מבחינתי אפשר היה לעצור כאן, כי זה בדיוק מה שאני אוהבת. אבל אני משתדלת להיות מהממת, אז אם עוד היה לכן ספק להלן סקירה מלאה:

אמה גלדסטון היא בתו של כומר שנזרקה מביתה בגיל צעיר והגיעה ללונדון, היא עובדת כתופרת וחיה בצניעות. היא מגיעה לביתו של הדוכס אשבורי על מנת לגבות תשלום שהיא חושבת שמגיע לה ממנו עבור עבודה על שמלה שלא נדרשה.
הדוכס אשבורי חזר מקרב ווטרלו כשחצי גופו וחצי מפניו מכוסים בצלקות עמוקות. הצלקות לא נשארות רק על פני השטח החיצוני, אלא נכנסות עמוק פנימה, לליבו. הוא בטוח שהוא מפלצת, שאי אפשר לאהוב אותו, לחשוק בו ובאופן כללי לרצות בקרבתו.
העלמה גלדסטון לא נרתעת מפניו. היא עומדת על שלה ועל מה שמגיע לה. היא צריכה את הכסף, ואילו הדוכס צריך יורש (אחרת כל הונו יעבור לדודן נתעב). הוא מציע לה נישואי נוחות, שיסתכמו בביקורים ליליים שיניבו את היורש ולא שום דבר מעבר לזה. לא נשיקות, לא אורות, לא להיראות יחד בחוץ וחלילה לא להתאהב. זה לא חלק מהתוכנית. אמה מצידה, תזכה למעמד של דוכסית ובבית בכפר.
העסקה יוצאת לפועל. אבל כולנו יודעים מה קורה כשמתעסקים עם עניינים שבלב…

אמה היא גיבורה נפלאה – חזקה, צינית, חריפה ואחת שעומדת על שלה, גם אם זה מנוגד למה שהסכימה לו. הדוכס מנסה להחביא את הפגיעות שלו על ידי כך שמרחיק ממנו כל בריה אפשרית. הוא בכוח מנסה לא להיות נחמד (אמה לא ממש קונה את זה לאורך זמן). בין השניים נזרקים חילופי דברים עוקצניים, בשפה עשירה (ותודה לענבל שגיב נקדימון על תרגום נפלא, המעביר את התקופה היטב) ומתובלת בקללות שייקספיריות משעשעות.

לעניין הארוטיקה בספר – כן, יש ארוטיקה בספר והיא לוהטת. לא ספרתי בדיוק כמה סצנות כאלה יש, אבל חשוב להבין שלסקס כאן יש תפקיד הרבה יותר עמוק מ"סתם" משיכה. הדוכס לא מסוגל שיסתכלו עליו, שלא לומר ייגעו בו. הוא נכווה גם פיזית על ידי האש וגם נפשית כשנדחה בעבר מהמין היפה. לסקס יש חלק בהחלמה שלו, ולכן קשה להתייחס לזה כאקט מיני ותו לא.

הספר נקרא במהירות, הפרקים לא ארוכים ואם החיים לא היו מפריעים לי, אני מניחה שהייתי מסיימת אותו תוך כמה שעות. זה ספר feel good אולטימטיבי. אל תחפשו יותר מדי הגיון, פשוט תיהנו מהרגע.
ממליצה בחום. זה ספר שיעשה לכם נעים בלב, יצחיק וירגש אתכן.

קראתי את הספר כעותק דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – כאן תוכלו לקרוא פרק ראשון

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה נפלאה והרבה יותר מוצלחת מהמקור (על אף שקצת הוצפנו בכריכות עם נשים מהגב). לפי מה שהבנתי זהו ציור (קראתי עותק דיגיטלי, אז לא יכולתי לבדוק לעומק) ברמת ריאליזם מהממת. השמלה האדומה מתבקשת ויש לה חלק חשוב בעלילה. העטיפה המקורית פשוט לא דיברה אלי. כנראה שגם לא הייתי מרימה את הספר מהמדף. בגרסה הזו הכול מקבל חיוּת חדשה וחמימה.

ציטוטים:

"הוא הזדקף וזקר גבה בעוקצנות. מזל שעדיין נותרה לו גבה אחת שלמה. מה הטעם להיות דוכס אם אינך יכול לזקור גבה בעוקצנות?"

"התאהבות היא עניין מסוכן. הוא חייב לשים לזה סוף, עכשיו. אם יניח לה לחדור לתוכו, הגורל ודאי יצחק בפניו. הלב השוכן בחזהו יתפוצץ לרסיסים, והוא יהיה הרוס מבפנים כפי שהיה מבחוץ"

הפוסט עסקת הדוכסית / טסה דר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הסיפור מתחיל באנגליה של תחילת המאה הקודמת (שנת 1906) ומתאר סאגה ארוכה שנים, עד 1953.
קתי ריי, נערה צעירה, עוד לא בת 16, מגלה שהיא בהריון. זו תקופה שמרנית ונערה בהריון בגיל הזה היא סוג של אות קלון.
אימה לוקחת אותה למעין פנסיון אשר בו תעביר את חודשי ההיריון האחרונים, הרחק מעיני השכנים הסקרנים, ולאחר מכן התינוק יימסר לאימוץ. מכה קטנה בכנף שתתוקן תוך כמה חודשים. בינתיים היא נעולה בחדרה על מנת שאף אחד לא יראה אותה תופחת. אפילו אחותה צריכה להתגנב לחדר כדי שיוכלו לפטפט. היא מביאה לקתי עיתון ובו מודעת דרושים מסקרנת למשרה בחנות צעצועים בלונדון. קתי מבינה את הרמז. היא בורחת מהבית ללונדון, מקום שבו חושבת שתוכל להיעלם ולהתחיל חיים חדשים (תרתי משמע).

