אני גם אוהבת סיפורים על כפרים קטנים ומנומנמים שכביכול לא קורה בהם כלום, והזמן זז לו בעצלתיים, אבל עמוק בפנים הדמויות סוערות וגועשות. וזה בדיוק הסיפור הקטן והמקסים שיש לפנינו כאן.

כל הספר מתרחש בעיירת דייגים באחד מחופי איסלנד והוא נמשך אחר צוהריים אחד.
קָטָה היא המנצחת של מקהלת הכפר והיא רוכבת ברחוב הראשי כל אופניה בדרכה לערב שבו תנצח על המקהלה ותנגן בקלרינט. הערב הזה מאוד חשוב לה והיא מקווה שמסלול חייה ישתנה בעקבות האירוע. זה מסוג האירועים שמאגדים את כל תושבי הכפר וכולם מדברים עליו. הזדמנות בשביל כולם להיות יחד, לשיר ולשמוח.

בזמן שקטה רוכבת ברחוב היא חולפת על פני בתי הדיירים ובכל פרק אנחנו מקבלים מעין הצצה לבית אחר. כל פרק בעצם חושף סודות ורבדים נוספים לגבי כמה מאנשי העיירה הבולטים. כל אחד מהם גם מציין בשלב כלשהו שהוא רואה את קטה חולפת על פניו ברחוב וכך אנחנו גם מקבלים מושג לגבי המסלול שלה ותזכורת שהכל מתרחש במרווח של דקות ספורות. הכל במקביל.

אנחנו נפגשים עם כומר שיש לו בעיות הימורים ושתיה, קברניט ספינה בשם קפטן גודיון שאיבד את בנו, אוֹ לי מנהל הבנק שהסתבך עם הלוואות, אנה ולאלי – אח ואחות שכבר שנים לא מדברים אחד עם השני ועוד.

המסגרת לכל סיפורי האנשים הוא הנוף –  הים בצד אחד וההר בצד השני. הספר שופע תיאורי טבע, דגים, ציפורים, סרטנים ואהבה לכל מה שיש לטבע להציע לאדם.

"הכפר אינו רק תנועת גלית או מרכז תעסוקה, סירת מנוע מטרטרת או כלבים ששוכבים באור השמש על כפותיהם. הוא לא רק ניחוח הים, הנפט, הדגים והשמות המשונים של הבתים. הוא גם רצץ סיפורים שמרחף ברחובות ומשמר את התמונה המקורית של הכפר, שהולכת ומתגלה לאורך השנים והמאות. זה אנחנו, כאלה אנחנו, אנשי וליירי, אנחנו." (עמ' 91)

הסיפור הזה היה הבריחה המושלמת עבורי מהמציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים. היה בו משהו מאוד מרגיע. אפילו שחלק גדול מהדמויות "סוחבות" סודות מעיקים ומתמודדות עם קשיי היום יום, עדיין היה משהו שקט כל כך בספר והיה פשוט תענוג להתכרבל אתו במיטה. הפרקים קצרים יחסית והספר עצמו קטנטן, מה שתרם להרגשה האינטימית שהסיפורים של התושבים גרמו לי. יכולתי להמשיך לקרוא אותו עוד ועוד והתבאסתי שנגמר כל כך מהר. זה בהחלט ספר שאני שוקלת לקרוא שוב (מה שלא קורה לי בדרך כלל).

מילה על ההוצאה – "לסה ספרות צפונית" היא הוצאה יחסית חדשה שלא הכרתי וזה הספר הראשון שלה שאני קוראת. זו הוצאה "קטנה ועצמאית המתמקדת בספרות יפה מתורגמת עכשווית וקלאסית מאיסלנד" (כך מדף המידע שצורף לספר). פירוש המילה "לסה" הוא פשוט "לקרוא". אני סקרנית לקרוא עוד ספרים שלהם. באתר יש כרגע שני ספרים נוספים ל"ולס ולירי" וגם עליהם שמתי עין.

והתרגום – אחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי כשפתחתי את הכריכה וראיתי ששי סנדיק אמון על מלאכת התרגום היה "גם איסלנדית הוא יודע?!". אז כן, הבחור למד ואנחנו מרוויחים תרגום מקסים משפה לא פשוטה בכלל.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת, יפיפייה, עדינה ושקטה. על פניו כאילו אין בה כלום – ציור של שני הרים קטנים (הם בים? ביבשה? אני מניחה שבים אבל לא לגמרי ברור), ערפל או אדוות גלים והכל בצבעי מים שמשתלבים נהדר עם האוירה הכללית של הספר. הסתכלתי עליה הרבה והרגשתי שאני מפליגה לעולמות אחרים.

