מי מאתנו לא היה רוצה לעזוב את הכל (במיוחד כשהיינו יותר צעירים), לעבור לעיר אחרת לראות איך נצליח להסתדר בלי שקל?

יש את אותם אנשים שפשוט תפורים לזה – שיש להם יכולת מדהימה לרתום אנשים אחרים, שלא מכירים אותם בכלל, לעזור להם בלי לעשות יותר מידי. אנשים מאוד יפים, למשל, בין אם הם גברים או נשים, מצליחים להשיג הרבה בחיים בלי לעשות יותר מידי, מספיק להיות שרמנטי ולחייך מכל הלב.

מיכאל רוסט, צעיר בן 18, עוזב את בית הוריו ועיר ילדותו ועובר לווינה. הוא סקרן ורוצה לנסות ולטעם מהכל. וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת לבאמת כמעט הכל. הוא מפתח שיחה עם כל מי שנקרה בדרכו וכך הוא אפילו מקבל סכום כסף לא מבוטל, סתם ככה, בלי לעשות שום דבר. מיכאל הוא בחור שרמנטי ויפה תואר. הוא מפלרטט עם כל בחורה שהוא נתקל בה, לא משנה מה גילה או מה עיסוקה. זו יכולה להיות נערה צעירה בת 16 או אישה מבוגרת או זונה שפגש בקרן הרחוב. בדרך כלל הן מתעצבנות עליו ואיכשהו אחרי כמה דקות של שיחה פשוט נופלות בקסמו. הוא לא עובד והוא גם כנראה לא ממש צריך, כי הוא פשוט מוצא כל הזמן אנשים שמממנים אותו. מגדיל ועושה בחור בשם פיטר דין, שמיכאל נתקל בו ופותח אתו בשיחה, שנותן לו סכום כסף לא מבוטל בלי שיצטרך לתת לו שום דבר בתמורה.

בעזרת הכסף שקיבל רוסט מפיטר דין הוא שוכר חדר באזור טוב של העיר אצל בעלת בית בשם גרטרוד שטיפט. בעלה נמצאה הרבה בנסיעות עסקים ודי מהר מתפתח רומן בינה ובין רוסט. מיותר לציין שפער הגילאים ביניהם הוא גדול אבל זה לא מפריע לאף אחד מהם. למעשה, רוסט הרבה יותר קרוב בגיל לביתה של גרטרוד – ארנה, שהיא נערה בת 16. לרוסט אין כמובן שום סנטימנטים ובמקביל מתחיל רומן גם עם ארנה. אין לו סייגים כלשהם ואין לו בעיה לפגוע בשתיהן.

במקביל מתוארים חיי הלילה של וינה – זונות, סוחרים, אנשים מפוקפקים וביקוריו של רוסט בבר ביחד עם חבורת מקומיים, כל אחד והסיפור שלו.

הספר בעצם מתאר את המפגשים האקראיים של רוסט ואת החוויות שאלו מזמנים לו בין אם הן חוויות חברתיות, מיניות או אפילו אינטלקטואליות. בחוויות האלו הוא נזכר שני עשורים אחר כך כשהוא נמצא בפריז ושוב אינו יודע מה יהיה אתו בעתיד הקרוב.

פוגל כותב מקסים. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת. יש לו יכולת מדהימה לתיאורים של סיטואציות, של עיר ושל אנשים. לדוגמא בעמוד 127: "זוזי מרטין לא גרעה כל הזמן עיניה מקרל גריינר, עיני דג בולטות בפנים תפלים ומשעממים. לא יפה ולא מכוערת, בלי כל קסם ובלי מזג רוח מסוים; בהביטך עליה נתמעטה לך במחי אחד דמותם של החיים. הם נעשו צרים, מוגבלים, נטולי ערך וטעם. כל מה שדיברה ועשתה זוזי מרטין היה נעדר חשיבות, לא הסיטה את העניין הלאה אף כמלוא נימה. מצדה שוב לא היה אפשר לקוות לשום הפתעה, נידון היית להישאר עמה תמיד באותו מקום בלי לזוז, כטובע ברקק".

