התקופה היא תחילתה של המאה הקודמת, המיקום הוא ציילון הלוא היא סרי לנקה של ימינו, תחת שלטון הבריטים, התפאורה היא מטעי תה, אגמים, נהרות ומפלים לצד עיירות סואנות, והשחקנים הם גוונדלין (הקרויה בפי כולם גוון) בת ה-19, בעלה לורנס הופר, אלמן בן 37, אשר נישאה לו די במהירות, וריטי אחותו של לורנס, פראן בת דודתה של גוון ועוד שאר דמויות של משרתים, אקסיות, אומנים ופועלים שחורים.

גוון מגיעה לציילון על מנת להתאחד עם בעלה ולקבוע את משכנה בביתו. מדובר בבית גדול, עמוס משרתים, חדרים וסודות מין העבר. הבית מוקף במטעי התה אשר הניבו ללורנס את הונו. כבר בהגיעה לציילון גוון מבינה שרב הנסתר על הגלוי. היא נתקלת בחדרים נעולים ומשרתים שתקנים שלא מוכנים לחשוף בפניה שום דבר. היא יודעת שאישתו הראשונה של לורנס נפטרה, אבל היא לא יודעת למה ואף אחד לא מוכן לספר לה.

לורנס מרוחק בהתחלה ועסוק מאוד בעבודתו. השניים אפילו לא ישנים באותו החדר. גוון לוקחת על עצמה את ניהול הבית והחשבונות ומנסה להכניס שינויים. די מהר היא מבינה את פערי המעמדות של אותה תקופה (אולי בלונדון ממנה באה, הדבר היה פחות נראה לעין) וגורמת לכולם להרים גבות כשהיא מתעניינת בשלומם וטובתם של המשרתים והפועלים.

מערכת היחסים בין השניים יודעת עליות ומורדות וגוון נכנסת להריון. הם מתרגשים ומצפים מאוד ללידה. רצה הגורל וכשגוון כורעת ללדת, היחידה שנמצאת לידה היא המשרתת, שהופכת לעת מצוא למיילדת. לא לורנס, לא הרופא שלה ואף לא אחד מבני המשפחה האחרים. האושר מתנפץ כשגוון מבינה שהיא צריכה לקחת החלטה הרת גורל. החלטה שתשפיע עליה ועל כל הסובבים אותה, גם עכשיו וגם בעתיד. רק גוון והמיילדת יודעות על החלטה זו, שהולכת להפוך את חייה על פיהם. ('צטערת…ספוילר ולכן לא יכולה לספר).

בינתיים ברקע מתחילות מהומות בין הפועלים הסינהלים (בודהיסטים) לטמילים (הינדים). כיוון שביתה של גוון מחזיק פועלים משני הזרמים, יש הרבה מתחים והמהומות מגיעות עד פתח ביתם. בנוסף, מגיע המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית וטורף את כל הקלפים הכלכליים של הבית. ואם זה לא הספיק, ישנן לא מעט יריבויות בין כל הדמויות הנשיות בסיפור – כריסטינה, שהיה לה קשר עם לורנס בעבר והיא אשת חברה נוצצת ויפייפיה, לא ממש מוכנה לותר עליו, וריטי אחותו רוצה את כולו לעצמה ולא בוחלת בשום אמצעים כדי להשיג את המטרה, פראן בת דודתה וחברתה הטובה ביותר מתקרבת ומתרחקת לפרקים וגוון כבר לא יודעת מה עובר עליה. טלנובלה במיטבה.

מאוד אהבתי את הספר. נהנתי מתיאורי הנופים, היה בזה משהו מרגיע, ובאופן כללי מכל התקופה. הקריאה זרמה לי בקלות. הפרקים לא ארוכים מידי והאלמנט של הסוד שגוון מסתירה הכניס מתח וציפייה לדעת מה יקרה עם זה הלאה. האם הסוד יתגלה? האם מערכת היחסים של גוון ולורנס תשרוד את מבחן הזמן והתהפוכות הפוליטיות, הכלכליות? ומה לגבי התהפוכות הרגשיות שלהם עצמם?

קישורים מעניינים:

לינק לויקיפדיה לסכסוך הסינהאלי טאמילי

לינק לויקיפדיה לערך קולוניאליזם

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה ומעבירה היטב את רוח התקופה. אנחנו רואים דמות נשית לובשת שמלה (מקסימה לדעתי) בצבע סגול בהיר, עם כובע וכפפות התואמות את התקופה המדוברת. מסביב הכל ירוק. הדמות עומדת בגבה אלינו ונראית כאילו צופה לעבר האופק (העתיד אולי?). האוירה נראית רגועה וטבעית. אני אוהבת את הגוונים הכלליים של העיצוב. בסך הכל די פשוט ולא מתחכם ואני חושבת שזה מאוד מתאים כאן.

הפוסט אשתו של מגדל התה / דיינה ג'פריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה…

זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "…ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.

"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש…

תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – חמש  קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.)

פינת העטיפה:

העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:

"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

"בכי הדימדומים, מסקנות ביניים: עייפות מהיום שחלף; פחד להיפרד ממנו ולעבור ללילה; שחיקה של העצבים; מסתורין שצריך לקבל כמו שהוא, לא ידוע; בכי מהותי, על עצם ההכרח לחיות" (על סוגיית הגזים המסתוריים והבכי).

