הספר נפתח בחדר במלון במקסיקו, שם נמצא הסופר לרגל כנס סופרים. הוא מתעורר בלי לזכור מה קרה בלילה הקודם, איך הגיע למלון או מדוע בגדיו מכוסים בוץ. לאט לאט דברים חוזרים אליו והוא נזכר, בין היתר, שסיפר לבחורה שפגש שחברו הטוב ביותר מת. לא ברור למה אמר דבר כזה, שכן חברו עדיין חי.
בשלב הזה חשבתי משום מה שזה הולך להיות מעין ספר מתח, שבודק איך הגיע הגיבור למלון, מה קרה במהלך אותו לילה ולמה סיפר שחברו הטוב מת, אבל זה ממש לא היה הכיוון. מכאן מתחילה חקירה אחורה, אל העבר, של מערכת היחסים של הגיבור עם חברו הטוב ביותר, יואל, בכמה נקודות במהלך חייהם – כשהם ילדים הגדלים בשנות השמונים בשכונת בית הכרם בירושלים, כשהם מתבגרים וכשהם כבר "מבוגרים".

בהווה – הגיבור חסר השם שלנו הוא סופר ויואל הוא עורך דין. בעבר – הם חברים טובים שמתבגרים יחד וחווים את כל מה שמתבגרים חווים – שטויות שילדים עושים, התאהבות במלכת הכיתה, בילויים משותפים, תגרות עם ילדים אחרים, יחסים (או חוסר יחסים) עם ההורים, בחולי ובבריאות. הכתיבה הצליחה להחזיר אותי לשנות השמונים, למשחקים ולמוזיקה של אותה התקופה.

לאורך השנים החברות בין השניים יודעת עליות ומורדות ואנחנו חווים אותן יחד עם הגיבור. כמו שהגיבור מקיץ באותו חדר במלון במקסיקו, כך הוא חווה עוד כמה יקיצות/התעוררויות לגבי מערכת היחסים שלו לאורך השנים עם יואל.

חברות זה דבר מאוד מעניין בעיני. עברתי לא מעט עליות ומורדות עם חברות במהלך השנים ואני די רגישה לעיניין. אני זוכרת שלפני יותר מעשר שנים קראתי את הספר "אותה האהבה, כמעט" של מירי רוזובסקי, שגם הוא מלווה חברות לאורך שנים והוא נגע בי מאוד. היום, כשאני נושקת לארבעים אביבים, זה מעניין להסתכל אחורה על חברויות שהיו ונגמרו לעומת אלו שדווקא החזיקו מעמד.

היה לי לא פשוט עם הספר הזה. ברעם כותב מאוד יפה. השפה עשירה ואולי אפילו עשירה מידי בשבילי. היו רגעים שהלכתי קצת לאיבוד בתוך שלל התיאורים המפורטים. גם חוסר השם של הגיבור הביא אותי לא פעם לתהות בקריאת דיאלוגים, מי המדבר באותו המשפט. הקצב של הספר הוא לא מהיר ולעיתים היה נדמה לי שאני "נתקעת" ולא מצליחה להמשיך כי אני מותשת. לכן קריאת הספר נמשכה קצת יותר זמן מהצפוי.
הייתה חסרה לי עוד התרחשות ותיאורים הנוגעים למקסיקו. המיקום הזה נראה גיאוגרפי ותו לא, בלי קשר ממשי לעלילה. כאילו זה היה יכול להיות לצורך העיניין בכל מקום אחר.

