כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!).

הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים.

עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית.

אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו.

אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים.

סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים.

"בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות.

זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו.

השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב   שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת.

ציטוטים:

"להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות."

הפוסט בנות הלילך / מרתה הול קלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב על הספר הזה כי אני מרגישה שאני לא יכולה להתייחס אליו כספר רגיל. ברגע שאני מבינה שמשהו שאני קוראת הוא סיפור אמיתי אני כבר הופכת להיות משוחדת, אין לי שליטה על זה וזה נראה לי הגיוני ומובן. במיוחד כשמדובר על סיפור של התמודדות עם קשיים ועם מחלה מסויימת, אלו דברים שתמיד "מכניסים אותי לפרופורציה" וגורמים לי לראות את הספר באור חיובי ושנקודת הפתיחה שלו תהיה יותר טובה. אז זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי – אני מראש מודה שאני מעריכה את הספר יותר בגלל שהוא סיפור אמיתי, ועוד אחד לא פשוט בכלל. רק שתדעו. ועכשיו אני יכולה לספר לכם עליו:

איריס מביאה את בנה, אושר, לעולם בגיל יחסית מבוגר – 41. מיותר לציין שהוא מביא הרבה אושר לחייה אחרי שחשבה שכבר לא יהיו לה ילדים. שבועיים לאחר הלידה היא מאבדת את ההכרה ומתמוטטת על המדרגות בבית. בן זוגה, עופר, מבצע בה ניסיונות החייאה עד שהאמבולנס מגיע ורק אחרי שנלחמים על חייה היא "שבה לחיים". לאחר כמה ימים שבהם הכל מתחיל להיראות בסדר היא שוב שוקעת בתרדמת של חודש וחצי ולפי חלק מהרופאים מוגדרת כצמח. הרבה מתייאשים ממנה וחלקם פסימיים ביותר אבל המשפחה מתעקשת שאיריס תחזור ללכת ולדבר. במהלך כל תקופת התרדמת באים והולכים אצל איריס הרבה מבקרים – משפחה, חברים והרבה אנשי מקצוע. כל הזמן הזה היא אמנם "רדומה", ללא יכולת כמעט להגיב (לדבר או לזוז) אך היא מאוד מודעת למה שקורה סביבה. היא שומעת את האנשים מדברים ביניהם ואליה, שומעת את הצוות הרפואי ומתוסכלת מזה שאינה יכולה להגיב כמו שהייתה רוצה.

בשלב מסוים היא עוברת לבית לוינשטיין ומקבלת טיפול מסור ושם מתחיל השיקום הארוך והמתיש שלה – החזרה לחיים. איריס סובלת מפגיעת מוח שמתאפיינת בעיקר בראייה ובמוטוריקה, היא לא רואה כלום למעט כתמי צבע וידיה יישארו קפוצות באגרופים כנראה לזמן ארוך מאוד. אבל היא לא מתייאשת. היא מתנדנדת בין מציאות קיימת לזו שהיא הוזה במוחה, לפעמים בעקבות התרופות הרבות שהיא מקבלת עד שהיא מחליטה שזהו, היא רוצה לחזור לחיות. יש לה כוח רצון שמעורר קנאה, אני מאחלת לכל אחד שיימצא במצב קשה כזה או אחר עשירית ממה שהיה לאישה הזו ברגעיה הקשים. היא מחליטה להוציא מהלקסיקון שלה את המילים "קשה לי" ולא להתבכיין ו"להתמסכן".

זהו ספר על התמודדות ועל אהבה. ההתמודדות ברורה – בראש ובראשונה של איריס עצמה ולאחר מכן של כל הסביבה שצריכה להתמודד עם איריס חדשה, מוגבלת ואחרת. ואהבה כמובן – אהבה של אם לבנה הממש ממש קטן והרצון להבריא כדי לחזור אליו כמה שיותר מהר, האהבה של עופר לאיריס ואיך שהיא מחזיקה אותה ברגעיה הקשים וכמובן כל שאר המשפחה (הוריה גרושים ונשואים בשנית, לכל אחד שלושה ילדים נוספים, כך שזוהי משפחה ממש מורחבת).

זה ספר אופטימי ומעצים שמומלץ לקרוא כדי להבין שאין דבר יותר חזק מכוח הרצון. ושלפעמים הדברים הגדולים באמת מצריכים סבלנות אין קץ, שמשתלמת בסופו של דבר.

