יש לי ילד סקרן, שמאוד אוהב אתגרים. כשהגיע הספר לראשונה הוא עיין בו והניח בצד. יום או יומיים אחרי זה, הסברתי לו מה המטרה. פה התחילו כמה שעות של כיף ואתגר.

זוכרים את "איפה אפי?", אז העיקרון הוא זהה, רק שהתפאורה ישראלית לגמרי. רחלי שלו איירה איורים מרהיבים ומלאים בפרטים שאפשר להתבונן בהם שעות ועדיין למצוא בכל פעם משהו חדש. בתחילת הספר ישנה כפולת עמודים אשר מראה את הדמויות אותן יש לחפש בכל איור. בין הדמויות האלה אפשר למצוא את בליל התרבויות אשר יש בארץ – חיילת, קיבוצניק, משפחה בדואית, משפחה של רב ורבנית, שלישיית נזירות, חסידים ברסלבים, תיירים ואתיופים ואפילו הרצל אחד.

לאחר מכן, כל כפולת עמודים נוספת היא איור בפני עצמו, כל פעם במקום אחר – פעם אחת בעיר, פעם במרחבים הפתוחים, בים המלח ואפילו השוק והעיר העתיקה. זה אולי נראה לכם פשוט, אבל אני יכולה להבטיח לכם – שני זוגות עיניים (שלי ושל הילד) לא תמיד הספיקו בשביל למצוא את כל הדמויות. בכל איור הן קצת שונות באופן העמידה שלהן או מה שהן מחזיקות בידיים.

ישנם חמישה איורים גדולים שכאלה ואחריהם אותם האיורים, רק בשחור לבן, על מנת שאפשר יהיה לצבוע אותם להנאתנו.

היה לנו אחלה זמן איכות בזכות הספר הזה. אם אתם עומדים לפני טיול או טיסה וחושבים על דרך להעסיק את הקטנטנים – זה הפתרון בשבילכם. או בכלל, אם הילדים, בדיוק כמו זה שלי, אוהבים אתגרים, תעלומות ולמצוא דברים – זה מושלם.

הדבר היחיד שלא טוב בספר הזה הוא, שהוא נגמר מהר מידי. חמישה איורים זה פשוט לא מספיק…
אם יהיה ספר המשך או תתחיל פה סדרה, אני בהחלט אשמח לראות הרבה יותר איורים בהם, שיספקו עוד שעות על גבי שעות של חיפושים והנאה.

מומלץ בחום לכל החפשנים הצעירים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – קואלה אחת ירדה רק בגלל כמות האיורים)

פינת העטיפה:

טוב, אין פה יותר מידי מה לנתח – העטיפה היא חלק מכפולת איורים הנמצאת בתוך הספר של השוק והעיר העתיקה וזה בהחלט נותן מושג על מה שמחכה לכם בפנים.

הפוסט רק בישראל, ספר החיפושים הגדול / רחלי שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשראיתי פרסומים של עם עובד על הספר הזה מאוד הסתקרנתי. אני אפילו לא יודעת למה. אני לא מכירה לעומק את יצירותיו של ראובן רובין (ואולי דווקא בגלל זה?) ועברו שנים מאז שממש קראתי ספרי עיון שקשורים באומנות. אבל  משהו בספר הזה משך אותי והיה נראה לי מעניין. אז קיבלתי אותו. ואיזה כיף זה היה!!

דבר ראשון כשהספר הגיע שמתי לב שהוא מודפס באיכות ממש גבוהה, שנותנת הרבה כבוד לציורים. כיאה לספרי אומנות הדפים איכותיים והצבעים חיים. למעט תמונה אחת, כל הציורים נראים מאוד טוב והפרטים בהם נראים היטב לעין. הדבר השני היה שהציורים פשוט יפיפיים.

זה לא ספר שבא לחפור לכם על טכניקות וזרמים באומנות וזו הסיבה שממש התאהבתי בו. הספר מגולל את סיפוריהם של הציורים, את "מאחורי הקלעים" שלהם אם תרצו. הוא מספר לאן הם התגלגלו, באילו תערוכות הוצגו (תערוכות בעולם בנושאים מעניינים, אקטואליים ופוליטיים) והיכן התגלו פתאום אחרי שנים שלא ידעו מה עלה בגורלם.

ראובן רובין עלה מרומניה והציורים מספרים את ההיסטוריה הפרטית שלו, שהולכת יד ביד עם ההיסטוריה של המדינה. היחסים עם השכנים הערבים, עם הדת, עם העדות השונות, אנשי הרוח של אותה התקופה וכמובן הנופים והצמחייה – כל אלו באים לידי ביטוי בציורים מלאי הרגש האלה.