לסיכום – הספר ללא ספק מעניין וכתוב בשפה יפה ומפורטת, אבל מבחינתי זה גם החיסרון שלו – אותה שפה עשירה ויפה, אותם תיאורים מקסימים, גורמים לעיתים לחוויית הקריאה להיות איטית יותר ולא פשוטה, לפחות עבורי. אני מניחה שזה תלוי בתקופה שבה קוראים את הספר וברמת החום שבחוץ.
זה ספר עם הרבה מחשבות. גם מחשבות של הגיבור על האירועים שהוא עובר וגם מחשבות של הקורא אחרי סיום הקריאה. יכול להיות שגם זו הייתה סיבה לקריאה האיטית יותר שלי – הייתי צריכה לעכל, להפנים.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור בכריכה נחתך מתוך ציור שנקרא Fledgling, של צייר בשם דיויד גרהם בייקר. לא ברור לי למה הוחלט לחתוך את הציור בצורה כזו, הוא היה יפה ומתאים גם בגרסתו המלאה.
בציור רואים ילד שעומד בין שתי מיטות בחדר (שאפשר בהחלט לשייך אותו למלון) ומביט בהשתקפות שלו מראי אשר תלוי על הקיר. הגיבור שלנו התעורר בחדר במלון כשהוא מבוגר והוא בוחן את יחסיו עם יואל מאז שהיו ילדים. כמו אותו ילד בציור. אולי הלך לישון מבוגר והתעורר ילד? אולי הילד הוא מטאפורה לאותו ילד שהיה המספר בתקופה בה הכיר את יואל ואשר בה הכל החל?.
יש משהו עצוב בציור הזה. יש שתי מיטות, אבל הילד לבד. הבעת הפנים שלו בהשתקפות נראית בוגרת יותר מכפי גילו.
אהבתי את הציור והסתכלתי עליו בכל פעם שפתחתי את הספר. לדעתי הבחירה כאן חכמה ומתאימה לסיפור.

ציטוטים:

"…הצטללה לפניו הוודאות שאלה הן רק מילים המקשטות את הרגע הזה, ואחר כך יהיה רגע אחר; כאלה תמיד היו המילים שלהם, שיקוף פורח באויר של סערת הרגע, נשבעות בשמו, מתמסרות אליו, ובחלוף הימים חומרתן מתעמעמת, מי כמוהם ידע את זה: מילים בוראות עולם ואחר כך הוא קורס או מוכרז משעמם, ועולם אחר נברא. כאלה הם בחרו להיות: אנשי הנאמנויות הארעיות. מובן שרצה להאמין ליואל, ובכל זאת ידע שמחר או מחרתיים יימס הרגע הזה אל שגרת הבדידות, שכבר התרגל אליה, ואולי עדיף שלא היו נפגשים כלל היום, כי כשזמן האשליה פוקע אתה מוטח שוב בקרקעית התהום, והיא כבר עמוקה יותר.
יואל אחז בכתפו ביד אחת, ובאחרת פרע את שערו. זה היה מוכר. אתה, הוא רצה לומר ליואל, אתה אחר עכשיו, אז תפסיק להיות כל כך מוכר. כל הזמן חשש מפס בהירות בשמיים – הלילות התקצרו לאחרונה – שירמז על השחר המתקרב, שכן העדיף שלא יצאו מן הלילה הזה, לילה שהוא מעין קרקע רפאים, קצת כאן וגם בכל הזמנים האחרים שלהם, הרי בסופו של  חשבון כל פגישה שלהם היא התכת כל הזמנים כולם לרגע אחד מתהווה – אלף צווחות-עבר כנגד פעייה רפה עכשיו – ובו, כשהוא לעצמו, כבר אין די". עמ' 166-167

הפוסט יקיצה / ניר ברעם הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת את שי שטרן. פעם, לפני המון זמן, באיזו שעת לילה יחסית מאוחרת, זפזפתי לי בשלט ונפלתי על התכנית שלו "אל תשאל". לא היה משהו אחר יותר מעניין לראות, אז נשארתי. מאז הפכתי לצופה אדוקה. אפילו ראיתי תכניות שפספסתי ב-VOD. הוא מצחיק אותי. יש לו את היכולת המדהימה הזו, לשאול אנשים בכל מיני דרגים שאלות הזויות, לפעמים אישיות או מעליבות ועדיין לצאת מזה עם חיוך. והם עונים לו. לפעמים הייתי מתכווצת בספה ולא מבינה איך הם לא מרגישים שצוחקים עליהם, אבל שי, בדרכו שלו, מחייך חיוך קטן בסוף וגורם להם להרגיש נוח, שהתשובה שלהם באמת חשובה ומעניינת. אז שמחתי שהוא הוציא ספר ומיד השגתי לעצמי עותק. זה לא היה אותו דבר…

מיקי מצלם וידאו בחתונות כהשלמת הכנסה ומנסה לכתוב תסריט. הוא למד קולנוע והוא בן 29. הספר מתחיל כשהוא נפרד מחברתו מזה שנתיים, מיכל. הוא לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון ומוצא את עצמו מתגעגע ונקרע בין הרצון להיות לבד ובין דמותה שצפה ועולה ברגעים שהוא הכי פחות רוצה. בנוסף, הוא בטוח שהוא האדם האחרון השפוי על פני הפלנטה הזו.

