נתחיל מהעלילה – טאנר הוא נער בי־סקסואל שעבר עם משפחתו ממקום פתוח וליברלי בקליפורניה, לעיירה קטנה ביוטה עם רוב מורמוני. משפחתו של טאנר פתוחה מאוד בנושא ומכירים את ההתמודדויות שלו, אך המעבר למקום כזה שמרני, הכניס את טאנר ב"חזרה לארון". כרגע אף אחד בעיירה פרובו לא יודע על נטיותיו של טאנר, אפילו לא חברתו הקרובה ביותר, אוטום, שיש לה קראש קטן עליו.

זה הסמסטר האחרון של הלימודים, וטאנר רק מת לעוף משם לקולג' ולמקום שהוא ירגיש בו יותר נוח וחופשי. אוטום מציעה לו לעשות מעין סמינר "קליל", שבו תלמידים מצטיינים כותבים ספר ומגישים אותו בסוף הסמסטר. מפה לשם, העניינים מתחילים להסתבך, מי שמנחה את הסמינר הוא סבסטיאן בראדר, הוא מבוגר מטאנר רק בשנה וסוג של "ילד פלא מורמוני" שספרו נמכר לפני שנה, אחרי אותו סמינר בדיוק. תוך פחות מחודש טאנר כבר מאוהב בו לגמרי. ומכאן מתחיל סיפור על אהבה, על קבלה, על חברות, על סבלנות וכן… גם על דת.

אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו, והאמת שהייתי די בורה בכל הנוגע למורמונים. טאנר חוקר את הזרם המורמוני, על כל היבטיו, לעומק ואפשר ללמוד מזה לא מעט, גם על הצדדים הטובים וגם על אלה שהרבה פחות.

יש ניגוד מאוד חזק בין טאנר לסבסטיאן. טאנר מגיע ממשפחה פתוחה וליברלית, וסבסטיאן מגיע מבית שבו שולט אחד הזרמים הכי קיצוניים שיצאו מהנצרות. ואביו הוא עוד הבישופ בכבודו ובעצמו אללי. שלא לדבר על זה שהעבר של משפחתו של טאנר, גם הוא לא בדיוק "מזהיר" בעיניים מורמוניות. בקיצור – הכול נגדם.

אני לא אחת שידועה ברגשנות יתרה, יש גם איזה "ניתוק" כשקוראים ספר לצורכי עבודה, ועדיין – נתפסתי עם לחלוחית בעין פעם אחת ובפעם אחרת צעקתי בתסכול בבית ונשאתי את שם אלוהי המורמונים לשווא (אתכם הסליחה). יש פה שני נערים ואהבה גדולה ואומרים להם שאסור, פשוט אסור. כי ככה. זה בכלל לא משנה אם אלו מורמונים או כל זרם דתי אחר, אפשר להשליך את זה על כל אחד מהם, יו ניים איט. ובימים אלה במיוחד, בלי להזכיר פוליטיקה (לכאורה), סיפור כזה הוא חשוב. ללמד סבלנות וקבלה זה חשוב. אהבה זה חשוב. בכל הצבעים.

לסיכום – סופר מומלץ לכוווווולם. הגיבורים הם בני נוער והספר "נקי" לחלוטין ולכן לגמרי מתאים לכל הגילים והמינים. זה חשוב, תקראו אותו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מושלמת בעיניי. היא דומה  למקור (אפשר לראות כאן) ולדעתי הרבה יותר יפה ממנה. רואים ערמת ספרים ועליה צללית של זוג יושב. ברקע שמיים זרועי כוכבים והעיר. כמה פשוט – ככה יפה. לכל דבר יש כמובן משמעות – הספרים, כי טאנר וסבסטיאן מכירים בסמינר לכתיבת ספר וסבסטיאן גם עסוק בקידום הספר החדש שלו. והנוף – טוב, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל סמכו עליי שזה גם הנוף שלהם.

הפוסט אוטובנוגרפיה / כריסטינה לורן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

צ'רלי הוא תלמיד כיתה ט' בבית הספר לבנים טרוהאם. הוא גיי שיצא מהארון שנה לפני, לא בהכרח כי תכנן, אלא פשוט כך יצא אחרי תקופה לא פשוטה של הצקות ובריונות מצד חבריו ללימודים. הוא מצוי במעין קשר סודי עם בחור בשם בן, שעדיין לא יצא מהארון, ובעצם רק מנצל אותו בזמן שהוא יוצא עם בחורות בפומבי.
כל התלמידים בבית הספר מחולקים לקבוצות רב גילאיות לצורכי לימודים ובמסגרת החדשה הזו מושיבים אותו ליד ניק, שחקן רוגבי שלומד שנה מעליו.

