בן זוגה, גם הוא בתחום, רק שהוא כבר סיים את הדוקטורט ואפילו התקבל לעבודה באוניברסיטה בעיר אחרת ובעצם הוא מעין מראה לכל מה שהיא לא. היא בת למהגרים סיניים עם חינוך מחמיר וקפדני. מבחינתם – אם היא לא תסיים את הדוקטורט היא כישלון. ובכלל, כל מה שלא קשור לכימיה, פיזיקה או מתמטיקה – לא שווה כלום וזה כל מה שצריך לדעת בחיים. כשגדלה ושאלה את אביה שאלות, הוא היה שולח אותה לחפש בעצמה את התשובות. אמא שלה לא ממש למדה את השפה וכך יוצא שלא יכולה לעבוד במקצוע ונותרת ממורמרת על הכל.

אריק, בן הזוג, מציע לה להתחתן איתו. היא לא מסכימה, אבל גם לא ממש מסרבת. הוא מקבל עבודה בעיר אחרת והיא מחליטה שלא להצטרף אליו ובעצם נשארת לבד. עם הכלב. היא כבר לא יודעת אם היא בכלל רוצה לסיים את התואר, היא לוקחת חופשה ומתחילה לתת שיעורים פרטיים.

יש לה חברה טובה בעיר אחרת, נולדת לה ילדה והיא חווה משבר בזוגיות. גם מעצם ההורות וגם ביחסים עצמם. המפגשים ביניהן מולידים לא מעט רגעים משעשעים.
נראה שגם הגיבורה שלנו וגם כל מי שסובב אותה בסוג של משבר. למעט אריק, שאצלו נראה שהכל בא בקלות (וגם אהוב על ידי הוריו, שמפרגנים לו בלי סוף, בניגוד לגיבורה), ואולי לכן הוא היחיד בעל שם בספר.

בגלל הצורה שהספר כתוב בה, בגוף ראשון, קטעים קצרים ואסוציאטיביים, הרגשתי בהתחלה כאילו יושבת לדבר איתי חברה שפשוט לא סותמת את הפה. הייתי צריכה לקחת הפסקות יזומות בשטף הקריאה כדי לנוח. לא יודעת להסביר את זה. מצד שני – חזרתי לקרוא וסיימתי די מהר.

אני אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אין בו כלום ויש בו הרבה. אין בו ממש עלילה, אבל יש בו לא מעט תובנות על החיים. לדמויות אין שמות, אבל אני יודעת עליהם הכל. הוא הולך קדימה ואחורה בזמן, אבל בפועל כמעט הכל כתוב בזמן הווה, אפילו שזה מתאר משהו מהעבר.

הספר זכה בכל מיני פרסים. אני לא יודעת להגיד לכם למה. אבל כנראה שיש בו משהו. אולי סגנון הכתיבה, אולי הדיסוננס בין הדמויות חסרות השם לדמות היחידה עם השם – אריק, והצורה שבכל זאת, איכשהו, מצליחים להזדהות עם הגיבורה.

יש קצת עצב בספר הזה, במיוחד כשהיא מספרת החינוך הקפדני שקיבלה. לא אפשרו לה להיות ילדה ולשחק במשחקים "רגילים". מבחינת אבא שלה משחקים זה לתת לה חמישה מספרים ושהיא תעשה עליהם כל מיני פעולות חשבוניות, עד שתגיע לתוצאה מסוימת. יש רגעים שנראה שהיא ממש בדיכאון. מצד שני, הספר מספק לא מעט שנינויות משעשעות ותובנות מעניינות על החיים ועל דור שני למהגרים.

בקיצור, אני ממליצה אבל עם סייגים – זה לא ספר לכל אחד. אני מניחה שיש אנשים שלא תהיה להם סבלנות ל"פטפטת" הזו ולזרם התודעה כאן. הייתי מציעה למי שיכול, שיקרא עמוד או שניים ויבין על מה אני מדברת.

דבר נוסף – אני אוהבת כימיה. זה המקצוע שתגברתי בתיכון והייתי פשוט גרועה בו. חשבתי שיהיה מגניב ליצור תגובות ולפוצץ דברים במעבדה. אז כן, הכל מאוד עניין אותי, אבל פשוט לא הייתי טובה בו. הכימיה מאוד נוכחת בספר וגם הגיבורה מסבירה עליה בצורה שכל הדיוט יבין.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה לאללה ומוכיחה שספר שקוראים לו "כימיה" לא בהכרח חייב להיות רציני וכבד. במרכז רואים לב המורכב בתוכו מכלים שונים של מעבדה, כשהקו החיצוני של הלב מחבר בינהם. הרקע הוא מחברת חשבון תכולה, שעליה מופיעים איורים של מולקולות ונוסחאות. מאוד עדין ויפה. אפשר לדעתי לוותר על הסופרלטיבים שמופיעים. משום מה זה תמיד מפריע לי והייתי מעדיפה שיופיעו מאחורה (לנעט הסימון של הזכייה בפרס, שאותו אני דווקא מבינה).