קתי מגיעה לחנות הצעצועים של פאפא ג'ק, מתקבלת לעבודה לימי החורף העמוסים של חג המולד ומהר מאוד מבינה שלא מדובר בחנות רגילה. ברחבי החנות מתרוצצים כלבי טלאים, מתעופפות ציפורים עשויות ממנקי מקטרות וחיילי צעצוע מנהלים מלחמות כאילו כולם בעלי לב פועם ולא קפיץ שיש למתוח.

את החנות מנהלים פאפא ג'ק ושני בניו – אמיל וקספר. הם מאמצים את קתי אליהם והיא מרגישה שסוף סוף מצאה את השקט שלו ייחלה כל כך. באופן יחסי, כן? בין האחים קיימת יריבות מתמדת ועתיקת יומין על טיב הצעצועים שהם מייצרים ועל המלחמות שהם מנהלים עם חיילי הצעצוע שלהם. תחרותיות משוגעת שמדירה שינה לא פעם מעיני שניהם.

מלחמת העולם הראשונה מגיעה וקספר מתגייס. זו נקודת מפנה בספר שכן כל האיזון בחנות משתנה ולא ידוע מתי  ואיך יחזור. כשהוא חוזר אחרי כמה שנים הוא חוזר שונה, והיריבות בין האחים מחריפה. זה משפיע על כל החנות והעובדים בה.

יש משהו מיוחד ושונה בספר הזה. מצד אחד הרבה תום ילדי – צעצועים שנראים כאילו הם קמים לתחייה, דלתות נסתרות שנפתחות לחדרים גדולים, שמבחוץ נראים קטנטנים ומצד שני – מלחמות העולם, פצועים והרוגים…החיים עצמם שמכים בעולם הפנטזיה המקסים שקיים בין כותלי החנות. בתוך החנות אנחנו בתוך אגדה ומחוצה לה – מציאות לא פשוטה. פנטזיה מחממת לב לצד ריאליזם מחריד.

כל הזמן הרגשתי שאני בתוך אגדה. גם צורת הכתיבה, של מספר חיצוני הוסיפה לעניין, משפטים כמו – "הבה נשוב כעת לחנות הצעצועים. היא השתנתה בזמן שלא היינו בה." – גרמו לי להרגיש כאילו אני צופה בהצגה ובצד הבמה עומד המספר ומדבר איתי.

בקיצור, זה ספר שמחמם את הלב וגם מטלטל אותו.

אני ממליצה, ולא רק לאוהבי פנזטיה.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן – אנשי הצעצועים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די דומה לכריכה המקורית, שאפשר לראות כאן. בכריכה הישראלית נתנו מקום הרבה יותר מרכזי לחייל הצעצוע, בעוד שבכריכה המקורית אפשר לראות משני צדדיו עוד צעצועים (בלרינה וקרוסלת סוסים). יש משהו דווקא נכון מבחינתי בבחירת החייל והצבתו במרכז – יש לו מקום מרכזי מאוד בסיפור. וזה גם מרפרר לחיילים אמיתיים. אנחנו רואים אותו בגדול וכך גם רואים את הבעת הפנים שלו, עד שהוא נראה כמעט אנושי.
אהבתי את הכריכה, היא מצליחה להעביר את הקסם של הספר הזה.

ציטוטים:

"את מבינה?" חייך קספר. "אלה לא חיילים שהורגים זה את זה רק מתוך הכרח. אלה בני אדם, שעוזרים זה לזה כי הם יכולים. נכון שזה דבר יפה?"

"ילדות ובגרות — כל יוצר צעצועים ראוי לשמו צריך לדעת להציב את עצמו במקום כלשהו בין שניהם. ורק באזור הגבול הזה נוצרים הצעצועים הטובים ביותר. אז בואי אספר לך, קתי, על צעצוע חדש "

"אף אחד מעובדי החנות לא יבוא השנה, נכון? הם יילחמו במלחמות האמיתיות שלהם. אבל למה אנשים נלחמים, אמא? למה, אם יש להם חיילי צעצוע שיילחמו במקומם?"

"במציאות, הבריחה שונה ממה שמתואר בספרים. אנשים לא מנסים לעצור בעדכם. הם גם לא רודפים אחריכם. אנשים לא מבינים שאתם צריכים להחליט בעצמכם ממה אתם בורחים. על פי רוב הבריחה אינה מאמהות או מאבות או ממפלצות או מרשעים למיניהם; על פי רוב הבריחה היא מהקול הקטן בתוך הראש האומר לכם תישארו איפה שאתם ומבטיח שהכול יהיה בסדר."

הפוסט אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כלבם של בני בסקרוויל ראה אור לראשונה כספר שלם ב-1902, באנגליה. בארץ הוא הופיע לראשונה בשנת 1929, בהוצאת אמנות. כמו עשרות שנים אחר כך, בשנות ה-80 אחי היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס (הוא גרר אותנו לכל מיני מקומות מוזרים בלונדון, בטיול הבר מצווה שלו) ואת אחותו הקטנה, בת ה-9, זה בכלל לא עיניין. עד היום לא קראתי את הספר וגם לא ראיתי את הסרט. לא היה לי בכלל מושג קלוש על מה הסיפור. רק ידעתי שמעורב בו כלב מפחיד ואימתני. יש לי איזה זיכרון של אחי רואה את הסרט בבית ואני מתפרצת לסלון, בדיוק בסצינה שבה הכלב רודף אחרי מישהו. ברחתי מהסלון בפחד ומאז לא התקרבתי לסיפור. והנה, אחרי כמעט שלושים שנים, אני מוצאת את עצמי מול הכרך החמישי של ספרי שרלוק הולמס בהוצאת מחברות לספרות, ובו שני סיפורים באורך מלא – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.