צ'רלי הוא טיפוס ביישן ודי מתנצל ועל אף שכבר יצא מהארון – גם חסר ביטחון. ניק הוא האנטיתזה שלו, הוא גבוה וחסון, פופולרי וידוע כסטרייט. הם מתחברים. מהר מאוד צ'רלי מבין שהזמן שהוא מבלה עם ניק הוא הזמן הכי טוב שלו ביום ומתחיל לתהות האם ניק מרגיש אותו דבר.
וכמו שכתוב בגב הספר:

בן פוגש בן.
הם נהיים חברים.
לב פוגש לב.
והעניינים מסתבכים…

הספר הזה הרגיש לי כמו קפיצה קטנה לחו"ל. לא יוצא לראות הרבה רומנים גרפיים כאלה, על נייר ממוחזר עם ניחוח שלא מכאן. אין הרבה טקסט ויחד עם זאת יש בו המון רגש. מדהים כמה רגש מצליחה אליס אוזמן להעביר באיורים שלה. החלוקה של הריבועים היא לא קבועה. יש עמודים עם חמישה ויש כאלה עם אחד. ההחלטה כמה להכניס בכל עמוד משפיעה באופן ישיר על הרגשות שעולים ממנו. כשיש הרבה – לרוב מרגישים את הלחץ או אם מישהו מדבר מהר, וכשיש מעט – מרגישים מעין רוגע נעים ומיקוד במה שאוזמן רצתה להדגיש.
הבעות פנים, הטיה קלה של הראש או ריבוע רק של עיניים או ידיים, בשילוב המיקום של בלוני הטקסט ומידי פעם מילים כמו "סומק" או "התנגשות" גורם להכל להיות צבעוני וחי, אפילו שבפועל הכל בשחור לבן.

אם לא היה ברור – אהבתי מאוד. הספר נוגע בהרבה נושאים חברתיים חשובים. בין היתר מוצגות פה שתי מערכות יחסים – המערכת הקודמת של צ'רלי עם בן, שהיא לא מכבדת, מנצלת ונגמרת בצורה לא טובה בכלל, לעומת מערכת היחסים אשר נרקמת עם ניק, שבכלל לא בטוח במיניות שלו ולא יודע איך להתייחס לכל מה שהוא מרגיש כלפי צ'רלי. זה ספר מדהים לבני נוער, אגדיל ואומר אפילו – חיוני. וזה אחד הספרים הכי מתוקים שיצא לכם להיתקל בהם בזמן הקרוב.

סוף הספר פתוח ונראה שיש למה לצפות בהמשך. ממש בקרוב יראה אור הספר השני. בינתיים (אם אתם סקרנים) אתם יכולים לקרוא עוד מהקומיקס אונליין.

בסוף הספר אפשר למצוא עוד מידע על הדמויות ותהליך היצירה של "עוצר נשימה".

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה היא תמונת מראה של העטיפה המקורית – רואים בה את צ'רלי (משמאל אצלנו) וניק, עומדים בגבם אלינו הצופים מסביב עלי שלכת. עלי השלכת גם מלווים חלק מהעמודים בתוך הספר. הגוונים של ירוקים ברוב הכריכה, עם נגיעות קלות של ורוד. נעים ורגוע ומתאים.

הפוסט עוצר נשימה / אליס אוזמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי, "ויל, אתה יכול לבחור מי יהיה חבר שלך ואתה יכול לחטט באף, אבל אתה לא יכול לחטט לחבר שלך באף." המסקנה הזאת נשמעה לי די מדויקת כשהייתי בן שמונה, אבל התברר שהיא שגויה בכמה מובנים. קודם כל, אין מצב שאתה יכול לבחור מי יהיו החברים שלך, אחרת בחיים לא הייתי מוצא את עצמי עם טייני קופר". (עמ' 9)

נשמע קליל, לא? האמא של הקלילים. אז לא בטוח.

