למי מאיתנו אין איזה שכן מרעיש? יש כאלה שדופקים על שניצלים בצהריים, יש כאלה שעושים מסיבות עד אור הבוקר וכאלה שסתם…הכביסה שלהם מטפטפת לנו על הראש וזה מעצבן. אנחנו עסוקים כל כך בלשנוא אותם ובלצקצק בלשון כל פעם שאנחנו שומעים איזה רעש או טפטוף, שכשאנחנו פתאום נקלעים לשיחה איתם בחדר המדרגות אנחנו מגלים שלפעמים הם דווקא ממש נחמדים. ואולי בכלל יש מצב לשכנות טובה?

לפני הרבה שנים אביה של גברת שושני שתל לה שיח של שושנים אדומות ליום הולדתה ומאז היא מגדלת אותן באהבה רבה. היא מחייכת כל פעם כשהיא מטיילת בגינה, מטפחת אותן, מדברת אליהן ומצרפת עלה כותרת אדום לכל מכתב שהיא שולחת לאביה. יום אחד מגיע שכן חדש לגור בבית ממול. השכן הוא מוכר בלונים ובלונים טבעם להתפוצץ. במיוחד אם הם נוחתים על שיח שושנים מלא קוצים. גברת שושני מתרגזת עד מאוד מרעש הבלונים המתפוצצים וריב מתלקח בין השניים:

"אדון בלון," קראה גברת שושני מן החלון,
"תגיד לבלונים שלך לא להתפוצץ בצהרים!"
"בלונים מתפוצצים מתי שהם רוצים," צחק השכן.

איש הבלונים, מצידו, מתרגז מעצם העובדה שהשושנים בכלל מעיזות להצמיח קוצים שמפוצצים את הבלונים שלו. הם ממשיכים לריב כל יום בקולי קולות וגם שאר השכנים כבר מתחילים לכעוס על הצעקות שהשניים מחליפים בינהם.
יום אחד מקבלת גברת שושני מכתב עם בשורה שמאלצת אותה לארוז מזוודה ולצאת לתקופה לא ידועה. איש הבלונים מוצא את עצמו קצת משתעמם מהשקט הפתאומי ותוהה מה יעלה בגורל השושנים אם גברת שושני לא תחזור בקרוב. הוא מחליט לעשות מעשה ולהשקות את הגינה על מנת שהשושנים לא ייבלו. מידי יום ביומו איש הבלונים משקה את השיח ומוצא את עצמו נהנה מזה עד מאוד. עד כדי כך שהוא מחליט ששיח אחד לא מספיק ושותל עוד שיחים של שושנים לבנות, סגולות וצהובות. כשגברת שושני חוזרת היא מופתעת מהגן הפורח שלה ומגלה שהשכן שהיא כל כך אהבה לשנוא אחראי לכל היופי הזה. כמובן שמכאן הכל כבר ורוד והשניים מתחברים וסוף טוב הכל טוב.

זה סיפור חמוד על שכנות שמתחילה במריבה גדולה ונגמרת באהבה גדולה. נכון, לא תמיד זה ככה וכן, אולי עדיין יהיה איזה טיפוס מהקומה למעלה שידפוק לכם על הראש בשעה הכי לא מתאימה. אבל זו דרך יפה להראות לילדים שלפעמים צריך לרדת מהעץ שהם טיפסו עליו, ושלא תמיד כדאי לשפוט מראש אנשים לפני שמכירים אותם. אני אוהבת את אדון בלון, אני חושבת שהוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה. אני בכלל לא בטוחה שגברת שושני הייתה עושה מעשה כזה עבורו (הנה, גם אני חוטאת בלשפוט אנשים נו נו נו), אבל עצם הנסיעה שלה גרמה לו "לרדת מהעץ" שהוא טיפס עליו ולהשקות את השושנים. יש כאן מוסר השכל לגבי חברות, נתינה, עזרה בעת צרה ומציאת עמק השווה – מה? לא תרצו ללמד את הילדים שלכם ערכים כאלה? עיניין חשוב מאוד בתקופה חסרת הסבלנות שאנחנו עדים לה לצערי בזמן האחרון.

הספר לא קצר ויש בו לא מעט טקסט. הוא מתאים לילדי הגן בגילאים הגדולים יותר, של 4-6. אני הקראתי אותו לבן שנה ותשע, שדווקא הצליח להחזיק את כולו (אין מה לעשות, הילד מחונן) ולשאול שאלות, אבל אני חוששת שזה קרה רק כי הספר היה חדש ומסקרן עבורו.

האיורים הם של יוסי אבולעפיה, שאני מתה עליו. הוא מאייר הרבה ספרי ילדים ובאיורים שלו תמיד מתחבאים כל מיני פרטים משעשעים, בעיקר עבור ההורים. אני אוהבת את האיורים שלו, הם פשוטים ויחד עם זאת מצליחים להעביר הרבה רגש ולדבר לילדים קטנים. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים את גברת שושני ואדון בלון עומדים עם הגב אחד לשני, כיאה לשני אנשים שהם "ברוגז". בצד שלה מתעופפות שושנים ובצד שלו מתעופפים בלונים. בחלק האחורי של הספר אנחנו כבר רואים אותם מחייכים אחד לשני, מה שמרמז על הסוף האופטימי לכל הסאגה הקולנית הזו. בנוסף, בחלק הפנימי של העטיפה יש איור, אחד בהתחלה ואחד שונה בסוף – אני אוהבת את העיניין הזה, זה יוצר מצב שבו אפילו בעמודים שבדרך כלל אין בהם כלום, לא טקסט ולא איור, פתאום יש מין הפתעה קטנה.

הפוסט מתחיל בבום…ונגמר בטראח! / שלומית כהן – אסיף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.