אז על מה הסיפורים?
כלבם של בני בסקרוויל מתרחש בטירה גותית השוכנת הרחק מלונדון, באיזור שומם ומלא ביצות ואדמת בור. בתחילת הסיפור אנחנו מתוודעים לקללה הרודפת את בניה של משפחת בסקרוויל במשך כמה דורות, וגורמת למותם על ידי כלב ענק. שרלוק הולמס נקרא לדגל כאשר אציל נוסף מוצא את מותו ורופאו האישי מבקש לחקור את סיבת המוות. הוא לא בטוח שמדובר באותו כלב, אם כי רעד עובר בו בכל פעם שמוזכרת אותה אגדה. הרופא, דוקטור מורטימר, דואג לשלומו של בן בסקרוויל נוסף, סר הנרי, שאמור להגיע לאיזור ולממש את הצוואה. הוא תוהה כיצד לפעול ומתייעץ עם הולמס. ווטסון הנאמן נשלח ללוות את את סר הנרי לטירת בסקרוויל ולשלוח להולמס דוחות. הולמס בעצמו יצטרף מאוחר יותר. וכאן מתחילים לקרות דברים מוזרים ומעניינים. דמויות צבעוניות נוספות לעלילה – אסיר רצחני בשם סלדן נמלט מהכלא באיזור והמשטרה מחפשת אחריו, זה מין הסתם מוסיף לאווירת הפחד הכללית השוררת באזור, זוג המשרתים ברימור – משרתים שמלווים את משפחת בסקרוויל כבר דורות רבים, מר סטפלטון – חוקר טבע המתגורר באיזור עם אחותו היפה ועוד כהנה וכהנה. הסיפור זורם בקלילות, מותח, והפרקים הקצרים יגרמו לכם לקרוא עוד ועוד. תכלס – זה ספר קצת מפחיד…אני מודה שכל רחש הכי קטן הקפיץ אותי בזמן הקריאה.

בסיפור השני, עמק הפחד, הולמס נקרא לפענח רצח נוסף מחוץ ללונדון. די מהר הולמס וווטסון מבינים שמשהו לא כשורה עם הגופה שנמצאה, במיוחד לאור העובדה שפניה הושחתו כליל מיריית אקדח ואין וודאות לגבי מי הוא הנרצח. לאט לאט מתירים את הפלונטר הזה, בצורה הנפלאה כל כך השמורה להולמס.  החלק השלישי של הסיפור חוזר אחורה ובא להסביר דברים נוספים לגבי אותה תעלומה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים מחשש לספוילרים, אבל תהיו בטוחים שהספר הזה החזיק אותי במתח והחלק השלישי, שחוזר אל העבר, פשוט העביר בי חלחלה.

אני חייבת להודות שלראשונה אני נתקלת בדמויות נשיות ממש מעצבנות (או שפשוט לא שמתי לב בכרכים הקודמים), במיוחד ב"כלבם של בני בסקרוויל" (ב"עמק הפחד" כמעט ואין נשים). באחרית הדבר מאת שולמית לפיד, המובאת בסוף הספר, היא מתייחסת לעניין. לפיד כותבת שכל הנשים המופיעות בסיפור הן "סטריאוטיפ כמעט קריקטורי של "הנערה בצרה" (עמ' 313). יש בדיוק שלוש נשים בסיפור ושלושתן מחוסרות יכולת או שגברים מוליכים אותן שולל מסיבה כזו או אחרת. זה מרגיז אותי, אבל אולי זה נובע מהתקופה שבה נכתב הספר ונשים היו הרבה פחות חזקות מהנשים של היום.

אחרית הדבר מאת שולמית לפיד מעניינת מאוד ואני ממליצה לא לוותר עליה. היא לא ארוכה, בסך הכל שישה עמודים, לא מייגעת ושופכת עוד קצת אור על התקופה ועל הדמויות.

בקיצור, למי שעוד לא הבין עד עכשיו – אני ממליצה על הספר בחום, התרגום טוב, הפרקים בתוך כל סיפור קצרים והקריאה זורמת. נכון, זו לא סוגה עילית, אבל זה ספר כיף, שמעביר את הזמן בסבבה, אם כי בשעת לילה מאוחרת רצוי להדליק עוד כמה אורות…

קישורים להמלצות בבלוג ל-כרך א', כרך ב', כרך ג' וכרך ד'

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב אז קו העיצוב מהכרכים הקודמים נשמר כמובן. בניגוד לשאר הכרכים, כאן מובאים שמות שני הסיפורים על הכריכה. יכול להיות שזה בשביל למשוך אנשים לקנות (כי מדובר בסיפורים מוכרים) או שפשוט בספרים הקודמים היו יותר מידי סיפורים קצרים וזה לא התאפשר. בכל מקרה, אני מתה על העטיפות של הסדרה הזו. הכריכה היא כריכה קשה, בלי כיתוב מאחור בכלל, ובקווים מינימליסטים. הולמס הוא מותג, ואין צורך בשום דבר יותר מהסילואט המפורסם שלו.

ציטוטים:

"רשע וחוטא באמת הוא רק מי שאין ולוּ אישה אחת אשר תבַכֶּה אותו".

"הבינוניות אינה מכירה בדבר נעלה ממנה, אך הכישרון מכיר מיד בגאונות".

הפוסט שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד, כרך ה' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מזה שאני מאוד אוהבת את דרווין. כל ספר שקשור אליו באופן ישיר או עקיף אני שמחה לקרוא. לפני כמה שנים אפילו חיכיתי לא מעט זמן למוצא המינים, שהזמינו לי במיוחד באיזו חנות (הוא מפאר לי את המדף אבל טרם התפניתי להתמודד איתו). דרווין מעניין ומסקרן אותי מאוד. אני לא איזו חסידה נלהבת יותר מידי או איזו גרופית שתנהל ויכוחים סוערים עם אנשי דת, אבל אני פשוט נלהבת כל פעם מחדש לקרוא מחקרים שלו, לקרוא על מסעות הביגל, על הגלפגוס, על חיות שונות ומשונות ואיך שהן התאימו את עצמן למציאות שבה הן חיות. זה מדהים בעיני. הייתי מוכנה לשלם לא מעט לזה שימציא מכונת זמן ויוכל למקם אותי באחד המסעות האלה איתו.