ציטוטים:

"תמיד שוררת שלווה כלשהי באדם בהפלגתו פנימה אל הנמל, כשהכול גמור ומוכן, וחוץ מלשוט אל היעד לא נותר לעשות דבר: אם יזכור זאת, יהיה מוגן. ואם ישכח זאת, ילך לאיבוד. ייכנס למים הרדודים, ייתקע. זה באמת כזה פשוט וככה זה. אדם פוסע בדרכו אל הכפר ופניו אל ביתו. אדם פוסע בדרכו אל הקיום שלו ועיני ילדיו הם דגלי האיתות. להבות בוערות של תקווה".

הים לא רק מספק לו מחיָה את חברת הציפורים – הוא מספק לו גם את הכוח ומזין את השכל. הוא מציע לו שקט שאינו שָקט, אלא שופע צלילים. הוא משרה עליו שקט שאינו קופא על שמריו, אלא נמצא בתנועה. הוא נותן עומק. הוא מתמקד ביעד ותוהה אם המקום – ורצף האירועים שזימן הכפר לחייו מיום שהגיע לכאן כילד – הוא אכן המקום היחיד שבו היה יכול לממש את עצמו. זרמים שונים חולפים בראשו, כל מיני זרמים תת-קרקעיים עמוקים שיכלו לכוון ולהוביל אותו למשהו חדש לו היו מתמזגים עם זרמים אחרים. כל כך הרבה יש בו, באדם, שם למטה, בעומק, אין ודאות כלל וכלל שהוא נותר כפי שהיה לפני שנים. כל תאי הגוף מתחדשים מדי שבע שנים – דברים רבים כל כך גורמים לאדם לאבד שפיות: נשים ומריחואנה וחוסר היציבות של הטרובדור. וכל זה".

"יש מתח באוויר, אולי בגלל צלצול הטלפון או צווחות הילדים שעל הטרמפולינה בחוץ וטרטור סירת המנוע וקריאות השחפים או אולי בגלל משהו שהתעורר ביניהם, כי לארבעתם יש היסטוריה ארוכה והשפעה חזקה זה על זה. הם יודעים דברים רבים איש על רעהו ויש דברים רבים שאינן יודעים – אף שהם מולקולה. ויש גם דברים שאינם יודעים שהם יודעים זה על זה".

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים. אך תושבי הכפר בכל זאת גאים במקום, בעיקר אלה שעזבו אבל חוזרים מידי קיץ לבתים המוזרים של אבותיהם ולמציאות המוזרה שממשיכה לחיות במקום כלשהו בדמם – הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין משפחה משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח".

הפוסט וַלְס וַלֶיּרִי / גוּדְמוּנְדוּר אַנְדְרִי תּוֹרְסוֹן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא יעזור, בסופו של דבר איכשהו יוצא שאנחנו המין החזק. אולי לא השתתפנו במלחמות ולא איישנו טנקים אבל גם להישאר מאחור זה לא פשוט. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם – המחלבה, השדות ובאופן כללי – לדאוג לנחלה שלך. תראו לי גבר אחד שיצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ובסופו של יום עוד להניח צלחת מרק חמה על השולחן ועדיין לחייך.

אז כפי שכבר הבנתם (והבנתן) מדובר על ספר של נשים. נשים והנחלה שלהן, הבית שלהן, חלקת האדמה שלהן והמקום שלהן עליה.

בכל פרק מסופר על אישה אחרת ועל מקומה בחברה. הנשים כולן שייכות לשלוש משפחות, ואני מודה שהיה לי קשה לעקוב אחר כל הקשרים, אפילו שבסוף הספר מצורפים תרשימים (שגם הם לא ברורים במיוחד וחבל שהם בסוף כי גיליתי אותם מאוחר מידי…). בין פרק לפרק מפרידות כמה שנים ומין הסתם, בגלל הפער בשנים, כל מספרת שייכת לדור אחר, הפרק הראשון מתחיל בשנת 1909 והאחרון מסתיים ב-1977.

כל ההתרחשויות קורות בכפר קטן באוסטריה והמחברת מציינת כהערה בתחילת הספר שרוזנאו (זהו שם הכפר) הוא בעצם "תערובת של רבים מין הכפרים ביער ברגנץ שבפורארלברג, המחוז המערבי ביותר באוסטריה".

