חם. מאוד מאוד חם. אנחנו כבר באמצע אוקטובר והקיץ הזה פשוט מסרב להסתיים. המקום האחרון שהייתי רוצה להיות בו כרגע הוא מדבר סהרה. גם שם חם. מאוד. ואין צל. ואין מזגן. מה שכן יש שם זה קומץ אנשים מאוד מאוד נחושים.

הספר מתמקד במשפחה אחת מבני הטוארג ממדבר הסהרה, שהיו לוחמים אדירים בשנים עברו. משפחה זו מונה את אלמנתו, שני בניו וביתו של לוחם אגדי בשם גאסל סאיה (הספר בעצם ממשיך מהמקום שהספר הקודם, שנקרא "טוארג" מפסיק בו – למיטב ידיעתי הוא לא תורגם לעברית). גאסל סאיה האב מוצא את מותו על ידי חיילי המשמר של הנשיא עבדול אל-כביר – על גאסל כתוב "הוא נחקק בהיסטוריה כאשם העיקרי בכך שהדמוקרטיה מעולם לא הצליחה לתקוע יתד בארצו" (עמוד 7). כמובן שהמציאות קצת יותר מסובכת מזה, אבל אני יכולה להגיד לכם שמה שהדליק את כל הסיפור הוא שמישהו עבר על חוקי הכנסת האורחים של הטוארגים. העם הזה ידוע בהכנסת האורחים שלו והכבוד שלהם זה משהו מאוד חשוב, עד כדי כך שנלחמים עליו ומתים בעקבותיו (גברים…לכו תבינו). המשפחה נאלצת לארוז את מטלטליה ולעזוב. אנשים רבים רודפים אחריהם ומחפשים לפגוע בהם. והם נודדים ברחבי הסהרה, אחרי שברחו מכל מקום אפשרי. בסופו של דבר הם מתיישבים באיזור כמעט בלתי אפשרי למחיה (כאילו שיש דבר כזה "אזור אפשרי למחיה" במדבר שמגיע לחמישים מעלות ביום ואין בו טיפת צל ומיים) ומצליחים לחיות בשלווה עד שמגיע רכב ומערער את כל השלווה היחסית שחיו בה. הרכב הוא אחד הרכבים במירוץ הראלי-דקר שמתרחש כל שנה. המירוץ יוצא ממאוריטניה ומסתיים בקהיר. משתתפים בו רכבים, אופנועים ולעיתים גם משאיות שנוסעים למעלה מעשרת אלפים קילומטרים בשביל הכיף.
בדרך הם לעיתים רומסים כפרים, מלכלכים ובאופן כללי פוגעים בטבע ובשבטים שחיים שם. והכל בחסות פרסום מאסיבי של חברות סיגריות, אלכוהול ועוד הרבה מאפיינים מערביים – קיצר – מכונה משומנת היטב שפועלת על כסף. הרבה מאוד כסף. בגלל טעות במפות כמה רכבים מוצאים את עצמם בפתח ביתה של המשפחה.
אחד מהם מחליט לנצל לרעה את הכנסת האורחים שלהם, מתנהג לא יפה ובסוף עוד שופך שמן מנוע לתוך הבאר היחידה שלהם. מיותר להגיד שללא מיים בתנאים האלו אין שום אפשרות לחיות. המשפחה ההמומה מוצאת את עצמה במצב שבו היא צריכה לנדוד שוב למקום אחר, לחפור באר חדשה ולהספיק לעשות את כל זה לפני שייגמרו המיים שנשארו להם (נודדים עם גמלים, כן? גם הם צריכים לשתות משהו). כאן מתחיל מסע נקמה של המשפחה והבן הבכור בראשם (שירש את שם אביו הגיבור) כלפי אותו ארגון שנותן חסות לכל אותם נהגים שפוגעים במדבר ובכל מי שחי בו, חיות ואנשים כאחד. לטוארגים יש חוקים משלהם ויש עונשים משלהם, שאין להם דבר וחצי דבר עם החוקים המערביים, והם בסך הכל רוצים שאותו בחור ישלם על מה שעשה.

