אנתוני איבד את ארוסתו עוד לפני שהתחתנו. לפני מותה היא נתנה לו תליון שקיבלה כשהייתה צעירה. הוא הבטיח לשמור עליו כל חייו. רצה הגורל והתליון אבד לו ולא נמצא בשום מקום. כך אנתוני מתחיל לאסוף פריטים אבודים שהוא מוצא. הוא מקטלג אותם, מצרף להם מידע כמו איפה נמצאו ומתי ובשל חיבתו לכתיבה – גם מצרף סיפור קצר שכתב על החפץ, על ההיסטוריה שלו ואיך אבד.
אנתוני גר בוילה ויקטוריאנית שנקראת פדובה, שאותה כאמור מנהלת לורה. לורה ואנתוני מתחברים והשהות בפדובה הופכת לחלק המהנה ביותר ביומה של לורה.
במהלך השהות בפדובה אנחנו מתוודאים לעוד כמה דמויות – פרדי, הגנן של הוילה (שמעסיק את מחשבותיה של לורה לא מעט) וסאנשיין – בת של השכנים אשר סובלת מ"תזמורת דאון" ומבקרת בוילה לא מעט.

מגיע יום שבו אנתוני מעביר את האחריות על החפצים האבודים ללורה. היא אמורה למצוא את בעליהם המקוריים ולהשיב להם את האבידות. מבחינתו, הלב נשבר כשמאבדים משהו אהוב ולכן אם רק אפילו מישהו אחד ישמח על המציאה – זה שווה את הכל.

במקביל לסיפורם של לורה ואנתוני יש קו סיפור נוסף – על יוניס ופייפר. פייפר בעל הוצאת ספרים ויוניס מתחילה לעבוד אצלו. השניים הופכים לחברי נפש במשך עשרות השנים שיבואו אחרי. פייפר הוא האדם הקרוב אליה ביותר.

לקראת סוף הספר שני קוי הסיפור מתאחדים ונמצא ההקשר.

כשהספר הגיע אלי, התאהבתי בו מהשניה הראשונה. בהתחלה בזכות הכריכה המקסימה (ניכנס לזה ב"פינת העטיפה") ואחר כך גם בזכות הכיתוב מאחור. יש לי כמה חפצים שאני קשורה אליהם מאוד, אפילו שהם כביכול חסרי חשיבות, ישנים או לא רלוונטיים. זה נכון שאני לא עושה בהם שימוש ביום יום, והם בעיקר יושבים בכל מיני מקומות ומעלים אבק, אבל בכל פעם שאני נתקלת בהם אני מחייכת. המחשבה שהייתי מאבדת משהו מהחפצים האלה קצת מעציבה אותי. אלו פיסות חיים. זיכרונות של תקופות אחרות. מה יישאר לנו בסופו של דבר?. לכן המחשבה על כך שמישהו יחזיר לי משהו יקר ערך שאיבדתי מאוד קסמה וריגשה אותי.

ובלי קשר, זה פשוט סיפור מקסים. ואופטימי. על אנשים טובים. ואין לנו הרבה כאלה לאחרונה. אהבתי מאוד וזה חימם לי את הלב.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי אף ציטוט?)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי מקודם, הכריכה מאוד קסמה לי מהרגע הראשון. יש בה משהו רומנטי, אולי אפילו קצת מיושן. אבל בקטע טוב, נוסטלגי כזה. דבר ראשון קופצים לעין הוורדים הגדולים (שיש להם משמעות בסיפור), ומסביב להם, במעין בלגן מסודר, חפצים שונים – מפתח, תליון, חתיכת פאזל וכפתור. הדבר היחיד שהפריע לי בהרמוניה הזו הוא הבלוקים האלה עם הצבע, שבהם רשום שם הספר והסופרת, הסופרלטיבים ו"רב מכר עולמי". זה ממש מכער לדעתי. אפשר היה למצוא דרך אחרת לשלב את שם הספר בקו העיצובי של שאר האימג'ים ובכלל לוותר על שאר הדברים או להעביר אותם לחלקה האחורי של הכריכה (שגם בה מופיעים סופרלטיבים. אחרים).

הפוסט שומר הדברים האבודים / רות הוגאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בלגניסטית ברמה פסיכית. רק ככה אני מוצאת את הדברים שלי. תמיד כשאני מסדרת, או כשמישהו חלילה מסדר בשבילי (אל תתלהבו, זה כמעט ולא קורה), אני לא מוצאת אחר כך כלום. אם יש משהו שאני זוכרת מתקופת גיל ההתבגרות שלי, זה את אמא שלי מתחרפנת בכל פעם שהיא נכנסת לחדר שלי. ערימות של בגדים על הכיסא ועל הרצפה ומשפטים סטייל "בשביל מה השקענו בשולחן כזה יפה אם לא רואים אותו בכלל?". היום אני בת 38 ולא הרבה השתנה. אמנם אני כבר גרה בדירה משלי ואמא לילד משלי, אבל מטפחת בלגן מופתי. בחדר העבודה יש שני כיסאות ועליהם אחר כבוד – האנדרטה. הלא היא  ערימה של כל הבגדים שנלבשו במהלך השבוע, כולל אלו שחשבתי ללבוש והוחלט שלא. גם היום, כשאמא שלי באה לבקר, היא עדיין מעקמת את האף. אבל כיוון שכבר התייאשה לפני כמה עשורים, היא לא מעירה כלום. חבל על הזמן.