למיקי שני חברים טובים – רפי, מג"ד בצבא קבע, שמגלה פתאום באמצע החיים שיש לו סרטן בבלוטת התריס ומחליט להתפטר וגברי, בחור ממוצא פרסי שמאז ומעולם עבד אצל ההורים שלו בחנות שטיחים שבבעלותם ואמור לרשת את העסק המשפחתי.  אחרי שנים של הכחשה הוא מספר לשני חבריו הטובים שהוא גיי ובעקבות הגילוי מחליט גם לצאת לדרך חדשה ולחפש עבודה אחרת, מנותקת מהוריו.

השלושה צמודים ברמה שלא הייתה מביישת חבורת בנות ממוצעת – מדברים כמה פעמים ביום בטלפון, מתראים כל יום, דואגים אחד לשני בכל רמה אפשרית, מכירים לעומק את המשפחות ועוזרים בפתרון משברים, מריצים דאחקות ויורדים אחד על השני בכל הזדמנות ועוד יוצאים יחד בערב. דבק, פשוט דבק.

במהלך הספר שלושתם מנהלים שיחות פילוסופיות ברומו של עולם על איך הם פותרים את המשברים שלהם ושל הסובבים אותם. על הדרך, מיקי חווה פריצת דרך בכתיבת התסריט שלו ומוצא את עצמו משוחח עם כל מיני דמויות שהשפיעו על ההיסטוריה האנושית ובעיקר הרבה עם עצמו.

שטרן הוא ירושלמי גאה, אולי יותר מידי. העלילה כולה מתרחשת בירושלים והייתה לי תחושה כאילו הוא כל הזמן דוחף את העניין הירושלמי בכפית. אני אוהבת את ירושלים, למדתי וגרתי בה שלוש שנים ואני נשואה לירושלמי, ככה שאני מכירה לעומק את "גאוות היחידה" שירושלמים מסתובבים איתה. אבל כאן זה היה פשוט יותר מידי. אני לא מדברת על תיאורים של העיר, שהם כמובן מבורכים בעיני, אלא על הצורך כל הזמן להדגיש כמה היא שונה מהשאר, כמה תל אביבים לא יבינו את זה ועל כל מיני דברים ש"רק ירושלמים מבינים", זה כאילו לוקח את זה לכיוון השני. ירושלמים, לפחות איך שאני הכרתי אותם, הם אנשים צנועים, ופה לדעתי זה היה קצת מוגזם. כמו שאמרתי קודם – להאכיל בכפית.

חוצמזה שעלתה בי לפעמים תחושה ששטרן מנסה יותר מידי להצחיק. לרוב זה עובד, אבל לפעמים גם זה יותר מידי. אפילו העטיפה הרגישה לי קצת מתחכמת ומאולצת (על זה אני ארחיב בהמשך). שלא תבינו אותי לא נכון – נהניתי מהספר. הוא קליל, בעל פרקים קצרים וסיימתי אותו די מהר, תוך פחות משבוע. אבל הוא לא נשאר איתי יותר מידי מעבר לזה.

הספר מקסים והוא משעשע ומדכא בערך באותה מידה. מצאתי את עצמי בעמוד אחד צוחקת ועמוד אחרי כמעט מזילה דמעה ועדיין הוא מצליח להיות קליל. רובו ככולו דיאלוגים (בין אם בין אנשים ובין עם מיקי לבין עצמו או שלל הדמויות הדמיוניות שהוא ממציא), דבר ששטרן מצליח לעשות בצורה מדהימה, וזה אחד הדברים שעושים אותו קליל וקולח.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – חמוד, אבל לא מספיק בשביל לטלטל את הענף שאני ישנה עליו.)