והנה הגיע הספר "הזונה של דרווין". כאילו מה? אתם באים עכשיו להרוס לי את כל התדמית שבניתי לי בראש?! איזה שטויות…מה פתאום זונה? אין מצב הרי שלבחור העסוק הזה היה זמן בכלל, או שעניין אותו המין הנשי, הוא הרי היה עסוק בציפורים ובאורך המקור שלהן…לא?

הספר מתרחש בשתי תקופות – הראשונה בשנת 1835 ביערות הגשם של צ'ילה והשנייה ב-1985 בלונדון. שתי התקופות האלה מביאות לנו את הגיבורים שלנו. בצ'ילה כמובן מדובר בדרווין, חוקר צעיר, שפוגש בתופעה יוצאת דופן שמטלטלת אותו ומטילה ספק בכל מה שהוא מאמין בו. בהתרחשות העכשווית אנו מתוודעים לסימון קובינגטון, שהיא נצר למשפחתו של המשרת וחברו הקרוב ביותר של אותו דרווין ממש. היא מופקדת על שמירת סוג, העובר במשפחה מזה כמה דורות, והעסק הזה מתחיל לשבש לה את החיים. בנוסף, היא מוזיקאית צעירה ומוכשרת, שעובדת בלב הסצנה המוזיקלית של לונדון (בתוך הטקסט ישנם אזכורים לשירים שונים משנות ה-80, מה שחיבב אותו עלי כבר מההתחלה).

פרופסור סטוארט (סטו) וובר הוא מומחה לחקר ההתפשטות של מחלות מגפתיות ומחלות טרופיות. הוא בן 35 ונחשב למרצה "מאאגניב". יום אחד ניגשת אליו בחורה נאה, שמעוניינת לדבר איתו על משהו הקשור בדרווין. הבחורה הזו היא סימון. השניים נכנסים לשיחה בבר ומהר מאוד מוצאים את עצמם בורחים משני ג'יימס בונדים עם משתיקי קול, שהפכו את דירתה של סימון בחיפוש אחרי דבר מה לא ידוע.

סימון מארגנת מעין משלחת הכוללת את סטו, את עצמה, את פיט, בחור צעיר שעובד עם סימון באולפן ההקלטות, וסוזי, סטודנטית של הפרופסור. פניהם מועדות לאזור צ'ילה להתחקות אחר אחד מסודותיו הגדולים ביותר של דרווין.

אני חייבת להודות שפה דברים נהיו קצת הזויים, אבל בכל מה שקשור שדרווין – הכל מתקבל על הדעת. המטרה של החבורה היא למצוא יצור נדיר שדרווין כתב עליו ביומניו, שעברו מדור לדור במשפחתה של סימון. היצור מפריש חומר הנקרא "הדמעות של קורי" או "הדם של קורי", שכל מי שטועם ממנו, אפילו קצת, מפתח תאווה מינית בלתי נשלטת. עכשיו אתם מבינים למה כל מיני טיפוסים מפוקפקים הופכים לגברת סימון את הבית?

יש כמובן זווית ישראלית לכל הסיפור בדמות איש צבא (איך לא?), ששוחרר על רקע שערוריות ריגול שנקלע אליהן מבלי שהתכוון ועובד כרגע כיועץ לעניינים מיוחדים בחברת תרופות ענקית, שגם היא, כמובן, מחפשת את אותו היצור בדיוק.

יש שלב שבו הספר הופך ממש לספר מתח שכולל את כל מה שצריך – מרדפים, מעקבים, שערוריות, חברות תרופות גדולות, ארגוני ענק וקונספירציות. כל זה בשילוב עם דרווין, המסע שלו והגילויים שלו.

הספר חמוד מאוד ודי הפתיע אותי. לא ציפיתי למשהו כזה בכלל. לרגע לא חשדתי שמדובר בספר מתח. העלילה והסיפור שעומד מאחוריה הוא פשוט הזוי. אבל אני מניחה שכל דבר שקשור בדרווין נחשב הזוי בתקופה ההיא…

בקיצור – נהניתי מהספר. הוא קליל, על אף שלעיתים ישנם הסברים מפורטים וארוכים על מושגים באולפני הקלטות או עניינים מדעיים שלא תמיד הצליחו להחזיק אותי מרוכזת. הדמויות בספר גם נופלות ללא מעט קלישאות – סטו הוא מרצה צעיר ומגניב שכולם רוצים לשבת בהרצאות שלו, הוא ציני ובעייתי, סימון כמובן נראית טוב ויש ביניהם כל הזמן מתח והבחור הישראלי הוא…טוב נו…בחור ישראלי. מצד שני, יש כאן שילוב מעניין של מתח ושל פרשה מדעית מסקרנת, משהו שממש לא ראיתי מגיע…

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא מבינה את העטיפה. סורי. היא מעניינת לכשעצמה, אבל הפעם פשוט לא הבנתי את כוונת המשורר. או ההוצאה, לצורך העניין. בקדמת האימג' אנו רואים את חלקו העליון של שעון ומאחוריו זוג עיניים קצת מטושטשות. אני פשוט לא מבינה את זה ואני אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיני. אפשר היה לעשות משהו הרבה יותר מעניין. בכל שאת – דרווין, מתח, יצורים נכחדים, קונצרנים של תרופות. מבחינתי סתמי למדי וחבל.

ציטוטים:

"האדם מת זמן ארוך יותר מהזמן שהוא חי. המוות הוא נצחי והחיים רגעיים. האדם החי משול לעבד אשר נואש מלברוח ובמשך הזמן לומד להסתגל לעולמו. הוא רוכש סטטוס כלפי האחרים, מעמד, רוכש חברים שצריך להרשים, גם אויבים. הוא כה טרוד בעולמו החדש, עד שהוא שוכח מאין הוא בא ולאן הוא רוצה לחזור".

