחנה. כמו כן, בשלב מאוחר יותר – השנים הראשונות במדינת ישראל, תל אביב בצעירותה וההתאקלמות. (רק תחשבו על השינוי בטמפרטורה – מרוסיה הקפואה לתל אביב הלוהטת והלחה, אבל זה כמובן החלק השולי).

בהתחלה היה לי קשה. ציפיתי ליותר פרטים על הסידור של הבית, על חפציה הישנים של הניה. ראיתי בעיני רוחי פרקים, שלכל אחד מהם שם של חפץ ואז הסיפור שעומד מאחוריו. בסופו של דבר נשאבתי לסיפורה של הניה בעבר. אני עצמי דור שלישי לשואה. ההורים של אמא שלי, ילידי פולין בעצמם, עברו את השואה בנפרד ועלו ארצה. אף אחד מהם לא הרבה לדבר על זה הרבה ורוב בני משפחתם נספו. אז ככה שהנושא קרוב לליבי.
בחלק מהמקרים התזוזות קדימה ואחורה בזמן לא עברו אצלי חלק לגמרי. היו פעמים שרק אחרי פסקה או שתיים הבנתי על מי מדובר – אם על הגר, על שמרית או הניה.

כל הזמן חיכיתי לראות איך שני הסיפורים יתחברו בסופו של דבר ואכן, קיבלתי סוף מרגש.

מומלץ למי שהנושא קרוב אליו, רק אל תצפו שזה יגרום לכם לסדר את הבית. מקסימום ללכת לנבור אצל סבתא בארון בשביל בגדי וינטג' שחוזרים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה יש לי בעיה רצינית. אני לא אוהבת את הכריכה בכלל. אם הספר לא היה מגיע אלי בדואר, אני לא חושבת שהייתי מרימה אותו ליד בכלל בחנות. עד כדי כך הכריכה לא מדברת אלי. ברמה העקרונית לא הבנתי מה קשור האימג' בכלל – בחורה שיושבת על יד חלון ומביטה החוצה. זה נראה לי פשטני מידי. ואז ברמה הטכנית – זה ברור שמודבקות פה כמה תמונות אחת על השניה והמעברים בינהן נראים מאוד לעין. יכול להיות שאולי זו הייתה המטרה. אולי הכוונה הייתה ליצור תמונה חדשה מפיסות תמונות שונות? כמו לחבר לעצמך חיים מפיסות חיים של העבר?

הפוסט המסדרת / איילת ברוש הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בעקבות הקריאה והסקירה על ספרו המצוין עאידה (ובעזרתם האדיבה של מנדלי מוכר ספרים ברשת), נפל בחלקי הכבוד הגדול לארח את הסופר סמי מיכאל כאן אצלי בבלוג.

כמה פרטים יבשים על הסופר המיוחד הזה – הוא נולד בשם סלאח מנשה בבגדאד, בירת עירק. בזמן לימודיו התיכוניים היה ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית העיראקית שפעלה נגד הממשל ולמען זכויות אדם. בשנת 1948 יצא נגדו צו מאסר והוא חצה את הגבול לאיראן ושינה את שמו. בשנת 1949 הוא עלה לישראל, בין היתר מפחד שהשלטון האיראני יסגירו לשלטונות העיראקיים. תחילה התיישב ביפו ולאחר מכן עבר לחיפה בעקבות עבודה שהוצעה לו בעיתון "אל-איתיחד". בשנת 1974 פרסם את הרומן הראשון שלו "שוים ושוים יותר", העוסק בחיי העולים החדשים בשנות ה-50 בישראל. לאחר מכן כתב עוד ספרים רבים וזכה בפרסים מוערכים. ספריו תורגמו לשפות רבות ועובדו למחזות, לטלויזיה ולקולנוע. בשנת 2009 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, כהוקרה על מכלול יצירתו המשקפת את מגוון פניה של החברה הישראלית מתוך כבוד לאדם ולחירותו. (כל זה מויקיפדיה)

אז היו לי הרבה שאלות לשאול את סמי מיכאל, התלבטתי בעיניין כמה ימים טובים. אני לא מאמינה שהצלחתי למצוא משהו שלא שאלו אותו כבר קודם, אני מודה שאני גם לא מנוסה במיוחד בראיונות שכאלה וכל כך שמחתי על ההזדמנות, שההתרגשות די שיתקה אותי.