מבחינה ספרותית קשה לי להעריך את הספר הזה, ולו רק בגלל הגילוי הנאות שפתחתי איתו. זה לא "ספר" רגיל במלוא מובן המילה, אני לא יכולה להסתכל על זה כסיפורת בדיונית. אני חושבת שזה די ברור שאיריס היא לא "סופרת". כן, היא כותבת יפה מאוד והניסוחים קולחים וזורמים אבל לא מעבר לזה וזה מספיק כי מדובר כאן בסיפור אישי שלא מנסה להתיפייף יותר מידי. אלו העובדות כמו שהן קרו והיו. יחד עם זאת – זהו ספר חשוב מאוד לדעתי. כי זה ספר עם מסר וספרים עם מסרים, שמגיעים ממקומות כל כך אמיתיים הם פנינים וצריך לנצור אותם וללמוד מהם כל מה שאפשר.

השם של הספר מגיע מאגדה סינית עתיקה שאיריס קראה בילדותה והתחברה אליה ושמוסר ההשכל שלה הוא שלא חשוב מה היה ולא חשוב מה יהיה – חשוב מה עכשיו.

סיימתי את הספר בכמה שעות, הפרקים הם יחסית קצרים והתיאורים לא טרחניים וקלים לעיכול בהתחשב בנושא. עמדו לי דמעות בעיניים לפחות חצי ספר. יש קטעים מרגשים, יש עצובים וכואבים,  ממש קשת שלמה של רגשות ובהתחשב בזה שאני קוראת אותו בזמן שאני ממתינה לבני בכורי שייוולד לו בשעה טובה עוד חודשיים – חוויתי את כל הכאב האפשרי בלעזוב ילד שבועיים אחרי לידה ו"לנטוש" אותו בחודשים שבהם הוא הכי צריך אם ובהם הוא הכי מתפתח (עוד לא חוויתי את זה אישית אבל אני בהחלט יכולה להתחבר לזה).

בקיצור – ספר חשוב לאנשים שמתמודדים, לאנשים שקרוביהם מתמודדים ולכל האנשים שיתמודדו בחייהם עם משהו. קיצור – מומלץ לכולם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור על העטיפה מקסים לדעתי. זה נראה כמו ציור שמן ואפשר ממש "להרגיש" את הטקסטורה של משיכות המכחול. אנחנו רואים אישה/בחורה בחלק התחתון של הכריכה, ספר יושבת ספק שוכבת ומסתכלת לעבר בית שנמצא בפינה הנגדית של הכריכה. זה ממש מרגיש כאילו היא כמהה להגיע לבית ולא יכולה. זה ישר מתחבר לסיפור – שכן איריס הייתה בסוג של שיתוק ולא יכלה להגיע הביתה. לבנה ולאהובה שכל כך הייתה כמהה להם. אני אוהבת את העטיפה גם מבחינת ההקשר לסיפור וגם מבחינת האסטתיקה שלה. חברתי, בר, האירה את עיני לגבי הציור וסיפרה לי שהציור הוא משנת 1948 ושמו "עולמה של כריסטינה", של הצייר אנדרו וויאט. ההשראה לתמונה היתה כריסטינה אולסון, ידידה של הצייר, שהיתה משותקת בפלג גופה התחתון. הצייר סיפר שהשקיף מהחלון וראה אותה גוררת עצמה על פני שדה החיטה – אין צורך להסביר את ההקשר…

ציטוטים:

"אני מקווה שהניח את רגשותיו בחליפת קור משלו, כדי שיוכל לתפקד ולהחזירם לחיים לאכן מכן".

"אין אנשים זרים, רק חברים שלא הספקת להכיר".

"זכרתי בגינת הירק ליד גן הילדים בקיבוץ, איך בנעליים גבוהות הגננת מלמדת אותנו להטיל מעדר גבוה ולתקוע באדמה, ואני מתבוננת בשני חלקי השלשול שחציתי במעדר שלי, כל חלק מקבל חיים משלו, מתפתל באדמה החומה הפורייה, מתחפר לדרכו, אך נושא עמו את זיכרון היותו שלם. חשבתי, הם ודאי קוראים זה לזה, ומחפשים זה את זה. זכור אותי. אל תשכח. כך נפרדתי עתה מבני".

הפוסט בונה ארמונות בכפית / איריס ערד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את האימרה “boys will always be boys”? כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי על זה. רק בנים יכולים להשתכר עד עילפון, תוך כדי זה להתערב התערבות טיפשית, לא לזכור אותה בבוקר ואז להיתקל בה במקרה על פתק ולהחליט שלמרות שאתה עכשיו פיקח לגמרי – עדיין כדאי להוציא אותה לפועל. וכמו שאמרתי – בנים. לכו תבינו אותם.