"אנשים עסוקים בלריב על צורתו ומבנהו של האלוהים. יש גם את המתנשאים מן הצד השני, שטוענים כי בכלל הטבע אחראי לכל ואין דבר כזה אלוהים, כאילו שהם יודעים בכלל מהו הטבע. פלצנים. אלוהים וטבע הן רק מילים הבאות ליצג משהו שהוא גדול מאתנו. ובכלל, מה זה משנה איך קוראים לזה? תמיד…אבל תמיד תבוא השאלה היכן אני בסיפור? האם הוא סופר אותי ומתעניין בי? או שאני סתם בורג שולי המערכת. זאת השאלה, ושאף אחד לא יטען אחרת, כולנו רוצים הכרה, תשומת לב והשגחה צמודה".

הפוסט הזונה של דרווין / יהודה (יוג'י) גבאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"קל היה להסתדר עם הולמס. הוא היה שקט ובעל הרגלים קבועים. לעתים רחוקות נותר ער אחרי עשר בלילה, ותמיד אכל ארוחת בוקר והלך לדרכו עוד לפני שהתעוררתי. מדי פעם היה מבלה את יומו במעבדת הכימיה, לעתים בחדר המתים, ולעתים בטיולים ארוכים שהיו מביאים אותו לפינותיה האפלות ביותר של העיר. כשאר היה נתון בהתקף של עבודה, דבר לא השקיט את מרצו. אבל לפעמים היה נשכב על הספה בחדר המגורים לימים ארוכים, כמעט בלי להניע איבר או להוציא מילה מבוקר ועד לילה. במקרים אלה הבחנתי שעיניו חולמניות וריקות, והייתי עלול לחשוד שהוא מכור לסם נרקוטי כלשהו, אם אורח חייו לא היה כה בריא וביטל מראש אפשרות כזאת" (עמוד 18).

כך מתאר דוקטור ווטסון את ימיו הראשונים עם שרלוק הולמס בדירה ששכרו יחד ברחוב בייקר. ווטסון תוהה על קנקנה של אחת הדמויות היותר מסקרנות שיצא לספרות להכיר. יש כאלה שיגידו שעד היום האיש בגדר תעלומה.

כמו שהבנתם – כרך ד' של הסדרה המעולה מחזיר אותנו להתחלה. ובראשיתה – ההיכרות בין שרלוק הולמס ולווטסון, שלימים יהפוך להיות המתעד היחיד של הפרשיות שהולמס פותר. ווטסון חוזר כחייל פצוע מאפגניסטן ומחפש דירה לשכור, רצוי עם שותף (מטעמים כלכליים). חבר מחבר בינו ובין הולמס, שגם הוא מחפש שותף לדירה נחמדה שמצא ברחוב בייקר. בשלב מסויים הולמס מציע לווטסון להצטרף אליו לכל מיני משימות ומכאן הכל כבר היסטוריה.

הפעם, בניגוד לכרכים הקודמים בסדרה, לא מדובר בסיפורים קצרים, אלא בשני סיפורים באורך מלא – "חקירה בשני" ו-"חותם הארבעה". מבחינה כרונולוגית, אלו הסיפורים הראשונים שכתב ארתור קונן דויל (בשנת 1887 ובשנת 1890 בהתאמה) רק כמה שנים אחר כך פורסמו הסיפורים הקצרים שמובאים בכרכים הקודמים. האמת לא כל כך ברור לי למה החליטה ההוצאה להוציא קודם את הסיפורים הקצרים, מה שבטוח – זה לא פוגע בהנאה.

לא יכולתי לבקש משהו אחר לקרוא במזג אויר חורפי. לונדון, חורף, פשעים ומזימות ובלש אחד שהולך נגד כולם – מושלם.

הסיפור הראשון, חקירה בשני, מחולק לשני חלקים והחלק הראשון נקרא "זיכרונותיו של דר. ווטסון". מתואר איך השניים הכירו ואת הדירה ששכרו ותחילתה של חקירה מעניינת ומסקרנת. החלק השני, "ארץ הקדושים" מספק את הרקע לחקירה שלהם. הסיפור השני נקרא "חותם הארבעה" והוא מתחקה אחר אוצר אבוד ורוצח חמקמק ומתוחכם.

אין יותר מדי מה להוסיף – זו פשוט חוויה לקרוא את הסיפורים האלה. אפילו שמדובר על סיפורים באורך מלא, הם עדיין מורכבים מפרקים קצרים ומסקרנים, שמושכים אותך לקרוא עוד אחד ועוד אחד. לונדון מתוארת בצורה נפלאה, גם החלקים הטובים שלה וגם הביבים והשכונות הפחות טובות שלה.

בסוף הספר יש אחרית דבר מאת שמעון אדף, שהיא אמנם מעניינת אבל לא שרדתי עד סופה מפני שהיא מורכבת וקשה קצת להבנה. במיוחד אחרי שקוראים ספר שלם בשפה קריאה וקלילה ופתאום אתה מנסה לקרוא חיבור עם מילים גבוהות ומורכבות – לי, אישית, זה היה קשה.

בחרתי להביא את הפיסקה הראשונה:

"כמה נפלא לחזור ולפגוש במר הולמס. כמה מוזר, מבעד צעיפי הזמן, מבעד מסכים של היקסמות וטינה, של תמימות והתנסות, של חשק ואובדן. שהרי הולמס שייך לזן הנדיר של דמויות בלתי משתנות, שבכוחן להשיב לנו את עצמנו, כפי שהיינו בכל אחד מרגעי המפגש איתן; את הסבך הלא פתור של התולדות שלנו כקוראים, המקרב אותנו להרף העין של ההיזכרות, בטרם תיהפך לעובדה מעובדות התודעה, למושג כלשהו של אינסוף: כל אחד מן הרגעים צופן את הרגע הקודם לו כהד, כעקבות, ואת הבא אחריו כהיתכנות, כמסקנה. ואנו יורדים אפוא במעלות הזיכרון, בנתיבי הצל שמציע לנו כל רגע, עד לנקודת הראשית, מתוך תקווה קלושה שנוכל למצוא את האחרית כתובה בתוכה, אחת מכמה אחריות, מכמה דרכי מילוט". (עמוד 211)

בקיצור – חוויה לאוהבי הולמס וגם לאלו שעדיין לא קראו כלום משלו ומחפשים להתאהב בדמות חדשה.