מי שאיגדה את הכל לספר היא כרמלה רובין, כלתו של ראובן רובין. היא גם האוצרת של מוזיאון בית ראובן וניכרת בה התשוקה ליצירות והרצון להביא אותם לידיעת הקהל הרחב. היא מתארת את ההתרגשות התוקפת אותה בכל פעם שהיא נתקלת בציור של רובין שלא ידעה על קיומו, או כזה שידעה על קיומו אבל עקבותיו נעלמו. היא נוסעת בכל הארץ והעולם ופוגשת אנשים ומשפחות שהיו ולקחו חלק כזה או אחר בתחנות חייו של ראובן וזה מרגש ומקסים.

הספר בנוי מ-28 רפרודוקציות של ציוריו של ראובן, כאשר כל ציור הוא בעצם פרק בפני עצמו. תחילה מוצג הציור ואחריו מגיע הטקסט עם הסיפורים והאנקדוטות הקשורות לציור והכל מלווה בצילומים מהתקופה, קטעי מכתבים, כתבות מעיתונים והזמנות לתערוכות שבהן הוצג הציור בארץ ובעולם.

יש כאלה שאולי כל זה ישמע להם יבשושי ופלצני, אבל אני רוצה להגיד לכם שנהניתי מהספר הזה כמו שלא נהניתי הרבה זמן. ממש התבאסתי כשהוא נגמר. עוד חזרתי לדפדף בו ולעיין בציורים ימים רבים אחרי שסיימתי. כמישהי שבקושי הכירה את יצירותיו של ראובן רובין, הכל היה לי חדש ומסקרן ומובא בשפה פשוטה, שלא צריך להיות מבין גדול באומנות על מנת להבין אותה (בניגוד לספרי אומנות אחרים, שצריך לשבור את השיניים בשביל לקרוא מילים לועזיות באורך הגלות ומייאשות להדיוטות כמוני).

בקיצור – מומלץ בחום לכל אוהבי האומנות באשר הם. אם אתם מחפשים מתנה למישהו שיש לו הכל והנושא מעניין אותו, אפילו בקצת – מצאתם אותה בזה הרגע!.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור שעל הכריכה הוא פרט מתוך ציור שנקרא "שקמים עתיקות" מ-1929. תאמינו או לא – ראובן צייר בציור הזה את עצי השקמה שברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. "כשחולפים היו ליד אותם עצים, הכלואים בתוך אי תנועה צר, נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב, קשה לדמיין מה ראה ראובן לנגד עיניו כשצייר אותם" (מתוך הספר, עמוד 134). זה אחד הציורים שיותר אהבתי בספר והבחירה שלו לכריכה מצוינת לדעתי.

הפוסט בד בבד, בין ציורים לאנשים / כרמלה רובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שם הספר מעיד עליו הרבה – זה ספר של קיבוץ גלויות. "דושינקא" זה סוג של כינוי חיבה ברוסית ו"נשמה" זה כינוי חיבה (שבשנים האחרונות סובל מזילות משהו) של עדות המזרח. שני כינויים שאפשר להגיד שעשו עליה. הסיפור שלנו הוא חיבור בין תרבויות. סיפור שנע בין ישראל, למרוקו ולאוקראינה ובין תקופות זמן שונות בכל מקום.

הסיפור מגיע מפיהן של ארבע דמויות – הדס, דימה, חנה ורחמים. האמת שאין יחס שווה בין כל הדמויות וחלקן דומיננטיות יותר מאחרות. חלק מופיעות כבר בהתחלה וחלקן מגיעות רק לקראת אמצע הספר או סופו. מתחילת הספר אנחנו מתחילים להתוודע לקשרים שבין הדמויות, משפחתיים, רומנטיים או "סתם" חבריים.

הספר נפתח עם הדס, בחורה צעירה, שנעזבת על ידי אושרי, בן זוגה מזה כמה שנים. הם כבר דיברו על חתונה והנה – הכל עלה על שרטון. הפרק השני מסופר מנקודת מבטו של דימה. אני זוכרת שקראתי את הפרק הזה באוטובוס וכמעט בכיתי. בכלל, כל הפרקים המובאים מנקודת מבטו של דימה הם מכמירי לב. יש לו אח תאום, שלפי המוסכמות החברתיות נחשב הרבה יותר 'מוצלח' ממנו. אביו נפטר ואביו החורג מתעמר בו ובאמו. כל יום עובר על דימה בפחד מנטישתה של אימו. מאוחר יותר מצטרפים חנה, אמו של אושרי ורחמים, בעל הדירה של הדס, דירה שבה גרו היא ואושרי במהלך השנים.

