כאמור לפנינו עשרה סיפורים קצרים, נעים בין 20 ל-30 עמודים. כל הספר כולו לא ארוך והייתי בטוחה שאסיים אותו תוך כמה שעות. טעיתי. הסיפורים עצמם לא פשוטים, זו לא קריאה קלה. לא בהכרח בגלל התכנים, אלא בעיקר כי הם דרשו ממני להתרכז. יש בהם הרבה פרטים, שכבות, ניואנסים וסימבולים שחבל לפספס.

תחילת הספר הייתה לי קשה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהספרים האחרונים שקראתי היו יחסית קלילים (כאלו שהיו קשורים לעבודה ולכן לא כתבתי עליהם כאן, יגיעו בעתיד) ואז הספר "להיות גבר" הפתיע אותי בכך שדרש ממני קריאה יותר מעמיקה. אחרי שליש נכנסתי לזה ונשאבתי.
מין הסתם לא כל הסיפורים היו אחידים ברמתם עבורי ולא כולם השפיעו עליי באותה המידה, אבל חלקם נכנסו לי ללב, ומצאתי את עצמי סוגרת את הספר, עוצמת עיניים וחושבת.

כל הסיפורים מציגים מערכות יחסים שונות. בני זוג, אבות ובנות, חברויות או כמיהה לדמות לא נגישה. בכל הסיפורים ישנה דמות גברית כלשהי שמניעה את הסיפור. גברים שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הקשר של ניקול קראוס לישראל ידוע ובחלק מהסיפורים זה ממש מרגיש כאילו היא "אחת מאיתנו". באחד הסיפורים יש תיאור של רחובות בתל אביב שהרגיש לי מאוד אותנטי. לרגע הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופרת שלא חיה פה (היא מבקרת פה כמה פעמים בשנה ושואבת הרבה השראה מהארץ). יש גם אזכורים רבים לדת ולדברים מהתורה, עקידת יצחק למשל.

בסיפורים תמצאו נערה שמבלה שנה בשוויץ בגלל התמחות של אביה ומתגוררת בפנסיון עם ניהול קשוח ובו היא מכירה צעירה אחרת, פרסיה שפורקת כל עול, בת להורים גרושים בקליפורניה כשמתחוללות בה שריפות ענק, היסטוריון שאושפז עם גידול וכבר ראה את 'הצד השני' וזכה בחיים חדשים ואפילו מערכת יחסים עם מתאגרף גרמני.

זה לא ספר שמח, וכנראה שלא כל הסיפורים ידברו אליכם באותה הרמה, אבל חלקם בהחלט יגרמו לכם לחשוב. בסופו של דבר, על אף שמו של הספר (שזהו שמו של הסיפור האחרון באסופה) זה בעיקר ספר של נשים.

ממליצה להגיע עם ראש פתוח וסבלנות ומתוך ידיעה שכנראה לא תתחברו לכל הסיפורים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הכריכה המקורית. בחלקה העליון רואים חיתוך של פנים של שתי דמויות, מתקרבות אחת לשנייה לנשיקה. נראה כאילו הימנית היא אישה, אבל השמאלית לא חד משמעית גבר ואני מניחה שזה נתון לפרשנות. זו בחירה מעניינת כי אנחנו ישר נזרקים לקונטקסט של סיפור אהבה, אבל כמו שהבנו – זה לא המקרה פה. מעבר לזה – הכל מאוד פשוט ומינימליסטי בכריכה הזו. כולל הפונט.
אותה כריכה מופיעה גם במהדורות בשפות אחרות, בחלקן עם שינוי בגוונים (כמו במהדורה הצרפתית – כאן).
את האימג' עצמו אהבתי, יש בו משהו מאוד עדין ונעים. יחד עם זאת ממש לא אהבתי את הפונט ואת הצבעים שלהם. זה נראה מודבק ולא קשור.