למרות שדמותו של רוסט עיצבנה אותי לא פעם ולא פעמיים מאוד נהניתי מהספר. גם זה סוג של גדולה של סופר מבחינתי – לגרום לדמות שתצליח להכעיס אותי ברמה כזו שאם היה רוסט עומד לפני סביר להניח שהיה מקבל ממני סטירה רצינית. סביר גם להניח, לפי ההכרות עם רוסט בספר – שמהר מאוד היה מפייס אותי… נהניתי מהספר ונהניתי מהאופן שבו פוגל מצליח להעביר את ההוויה של העיר התקופתית, התיאורים המקסימים של העיר ושל האנשים ואפילו שהשפה לא פשוטה, בהיותה ארכאית משהו, עדיין מדובר בחוויה.

בסוף הספר מובאת אחרית דבר מאת לילך נתנאל שמספרת על התגלגלות כתב היד הזה שהתגלה בדרך מקרה בארכיון "מכון גנזים" – מסמך מעניין לכשעצמו. parameters-article

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא גיבשתי לגמרי את דעתי על העטיפה עדיין. היו פעמים במהלך הקריאה שאהבתי אותה והיו פעמים שדווקא לא. היה נראה לי שלפעמים היא זורקת את העלילה לכיוון של הזנות, בגלל האימג' של הרגל הנתונה בגרבי רשת ונעל עקב. כשהיו קטעים בספר שרוסט נפגש ותיאר זונות – זה אכן התאים, אבל זה לא העיניין העיקרי בספר ואולי אנשים יחשבו ככה לפי התמונה. הצבע הכתום בולט מאוד וזה דווקא משחק לטובתו, זה מאוד מבליט אותו ליד הספרים האחרים.

ציטוטים:

"המיליון הראשון הוא הקשה ביותר. האחרים נגררים אחריו ככבשים אחרי המַשכּוּכִית".

האדם, יחיד הוא תמיד בצערו, בשעמומו, בשמחתו, ומכאן אותו בולמוס מנוסה מפני עצמו ויחידותו אל כל מה שתרצה, ועתים אפילו אל המוות. היסוד העיקרי באדם הוא הפחד, וכל התאמצותו היא להסיח ממנו את הדעת, להתחבא".

"שוב ראה לפניו את אִמו. עכשיו הריהי מין הסתם כבר מתכוננת לשכיבה. נצטייר לעיניו חדר המשכב המודע לו כל כך, על מיטות העץ הכבדות והנושנות. אִמו שהרהוריה נתונים בלי ספק לו בשעה זו, לבנה האוהב. הרהורים ערטילאיים בלב נחמץ, תלויים על בלימה, הואיל ואינה יודעת את מקומו, את צורת המסגרת שהוא נתון בה, בשביל לקושרם בה. זע בקרבו רגש חם אל אֵם זו, שאה בעליל על תנועותיה כבחזון, איך שהיא פושטת את שמלותיה, סותרת שערותיה, סורקתן וקובצתן לצומת זהבהב, פותחת אחר כך כהרגלה ספר לקרוא אגב שכיבה לפני הירדמה, ודמותו מבצבצת לה מתוך כל שורה ושורה, דמות בנָה שעזָבה, עש ששוב אין היא מבחינה את הכתוב. כך הוא גורלן של אימהות – העולם גוזל מהן את בניהן".

"החיים ניצבו לפניה כחומה גבוהה וחלקה שקשה לטפס עליה ולעוברה. עדיין הייתה צעירה מאוד, עדיין לא ידעה שמאחורי אותה חומה אין כלום, האָיִן המוחלט. לא ידעה שעתם החיים, העיקר, הוא החיפוש".

"גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם. כל ברייה סופה למות, כל הקיים סופו לבלות, ולאורה של ודאות זו נפסלים כל הערכים".