ציטוטים:

כמו שאמר דוקטור הו: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין".

"את יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, אני אומרת לחברה הכי טובה, והיא אומרת, באמת, איך?
האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, ושניהם קרוב לודאי רעילים".

התינוקת באותו ראש כמונו וקיבלה את הכינוי "משמידת הדברים הקטנים". היא מוציאה הכל מהארנקים שלנו ומשליכה על הרצפה.
החברה הכי טובה אומרת למשמידה, את יכולה בבקשה ללכת לחצי דקה ולחזור בתור ילדה חמודה יותר?"

"עצה מהאינטרנט: האם בסוף היום זאבים טרפו את אחד מילדייך? לא? אז את אמא טובה".

הפוסט כימיה / וייקי ואנג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קלייר ומאט התגרשו. יש להם ילדה משותפת בשם סקרלט. הם מחליטים יחד שהדבר הכי טוב עבור הילדה הוא לבלות יחד את חופשת חג המולד במקום עם שם מבטיח – "היער המאושר". אל החופשה הזו מצטרפים בני הזוג הנוכחיים של השניים – אלכס בת זוגו של מאט ופטריק בן זוגה של קלייר. גם פוזי מצטרף, הארנב הדמיוני של סקרלט.

אלכס היא מדענית. פטריק הוא אחד כזה שעף על עצמו ופסגת שאיפותיו כרגע היא להשתתף בתחרות איירון מן. סקרלט בת שבע. היא מנהלת שיחות חד צדדיות עם פוזי ושניהם בטוחים שאלכס עושה ניסויים בבעלי חיים ורוצחת ארנבים להנאתה.

כל המצב הזה מאוד נפיץ. כל המבוגרים מנסים להנות בשלל הפעילויות שלמקום כמו "היער המאושר" יש להציע – בריכות שונות, חוגי ריקוד, מיני גולף ואפילו "היער של פלאפי הסנאי בארץ פלאות החורף". כולם מנסים להתנהג בהתאם בסיטואציה ההזויה הזו. כמובן ששני הזוגות גם עסוקים בלשדר 'עסקים כרגיל' ולהראות שמערכת היחסים הנוכחית שלהם (קרי, פרק ב') הרבה יותר מוצלחת מהנישואים הקודמים.

וכולם שם בשביל סקרלט. הרצון שלנו, ההורים הגרושים, לעשות הכל בשביל שלילדים יהיה טוב ושהם לא יישארו מצולקים מהגירושין, הוא פשוט עצום. אני זוכרת מצבים שבבוקר היינו בדיון בבית המשפט, צעקנו ובכינו ואז בערב ישבנו לארוחת ערב עם הילד, רק בשביל לעשות לו טוב.

אז כאן זה הלך קצת רחוק מידי. כי כשהמצב נפיץ, מספיק רק ניצוץ קטן כדי להדליק את כל העסק. והניצוץ הזה יכול בהחלט להיות אלכוהול למשל. כשמישהו שותה קצת יותר מידי ואומר קצת יותר מידי – זה פשוט מתחיל להידרדר. תוך כדי קריאה אמרתי לעצמי "אוי לא…אני לא מאמינה שהוא אמר את זה" או "היא באמת אמרה את זה בקול רם עכשיו?", זה פשוט היה כמו להסתכל על תאונת רכבת. ואז בסוף, בום! – אחד המבוגרים מוצא את עצמו עם חץ תקוע בגוף (לא ציינתי ששלל הפעילויות כוללת גם מטווח חץ וקשת?) ומתחילה חקירה משטרתית.

הספר בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, בין הפרקים מופיעים תמלילים מהחקירה. בהתחלה הקורא בכלל לא יודע מי נורה ולמה, ולאט לאט מתבהרת התמונה. דבר שאהבתי והצחיק אותי ממש – מידי כמה פרקים מופיע קטע הלקוח מתוך העלון של "היער המאושר", למשל הקטע הפותח את הספר – "היער המאושר הוא המקום המושלם להתפרק בו. פתחו את דלתות הפטיו של הבקתה המצוידת-היטב שלעם ושאפו את האויר הרענן, הרחק מהמתחים ומהלחצים של חיי היום-יום. החופשה המשפחתית המושלמת עבור אהוביכם נמצאת כמטחווי קשת. מהיער המאושר ייוותרו לכם זיכרונות לכל החיים". הטקסטים האלה הופכים ונהיים יותר הזויים ומשעשעים ככל שמתקדם הספר וזה פשוט הפוך ממה שקורה בין הזוגות. ואני מצטערת, זה פשוט מצחיק. כולם מנסים להיות מבוגרים אחראיים והכל מתפקשש.

