כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.