לקריאת חלק מהסיפור הראשון ורכישה באתר עברית

ציטוטים:

"מובן שחשבה עליי בשעה ששכבה בחושך וצפתה – על השנה ההיא שבה עוד היינו צעירות כל כך ודיברנו בלי סוף על גברים. כמה זמן בזבזנו, היא כתבה, על האמונה שדברים מגיעים אלינו כמתנות, בערוצים מופלאים, בדמות אותות, באהבת גברים, בשם אללה, במקום לראות אותם כמות שהם: חוזקות שדלינו מין האַיִן של תהומותינו". עמ' 112

"…אז התחלתי בחדר עם הווֹקֶר אֶוַונסים. התצלומים שלו תמיד הרשימו אותי, יופיים הרשמי, הדליל. אנשים לכודים בחיים קודרים חסרי תקווה, והוא צילם אותם באותו ניתוק מדויק שבו היה מצלם שלט ישן. יש בזה משהו עוצר נשימה, בהיעדר החמלה לטובת בהירות קרה. בקצה השני של החדק היו שני תצלומים של דיאן ארבוס, והחלטתי להראות אותם לקבוצה כדי שתקבל תחושה של הקצה האחר של הספקטרום, צלמת שנדמה שהזדהתה עם נושאי הצילום שלה ברמה מפחידה ממש. לא זו בלבד שארבוס כמו חשה את אומללותם, הסברתי, אלא יותר מזה, הם – התאומים והשלישיות, הילדים החריגים, הזוגות המוזרים, הזונות, ההומואים והפריקים – נראים כאילו הם מסתכלים עליה במבטים טרודים, כאילו הם מזהים בה משהו אפל ורדוף עוד יותר ממנת חלקם שלהם. לפעמים, ביום טוב, זה קורה: בעודך מדברת את מגלה דברים שלא ידעת שיש לך להגיד". 

"יש פנים שסבל עשוי לשנות לבלי הכר. אבל יש כאלה שיש בהן משהו, תווים מגדירים אולי, שדבר לא ישנה או יעוות, לא הזמן, או שינוי המקום, או כאב מכל סוג שהוא". 

"רפי אולי היה רקדן, אבל מגיל שמונה־עשרה עד עשרים ושלוש שירת בסיירת גולני. בארצו, כדי להיות גבר צריך להיות חייל – להיות חייל הוא טקס המעבר שעליך לעבור, אם רצית ואם לא, בדרך להיות גבר, גם אם איש אינו מסוגל לומר מתי בדיוק לאורך המעבר הזה אתה חדל להיות נער. בפעם הראשונה שאתה יורה לעבר מטרה נעה? בפעם הראשונה שאתה רואה את האויב כחיה? או בפעם הראשונה שאתה מתייחס אליו כך?" 

הפוסט להיות גבר / ניקול קראוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בבית הצמוד אליהם גר שכן לא סימפטי במיוחד – ישראל. בין דרור ובינו מתגלות מחלוקות מיד בהתחלה. ישראל טוען ששטח המדרכה שמול ביתו הוא שטח חניה פרטי שלו ואילו דרור טוען שהכל אפור והוא לא מבין מה הבעיה. מריבות טריטוריה מישהו?.
נראה שההתחלה שלהם קצת חורקת כשקורים עוד דברים לא נעימים – מישהו מחבל בתיבת הדואר שלהם, פותח מכסה של ביוב בחצר וגורם למכת ג'וקים ועוד כהנה וכהנה.
מצד שני נרקמות חברויות חדשות של אסנת ודרור עם עוד שני זוגות. דבר משמח, אך גם הוא מעלה תהיות וספקולציות לגבי העיסוקים שלהם ומערכות היחסים שלהם.

אסנת היא זו שמספרת לנו את רוב הסיפור, כך שאנחנו חשופים לכל המחשבות והחששות שלה. נראה שהרבה דברים עולים לפני השטח בגלל המתח שהמעבר מייצר – תהיות לגבי הנישואים, לגבי האינטימיות בינה ובן דרור, לגבי חינוך הבנות, מערכות היחסים עם החברים ועם השכנים ואפילו איזה אוכל צריך להכין לארוחת ערב.

זה אולי נשמע לכם משעמם, אבל זה כל כך לא. זה נדוש, אבל זה באמת הרגיש לי כמו "אנשים כמונו". או לפחות כמו שהיינו רוצים להיות. הביקורת מגיעה בין הפסקאות. ב"כמונו" אני מתכוונת למעמד בינוני פלוס, שעובד קשה, רוצה שיהיה לו בית, חולם על הימורים נדלני"ם, פלוס ילדים שעדיין במסגרות, שמתנשא על אנשים אחרים, אבל בפועל מתנהג בדיוק כמוהם. שמרכל על החברים שלו, שמפקפק בכולם, שחושב שהילדים שלו הכי מדהימים…אני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה.