לינק להמלצה על כרך א', כרך ב' וכרך ג' של הסדרה המקסימה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין יותר מידי מה להגיד פה בעיניין העטיפה כי מדובר בסדרה והעטיפה היא כמו בכרכים הקודמים, רק בשינוי הצבע. גם פה, כמו בכרך ג', נעדרת סימניית הבד שעיטרה את הכרכים הראשונים – לא ברור לי למה כי זה פשוט מתבקש בספר שכזה. הכריכה קשה עם כיתובים ועיטורים בזהב (את המילה "חדש" בפינה השמאלית העליונה אפשר היה להשמיט – לא קשור ולגמרי הורס את העטיפה, הרי עוד שנתיים זה כבר לא יהיה "חדש" אבל המילה הזו עדיין תישאר כמו כתם על העטיפה…)

ציטוטים:

"אני רואה את מוח האדם כעליית גג קטנה וריקה. עליך לבחור את הרהיטים שבהם תרהט אותה. הטיפש יתקע פנימה ערב רב של חפצים מכל הבא ליד, עד שלא ישאר מקום לידע שעשוי להביא לו תועלת; או שבמקרה הטוב הידע הזה יהיה תקוע בין שאר הדברים וקשה יהיה לו להניח עליו את היד. בעל מקצוע מיומן נזהר עד מאוד כשהוא בוחר מה להכניס לעליית מוחו. הוא לא יכניס לשם שום דבר חוץ מהמכשירים שעשויים לסייע לו בעבודתו, ומאלה ימצא לו בשעת הצורך מבחר עשיר, מסודר בסדר מופתי. טעות היא לחשוב שקירותיה של העלייה הזאת מסוגלים להימתח ללא גבול. אם תסמוך על כך, יגיע הרגע שבו כל תוספת ידע תגרום לך לשכוח משהו שכבר ידעת. לכן חשוב ביותר שלא להרשות לעובדות חסרות ערך לדחוק החוצה עובדות חשובות". (תגובתו של הולמס לפליאתו של ווטסון מכך שלא ידע שהארץ מסתובבת סביב השמש).

"טיפש ימצא תמיד טיפש גדול ממנו שיעריץ אותו"

"אין לך שוטים שפגיעתם קשה יותר מאלה שניחנו בשאר רוח" (רושפוקו)

"מורגלים אנו בכך שבני האדם לועגים למה שאינם מבינים" (מתוך "פאוסט" של גתה)

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ד' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סקרתי והמלצתי כאן בחום על כרך א' וגם על כרך ב' של סיפורי שרלוק הולמס והנה הגיע לו כרך ג'. מה אני אגיד לכם? אני מתמוגגת ממנו בכל פעם מחדש. מר הולמס היקר הוא פשוט ללכת על בטוח מבחינתי. זה כמו המנה החריפה בג'ירף או שניצל בקפה נואר – אין מצב שזה יתפספס איכשהו, בטוח שיהיה טעים…

גם הפעם לפנינו מבחר סיפורים קצרים (מקסימום 20 עמודים) שמתארים פרשות שונות ומשונות ופתרונות גאוניים. מה שיפה בהולמס הוא שגם אם כבר בתחילת הסיפור ניחשתי מי האשם, זה עדיין לא הפריע לי להמשיך לקרוא ולאט לאט לפזר את הערפל מעל התעלומה בעזרתו הנאמנה של הבלש הנודע ועוזרו הנאמן, ווטסון. כמו בספרים הקודמים, התיאורים התקופתיים של לונדון – הרחובות, האנשים, הלבוש, מאורות האופיום והגינונים – פשוט ממגנטים.

זו פשוט משוואה מנצחת מבחינתי – סיפורים קצרים, כמעט תמיד טובים, תעלומות מוזרות ומרתקות, ומתח במידה. למה "במידה"? כי אני יודעת שממש בקרוב יגיע הפתרון, ואני לא צריכה לחכות לעמוד 620 בספר כדי לגלות שהצולע שהופיע בפרק הראשון הוא רוצח פסיכוטי. בנוסף לכל אלה, הולמס מרשה לעצמו להריץ דאחקות על חשבון הסקוטלנד יארד ולא פעם מזכיר את אזלת ידם ומוסר לידם את הפושע, בלי לקחת קרדיט לעצמו. ממש ג'נטלמן לתפארת מדינת המלכה.

הספר מחולק לשני חלקים – "הקידה האחרונה" ו-"מפנקסו של שרלוק הולמס" ובחלק השני יש אפילו כמה סיפורים שנכתבו בגוף ראשון, על ידי שרלוק הולמס עצמו, ולא על ידי ווטסון כמו הרוב המוחלט של הסיפורים (ווטסון נעדר כל פעם מסיבה כזו או אחרת והולמס רואה לנכון להעלות על הכתב בעצמו תעלומות שנראות לו מעניינות וחבל שלא יבואו לתשומת לב הציבור). זה מעניין, כי אפשר לראות שיש שוני באופן הכתיבה בסיפורים האלו. אולי קונן דויל התעייף מלכתוב בצורה מסויימת והרגיש שהוא צריך קצת גיוון? זה הרי ידוע שקונן דויל רצה לא פעם הפסקה מעלילות הבלש, אך לזה היו כבר חיים משל עצמו וציבור הקוראים דרש עוד ועוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לכתוב (מה גם, שהדברים האחרים שכתב לא המריאו כמו זה).