"צריך לחיות חיים יפים, עשירי תוכן," אמרה פרידל, "כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזִקנה, ליהנות מהם עוד פעם על פי הזיכרון. שאם לא כן, הזִקנה ריקה, שוממת למעמסה".

הפוסט רומן וינאי / דוד פוגל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מה אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר? אני חושבת שכל השבחים האפשריים הורעפו עליו. ובצדק. מי ששכנע אותי לקרוא אותו עכשיו (תודה מורי!) אמר שאחרי שאני אסיים לקרוא אני לא אבין איך זה שלא קראתי אותו עד עכשיו והוא צדק.

מוחמד המוסלמי, שמעדיף שתקראו לו מומו, הוא אחד מילדי הזונות הרבים בפריז. הוא גר עם עוד כמה ילדים שלהם גורל דומה אצל גברת רוזה, יהודייה ניצולת שואה וזונה לשעבר, בבניין בן שש קומות ברובע בלוויל. כל האיזור מאוכלס בזרים שנמצאים בתחתית הסולם הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית – יהודים, ערבים ושחורים. גברת רוזה נותנת מעין שירותי פנסיון לכל אותן זונות שלא יכולות לגדל את ילדיהן בגלל מה שנקרא "זכות האב" – אין להן בעצם שום זכות חוקית להחזיק בילד (בגלל המקצוע שלהן) אז הן מפקידות אותו למשמרת אצל אנשים כמו גברת רוזה.

הרומן מתאר את התבגרותו של מומו מהרגע שהושאר אצל רוזה, בגיל שלוש ועד לגיל ארבע עשרה, שבו מסתיים הסיפור. בין מומו לרוזה נרקמת מערכת יחסים טובה וקרובה, כך שאפילו כשהכסף עליו מפסיק להגיע, רוזה עדיין ממשיכה לטפל בו והוא בה.

הרובע מלא בסמים, זונות, סרסורים ועוד טיפוסים לא נעימים ובתוך כל זה גדל מומו. מדהים שבתוך הסיטואציה הזו הוא עדיין מצליח להישאר תמים ו"לא מושחת", אפילו כשהוא מדבר על רצונו להפוך לסרסור על מנת לפרנס את עצמו ואת גברת רוזה. מומו משחק כמה תפקידים בשביל רוזה – הוא הבן שלא היה לה, המאהב (הוא מביא לה פרחים ומתנות) וגם סועד אותה כאשר היא חולה.

הרומן מלא בקשת רחבה של דמויות ססגוניות – אדון חמיל, סוחר שטיחים ערבי, שמומו מעריץ אותו ורוצה להיות כמותו. חמיל מחזיק באופן קבוע את הספר "עלובי החיים" מתחת לידו וברורה ההשוואה, מפני שגם חמיל וגם מומו הם בעצמם סוג של "עלובי החיים". גברת לולה, הטרנסג'נדרית מלמטה, דר. כץ הרופא שמטפל ברוזה ועוד רבים.

מומו הוא פשוט ילד טוב. שאלתי את עצמי לא פעם במהלך הקריאה "איפה יש ילדים כאלה היום??", הוא רגיש, חכם ודואג לרוזה כאילו היא אימו ועושה כל מה שהוא יכול בשבילה. הוא מצליח לשמור על תמימות בתוך כל החטאים האלה שהוא חי בתוכם. הספר כתוב מנקודת מבטו, הוא המספר, והשפה עצמה נעה בין שפת רחוב לשפה קצת יותר גבוהה. וזה, אפשר להגיד, הקונפליקט של מומו. מצד אחד הוא ילד ומצד שני הוא מבוגר לכל דבר, שצריך לדאוג לעצמו ולרוזה.

זה מדהים, כי הספר הוא קצר, אבל מצליח להעביר קשת כל כך רחבה של רגשות. אני לא האמנתי שאני אצליח להזדהות כל כך עם דמויות בספר קצר כזה…

מומלץ מומלץ מומלץ! ועדיף מאוחר מאשר אף פעם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – איך התרגשתי!)