במקרה שלנו מדובר בטוני הוקס, קומיקאי אנגלי שבערב של שכרות התערב עם חבר שהוא יכול להקיף את אירלנד ב-30 יום. בטרמפים. עם מקרר. נשמע הזוי? גם לטוני עצמו אבל זה לא מונע ממנו לצאת להרפתקה הזו. סכום ההתערבות עומד על 100 לירות סטרלינג וטוני קונה מקרר חדש ב-130 לירות. מה שמראה שזה לא בשביל הכסף, אלא יותר בשביל החוויה. כנראה שהעיקרון הזה הוא ששווה את לב האירים, שהיה ברור להם שהאיש דפוק לגמרי ואפילו לא עושה את זה בשביל כסף או בשביל איזה ארגון צדקה.

במהלך הטיול טוני נפגש עם כל מיני טיפוסים מוזרים, חווה עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות, המקרר יוצא לגלוש על גלים, עובר הטבלה ומקבל שם רישמי ועוד הרבה הפתעות.

מרוב שהספר קליל וכייפי הוא פשוט התעופף לו וסיימתי אותו די מהר. ההוצאה היא די מיושנת וזו גם המגרעה העיקרית שלו – יש בו המון המון שגיאות – אותיות שמתהפכות, אותיות שמושמטות, רווחים לא במקומות הנכונים וכן הלאה. עושה רושם שהוא פשוט חייב חייב לעבור עריכה מחדש. אני קוראת להוצאת הקיבוץ המאוחד (או לכל הוצאה אחרת לצורך העיניין) מעל דפי הרשת – בבקשה בבקשה לערוך את הספר מחדש. זה כל כך מעצבן לפעמים. זה גרם לי לחשוב שלא רק טוני והחבר שלו היו שיכורים כשהם התערבו…

כל דף נוסף שקראתי העמיד בספק את העיניין שמדובר בסיפור אמיתי, אבל מה לעשות – יש אנשים הזויים. ולהגיד את האמת? אני די מקנאה בטוני הוקס, על שהיה לו האומץ לצאת למסע המופרך הזה ולזכות בחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, העטיפה פשוט מכוערת אבל אולי לא הייתה יותר מידי ברירה כי זוהי בעצם תמונה של אותו מקרר מדובר עם כל החתימות שעליו. עדיין – לדעתי אפשר היה לעצב את זה קצת יותר יפה ועדיין לשמור על הצביון ה"אמיתי" שהתמונה נותנת לעטיפה (ובטח אפשר היה לוותר על כל השחור הזה, מה קרה? אנחנו באבל?? זה ספר מצחיק אנשים!). בחלק האחורי יש תמונה של טוני וחבל שהיא כל כך קטנה – דווקא מאוד מעניין לראות את האדם שקוראים עליו. גם כאן אני קוראת להוצאה המחודשת – עיצוב חדש בבקשה.

ציטוטים:

"יש חלקים בעולם שאתה מתאמץ ביודעין כדי לבקר בהם, ואילו אחרים תריכים לחכות עד שהגורל יביא אותך לשם".

"עד האופק השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים של מרחבים פתוחים מסביב לכבשים הללו והציעו שירותים מצוינים, ואף על פי כן הן העדיפו להתקבץ באמצע הכביש. אל תגידו לי שהן אינן מפיקות הנאה פרוורטית מהאי-נוחות שנגרמת עקב כך. כבשים אינן מטומטמות. הן קטנויות, קוטרניות מחורבנות ומכירות בערך עצמן. "שתזדייני, חתיכת כבשה שכמוך," חשבתי כשהמשאית נאלצה להיעצר לגמרי בפעם המי-יודע-כמה, והחטתי שזו ממש הצדקה להכניס בשר כבש לתפריט שלי באותו הערב".

"…כאשר התחלתי את מסעי לא תיפיתי כלל לתפוס טרמפ עם נזירה.

בדרך התעטשתי בקול רם מאוד.

"תבורך," אמרה האחות מגדלנה.

"כמה נעים לשמוע זאת ממי שיש לה כישורים מתאימים".

"החיים הם תעלומה שצריך לחוות ולא בעיה שצריך לפתור"

הפוסט האי הירוק, המקרר ואני / טוני הוקס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.