פינת העטיפה:

העטיפה מעוצבת כבלוק שורות צהוב, שעליו מיקי כותב את התסריט שלו לאורך הספר. עד כאן הכל טוב ויפה ומתאים וגם הצבע בטח קופץ לעין בין כל הספרים האחרים שיושבים על המדף (על אף ששדרת העמודים דווקא לבנה – החלטה לא ברורה). על העטיפה בעצם כתוב דיאלוג בין שטרן (או אולי מיקי? אני כבר מבולבלת) לבין גבר אחר, שמתלבט מה לכתוב על העטיפה, כי "צריך לכתוב כמה מילים על הסיפור של מיקי". מצד אחד זה רעיון חמוד לאלטרנטיבה להגיש בה תקציר לסיפור. מצד שני – למה לשים את זה בעטיפה הקדמית ולא האחורית? לדעתי אפשר היה פשוט להוריד את זה ולהשאיר את שם הספר ושמו של שטרן על רקע הבלוק הצהוב (אגב, ציינתי כבר שאם הסופר מפורסם כבר בזכות עצמו, אזי שם הספר ושם הסופר כתובים באותו גודל…). מעבר לזה, הדיאלוג הזה טיפה מתחכם ושוב הרגיש לי כאילו "מאכילים אותי בכפית".

ציטוטים:

"איזה יופי היה אם לכל אדם היה כפתור restart פנימי. כפתור שמפעיל אותו מחדש ללא דעות קדומות, ללא הצטברות של סיד בתוך הראש. ככה סתם, לחשוב מחדש על הדברים באופן נקי – טוב או לא טוב, מתאים או לא מתאים, אנושי, מוסרי, חברי? חייכתי לעצמי, הכפתור הזה מתאים לכולם כאן בירושלים – יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, שמאלנים, ימנים, גברים, נשים – ובעיקר הוא מתאים לי. בנאדם שהולך עכשיו הביתה וחושב על אישה יפה וסקסית עם עיניים כחולות שקוראים לה שרון וסקרן לדעת אם היא מתאימה לו. איפה הכפתור הזה כשצריך אותו? אשמח להשאיל אותו גם לשאול, אבא של גברי, שהמערכת שלו כוילה לאחרונה לפני שלושים שנה בעיר רחוקה מאוד, אבל בעצם די קרובה".

הפוסט מיקי, אני מדברת אליך / שי שטרן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו…

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה… כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.

ציטוטים:

"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

"ככל שאני ממשיך לערוך ממיטת חוליי את חשבון חיי, כן מתברר לי עד כמה קשה המשימה הזאת. דברים רבים לא הבאתי בחשבון וידוע לי שנמנעתי מהם, ואחדים ודאי חמקו מעיני מתחילה; ואולי אין כלל בחיים סגירת חשבון ורק בסופם הוא נחתם, ומי יוכל לדעת אז מה נרשם בשורתם התחתונה".

"ניחוחות הימים ההם וטעמיהם גאו והציפו, כאילו חיכו ימים רבים לפרוץ ממחבואם ולהעיר אותי מתרדמה רבת שנים. חגיגיות הייתה בזה וגם צער צובט לב. לא שכחתי את הסחרור שבהתאהבות ואת כוחה המשתק של האהבה, וכה חריפה הייתה ההיזכרות עד שהפילה עלי פחד".

הפוסט מה שנשאר / אלי עמיר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, דבר ראשון חשוב להגיד שהספר ממש ממש לא "כבד" כמו שאולי יכול להשתמע מהשם שלו. הוא אפילו די קליל – הוא גם קצר יחסית, גם הפרקים קצרים, הכתיבה קולחת והסך הכל זורם וחביב.

יודא הרכבי, היסטוריון ומומחה למזרח התיכון, יוצא למסע בירושלים. הוא יוצא לחיפוש אחר אותיות עבריות כנעניות ש"נעלמו" מניירותיו. הוא הלך לישון וכשהתעורר בבוקר – הדפים היו ריקים. האותיות פשוט פרחו ונעלמו. אמנם נשמע קצת הזוי, גם ליודא עצמו, אבל זה לא מפריע לו לעלות לירושלים בתקופת הימים הנוראים – החודש הוא חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור ובמקביל גם הרמאדן של שנת 1973.

זהו סיפור חוצה תרבויות. יש כאן ייצוג הולם ליהודים, נוצרים ומוסלמים, כיאה לסיפור ירושלמי – תפילות בכותל מול צום הרמאדן. יודא פוגש תיירים אמריקאים מעיירה בקונטיקט שנקראת כנען והוא גם לן (בלית ברירה בהתחלה ואז מתוך בחירה) בהוספיס גרמני – נוצרי שהיה שייך לטמפלרים שנחשדו בנאציזם. הספר מלא בסמלים מתרבויות שונות – יודא מנסה להגיע כל הזמן לכותל כדי להתפלל, נתקל בנזירות ובצלבים, מתעמת עם כלבים נגועי כלבת בשכונות הערביות, מחפש מונית ביום כיפור ומסעדה באמצע החג או הצום. יודא עצמו הוא כמובן יהודי אבל השם שלו לקוח מהברית החדשה.