מצד אחד, כשקראתי את הספר העברתי לעצמי בראש ביקורות על הדמויות ואז פתאום תפסתי את עצמי ו-וואלה, מה זה שונה ממני?. רציתי לקנות דירה בתל אביב לפני עשר שנים וכמובן לא היה לי כסף עבור זה, אז קנינו ברמת גן. ואז גם בא עלי שכן מתנכל. והתחילו המסגרות של הילדים, ואז מכירים חברים (שלרוב מתוודעים אליהם דרך הילדים), ותוהים לגביהם וחרושת שמועות…בקיצור – הרבה קווי דמיון. כשמסופר על זוג חברים של אסנת ודרור שלילדים שלהם קוראים תובל ושרף, מסופר בעצם על הילדה בגן של הגדול שלי שקראו לה זארה. כן, כמו החנות. האנשים האלה שאנחנו אוהבים להתנשא מעליהם.

אסנת מודעת לעצמה, היו רגעים שהיא נראתה לי פאתטית והיו רגעים שהתחשק לי לחבק אותה. נראה שתוך כדי היא מנסה לעבוד על עצמה ולשפר דברים. הייתה לי לפעמים ממש תחושה של "אחות לנשק".

דבר מעניין בכתיבה של ידלין – הדיאלוגים. אני לא יודעת אם זה כך גם בספרים הקודמים, כי זה הראשון שלה שאני קוראת, אך הדיאלוגים כתובים בגוף שלישי ולא בצורה 'המקובלת' של פתיחת ציטוט בגרשיים. אלא כמו שמספרים לחברה – הוא אמר…היא אמרה… ("הוא אמר לחמוטל, מה את אומרת על הבנות האלה, ואסנת תיקנה, נשים, ודרור שאל שוב, מה את אומרת על הנשים האלה, וחמוטל אמרה, מה אני אומרת מה, ואסנת אמרה, את יכולה להתאמץ טיפה יותר, אולי? לבנות משפט?" עמוד 24). בהתחלה זה היה לי ממש מוזר, אבל מהר מאוד התרגלתי לזה ואפילו זה זרם לי יותר. אולי בגלל שזה הרגיש לי כאילו מדברים איתי, ולא כאילו אני זבוב על הקיר.

יש כאן ביקורת, ללא ספק. היא הזדחלה אצלי לאט לאורך הקריאה. בהתחלה זה היה נראה כמו דאחקה על חשבון האנשים האלה, שגם הצחיקה אותי. ואז הבנתי שזו ביקורת, ואז הבנתי שאולי הביקורת היא גם עלי, על "אנשים כמונו".

זה לא נגמר בילדים כמובן. הספר מתעסק בנישואים, במערכות יחסים, בהורות, בנדל"ן וגם ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת.

אהבתי מאוד את הספר. במסווה של קלילות, הוא מצליח להגיע למקומות כואבים ורגישים ונכונים, שלא תמיד קל לדבר עליהם. זה לא קל לקבל ביקורת, השאלה איך היא נעשית. וכאן, לדעתי לפחות, היא נעשתה בצורה טובה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה שחורה ברובה ועליה איור של כלב מסוג דוגו ארגנטינו מביט למעלה, כשעל אפו יש כתר המולבש עליו כמו רסן. יש משמעות לכלב בסיפור וזו אחלה בחירה. גם הבחירה לצבוע בצהוב חזק לכתר וללמינציה הסלקטיבית עליו מעולה בעיני. זה החלק הכי בולט בעטיפה. האימג' הזה גם חוזר בחלק הפנימי של העטיפה, בסוף. מזכיר לך אותו בשנייה שאתה מסיים לקרוא את הספר. גורם לך להרהר בו שוב. אני חושבת שהעטיפה יפיפייה וכמובן שלא הפתיע אותי לגלות שאמון עליה יקיר הבלוג, אמרי זרטל.

ציטוטים:

"…ואסנת חשבה שהוא השאיר את ההומור בבית, ואולי אפילו לא בבית, אם חושבים על זה, אלא בארגזים, ארוז, עוד לא פרק אותו את תוך החיים החדשים."

"עכשיו לעגה פתאום לכל האקסיומות, פתוח זה יפה, לכל העקרונות העיצוביים, לאופנות שמתחזות לכתבי קודש, תחשבי על זה, כל הקיר חלון, תחשבי מה זה, ולעגה לכולם המצייתת לכולם. פתוח זה יפה? גם סגור זה יפה. סגור זה מהמם. פתוח זה יפה רק אם אין בחוץ כלום, רק עוד ועוד אנשים כמוך, חסידים של אותה הדת, דת הפרופיל הבלגי. קולה של מעצבת הפנים התנצל בדמיונה: אני עשיתי לכם את הבית הכי יפה שיכולתי לעשות. אני הנחתי שהאזור…את יודעת."