אני לגמרי רואה איך הספר הזה יכול להפוך לקומדיה אמריקאית בכיכובם של אדם סנדלר/בן סטילר וקמרון דיאז.

אפילו שהספר די ארוך, צלחתי אותו מהר. הוא קליל, הפרקים קצרים, אלי אישית הנושא מאוד דיבר (כן, חופשות כאלה קורות, זה בכלל לא מופרך כמו שזה נשמע) והוא משעשע. גם כשהוא קצת עצוב.

בקיצור – אני ממליצה!. במיוחד לגרושים ולבני זוג של גרושים, אבל גם השאר ייהנו מאוד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל, אני רוצה להתייחס לנייר הממוחזר שנבחר לדפי הספר – אני מאוהבת בנייר הזה והלוואי וכל ההוצאות ישתמשו בנייר הזה יותר. זה הופך את הספרים להרבה יותר קלים פיזית. פה מדובר בספר די ארוך ועדיין כשמחזיקים אותו ביד, הוא לא מרגיש כבד בכלל. אני גם אוהבת את המרקם של הנייר הזה ואת הגוון שלו.

ועכשיו לכריכה – אנשי ההוצאה ערכו בזמנו משאל בקבוצת הפייסבוק לגבי כריכות אפשריות לספר ואחרי מקצה שיפורים, זו הכריכה שנבחרה. יש משהו נחמד בלהציע לקהל הקוראים לבחור, זה גורם להם להרגיש שיש להם חלק בעשייה ובאיזשהו מקום קושר אותם לספר מראש. על הכריכה אחראי יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מאוד אוהבת את האיור ואני חושבת שהוא בהחלט מתאים. יש כל הזמן דיסוננס בין מבוגרים לילדים בסיפור. גם בין איך שמבוגרים צריכים להתנהג ואיך שהם מתנהגים בפועל (כמו ילדים לפעמים) והדיסוננס הזה מיוצג יפה בכריכת הספר. האימג' הוא ילדותי משהו ונראה כאילו נלקח ממשחק מחשב, הבקתה כמובן היא פצצה מתקתקת, הכל אדום מתוק ואילו האות ב' בשם הספר – עקומה ומתפוררת. אהבתי מאוד.

הפוסט המבוגרים / קרולין האלס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איפה נגמרת האחריות ההורית ומתחילה האחריות של הילדים? עד מתי אנחנו צריכים להמשיך לפמפם להם את הערכים שאנחנו רוצים שה יגדלו על פיהם. האם זה תקין שנלמד אותם כבוד לנשים, ואז כשתעקוף אתכם מישהי בכביש תצעקו לה "יא בהמה, מי נתן לך רישיון?" או לאחד שעקף וקילל "חכה, חכה אני אז**ן אותך". איזה מסר זה מעביר?.

ואחרי כל זה – עד מתי נעמוד מאחוריהם אם הם, חס וחלילה, יואשמו במשהו? נאמין להם? נאמין למתלוננים? כשהילד חוזר בפעם הראשונה מהגן וטוען שילד אחר הרביץ לו בלי סיבה – למי אתם מאמינים? ברור שדבר ראשון תקפצו להגן על הילד שלכם. כמה מכם באמת עוצרים לבדוק מה הייתה הסיטואציה? מה קדם לזה? כמה מאיתנו באמת יורדים לשורש העיניין?. הלא "זה רק גן" ו"ככה זה בנים".
לפני כמה שנים, במסגרת התכתבות במיילים בעבודה, מישהו ענה לי "תזיזי את התחת הקטן שלך ותתחילי לספק (את הלקוחות)". הבן של הבחור החמוד הזה התגייס לא מזמן. איזה מוסר אתם חושבים שהוא קיבל מאבא שלו?.

יש לי ילד בן שמונה וחצי וילדה בת 11 חודשים. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להקנות להם את הערכים שאני רוצה שיהיו להם. ועדיין, הפחד מהסיכוי שהם יגדלו וימצאו את עצמם בתוך כזו פרשייה משתק אותי. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? בטח בגילאים המבוגרים יותר, שבו הם מפסיקים לספר לנו דברים כי אנחנו "לא מבינים כלום", או שהם מתביישים כי נפלו קורבן למשהו מביש.