דימה הוא ה'דושינקא' של הסיפור הזה. הפרק הראשון המסופר בקולו מתרחש בחרקוב שבאוקראינה. הוא מרגיש דחוי, חולם על סנטה קלאוס ומרטיב בלילות (ולפעמים גם בימים). בהווה הוא חבר טוב של אושרי ובעלים של מועדון לילה בשם 'בבושקה' בחיפה. הדס ואושרי נהגו לבלות הרבה במועדון הזה ולשם גם מגיעה הדס לאחר הפרידה מאושרי, ביום הולדתה ה-34, סביר להניח כדי "להיתקל" בו במקרה. בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה בחברת שלושה גברים זרים, עושה מעשה שמתחיל מבחינתה איזשהו מסע, רק בשביל להרגיש קצת טוב עם עצמה.

חנה, כאמור, היא אמו המרוקאית של אושרי. הדס אוהבת אותה כאם (אימה שלה נפטרה בילדותה) ודרכה אנו למדים על עברה שבהרי האטלס, על נופים ועל אהבות לא ממומשות. הדס עצמה היא דור שלישי לעליה ממרוקו. היא בחורה עצמאית, שמרבה לחפש בתוך עצמה ולהבין את הסיבות לכל דבר. רק למה אושרי עזב? את זה היא לא יודעת. היא כל הזמן מחפשת ונוברת ומחטטת ביבלות. היו רגעים שזה אפילו עיצבן אותי.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין אוקראינה וילדותו של דימה, ההווה המתהווה של הדס, וילדותה ובגרותה של חנה במרוקו. קצת קשה לי לתאר את הכל כי זה באמת ספר רחב יריעה ובנוסף לדמויות שכבר ציינתי, יש עוד פסיפס אנושי שלם של אנשים שאנחנו פוגשים במהלך הקריאה. השפה עשירה ומתאימה כל פעם לדמות דרכה העלילה מסופרת – אם זה דימה, אפשר להרגיש את הרוסית, על שלל דימוייה ומנהגיה ואם זו חנה, מורגשת הערבית המרוקנית והצבעונית. והדס עצמה – מעין קיבוץ גלויות אחד גדול של הכל.

בסוף הספר, כמובן, הכל מתחבר בצורה ממש נפלאה. נהניתי מאוד מהספר, אפילו שמדובר בספר עצוב למדי. בכלל, שמתי לב שספרים עצובים (במיוחד אם הם טובים) מצליחים להשפיע עלי יותר. כי מי כמוני יודעת שבסופו של דבר, המציאות עצובה גם היא, ואין טעם ליפות אותה.

זה ספר שנוגע בלב והוא מרגש מאוד. הוא ליווה אותי עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי אותו.

מומלץ.

לינק לסרטון על הספר ביו טיוב

שאלון עם איריס אליה – כהן באתר קורא בספרים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אוהבת את העטיפה. יש בה משהו מאוד מרגיע. יחד עם זאת,  אני לא יודעת בדיוק איך היא קשורה לסיפור עצמו. אנו רואים ציור של ילד (ואולי ילדה) ישן, ידיו שלובות לו תחת לחיו ונראה כאילו הוא מטייל בעולמות חלומיים. אימג'ים של ילדים ישנים, במיוחד אם הם ישנים טוב, אוטומטית מרגיעים אותי. גם בחירת הצבעים – גוונים חמים של כתומים וצהובים עושים את העבודה. הדמות הישנה יכולה להיות כל אחד ולכן ההקשר לסיפור לא ברור לי.

ציטוטים:

"אהבה זה כמו מישמיש, חנה אומרת להם ומנופפת באצבעה. צריך לאכול קצת, לא להגזים. אחרת נהיה כאב בטן (…) ממשיכה חנה ומסכמת: וכמו המישמיש, גם זאתי העונה שלה קצר. חודש חודשיים וזהו. הלך. נשאר לשחק קצת עם הגוגו, וגם זה נמאס".

"מי שנוח לו בשיגעון, למה הוא צריך שכל?"

"אנשים יהירים הם כמו ביצים. כל כמה שהם מלאים בעצמם, תמיד יהיו הראשונים להישבר".

"הבדידות היא מקום נחמד לבקר בו ומקום נורא להישאר בו".

"אם ברצונך לחלוק עמי ועם הדס איזה סיפור, אנא ממך, ודא שיהיה עליז. או לפחות עם סוף טוב. סיפורים עצובים אינם מועילים לבריאות. וכאילו היא משתפת אותם בסוד מדעי שהגיעה אליו אחרי שנים ארוכות של מחקר, היא רוכנת אליהם ולוחשת: אתם עוד צעירים, קרוב לוודאי שאינכם יודעים זאת עדיין, אבל כל מה שמקמט את הלב, מקמט גם את עור הפנים. האמינו לי!"

הפוסט דושינקא, נשמה / איריס אליה-כהן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.