הפוסט אנשים כמונו / נעה ידלין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל והזדמנתי לחנות ספרים כדי לבקר חברה שחתמה על ספר שלה. באתי להגיד שלום, לתמוך ולפרגן בקניית ספר לאחיין שלי. על הדרך, שאלתי אותה אם היא שמעה על הספר "לחוץ חתונה", כאחת שאני סומכת על דעתה. היא אמרה שזה ספר חמוד מאוד, ו"או שאוהבים אותו, או שממש לא". אמרתי לעצמי – יאללה, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?. אז קניתי. וקראתי. וסיימתי תוך 48 שעות. ואני יכולה להגיד לכם – לא שנאתי אותו, גם לא התעלפתי ממנו, אבל הוא בהחלט חמוד ומתוק. קומדיה רומנטית כהלכתה, רק מהצד הגברי של המשוואה.

אדם לפיד נמצא חודש לפני יומולדת 30. כל החיים שלו הוא חולם על חתונה (כן, שמעתם נכון). הוא בחור רומנטי, רגיש, שיודע לבשל ולא מבין כלום בכדורגל (אבל ממש אוהב את התלבושת הוורודה של ברצלונה במשחקי חוץ), הוא אוהב שופינג ואין לו מושג איך מחליפים גלגל. הוא מת על קומדיות רומנטיות ועל ג'וליה רוברט ומנהל דיונים על מי מהספייס גירלס הכי שווה. והוא קצת שמנמן וחסר ביטחון לגבי הגוף שלו. ולא, הוא לא גיי. די עם ההכללות.

הוא מנהל מערכת יחסים במשך שלוש שנים עם שירן. זאת לא בדיוק מערכת היחסים המאגדות שהוא תכנן לעצמו, אבל איכשהו אצלו בראש הוא גורם לזה להיראות בסדר. הוא מתכנן להציע לה נישואין וברגע האמת…מקיא לה על הנעליים. שירן עוזבת את הבית ומשאירה את אדם מתבוסס בהשפלה.

לאדם יש שני חברים טובים – ערן וירדן. ערן הוא חבר ילדות עוד מבית הספר. הוא הקלישאה הגברית בהתגלמותה – גבוה, גדול, אוהב לאכול (שלוש צלחות חומוס אחת אחרי השנייה), שרוף על כדורגל וכתוצאה מזה כל מטאפורה והסבר מלווה במושגים מהעולם הזה והוא נשוי. האמת שערן ממש הצחיק אותי. במיוחד עם הקטע הזה של הכדורגל. אני מבינה קצת בכדורגל, מכירה את החוקים ולא שואלת "מה זה נבדל?" ואפילו מכירה כמה וכמה שחקנים. לערן יש תיאורה שלמה שמחלקת בחורות לפי שחקני כדורגל – יש מישהי שהיא רונאלדו ומישהי שהיא פירלו. אני יודעת שזה נשמע סקסיסטי לגמרי, אבל זה היה פשוט קורע, במיוחד אם אתה מכיר את השחקנים (אני מניחה שרוב הבחורות לא והן פספסו את הבדיחה וחבל).
ירדן חברה של אדם מהצבא, מהתקופה ששניהם שירתו בעיתון "המחנה". היא בערך הדבר הכי מסרס בעולם (חוץ משירן אולי). היא קטנטנה – 153 ס"מ בלבד, וכפועל יוצא של העובדה הזו (בדיוק כמו פינצ'ר), היא עושה הרבה רעש, אין לה גבולות ולא מעניינת אותה דעתו של אף אחד אחר.

כשאדם מתבכיין לירדן על הפרידה משירן, היא עסוקה בלמצוא חומר לכתבה גדולה שהיא צריכה להכין עבור גיליון חג בעיתון שהיא עובדת בו. מפה לשם, עולה הרעיון לעשות את הכתבה על אדם. על הבחור שרק רוצה למצוא אהבה ולהתחתן לפני גיל 30. אדם לא כל כך מתלהב מהרעיון אבל בסוף נכנע. לא שיש לו הרבה ברירות.

מכאן מתחיל מסע משעשע בדרך לאהבה הנכספת.