לספר מצורפת אחרית דבר של  נועה מנהיים, "הבלש שלא היה וכן נברא", שהיא מרתקת לא פחות מהסיפורים עצמם. מנהיים מביאה סקירה מעניינת מאוד ומלאת אינפורמציה אודות התקופה, סיפורי בלשים וקונן דויל עצמו, שמסתבר כמאמין בספיריטוליזם, תקשור עם המתים ואי אלו כשפים (סביר להניח שאם היה יכול, היה הולמס מגחך למשמע הדברים האלה, כיוון שאיננו מאמין בדברים האלה כלל).

אז נכון, בעולם של היום הסיפורים של הולמס נראים כמעט תמימים והקלות היחסית שבה הוא מגיע לפתרון נראית ממרחק הזמן לא אמינה. אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת את הספרים האלה. במציאות של היום, כשסף הריגוש שלנו חוצה שיאים חדשים וקשה להביא לנו משהו שבאמת ירגש אותנו, או יזעזע אותנו, דווקא כאן יש מקום לאתנחתאות מבחינתי. אז תעשו לעצמכם טובה, תסגרו את הטלויזיה (גם ככה יש שם רק זוועות), תתנתקו רגע מהמחשב (אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה כמובן), שימו את הסמארט-פון בצד, תעשו לכם כוס ארל גריי ותתישבו באיזו כורסא עם הספר הזה. אני מבטיחה לכם כמה שעות של כיף.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להוסיף. העטיפה היא כמו שני הכרכים הקודמים בסדרה, אלא שהפעם היא בצבע תכלת. מדובר בכריכה קשה, כיאה לספר שמדבר על המאה ה-19 בלונדון. משום מה, הפעם נעדרה מהכריכה סימניית הבד שהוצמדה לשני הכרכים האחרים (תוספת מבורכת יש לציין), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בטעות ואולי רק חסרה בעותק שיש בידי…

ציטוטים:

"הגברת הדסון, סוכנת הבית של שרלוק הולמס, הייתה אישה למודת סבל. לא זו בלבד שלדירה בקומה הראשונה פלשו בכל שעות היממה טיפוסים מוזרים ובלתי רצויים, גם הדייר היוצא פן שלה הפגין בהרגלי חייו חוסר סדר ומוזרות שוודאי העמידו את סבלנותה למבחן קשה ביותר. רשלנותו הבלתי אפשרית, התמכרותו למוזיקה בשעות מוזרות, אימוני ירי האקדח בחדרו, ניסויי הכימיה המשונים והמדיפים לעתים קרובות ריח בלתי נעים ואווירת האלימות והסכנה ששררה סביבו – כל אלה הפכו אותו לדייר הגרוע ביותר בלונדון. עם זאת, שכר הדירה ששילם היה כיד המלך. אין לי ספק שבמחיר שהולמס שילם תמורת חדריו בשנים שבהן שהיתי במחיצתו היה ניתן לרכוש את הבית כולו".

"היה זה בשעה תשע בערב ב-2 באוגוסט, האוגוסט הנורא ביותר בתולדות העולם. בשל הדממה המעוררת יראה ותחושת הציפייה העמומה באוויר החם והמחניק היה אפשר לחשוב שקללת האל רובצת על היקום המושחת. השמש שקעה זה מכבר, אבל קרו אחת אדומה כדם עדיין נותרה מונחת כפצע פעור הרחק במערב. מעל זרחו הכוכבים בבהירות, מלמטה נצצו אורות הספינות במפרץ. שני הגרמנים המפורסמים עמדו ליד גדר האבן של שביל הגן, מאחוריהם הבית הארוך הנמוך על צריחיו המרובים. הם הביטו על רצועת החוף הרחבה לרגלי הצוק הלבן, שלפני ארבע שנים פון-בורק התמקם עליו, כאילו היה נשר תועה. שניהם עמדו כשראשיהם קרובים זה לזה ושוחחו בקולות נמוכים, אומרי סוד. מלמטה נראו קצות סיגריותיהם הבוערים כעיניים מעלות עשן של איזה בל זומם, המביט מתוך החשיכה".

הפוסט מפנקסו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ג' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס

כשסיימתי  לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה… אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.

אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.

הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום…

כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

ציטוטים:

בקרוב…

הפוסט שובו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ב' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלמנטרי, ווטסון ידידי.

רק בשנות השלושים לחיי אני קוראת לראשונה את סיפוריו של שרלוק הולמס. אחי הוא מעריץ גדול ואיכשהו אף פעם לא בער לי לקרוא את זה בצעירותי. ואז עברו השנים והיה נראה לי שזה לא אקטואלי, מיושן משהו. ואז קיבלתי (יותר נכון ביקשתי) את הספר לסקירה מ"תפוז".

דבר ראשון שנתקלתי בו – הכריכה. כיאה לספר כזה, הכריכה היא כריכה קשה, ללא תמונה. רק שם הספר והסילואט הכל כך מפורסם של אחד הבלשים הראשונים בספרות. לא צריך יותר מזה. לשדרת העמודים מחוברת גם סימניית בד.

הספר בנוי משני חלקים – הרפתקאות שרלוק הולמס ו- זיכרונות שרלוק הולמס. לאלו יש הקדמה נפלאה של מיכאל הנדלזלץ בשם "מותו וחייו של שרלוק הולמס". יש נטיה לפעמים לדלג על ההקדמה, אני החלטתי לקרוא אותה ואני שמחה כי זה שופך הרבה אור על הדמות המופלאה הזו ועל ההתפתחות שלה מאז פרסומה הראשון בסוף המאה ה-19.