חילקתי את השאלות לשני נושאים – אחד, כמובן, בעקבות הקריאה שלי בעאידה ושאלות שעלו לי במהלך הקריאה, והנושא השני הוא התייחסותו של מיכאל לסוגיית המדיה הדיגיטלית בכל מה שקשור לקריאת ספרים.

תהנו!

שאלה: קראתי באינטרנט שהשם עאידה אינו תרגום של  עאידה, גיבורת האופרה של ורדי, שאליה יש התייחסות בספר, אלא בעצם ש(ואני מצטטת):

"המילה הערבית עאידה – עאידה זה התרגום, לא המקור, וכדאי להבין זאת לפני שקוראים. עאידה בערבית הוא שם של אישה שפירושו: המבקרת (מלשון ביקור ולא ביקורת) וגם "השבה", זאת שחוזרת. עאודה, שנגזר מאותו שורש, הוא "שיבה". כן, כמו בצירוף המלים המכובס והמאיים זכות-השיבה".
האם זה נכון ואם כן למה זה לא הוזכר בספר בשום מקום?

תשובה: "עאידה הוא שם ככל השמות, ולדעתי אין זה נחוץ לפרש שם של דמות כלשהי ביצירה ספרותית. בספריי אני לא מייחס חשיבות לשמות אלא לדמויות ולאישיותן, ללבטים שלהן ולמעשים שלהן. לגבי "זכות השיבה", אינני מבין מדוע הצירוף הזה מאיים. הלוא גם הציונות מבוססת על הצירוף "זכות השבות" במשמעות של זכות העם לשוב לארצו. ליד נהרייה יש ישוב ששמו שבי-ציון, כמוהו יש יישובים ורחובות רבים בישראל הקרויים בשמות הקשורים לרעיון השיבה".

שאלה: איך הצלחת ליצור קשר עם כל כך הרבה אנשים בעיראק?

תשובה: "הקשרים עם אנשים החיים בעיראק הם ישירים ועקיפים והם ארוכי שנים. אני בקשר עם עיראקים שגולים בנכר ואיתם אני נפגש במקומות שונים בעולם, ועם עיראקים החיים בעיראק שעם חלקם אני נפגש בכנסים שונים בחו"ל ועם חלקם אני בקשר באמצעים אלקטרוניים. הקשרים המסועפים הללו סייעו בידי להכיר דמויות רבות ולהתוודע למציאות היומיומית שהתפתחה בעיראק אחרי שעזבתי אותה. בתקופה שכתבתי את עאידה התנדבו עיראקים לצלם למעני מקומות שונים שהתעניינתי לדעת איך הם נראים בימים אלה. צילום ברחובות בגדאד בימים שכתבתי את הספר (בשנים 2006-2007) היה משימה הכרוכה באומץ לב, כי מי שנתפס מצלם ללא סיבה ברחובות לרוב נעצר ונכלא."

שאלה: האם זכי מייצג את החלק בך שרצה להישאר בעירק?

תשובה: "הרומן עאידה הוא רומן של אילו, מעין ניסיון לבדוק מה היה קורה אילו נשארתי בעיראק. זכי לא מייצג חלק מאישיותי, אבל דרכו ביקשתי לחדור לעולמו הסבוך של האינטלקטואל המשרת את הממסד ושיהיה אופיו של הממסד אשר יהיה. כשהצטרפתי למחתרת בעיראק היה ברור לי שלא יתפסו אותי חי. לא הייתי קונה את חיי במחיר גאוותי כאדם. הקשר של אינטלקטואלים ואנשי רוח עם הממסד קיים בעיראק ובישראל, כמו בכל מקום בעולם. תמיד מצער לראות אנשי רוח שמשרתים את הממסד ועוצמים את עיניהם אל מול עוולות רבות חברתיות ופוליטיות בתמורה להטבות שונות וכן למען קידום אישי בארצם ומחוצה לה."