הפרק הראשון ממש חמוד – יום אחד מגיעה לכפר גלויה שממוענת לבחורה בשם אנה פינק. מרי, מנהלת הדואר, קוראת אליה את כל אלו שהיו אנה פינק לפני נישואיהן (מסתבר שיש הרבה כאלה) ונפתח דיון שלם של מי הגלויה. הגלויה מגיעה מבחור כלשהו במקום שנראה אקזוטי, איזשהו מלון יוקרתי. נשמע כמו אחלה התחלה לספר, הבעיה היא שברגע שהפרק הזה נגמר – נגמר איתו הסיפור ועוברים לדמות הבאה ודווקא נורא עיניין אותי לדעת מה היה הסוף לסיפור הזה. אמנם מישהי אכן לקחת את הגלויה ואפילו כתבה תשובה, למרות שהגיעה למסקנה שאינה מכירה את הבחור, אבל היה לי ממש חבל שהקצוות לא נסגרו לי בשלב כלשהו בספר בעיניין הזה. אבל נו, מילא.

לאורך השנים כמובן יש שתי מלחמות עולם. הן לא מוזכרות בספר ולא מתעכבים עליהן אבל הן מורגשות בסב-טקסט של הספר. גם הגברים נשלחים לחזית וגם יש כל מיני הגבלים על הסחורות. יש התרכזות בחיי היומיום של הכפר וזה מקסים בעיני. הרגעים הקטנים בחייהם של איכרים, ובמיוחד איכרות – לקצור בזמן, לחלוב את הפרות (גם אלו שלא מוכנות לתת מספיק חלב) ולאגור די מצרכים לחורף הקר.

זה ספר מיוחד ומקסים. התיאורים כל כך יפים וציוריים שלרגעים ממש יכולתי לדמיין את עצמי שם בכפר הזה חולבת פרה או קוצרת שדה או אולי מחכה על המרפסת שיחזור אהובי מהמלחמה. אין טיפה של טרחנות בתיאורים האלה. וכמו כל ספר שמתרכז בנשים – יש בו הרבה תשוקות מתחת לפני השטח ודברים מתגלים כל הזמן, גם כשהסיפור ממש ממש בסופו. זהו ספר על נשים ועל השקר שלהן לאדמה שעליה הן גרות ועובדות וזה כמובן סיפור על אהבה, אהבה בין גבר לאישה, בין אמהות לילדים שלהן, והאהבה הפשוטה למקום שבו אנחנו גרות.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה בדיוק כמו הסיפור. אנחנו רואים אימג' של ילדה ותיש, עומדים מתחת לעץ כשברקע הרים. רואים את החיבור של הילדה הזו לעץ (היא מחבקת אותו ביד אחת) ואת החיבור לטבע (מחבקת את התיש ביד השניה), היא יחפה וגם זה מייצג חיבור לטבע לדעתי. כמו כן, גם העץ וגם התיש הם אמצעים בשבילה לחיות, לבנות בית, להסיק את הבית ולייצר גבינות. בהתחלה זה בכלל היה נראה לי כמו סוג של גובלן, התמונות האלה שהסבתות שלנו היו תופרות, ולי אישית גובלן מאוד מזכיר את הבית. בית פולני אמנם, אבל זה ישר זורק אותי לבית של סבתא כי היו לה מליונים כאלה בבית. אז גם זה מבחינתי מחזק את הקשר לבית ולמשפחה.

ציטוטים:

"אנו כותבים לא כדי שיבינו אותנו, אנו כותבים כדי להבין" (ססיל דֵי-לואיס) – המשפט המקדים לספר.

"פרנץ מיכְל, שידע לסובב רגל שולחן כך שתחזיק מעמד מאה שנה, ידע לסובב גם את ראשה של ברברה, ואגב כך את ראשו שלו".

"אפשר ללעוס רכילות כל היום, אבל אי אפשר להשמין מזה".

"האנה מביטה בי בעיניים המימיות שלה, עיניים כחולות חיוורות כל כך, עד שאני מדמיינת לעצמי שהצבע נשטף מהן במשך השנים עם הדמעות שתמיד עומדות בהן, מוכנות לזלוג".