הסיפורים הם סיפורים קצרים, כל אחד כ-20 עמודים ולרוב אין קשר בינהם למעט איזכורים קטנים של פרשיות קודמות. לא חייבים לקרוא את הספר ברצף ואני אפילו חושבת שממש לא כדאי. נראה לי שאני עצמי עשיתי עוול לספר ברגע שקראתי מ"כריכה לכריכה". הסיפורים עצמם די דומים ויש מסגרת ברורה לכולם, ככה שאם קוראים אותם ברצף זה מוריד מערכם, לדעתי. זהו ספר שהייתי ממליצה לקרוא במקביל לספר אחר, עם הפרש של יום או יומיים בין סיפור לסיפור.

הכי אהבתי את התקופתיות. לונדון של המאה ה-19 מדהימה. החורף, הכרכרות, הלבוש. פשוט חגיגה לכל מי שאוהב את הז'אנר הזה.

הולמס עצמו הוא דמות מרתקת לכשעצמה. עצם זה שווטסון הוא המספר רק גורמת להכל להרגיש יותר אותנטי וגם הנדלזלץ מתייחס בהקדמה לעובדה שהרבה אנשים חשבו שהולמס באמת קיים. לרגעים זה מרגיש כל כך אמיתי. הנדלזלץ גם מציין את העובדה שהולמס הוא בעצם אביו של הבילוש המודרני ושתכניות כמו CSI מבוססות של שיטות החקירה שלו. יכולת תשומת הלב שלו לפרטים היא פשוט מדהימה ומשובבת נפש.

ישנם הרבה רגעים משעשעים, במיוחד בדיאלוגים בין ווטסון להולמס. ווטסון לא חוסך מידידו הטוב שום דבר וטורח להגיד לו (וגם לנו כקוראים) מה הוא חושב על מינהגיו התמוהים ואופיו הלא קל. אולי זו גם העובדה שלכל אורך הספר אין איזכור של שום מערכת יחסים (או אבוי – סקס) של הולמס עם המין היפה. מה ווטסון חושב על זה? ומה פרויד היה אומר על זה?

אהבתי את העובדה שווטסון גם מראה לנו את הצדדים היותר אנושיים ופחות חיוביים של הולמס, כמו צריכת הקוקאין (הקטנה יש לציין) שלו, הבלגן שבו הוא חי בבית ועצם העובדה שהוא ממש אוהב את עצמו ונהנה לטפוח לעצמו של השכם. אבל אנחנו סולחים לו כי בסופו של יום הוא ג'נטלמן אנגלי שתופס את הרעים.

אפשר לקרוא על זה בסיפור "הטקס של בני מסגרייב:

"תופעה בלתי טבעית אחת שבלטה לעין באישיותו של ידידי, שרלוק הולמס, הייתה העובדה שאף כי בשיטות החשיבה שלו היה המסודר והשיטתי בבני האדם, ואף כי בסגנון לבושו ניכרה תמיד מעין קפדנות מסויימת – הרי שבכל הנוגע להרגליו האישיים היה אחד האנשים המפוזרים ביותר, מאלה העלולים להביא את שותפם לדירה לידי טירוף הדעת."

"…אבל אצלי יש גבול לכל דבר, וכאשר אני נתקל באדם השומר את הסיגרים שלו בגיגית הפחם, תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו, ונועץ את המכתבים שלא השיב עליהם בעזרת אולר ממש במרכזו של אדן אח עשוי עץ – או-אז אני מתחיל להתעטף ביוהרה צדקנית." (עמוד 335)

באחד מהסיפורים המפורסמים, "כתם הכסף", התקיים הדיאלוג הבא בין הולמס לקולונל רוס מהמשטרה:

…"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?" (שואל הקולונל)

"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר," ציין שרלוק הולמס.

(עמוד 278-279)

כשדיברתי עם אחי על הדיאלוג הזה הוא אמר לי "בטח, זה מפורסם מאוד" ואפילו השלים לי את המשפטים שהוא זכר בעל פה. אני, כאמור, לא הכרתי אותו וחייכתי ביני לבין עצמי כי נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, גם הוא ספר בלשי אך מסוג אחר לגמרי, שבו ילד יוצא לחפש אחר רוצחו של הכלב האהוב מהבית ממול. לא ידעתי שהשם לקוח משרלוק הולמס וזה היה נחמד לגלות, אם כי באיחור מה.

לסיכום – מאוד אהבתי את הספר, אני לא חושבת שגילו עושה לו עוול והוא לא הרגיש לי "מיושן". התרגום מקסים וההתנסחות יפייפיה. התקופה יוצאת החוצה מכל שורה ואיכשהו אפילו שמתעסקים בפשעים – יש בזה משהו תמים, ראשוני, וכמעט תמיד הסוף אופטימי. מחכה כבר לכרך ב'!

מומלץ בחום, גם לצעירים מאוד!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי בהתחלה, כריכת הספר כולה היא סוג של הוד והדר כיאה לספר כזה. אין תמונה ואין שום צורך בכך כי שרלוק הולמס הוא כבר סוג של מותג. מספיק לשים את הסילואט שלו בפרופיל, עם המקטרת הנצחית. הכיתוב הוא בזהב ואין בכלל טקסט מאחור (באמת שאין צורך). והכי כיף – לתוך שדרת העמודים תפורה סימנייה מבד. ככה שאם שוקעים בספר מתחת לשמיכה ואם גם יורד גשם ורוחות עזות מנשבות בחוץ, ממש אפשר לשמוע את הכרכרות עוברות ברחוב בייקר בלילה.

ציטוטים:

"הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים".

"פתגם פרסי עתיק: כל הנוטל לו גור נמרים – סכנה מרחפת מעל ראשו. כמו גם המנפץ אשליה מליבה של אישה".

"…על אדם לרהט את חדר העלייה של מוחו ברהיטים העשויים להיות לו לעזר בעבודתו, ואת השאר לאחסן בחדר הגרוטאות אשר בספרייתו – משם יוכל להוציאם בשעת הצורך".

"אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני," אמרתי. "בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו".
"יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו," הפטיר המפקח.

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך א' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.