שאלה: האם יש משהו מההתרחשויות בסיפור, שקרה באמת ומבוסס על חוויה אישית שלך?

תשובה: "אם יש משהו מההתרחשויות שמבוסס על סיפור אמיתי, זהו סיפור האהבה הנוגה בין זכי לבין נור."

שאלה: איך היה המעבר מעיתונות לספרות כתובה?

תשובה: "עסקתי בעיתונות לשם פרנסה ואני יוצר ספרות מתוך אהבה צרופה."

שאלה: לספרים שלך יש צד אוטוביוגרפי ורבים מהם מבוססים על החוויות שלך כילד ונער. איך ההרגשה להיחשף ככה וכמה היית אומר שאמיתי מתוך הסיפורים שלך וכמה המצאה?

תשובה: "אינני חושף ביצירתי הספרותית את כל אשר חוויתי בחיי. מכל מקום אני מקפיד שלא לפגוע בכתיבה שלי בשום דמות של אדם ממשית שהכרתי בעבר. היצירה האומנותית היא תערובת של זיכרונות מטושטשים והמצאות חדות."

שאלה: היית רוצה לחזור לביקור בעירק, במצב שהיא נמצאת היום, במידה והדבר היה אפשרי? אם כן לאן היית הולך לבקר?

תשובה: "אני לא טיפוס נוסטלגי. עיראק שהכרתי היטיבה עמי ועיצבה את אישיותי חרף כל הבעיות, אבל היא כבר איננה. עיראק השתנתה ללא הכר מאז שעזבתי אותה. אף על פי כן, אם היה מזדמן לי לבקר שם הייתי הולך לראות את הנהר שאהבתי, שידידיי אומרים לי שאף הוא השתנה לחלוטין."

שאלה: מה גישתך לגבי ספרים אלקטרוניים? אני קראתי את עאידה כספר אלקטרוני וזו הייתה הפעם הראשונה שלי במדיה כזו. האם יצא לך לקרוא ספרים בפורמט הזה? איך הייתה החוויה שלך?

תשובה: "לא יצא לי לקרוא ספר אלקטרוני. אפשר שאני סופר מהדור הישן, אבל איני נוטה להכתיב לדור הצעיר העדפות ואהבות שלי ולכן גם לא אכתיב להם איך לקרוא ספר. העיקר שימשיכו לקרוא בכל צורה שהיא. אהבת הקריאה בעיני אינה נופלת מהנאת הכתיבה. אבל לא יצא לי ליצור קשר כלשהו עם צג המחשב ועם מחשב בכלל. אני נהנה לכתוב בדיו על גיליונות נייר."

שאלה: האם יש עוד ספרים בתכנון והאם גם בהם תחשוב על האופציה האלקטרונית?

תשובה: "סופר תמיד כותב. בימים אלה אני כותב רומן שהרקע שלו הוא בגדאד וגם ספר ילדים על מים וגלגוליהם. אני מניח שספריי האחרים גם יפורסמו כספרים אלקטרוניים."

שאלה: לסיום, מה היית מאחל לעצמך לעתיד? ומה היית מאחל לקורא הישראלי?

תשובה:"אני מאחל לעצמי ליהנות מהיכולת לכתוב עוד ועוד ומאחל לקורא הישראלי ליהנות מספרות ולהמשיך לקרוא בכל צורה שנראית לו."

תודה גדולה וחמה לסמי מיכאל על שהסכים להתראיין ותודה לירון גולדשטיין ונמרוד לוי מ"מנדלי מוכר ספרים", שגרמו לכל זה לקרות. כן ירבו.

הפוסט הקואלה גאה לארח את סמי מיכאל לראיון קצר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.