אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.

ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".

הפוסט ואז היא נעלמה / ליסה ג'ואל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחרי מותה של קלודיה מוצאת את עצמה אנה לבד בבית עם הרבה זכרונות. היא מתחילה לעשות סדר בחפצים של קלודיה ונתקלת בתיבות עם תמונות, מכתבים ועוד אוצרות נוסטלגיים שמהם היא למדה עוד על עברה של האם. הסיפור זז קדימה ואחורה, מההווה אל העבר, מהמוות העלוב אל החיים הזוהרים בעברה של קלודיה.

משפחתה של קלודיה ברחה מרוסיה בגלל הפוגרומים ומצאה מקלט בקהיר. סבא שלה פתח חנות קטנה שהצליחה מאוד והפך ליבואן חשוב של בדים מאירופה וכל האנשים החשובים היו לקוחות שלו. החנות הקטנה הפכה לבניין והבניין למפעל. קלודיה ואחותה אליס היו יפייפיות ואם לא היו צריכות לעזוב גם שם, אולי היו מוצאות את עצמן נשואות למליונרים מיוחסים. כל העסק עלה באש ומאז לא חזרו סבה וסבתה לעצמם.

קלודיה היא סמל הזוהר של היפייפיות האירופאיות שהגיעו לארץ בשנות החמישים עם תרבות בתי הקפה והבגדים המעוצבים, היו לה נעורים זוהרים מאוד בקהיר. הרבה אנשים לא ידעו לאכול את זה כאן בזמנו. קלודיה מתחתנת עם אמנון, שהיה קצין ראשון על ספינה (שזה כמעט רב חובל). מתוקף תפקידו הוא לא היה הרבה בבית אבל תמיד חזר אל אנה וקלודיה עם מתנות. הוא נהרג כשאנה הייתה קטנה בתאונה מסתורית בים.

אנה וקלודיה כל כך שונות שלא ייאמן שהן חיות באותו בית בכלל. אנה טוענת שאמא שלה תמיד הייתה "אגואיסטית ותינוקית". קלודיה לא הייתה מעורבת כמעט בכלל בחייה של אנה, היא הייתה בעיקר מרוכזת בעצמה. היא בחרה לשבת ולקשקש בבתי קפה עם חברתה פרידה במקום לעבור את גיל ההתבגרות הקשה או את תקופת הצבא עם אנה.

יש לשתיים מעין יחסי אהבה – שנאה. יש רגעים שבהם אנה ממש מתביישת באמא שלה, באיך שהיא מתלבשת ומתנהגת. היא ישר מפרשת כל התנהגות של קלודיה כרוע ורק אחרי שהיא מתה אנה מתחילה לחשוב שאולי לא היה כך ואולי קלודיה עשתה דברים מתוך תמימות וחוסר הבנה.

הסיפור זז קדימה ואחורה – בין ההווה של אנה בבית הריק שבו היא מוצאת זכרונות לבין העבר – הילדות, ההתבגרות, שנות הצבא, הלימודים ומה שאחריהן. אנה מוצאת כל מיני דברים בארונות של אימהּ ומנסה להתמודד עם העבר.

יחסים בין אימהות ובנות הם כמעט תמיד מתוחים. גם אני ואמא שלי התקוטטנו שנים על גבי שנים, הרבה מעבר לשנים של גיל ההתבגרות. יש משהו בקשר הזה בין אמא ובת שהוא רגיש ועדין. כאן בן– הגיא מצליחה לקחת את זה לכיוון קצת יותר קיצוני ועדיין זה נראה ריאליסטי לגמרי. השתיים מנוגדות כל כך ועם זאת קשורות כל כך אחת לשניה. נראה כאילו אין קיום לאחת בלי השניה. קלודיה היא זוהרת – תמיד דואגת למראה שלה ולמניירות, מתאפרת, מתלבשת בטוב טעם (לא תמיד לטעמה של אנה כמובן) ומדברת בדיאלקט צרפתי שגורם גם לעברית הכי קלוקלת להישמע טוב. אנה מוזנחת, לא משקיעה בעצמה, חוותה אהבה גדולה אחת ואפשר להגיד שהיא לא בדיוק סובלת מעודף מחזרים, היא גם אוהבת להיות לבדה ולקרוא ספרים. אז לא פלא שהשתיים כל הזמן עוקצות אחת את השניה ועדיין – קשורות אחת לשניה בנימי נימים.

מאוד אהבתי את הספר. לא מורגש בכלל שזהו ספרה הראשון של בן-הגיא, היא מפליאה לכתוב ולתאר מצבים ורגשות ברמה שפשוט עשתה לי צמרמורות. מצד אחד היא מתארת את הזדקנותה של קלודיה והגוף המתפורר ומצד שני הזוהר שהיה לה בעברה ומין המתרס השני – אנה וההתבגרות שלה ואיך שהפכה להיות אנטיתזה של אימהּ.

התרגשתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ככה בדיוק תיארתי לי את קלודיה! וברגע שאנה מצאה באחד הארונות מחבטי טניס ישנים של אימהּ לאחר שנפטרה זה התחבר לי סופית. אנו רואים אישה שנראית כמו התגלמות העושר והחיים הטובים, מחזיקה בידה מחבט טניס וכדורים, לבושה בסוודר מעויינים (שגם הוא הפך להיות ייצוג של מעמד מסויים) וחמושה במשקפי שמש. מתאים מאוד לסיפור ועזר לי "להדביק" פנים לקלודיה.

ציטוטים:

"היא כנראה תמיד מתנהגת כך, כמו מכרסם קטן עם עיינים חומות פעורות ומבט בגובה מחילות ועשב, שכל היום חוקר ומרחרח את הסביבה, טרחני ועלוב, מנסה לדחוס למוחו הזעיר סימנים, נקודות אחיזה, עכשיו כשהכללים הופרו. אלא שהסכנות הגדולות באמת חומקות ממנו, למעשה הן אינן יכולות אפילו להירשם במוחו הזעום".

"אולי דווקא משום כך, כמו יום שמש באמצע החורף, הכמירו חיוכיו את ליבה, אבל היה בהם עוד משהו, הם עוררו הרגשה שנוצרו במויחד בשבילך, בייצור ידני, מתוך רגע יחיד, ולכן היו מתנה יקרה במיוחד".

"עכשיו החדר באמת שרוי בשקט, שקט מוחלט מקיר לקיר, והיא יושבת בתוכו כמו מאובן באוקינוס, מונחת בקרקעית".

"שוב, כמו בפגישתן בנמל התעופה, להרף – עין יכלה אנה לראות לנגד עיניה בבהירות מקפיאה את הסוף, וגרוע ממנו, את חישוק האש שלפני הסוף, שאמהּ, כאחד האדם, כמו כלב קרקסים מרוט ומקושט בגיחוך, בהצלפת שוט באחוריה, עמדה לקפוץ לתוכו".

הפוסט ים ויבשה / מעין בן הגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.