"האם את רוצה להיות אחת מהאמהות האלה, שהולכות בסך? את נתקלת במבטיהן של נשים אחרות, מחוברות לעגלות, והן נראות זהות לך, וגם שונות ממך" תמיד מסוגלות יותר, מיומנות ונבונות יותר, מצוידות יותר, אמהות יותר, או מטפלות יותר,והטובות בהן עוצרות על ספסל וחולצות שד, הן לא שולפות בקבוק, הן לא הורות מדרגה שנייה כמוך, את לא אחת מהן. כשאתן מחליפות מבטים את רואה בעיניהן הבנה עייפה, הזדהות, וגם בחינה זריזה של מרכיבי השוטטות שלך – סוג העגלה, מגוון העזרים שצמודים אליה, התיק, הכיס, המשחקים, הבקבוק – וזו בחינה זריזה של טיב האמהות שלך, ואת מרגישה לא כמו משוטטת בשדרה עירונית, אלא כמו לקוחה בחנות עגלות ענקית, בלבו של קניון מחודש, והנוף הוא נוף המותגים והתגיות, והאיזור סגור ומסוגר, את יודעת לאן את הולכת ומנין את באה. כאן את לא רוצה להיות".

הפוסט אפס עד 12 / ארנה קזין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

במסגרת המגמה המתנפחת שלי, שוטטתי לי ברשת וחיפשתי ספרים בנושא התנפחות. קרי, הריון. בתוך כל ספרי העיון וההדרכה למיניהם קפץ לי לעין ספר בשם "הריון עם פפיון". השם היה נשמע לי מוכר והשם של הכותבת היה עוד יותר מוכר. פישפוש קל בזכרוני (תאמינו לי, אחרי חודש חמישי זה נהיה ממש קשה) נזכרתי ששמרית למדה איתי בתיכון ואפילו עבדנו יחד כמה חודשים לפני כמה וכמה שנים (ואנחנו אפילו חולקות את אותו תאריך לידה). חיש מהר יצרתי קשר ושמתי ידי על הספרון החמוד הזה.

הספר בנוי מ-19 פרקים קצרצרים, שהתחילו בתור טור באיזה אתר אינטרנט לפני הרבה שנים. התשבוחות והפרגונים מיהרו להגיע ושמרית החליטה לאגד את הכל לספר קטן על החוויות שלה מההריון הראשון שלה. כן, זה עם הפפיון. היום היא כבר אם לשלושה (שני בנים ובת) וכותבת בעולם האישה.

הפרקים בעלי שמות משעשעים כגון – "בחילות, הקאות גרפסים וגזים…" ו-"הנסיעה הראשונה של פפיון" וכל אחת שחווה את ההריון הראשון שלה (וגם את השני והשלישי, פשוט אז אין ממש סבלנות וזמן לקרוא) תוכל להזדהות ולמצוא את ה"חוויות" הקטנות שהיא עוברת.

פרקים קצרים זה גאוני לאישה בהריון שלא יכולה להתרכז יותר מידי, אין לה סבלנות וגם אחרי פיסקה אחת היא שוכחת מה היא קראה לפני כמה שורות, אז ככה שאי אפשר להגיד שהספרון החמוד הזה הוא משימה בלתי אפשרית. אחד הדברים שאני זוכרת מהחודשים הספורים שעבדתי עם שמרית, ואז היא בדיוק הייתה באמצע ההריון הראשון שלה, זה שהיא הייתה אומרת לספקים "טוב, אני גם בלונדינית וגם בהריון" כשהייתה רוצה שיסבירו משהו שוב או לצחוק על כל המצב הזה. היא מתארת את הרעב המטורף והחשקים שלא ברורים לכל מיני דברים שמעולם לא חשבת עליהם (חוץ ממה שבאמת מזין), את הרעשים החדשים שהגוף שלך משמיע כשאת לא ממש מתכוונת ובעלך חושב שזה ממש מצחיק וכל מה שהוא רוצה זה לרוץ לספר לחברה' (ראו ערך בחילות, גרפסים וגזים…), את הקניות הראשונות לעולל, הבדיקות  אצל הרופא ואפילו הצילומים של ההריון – והכל בנימה קלילה, מצחיקה ואישית. יש פרק שבו שמרית מתארת את הלחץ שאפשר להיכנס אליו מקריאה בפורומים ובספרים ואיך שהיא מתקשרת לרופא שלה ורוצה לעשות עוד בדיקות כדי לודא שהכל בסדר, וזה משכנע אותה שכל הבדיקות תקינות והיא כנראה סתם משוגעת ואם היא רוצה לעשות את כל הבדיקות מההתחלה, כשהיא עונה לו שזה דווקא רעיון מצוין – "אז הוא אמר לי לעשות בדיקת דם ואם התוצאה חיובית ואני בהריון להתקשר אליו".

אין מה לעשות – הגוף משתנה, הצרכים שלנו משתנים, ההורמונים שלנו משתוללים וכל מה שנשאר כדי להעביר את התופעה הזו שקוראים לה הריון על הצד הטוב ביותר זה פשוט – לצחוק על זה. ושמרית עושה את זה מצוין. השפה היא "בגובה העיניים", הפרקים, כאמור, קצרצרים ואפשר לשבת שעה קלה ולסיים את הספר או לקרוא להנאתך כל יום פרק אחד כדי שייגמר לאט.

לטעמי – מתנה מצוינת לתת לחברה בהריון ראשון.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה חמודה, מתאימה לספרי מתנה לסוגיהם. הרי אין יותר מידי עלילה אז אין יותר מידי אפשרויות משחק עם העטיפה. האיור החמוד הוא של יערה זלוסקי והוא מקסים ומתאים.

הפוסט הריון עם פפיון / שמרית הילל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.