תוך כדי הסיפור שמתפתח, אנו מתוודאים לפרטים מעברו של יודא ולומדים על אסנת, אישתו הצ'רקסית שנעלמה מחייו במפתיע, על זוהרה – בת זוג שהייתה לפניה ועל משפחתו (הוא די משוכנע שהוא אחראי להתקף הלב שהרג את אבא שלו). בנוסף, יודא פוגש במהלך הדרך המון דמויות, חלקן מעברו וחלקן חדשות וכולן צבעוניות ומייצגות מכל וכל.

לספר, כאמור, יש פרקים קצרים. כל פרק קיבל אות וכיאה לספר מסע של חיפוש אותיות – יש כ"ב פרקים, כמספר האותיות. אולי כאן נמצאות האותיות שיודא מחפש? בסיפור עצמו? מין הסתם

די ברור שהחיפוש אחר האותיות הוא בעצם החיפוש אחר העצמי של יודא. אני יודעת…זה נשמע פלצני לאללה אבל זה ממש פורץ החוצה מהספר במקרה הזה. הספר מסתיים, באופן סמבולי, במלחמת יום כיפור. בעצם מתחיל בראש השנה ומסתיים ביום כיפור. בדיוק עשרה ימים. זה משעשע כי אני קראתי את הספר בתקופת החגים, זמן קצר לאחר צאתו, והיה מוזר לקרוא ספר שמתרחש בדיוק באותה תקופה שבה אני קוראת אותו, רק שלושים שנה מוקדם יותר.

הכתיבה מקסימה, לא מתיימרת יותר מידי, אך עם זאת מעבירה יופי את האוירה בירושלים בחגים, הריחות, הקולות, הסמטאות, יודא מסתובב ברגל לבדו בעיר וזו פשוט חגיגה לאוהבי ירושלים. אפשר ממש להרגיש בקצה האף את הריח והאויר הירושלמי, וזאת בלי יותר מידי צחצוחי לשון – בדיוק כמו שאני אוהבת.

מאוד אהבתי את הספר. סיימתי אותו ממש בכמה ימים בודדים והוא נשאר איתי גם קצת אחרי. הוא אמנם ספר יחסית קליל, כמו שכבר כתבתי, אבל סיימתי אותו עם מחשבות. לא הרגשתי "כבדות" אבל בהחלט עם כמה נקודות למחשבה. זהו מסע על העצמי של יודא ובדרך אני חושבת שהוא נוגע אצל כל אחד מאיתנו באיזו נקודה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא אהבתי את העטיפה ב-כ-ל-ל. במבט ראשון היא נראתה כמו עטיפה של איזה ספר ניו-אייגי' כזה וזה לא מדבר אלי. אני מבינה את העיניין שהספר מדבר על ה"עצמי" ואולי איזושהי העצמה עצמית וחיפוש וכאלה אבל הפרשנות שנתנו לזה בעטיפה פשטני ומשעמם לטעמי. היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. חבל, כי זה דוגמא קלאסית לספר שלא הייתי מסתכלת עליו בחנות והנה – ממש אהבתי אותו בסוף…

ציטוטים:

"דממה אבנית שררה בהוספיס. דומה היה שאני היחידי בו. רק מין הגן שמעבר לחלון נשמעו מידי פעם ציוצים קצרצרים של חרק כלשהו, כמו ניקוד מתחת לאותיות עבריות".

"בדרך להוספיס חשבתי על כך שכל תכליתה של המוזיקה הצעקנית הזאת, הקורעת שחקים, היא להבריח את האדם מעצמו, להשתיק את קולו הפנימי, להשכיח לו את נפשו, לבל יחשוב עליה, לבל ישעה לה. נזכרתי באותו אברך מוזר עם 'ספר האמת' בידו, שעיכב אותי ברחבת הכותל, ואמר: אם לא תחפש את האמת, את עצמך יהיה לך קשה יותר למצוא".

הפוסט עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.