פינת העטיפה:

טוב, אני ממש לא אוהבת את העטיפה הזו ואני לא בטוחה למה. אני בדרך כלל לא אוהבת ששמים צילום מקרוב כל כך של דמות כי זה באיזשהו מקום מפריע לי לדמיין את הגיבור כמו שאני הייתי רוצה. זה חוסם קצת את הדימיון שהוא ערך מוסף אדיר כשקוראים ספר. בהתחלה זה היה נראה כמו צילום מתוך הסרט, אבל לאחר סריקה מדוקדקת של העטיפה הבנתי שזו תמונה מ"אימג'-בנק". מה הכניסו בחיפוש? את הערך 'ילד ערבי'? לא יודעת, נראה לי קצת קלישאתי. העטיפה הקודמת יותר מדברת אלי – שם יש איור של פריז בשקיעה. נקווה שלהוצאה הבאה תהיה עטיפה שונה..

ציטוטים:

"היא הייתה כל כך עצובה, שלא היה אפשר לראות שהיא מכוערת".

"אני חושב, שהלא ישרים ישנים הכי טוב, ודווקא הישרים לא יכולים לעצום עין, כי הם לוקחים הכל ללב ודואגים. בגלל זה הם ישרים".

"גברת רוזה אמרה לי שכשחולמים, גדלים יותר מהר, והאגרופים של אדון בורו חלמו ודאי כל החיים שלהם עד שנהיו כל כך גדולים".

"אין צורך בסיבות בשביל לפחוד, מומו" – אלו מילים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי דבר נכון כל כך".

"לא הייתה לה גיזרה, והישבן עלה אצלה ישר עד הכתפיים, בלי תחנות ביניים. כשהלכה, נראתה ממש כמו איזה רהיט שעובר דירה".

"…כשאין לך איש שאוהב אותך, זה הופך לשומן".

"הייתי כל כך מאושר שרציתי למות, כי את האושר צריך לפוס כשאפשר להשיג אותו".

"התיישבתי לי בשער של הביניין לחכות שהזמן יבור, אבל הוא עוד יותר זקן מכל שאר הדברים והולך לאט".

"לפעמים קרובות אמרה לי בצחוק, שהחיים לא כל כך מרוצים להיות איתה, ועכשיו רואים את זה. כל מה שהיה לה כאב. כבר חודש לא הייתה בכלל מסוגלת לצאת לקניות, בגלל הקומות, והיא אמרה לי שלולא הייתי איתה כדי לעשות לה דאגות הייתה כבר מאבדת כל עיניין בחיים".

" טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה".

"…כי זה לא נכון שמה שעושה הטבע הוא לטובה. הטבע עושה כל מיני דברים לכל מיני אנשים, ואפילו לא יודע מה הוא עושה. לפעמים פרחים וציפורים, ולפעמים יהודייה זקנה בקומה השישית, שכבר לא יכולה לרדת".

"נשארתי על ידו די הרבה כדי להעביר את הזמן, הזמן שהוא לא צרפתי ועובר לו לאט. אדון חמיל אמר לי לעיתים קרובות שהזמן בא בעצלתיים מהמדבר, עם שיירות הגמלים שלו ושאינו ממהר, היות שהוא נושא עמו את הנצח. אבל זה תמיד נשמע יותר יפה בסיפורים מאשר נראה על הפנים של איש זקן, שבכל יום שעובר שודדים ממנו קצת יותר מעצמו, ולפי דעתי, כדאי לחפש את הזמן אצל השודדים".

"החיים הם לא דבר שמיועד לכל אחד.

"חוקי הטבע אני מחרבן עליהם, גברת לולה. אני יורק עליהם. חוקי הטבע אלה דברים כל כך גועליים, שאפילו צריך לאסור אותם".

הפוסט כל החיים לפניו / אמיל אז'אר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.