הספר הזה מוצף קלישאות, מרמת הדמויות ועד רמת העלילה. וזה דווקא בסדר. קלישאות מוכרות. קלישאות זה כיף לפעמים. קלישאות זה מתוק. ולא בכדי יש כל כך הרבה סרטים בז'אנר הזה. וזה בהחלט עושה את העבודה כשמחפשים משהו קליל וחמוד לקרוא ולהעביר איתו את הזמן. אחלה ספר טיסה ו/או חופשה.

בקיצור – אני ממליצה. עם איזה קוסמופוליטן בצד. כדי שיהיה קלישאתי עד הסוף, למה לא?

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ודי סטנדרטית. היא מאוד הולמת את הסיפור. רואים יד של גבר מציצה מאחורי דלת ומחזיקה זר פרחים. קשת הגוונים נעימה מאוד לעין. הדבר היחיד שהפריע לי אלו כל הסופרלטיבים על הכריכה, שאני באופן אישי לא אוהבת אותם אף פעם, בלי קשר לספר.

הפוסט לחוץ חתונה / עומר ברק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לספר הזה הייתה נקודת התחלה מאוד טובה מבחינתי. קודם כל – העטיפה יפייפיה. ולא משנה כמה פעמים הסתכלתי עליה, כל פעם מחדש חשבתי שזה צילום וכל פעם מחדש הופתעתי מהעובדה שבכלל מדובר בציור היפר-ריאליסטי, שרק כשממש ממש מתקרבים שמים לב שבכלל מדובר בציור. ה"תעתוע הויזואלי" הזה הימם אותי כל פעם מחדש. אחרי העטיפה גם קראתי כמה ביקורות מאוד נלהבות (ואז גם קראתי אחת נלהבת קצת פחות). בכל אופן – התחלתי לקרוא וממש נתפסתי. זה התחיל ממש ממש טוב. העיניין הוא שמשהו קרה בדרך. לא יודעת בדיוק מה. אין ספק שזה ספר לא רע בכלל, אבל יש לי כמה בעיות איתו.

אז על מה הספר? נתי ונילי הם זוג ולהם שתי בנות – אסיה בת ה-5.5 ודידה (ידידה) המתבגרת. דידה היא ביתו של נתי מנישואיו הקודמים. כולם חיים יחד תחת קורת גג אחת בירושלים. נילי מבקרת ספרותית ונתי מהנדס היי טק. לפני תשע שנים, עוד לפני שנתי ונילי התחתנו בכלל, הם היו בחופשה בפריז. הם נקלעו לצרה מסויימת ולעזרתם נחלץ גבר בשם מיסייה דוקלוז. בחור צרפתי, שמן ועשיר. כל העיניין כבר מאחוריהם ופתאום הבחור מתקשר, מודיע שהוא בארץ ורוצה להיפגש. מה הוא רוצה פתאום? הם הרי לא שמעו ממנו כל הזמן הזה… האם הוא הולך לדרוש חזרה טובה (הוא היה נראה להם קצת מפוקפק עוד אז)? את כל השאלות האלו ועוד נילי ונתי שואלים את עצמם. אין ספק שכל העיניין מכניס אותם לסרטים. זה סיפור המסגרת. הסיפור הזה גורם לנילי, שהכל מובא מנקודת מבטה, להרהר בעברם המשותף,  לפקפק בכל מערכת היחסים הזו ובאופן כללי להתפלש במנעד שלם של רגשות. הרי אין ממש מנוס מלהשוות את התקופה ההיא בפריז, הנסיעה המשותפת הראשונה שלהם לחול (נתי הזמין והכריח אותה להשאיר את הויזה בבית) וכל ההתרגשות של ראשיתה של מערכת יחסים, לתקופה שבה הם נמצאים היום – הורים במשרה מלאה לשתי בנות, מחזיקים בית ועבודות ונסיעות ארוכות של נתי לחול לבד.

הכתיבה מדהימה. באמת. ממש לא ניכר שזהו סיפרה הראשון של הילה בלום, שעד היום התעסקה רק בלערוך לסופרים אחרים (כמו אתגר קרת ואשכול נבו) והחליטה כנראה שהגיע הזמן לעבור לקדמת הבמה. הציטוטים שהעתקתי היו רבים וכשזה הגיע לפיסקאות שלמות, פשוט עצרתי כבר מלהעתיק וצילמתי דפים שלמים.