לאור כל זה שם הספר היה נראה לי קצת מאיים. מה לסדר עכשיו? אין לי כוח / זמן/ חם מידי/ קר מידי/ אני לא מרגישה טוב – מחק את המיותר. אבל למען האמת – אנשים שעושים סדר, ויותר מזה, אלו שאשכרה מתפרנסים מזה ואוהבים את זה – אני מעריצה אותם. לא רק שהם מסדרים את החפצים שלהם (ושומרים על זה ככה!) , הם עוד מסדרים חפצים של אנשים אחרים. כאלה שאין להם שום קשר רגשי אליהם ו/או הבנה מה הם בכלל. אז הסתקרנתי וקראתי ושרדתי לספר לכם.

סבתה של הגר נפטרה והיא צריכה עזרה במיון החפצים שהשאירה אחריה בדירתן המשותפת. היא פונה לשמרית, שמסדרת בתים של אנשים כמקצוע. הגר גרה בדירה עם סבתה לאחר שהוריה עברו לארצות הברית והיא החליטה להישאר בבית. סבתה, הניה, הייתה תופרת וכל הבית מלא בחפצים, בגדים ובדים. מעבר לזה, יש לה גם לא מעט בלגן בחיים שלה עצמה. היא עובדת במשרד אדריכלים אצל בוסית תובענית ובוא נודה על האמת – קצת ביצ'. יש בחור חמוד שמחזר אחריה ללא הפסקה, אבל היא נזהרת מזה.

אצל שמרית לעומת זאת, יש בלגן מסוג אחר. זה אוגוסט, והיא הבטיחה לעצמה לא לעבוד באוגוסט. יש לה ילדים שמבלגנים לה את הבית ושיפוצניק (העונה לשם חביב, באופן אירוני) שמלכלך לה את המקומות שעוד נשארו מסודרים. יש לה אמא פולניה חמוצה, שכל הזמן מקטרת ובטוחה שהיא או טו טו הולכת למות (היה לי ד'זה וו לא פעם). שמרית לא יודעת כמעט כלום על העבר של אמא שלה בפולין, או על אבא שלה. היא לא הכירה אותו. כל פעם שהיא מנסה לשאול את אמא שלה על זה, היא נתקלת בחומה בצורה ובעוד קיטורים.

הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן. בהווה – הפגישה והחברות הנרקמת בין הגר ושמרית והמסע שלהן בזיכרון דרך חפציה של הניה, חיה של הגר וגן החיות ששמרית מנסה להשתלט עליו בחייה שלה. ובעבר – החל משנות ה-30 בעיירה חלם שבפולין, כיצד גדלה הניה, הכירה את בעלה, שני ילדיה שנולדו, שאר משפחתה, כניסתם של הגרמנים לפולין והבריחה משם לרוסיה ובסופו של דבר לארץ.
הפרקים על העבר הם יותר ארוכים ויש להם הרבה יותר מקום. יש שם המון מה לספר וקורה הרבה. על משפחתה של הניה עוברות תלאות וזוועות, כולל פרידה מביתה התינוקת, פרידה מבעלה ועבודת פרך במחנה. כמו כן, בשלב מאוחר יותר – השנים הראשונות במדינת ישראל, תל אביב בצעירותה וההתאקלמות. (רק תחשבו על השינוי בטמפרטורה – מרוסיה הקפואה לתל אביב הלוהטת והלחה, אבל זה כמובן החלק השולי).

בהתחלה היה לי קשה. ציפיתי ליותר פרטים על הסידור של הבית, על חפציה הישנים של הניה. ראיתי בעיני רוחי פרקים, שלכל אחד מהם שם של חפץ ואז הסיפור שעומד מאחוריו. בסופו של דבר נשאבתי לסיפורה של הניה בעבר. אני עצמי דור שלישי לשואה. ההורים של אמא שלי, ילידי פולין בעצמם, עברו את השואה בנפרד ועלו ארצה. אף אחד מהם לא הרבה לדבר על זה הרבה ורוב בני משפחתם נספו. אז ככה שהנושא קרוב לליבי.
בחלק מהמקרים התזוזות קדימה ואחורה בזמן לא עברו אצלי חלק לגמרי. היו פעמים שרק אחרי פסקה או שתיים הבנתי על מי מדובר – אם על הגר, על שמרית או הניה.

כל הזמן חיכיתי לראות איך שני הסיפורים יתחברו בסופו של דבר ואכן, קיבלתי סוף מרגש.

מומלץ למי שהנושא קרוב אליו, רק אל תצפו שזה יגרום לכם לסדר את הבית. מקסימום ללכת לנבור אצל סבתא בארון בשביל בגדי וינטג' שחוזרים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה יש לי בעיה רצינית. אני לא אוהבת את הכריכה בכלל. אם הספר לא היה מגיע אלי בדואר, אני לא חושבת שהייתי מרימה אותו ליד בכלל בחנות. עד כדי כך הכריכה לא מדברת אלי. ברמה העקרונית לא הבנתי מה קשור האימג' בכלל – בחורה שיושבת על יד חלון ומביטה החוצה. זה נראה לי פשטני מידי. ואז ברמה הטכנית – זה ברור שמודבקות פה כמה תמונות אחת על השניה והמעברים בינהן נראים מאוד לעין. יכול להיות שאולי זו הייתה המטרה. אולי הכוונה הייתה ליצור תמונה חדשה מפיסות תמונות שונות? כמו לחבר לעצמך חיים מפיסות חיים של העבר?

הפוסט המסדרת / איילת ברוש הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.