"כשאני מפסיקה להתנשם ומצליחה להירגע, אני רואה שהוא לא פוחד, אפילו לא נרתע מן הכעס שנוזל ממני. הוא מסתכל לי ישר בעיניים. הוא סקרן. יש לי צמרמורת, כי עכשיו אני יודעת את מה שקודם רק שיערתי; עמוק – עמוק, במקום שניחושיה של אישה נולדים, וגם מעלים מָק, אני יודעת: הגבר הזה ואני נעשה עסקים ביחד".

"אני רואה את הנחלה ומיד מרגישה הקלה. זה אולי נשמע מטורף, אבל לפעמים, כשאני עומדת כל היום מול המכונה, עולות לי מחשבות שאם אני לא אהיה שם, בחווה, היא פשוט תיעלם, אני אבוא ולא יהיה כלום, שום נחלה, רק אדמת בוּר שמצמחת חמציצי חורש, סרפדים ויַרבוּז, ומאחור מתרומם המצוק הלבן כעצם של "הידיים המתפללות", עירום וקירח מעֵצים".

הפוסט נַחֲלָה / רוזינה ליפי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת שמחזירים אותי אחורה בזמן וכאן יש חזרה כפולה – דבר ראשון חזרה לשנות ה-60 ודבר שני חזרה לתקופת ההתבגרות. איזה כיף היה אז הא? איזה דברים באמת חשובים עיניינו אותנו? מוזיקה? המין השני? תעלולים (הנה עוד מילה שאבד עליה הקלח)? כיף לחזור אחורה בזמן, ולנסות לשחזר דברים שהרגשנו פעם, כשעוד התרגשנו מכל דבר קטן. 

הספר הזה בכלל מתחיל בפרק שבו המספר מגיע לנקודה מאוד גבוהה בעת טרק בנפאל. היה לו קשה להגיע לשם והוא מרגיש את החוסר בחמצן וצריך למהר לחזור לגבהים יותר שפויים. לפני זה הוא מחליט להודות על הרגע הזה ורוכן לנשק איזושהי לוחית תפילה טיבטית. הלשון נדבקת לפלטה מפאת הקור ורק במאמצים כבירים, שכרוכים בהרבה כאב ודם מצליח לנתק את שיניו ולשונו. החוויה הזו מעלה לו זיכרון ילדות רחוק שבו נדבק בדיוק באותה צורה למנעול ביתו, אימו הייתה שם לשפוך מיים חמים ולעזור אבל כאן, בנפאל אין מי שיושיע אותו ממצב הביש והכאב הזה. מנקודת הזיכרון הזו מתחיל סיפורו.

זהו סיפור התבגרות של נערים בכפר קטנטן בשוודיה בסוף שנות ה-60, שהקידמה עדיין לא ממש הגיעה אליו. הגיבור שלנו, מטי, מתחבר לילד שתקן בשם נילה. נילה הוא בן למשפחה שמרנית נוצרית לסטידיאנית והבית שם מאופיין בשתיקה רועמת. השניים מתחברים למרות הפערים ביניהם (אמא של מטי דווקא אוהבת שהרדיו דלוק כל הזמן) ומגלים אהבה משותפת למוזיקה. הם מתוודאים לאלוויס ולביטלס ועוברים חוויה ממש מטלטלת כשהם מקשיבים בפעם הראשונה לפטיפון בחדר של אחותו של מטי. זה עולה להם ביוקר אבל שווה מבחינתם כל רגע.

כל פרק הוא מעין סיפור קצר על איזו תקרית או משהו מעניין שקרה בכפר והוא מתחיל תמיד במשפט שמספר מה הולך להיות בפרק. זה מצא חן בעיני. זה הזכיר לי את ספרי הנוער שהייתי קוראת בצעירותי שהיו מתחילים כך בדיוק. כאילו רוצים למשוך אותי לקרוא את הפרק על ידי כך שמספרים לי תקציר שלו.

רוב הפרקים לא ארוכים במיוחד וכל אחד מהם הוא מעין סיפור קצר שיכול לעמוד גם בפני עצמו. חלק קטן מהם ממש הזוי שלא תמיד ברור אם אכן התרחש במציאות או במוחו הקודח של הסופר (או אולי זה "רק" זיכרון?).