נכון שיש תחושה שמגיע "אבל"? אז כן… הדבר הראשון הוא שלפעמים הכתיבה הייתה כל כך עשירה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך הדימוי. המשפטים היו לעתים כל כך ארוכים, שכשהגעתי לסופם לא הייתי בטוחה עוד על מה מדובר. גם סיפור המסגרת לא היה לגמרי ברור לי. את ה"פאנצ'" שאותו כביכול מגלים בסוף, כבר הבנתי בהתחלה. ציפיתי לאיזה מפנה דרמטי, אבל הכל זז לו על מי מנוחות. כל הסיפור עם דוקלוז היה נראה לי כמו תירוץ בשביל שאר הסיפור. ושאר הסיפור באמת היה הרבה יותר מעניין, אז אני תוהה אם זה לא היה מיותר או אולי היה צריך להשתלב בצורה טובה יותר.

יחד עם זאת, לא יכלתי להניח את הספר מהיד. פשוט הייתה לי אכזבה מסויימת כשהגעתי לסופו. כזה מין "מה? זהו?", ציפיתי למשהו ונשארתי עם ה-$%# ביד… אגב, למי שלא אוהב את זרם התודעה זה ממש לא מומלץ. הסיפור זז קדימה ואחורה ולצדדים, כך שמי שלא אוהב את הסגנון, ממש יסבול.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – היה לי ממש קשה עם הדירוג. כי הכתיבה מדהימה אבל היו לי כאמור אי אלו בעיות… )

פינת העטיפה:

טוב, כמו שציינתי קודם העטיפה נתנה לספר נקודת פתיחה מצוינת. במבט ראשון זה נראה כמו צילום, וגם במבט שני ושלישי ואז כשמתקרבים ומתעמקים, מבינים שמדובר בציור בכלל. הסיטואציה המתוארת היא שני אנשים, בחורה ב"בגדי בית" ובחור במעיל וכובע עומדים מחוץ לדלת. לא ברור אם הם נכנסים או יוצאים, במיוחד הבחור. זה מתאים למערכת היחסים המתוארת של נילי ונתי, לא תמיד ברור אם הם שם, מי מהם שם ומה הדינמיקה בינהם. ואולי הבחור הוא בכלל מישהו אחר? אולי איזה אקס של נילי? אולי לא נעים לה להכניס אותו הביתה? בקיצור, עולות מהעטיפה הרבה שאלות, שמתאימות לשאלות שעולות מהסיפור עצמו.

ציטוטים:

"יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי – השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור. בבת אחת הם נמלטים מגֶדֶר הדמיון ומצטרפים אל גֶדֶר החיים".

"ומה העיניין עם נתי? מה הבעיה איתו? יש משהו, היא לא יודעת בדיוק. דברים לא מטופלים, הזנחה, עשבייה רגשית צומחת פרא. אי שם, תמיד, איזה גן נעלם".

"צריך לשמור על ילדוֹת, נילי יודעת את זה. אבל מה היה קורה לוּ באמת היו נסגרות עכשיו יחד בחדר, מורידות תריסים, מקטינות סיכונים? כמה מין העולם שבחוץ הייתה יכולה להביא לבתה בכוחן של מילים לבדן?"

"הם ישבו והביטו בה מוצצת בננה, חסרי נשימה. אם מבוגרים היו יודעים לאכול ככה בננה, נתי אמר, והתכוון להתמסרות הזאת. לדבר האחד בעולם שהנפש כולה נתונה לו. אם מבוגרים היו אוכלים ככה בננה הצרות של העולם היו מאחוריו".

"כל ילדה יכולה לקרות לכל אמא, נילי חושבת, אבל מפחיד יותר שכל אמא יכולה לקרות לכל ילדה. לוּ נילי הייתה קוראת על דידה במוסף סוף השבוע היא הייתה משתוקקת לאמץ אותה אל ליבה. אבל העיניין הוא שהילדה כבר כאן, ובהיותה נתונה מראש היא מפתה פחות".

"רוב האסונות קורים בלילה, נילי יודעת. כי אף על פי שרוב בני האדם ישנים בלילה, ובאופן טבעי כשיש פחות תנועה יש פחות אסונות, הלילה הוא זמן מועד לפורענות. לאנשים בלילה יש איכות פגיעה יותר. הם טועים בדרכם בקלות ומגיעים קרוב מידי אל סוף העולם – משם אפשר ליפול".

הפוסט הביקור / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.