וויל גרייסון הוא תלמיד כיתה יא', הוא נראה סבבה, הוא סטרייט והוא מנסה במאמץ רב להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר – "טייני קופר הוא לא האדם הכי גיי בעולם והוא לא האדם הכי גדול בעולם, אבל אני די בטוח שהוא האדם הכי גדול בעולם שהוא ממש-ממש גיי, וגם האדם הכי גיי בעולם שהוא ממש-ממש גדול." (עמ' 9 גם כן). וויל לא לגמרי מוצא את עצמו ב'חבורות' הקיימות באופן מתבקש בתיכון והאמת שזה לא ממש משנה לו. רוב הזמן הוא מסתובב עם טייני ועם ג'יין, חברה נוספת של השניים וככה הם פשוט…מעבירים את הזמן.

ויש את וויל גרייסון השני – הומו בארון, דיכאוני ומאוד מאוד בודד. יש לו חברה אחת בשם מאורה, שגם אותה הוא לא לגמרי מחבב ויש לו את אייזק – בחור שאיתו הוא מתכתב בצ'ט וסביב שני אלה חגים חייו.

בערב אחד בשיקגו שני הוויל גרייסונים נתקלים אחד בשני. שני נערים עם אותו שם מוצאים את עצמם יחד, אחרי שנפלטו מסיטואציה לא נעימה (כל אחד והסיפור שלו). מהרגע הזה החיים של שניהם יתפתחו לכיוונים בלתי צפויים.

עד כאן העלילה בקווים כלליים. מאוד כלליים. כי יש פה הרבה מעבר.

טייני קופר הוא דמות מאוד מרכזית בסיפור הזה. אפילו שהספר נושא את שמם של הוויל גרייסונים, טייני הוא זה שמניע את העלילה וגם הופך להיות חוט מקשר בין השניים וגם בינם לבין החברים האחרים שלהם. הוא גדול, הוא בכל מקום, הוא עושה הרבה רעש, הוא מוחצן ונראה שלא אכפת לו ממה חושבים עליו. הוא כבר מזמן יצא מהארון ולא מנסה להסתיר שום דבר. מתחילת הספר הוא עובד על מחזמר שכתב ואמור לעלות כהפקה מטורפת בבית הספר. המחזמר עוסק ב…ובכן, טייני עצמו וסיפור חייו כמובן.

הפרקים מובאים לסירוגין מפיו של כל אחד מהוויל גרייסונים (נכתבו מראש לסירוגין על ידי שני הסופרים), כשההבדל ביניהם הוא בפונט וככה אנחנו יודעים את מי אנחנו קוראים. בהתחלה היה לי קצת מבלבל, אבל מהר מאוד זה מסתדר.

הסיפור עוסק בשונות, בקבלת האחר, ביציאה מהארון בגיל צעיר, בפחדים ובחרדות ובעיקר בחברוּת. תוסיפו לזה את תקופת התיכון שהיא לא קלה גם ככה כי כולם עסוקים בכולם, באיך הם נראים, מה הם הספיקו לעשות ומיניות מתפרצת ונוזלת מכל חור.

אני חייבת להגיד שבתור ספר שמוגדר לנוער בוגר, השפה בו (לפחות בהתחלה, אחר כך זה קצת מתעדן) מלאה בניבולי פה והשורש ז.י.נ על שלל הטיותיו. זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע את המתבגר שלי (כשיגיע לגיל) אומר. אולי אני תמימה, כי ברור לי שהם מכירים את המילים האלה ומדברים ככה ביניהם, אבל עדיין לא הייתי רוצה לתקשר להם את זה בספר.

יחד עם זאת, הספר נגע לי ללב, ריגש אותי ובחיי שכמעט בכיתי בסוף. צפיתי מהצד בשני חברים טובים שלי עוברים תהליך דומה של יציאה מהארון ולכל אחד מהם היו הקשיים שלו. שניהם היו כבר בשנות העשרים המאוחרות כשיצאו, ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו יוצאים מהארון בתיכון – הייתי מאוד רוצה שיהיו להם חברים כמו וויל גרייסון. אני בעצמי הייתי רוצה להיות וויל גרייסון!.
אגב, הדמויות בספר מאוד בוגרות רוב הזמן. אני לא יודעת כמה זה מאפיין בני נוער בגיל הזה כי עדיין לא חוויתי (לגדול שלי יש עוד כמה שנים להגיע לשם), אבל הם מגיעים לתובנות מעניינות. אני תוהה אם זה לא יצר אצלי חוסר אמינות מסוימת בזמן הקריאה. השפה עצמה לגמרי מתאימה לבני נוער וזה יצר אצלי לפעמים דיסוננס בין ה'דיבור' שלהם לבין התוכן.
וכן, הספר מאוד מצחיק, שזה משהו שגם עוזר להפיג את האי נוחות (אם יש לכם) הקשורה לנושא.