הנופים המתוארים רחוקים מכאן אלפי שנות אור ועשרות מעלות – יערות מכוסי שלגים וקור מקפיא. אני אוהבת את התיאור בכל הספרים הסקנדינבים האלה כי זה כל כך שונה ממה שאני מכירה מכאן וזה נחמד ולו רק כדי לצנן בטיפה את הקיץ הזה שמסרב להיגמר. בנוסף לכל זה – המנטליות בכפר המדובר שונה לגמרי מחיים בעיר כפי שאני מכירה אותם. האנשים הם עובדי כפיים, חלקם חקלאים, עובדים הרבה עם הידיים ולפעמים אפילו רוטנים כנגד הקידמה. פה ושם זה הזכיר לי את "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", שגם שם מדובר ב"אנשים עובדים" שקשה להם לקבל את הקידמה ויש בהם תמימות מסויימת. לא יודעת למה, אבל כל כמה פרקים נזכרתי בספר הזה אז כנראה שזה אומר משהו.

הסיפור כולו הוא סוג של חוויה אנתרופולוגית מרתקת לטעמי. ניאמי מספר על מנהגי המקום – הטבילה בסאונה בתום סעודה, שתיית האלכוהול שעוברת את הגבול ברוב המקרים, היחסים בין גברים לנשים, האמונות הטפלות, על ילדים אחרים בבית ספרו וכמובן – הרבה על מוזיקה. מוזיקה פופולרית בעולם ומוזיקה שהם מנסים ליצור בעצמם.

זה ספר מקסים שגרם לי לחייך הרבה יותר מפעם אחת ואולי אפילו להסמיק פה ושם, ממש כמעט כמו שהיה קורה לי בגיל ההתבגרות. מומלץ בחום, גם כשחם עדיין בחוץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה בעיני והרבה הרבה יותר טובה מהעטיפה הקודמת שהייתה בהוצאה הראשונה ב-2005. אפשר לראות את השלג ואפילו להרגיש אותו, למרות שהוא לא מאוד בולט, העצים מאחור מייצגים את היערות שמקיפים את הכפר, במרכז אנחנו רואים אוהל מואר באמצע הלילה, סוג של קמפינג / הרפתקה בשביל ילדים קטנים. מבחינתי זה דע ברור שמטי ונילה נמצאים שם ועושים חיים. בשמיים רואים את הזוהר הצפוני, שמאופיין בצבע הירוק (הוא מוזכר בספר באחד הפרקים ולכן נראה לי טבעי לגמרי שהוא כאן). הכל יחד מצליח להעביר את האווירה הכללית בספר.

יפה מאוד לדעתי.

ציטוטים:

"על הקיר הקדמי של הכיתה, מתחת לכרכוב התקרה, היו תלויות "האותיות". צבא אימתני של עמודים וקשתות שנמתח מקיר אחד למשנהו. עם אלה אנחנו אמורים לנהל בזה אחר זה קרב היאבקות, להכניע, להשכיב על גבם במחברות שלנו ולהכריחם להשמיע קול"

"או אז העיר סבא בנימה קודרת כי החשמל הוא ההמצאה המגוחכת ביותר מכל מה שהגיע מדרום שוודיה, יש בו כדי לפנק ולקלקל בני אדם ובעלי חיים גם יחד, הוא הפחית את מסת השרירים בקרב אנשי עמל ונשים, הוריד את העמידות לקור, הרס את חושי הראייה בחושך, הסב לילדים ליקויי שמיעה וחיסל את היכולת שלהם לאכול אוכל רקוב, וברגע זה ממש הוא עומד לעקור מהשורש את כושר העמידה והסבילות שבהם הצטיינו אנשי טורנדאלן, משום שהכל מתבצע עכשיו במהירות מסחררת על ידי מנועים. עד מהרה יוחלף גם המשגל בחשמל, שכן מדובר בעיסוק מיוזע ומְאָמץ גם יחד, ודברים כאלה נחשבים, כידוע, מיושנים".

"אבא הפציר בי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא להתחיל לחשוב יותר מידי, אלא רק על הדברים החיוניים ותו לא, שכן שקיעה במחשבות היא בבחינת הרגל רע שרק הולך ומחמיר ככל שעוסקים בו. בתור תרופה שכנגד הוא יכול מניסיונו האישי להמליץ על עבודה פיזית קשה; פינוי שלג שנערם, חטיבת עצים להסקה, סקי למרחקים ארוכים וכדומה, שכן המחשבות נוטות לצוץ בראש כששוכבים ומתבטלים על הספה או נחים בכל דרך אחרת. גם על השכמות מוקדמות הוא ממליץ, בייחוד בשבתות ובמצבים של הנג-אובר, במצבים הללו המחשבות הנוראות ביותר עלולות לצוץ להן בראש כמו עובש".

הפוסט מוזיקה פופולרית מויטולה / מיקאל ניאמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.