אז הסתובבתי עם בחילה וכאבי בטן. חרדות מכאן ועד לקפריסין ובחזרה דרך תאילנד. כשאני מנסה לברוח למציאות אחרת אני קוראת. הפעם בחרתי דווקא לצלול עוד יותר לנושא כי כל עוד נמשיך להזדעזע – אולי אולי נעשה משהו. אני לא רוצה לברוח מזה. אני לא רוצה שסיפור אחר יסיח את דעתי. אני רוצה לזכור להמשיך לחנך את הילדים שלי לערכים שאני גדלתי עליהם. נזכרתי שלפני כמה שנים קניתי את הספר "ארוחת הערב" של הרמן קוך. כנראה שבתת מודע הדחקתי את העיניין, כי עד עכשיו לא קראתי אותו. אז עכשיו זה הזמן.

פאול לומן ואישתו קלייר נפגשים עם אחיו סרג' ואישתו בבט לארוחת ערב. אחיו של פאול הוא פוליטיקאי שמתמודד בין היתר לראשות הממשלה, על כל המשתמע מכך. נראה שפאול ואישתו לא ששים ללכת לארוחה הזו ובכלל נראה שלפאול יש הרבה מירמור כלפי אחיו, כנראה גם הרבה קינאה. הם צריכים לדבר על הילדים. לפאול יש ילד אחד בן 15 בשם מישל ולסרג' בן באותו גיל בערך בשם ריק ועוד בן מאומץ בשם בו. הילדים חברים. הארוחה מתקדמת, עם תיאור של המנות וכל אוירת המסעדה הפלצנית שהרביעייה יושבת בה.

בין לבין הפרקים זזים קדימה ואחורה בזמן ואנחנו מגלים שהילדים היו מעורבים במשהו לא טוב. ממש לא טוב. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, לפחות חלק. איפה היו ניצנים לתקריות אלימות גם אצל ההורים, שהילדים היו עדים להן. יש לא מעט טוויסטים בסיפור. מצאתי את עצמי מתעבת את אחיו של פאול רק כי ככה פאול הציג אותו. מסתבר שפאול בעצמו לא טלית שכולה תכלת. הכל שאלה של השקפה, מסתבר. ומודעות.

מעבר לעיניין החינוך, עולה פה גם שאלת השאלות – כמה רחוק תלכו על מנת להגן על הילדים שלכם? מה הדבר "הנכון" לעשות במקרה כזה? למי מאמינים? זה משנה מי גרר את מי?.

אני לא רוצה להרוס לכם וליפול לספויילרים ולכן אני לא מספרת יותר מידי. יכולה רק להגיד שזה ספר חשוב. זה הספר הראשון של הרמן קוך שאני קוראת והבנתי שהמוטיב חוזר על עצמו (הורים שמגינים על הילדים שלהם). יכול להיות שאם הייתי קוראת עוד ספרים שלו אז הייתי מרגישה שונה ושזו רק חזרה של "עוד מאותו הדבר", אבל בגלל שזה הראשון – הזדעזעתי. תחברו לזה את החדשות של הזמן האחרון ותקבלו תמונה מטרידה מאוד.

סיימתי את הספר ביומיים. הפרקים קצרים וזורמים ולא יכולתי להניח אותו מהיד. אני כבר כמה ימים אחרי והוא ממשיך ללוות אותי.

תעשו טובה – תקראו. ותעשו חשבון נפש עם עצמכם ותחשבו טוב טוב מה אתם מעבירים לילדים שלכם ואיזה מין אנשים הייתם רוצים שהם יגדלו להיות. ותתנהגו בהתאם, גם אם אתם חושבים שהם לא רואים. הם רואים הכל.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אולי הייתה יורדת קואלה אם הייתי מרגישה שהסופר חוזר על עצמו)

פינת העטיפה:

על פניו העטיפה די טריוויאלית, אבל אני אוהבת אותה. יש בה משהו מסתורי. נכון, רואים שני אנשים יושבים אחד מול השני. את השולחן לא רואים וגם את הדמויות עצמן לא רואים, אלא רק את הרגליים. שפת הגוף גם היא מאוד נראית לעין – זה לא נראה נינוח, לפחות לא הצד הגברי. בחלק העליון רואים נברשת ענקית וזה מתאים לתיאור של המסעדה הפלצנית שבה יושבים הזוגות. אני אוהבת את העובדה ש"רק הנסתר על הגלוי" בכריכה.

ציטוטים:

"אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות – ובעיקר הזוגות האומללים – לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה."

הפוסט ארוחת הערב / הרמן קוך הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.