הייתי מאוד רוצה להמליץ לנוער על הספר, אבל ההסתייגות היחידה שלי היא כאמור השפה. הערכים והמסרים שעוברים הם מאוד חשובים ובתקופה בה ההתבגרות המינית מתחילה בשלב מוקדם כל כך והשאלות האלה נשאלות כבר בכיתות נמוכות, חשוב שהילדים יבינו שאין בזה שום דבר רע.
זה מתחבר למסר שכתבתי בסוף הסקירה ל'עניינים אנושיים' – תגדלו אותם להיות אנשים טובים יותר, מקבלים יותר ומכילים יותר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ונראה שנעשה מאמץ שתדבר לנוער – זה נראה כמו שרבוטים במחברת, כולל הספירלה בצד, הלבבות והקשקושים האחרים. שם הספר מחלק את האימג' לשניים ואם מסתכלים טוב רואים שמדובר בשתי מחברות שונות – אחת לכל וויל גרייסון. האיורים בכל אחת מהמחברות מתאימים לדמויות ולסיפורים שלהם.
זו הכריכה המקורית ורק הכיתוב תורגם ושונה למהדורה העברית בעצם.

נתקלתי בכריכה נוספת ברשת ובה רואים מעין זרקור שנראה כמו אורות במה. זה כמובן מתקשר לשיא הספר – המחזמר המהמם של טייני, שעולה על הבמה באודיטוריום של התיכון.

ציטוטים:

"אני לא מבין מה בדיוק הטעם לבכות. לדעתי אין שום בעיה לא לבכות אף פעם – כאילו, אלא אם כן קרוב משפחה שלך מת או משהו – אם רק מיישמים שני כללים פשוטים: 1. לא להתרגש. 2. לסתום את הפה. כל דבר מבאס שקרה לי בחיים קרה כי לא יישמתי אחד מהכללים האלה".

"אני קרוע כל הזמן בין הרצון להרוג את עצמי והרצון להרוג את כל מי שסביבי.
מסתמן שאלה שתי האפשרויות. כל דבר אחר יהיה סתם להרוג זמן".

"נכון שתמיד אומרים שההורים תמיד צודקים? "תקשיב להורים שלך, הם יודעים מה טוב בשבילך." ונכון שאף אחד אף פעם לא נשמע לעצות שלהם, כי גם אם הן נכונות הן כל כך מעצבנות ומתנשאות שהן עושות לך חשק להתמכר למת' או משהו ולקיים יחסי מין לא מוגנים עם 87 אלף בנות זוג שאתה לא מכיר? אז אני נשמע לעצות של ההורים שלי. הם יודעים מה טוב בשבילי. האמת היא שאני מוכן להקשיב לכולם. כמעט כולם יודעים מה טוב בשבילי יותר טוב ממני".

"כשמשהו מתפרק, לא ההתפרקות עצמה היא מה שמונע ממנו להתחבר מחדש. זה קורה כי רסיס קטן הולך לאיבוד, ושתי החתיכות שנשארות לא יכולות להתחבר מחדש גם אם הן רוצות. הצורה כולה משתנה".

"נראה לי שהקונספט הזה של "יום חופש למען בריאות הנפש" הוא משהו שהמציאו אנשים שאין להם מושג מה זה יום רע באמת של הנפש. לחשוב שאפשר לאוורר את הנפש שלך בעשרים וארבע שעות זה כמו לחשוב שאפשר לרפא מחלת לב עם דגני בוקר בריאים יותר. יום למען בריאות הנפש הוא מושג שרלוונטי רק לאנשים שיש להם פריבילגיה לומר "לא בא לי להתמודד עם החיים שלי היום", אז הם לוקחים יום חופש, בזמן שאנשים כמוני תקועים במאבקים הקבועים שלהם, ולאף אחד לא אכפת אלא אם כן אנחנו מביאים רובה לבית הספר או הורסים לכולם את היום עם איזו התאבדות".

"…אני כל הזמן אומר לו שאני לא בטוח שהכללים של "סקס והעיר הגדולה" חלים כשאין סקס ואין עיר גדולה, אבל הוא מסתכל עלי כאילו אני משליך חצים על בלוני ההליום בצורת לב שממלאים את הראש שלו, אז אני מפסיק".

הפוסט וויל גרייסון, וויל גרייסון / ג'ון גרין, דיוויד לוויתן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.