לפנינו ספר הרפתקאות כמיטב המסורת. חלקו, במיוחד בהתחלה, כתוב כמעין אגדת עם שעוברת מדור לדור וכאגדה הכתיבה נופלת בהתחלה להגזמות פה ושם והאדרה של הדמויות, אבל זה לא כל כך מפריע וככל שמתקדמים עם הקריאה זה הולך ופוחת.

זה ספר קלאסי לעשות עליו סרט סטייל אינדיאנה ג'ונס. יש מדבר, יש שבטים קדומים שלא מעניין אותם כסף ויוקרה ולא משנה כמה ינסו לדחוף להם את זה – לכסף אין שימוש במדבר ויש מערביים מפונקים ש"רק" רוצים קצת אדרנלין ולא מבינים מה רוצים מהם… יש כאן התנגשות מטורפת בין תרבויות והמודרניזציה מתוארת היטב בעמוד 47: "מכשירים מדהימים שמחוברים ללווינים מעשה ידי אדם וחגים גבוה מעל העננים, יכולים לקבוע באיזו נקודה נמצא כלי רכב במידת דיוק כזו שאפילו המנוסה מבין מורי הדרך הבדואים אינו מסוגל לה. מטוסים קלים שבירים למראה חוצים בתוך שעה מרחק שהוא מסוגל לחצות בשבוע, וכל מה שלמד מנסיונם של דורות על גבי דורות ניתן למצוא מרוכז בארבעה עמודים באחד מבין כל מאות אלפי הספרים שנמצאים בהישג ידו של כל נער אירופאי" – עצוב ונכון.

אני מאוד נהנתי מהספר. ייחלתי לצדק ושה"טובים" ינצחו. מתסכל לקרוא מהצד איך לפעמים אנחנו, בני האדם, "גוזרים קופון" על חשבון תרבויות "נחשלות" (תלוי בעיני המתבונן) שלא ממש רוצות להתקדם וטוב להן במקום שהן נמצאות בו. לא מעניין אותם החידושים שלנו ולא מעניין אותם שאנחנו מחפשים ריגושים על ידי נסיעה חסרת כל תכלית במדבר, שלא נותנת לנו כלום ורק פוגעת במשאבים הכי יקרים שלהם. כשקראתי איך אותו בחור התנהג פשוט התפוצצתי מכעס וכל מה שרציתי הוא שהוא רק ייפול לידיים שלהם ושיראו לו קצת דרך ארץ.

מדובר בספר חמוד וכייפי. לא ספר "גדול". הכתיבה קלילה, הפרקים קצרים והספר מהנה כספר הרפתקאות. יכול להתאים גם לחברה' היותר צעירים, לנוער למשל. בהחלט חביב.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. חביב פלאאס.)

פינת העטיפה:

העטיפה מ-ה-מ-מ-ת לדעתי. התחלתי לקרוא את הספר רק בגלל העטיפה. העיצוב שייך לאמרי זרטל, יקיר הבלוג. הצבעים הם צבעי המדבר – שלל כתומים, צהובים ואדומים. אנחנו רואים מין דפוס של עיגולים עם נקודות בפנים, שאם מסתכלים עליהם הרבה זמן זה כואב בעיניים, וזה הזכיר לי את התופעה הזו שרואים במדבר או במקומות ממש חמים, כמו מעין אדים כאלה ושמרוב שמש כבר מתחילים לראות כל מיני דברים שלא קיימים. באמצע אנחנו רואים אימג' שיכול להיראות כמו פרח אבל הוא בעיקר מתייחס לשמש לדעתי ובמרכזה הגמל – כלי התחבורה העיקרי והיחידי של הטוארגים במדבר. בתוך הגמל יש דוגמאות אותנטיות מזרחיות. הכריכה יפייפיה לדעתי!

ציטוטים:

"המוות הוא קודם כל אישה, וככזה, קפריזי".

"הרע מכל במוות הוא שהיא בזה לאוהביה ולשונאיה במידה שווה.

הרע מכל במוות הוא שהיא רודפת אחר הנמלטים מפניה ונמלטת מפני הרודפים אותה.

הרע מכל במוות הוא ששום בן אנוש לעולם לא יצליח להבין את חוש ההומור שלה".

"אפשר לחיות עשיר או עני, בריא או חולה, חזק או חלש, אהוב או שנוא, אבל אי אפשר לחיות בלי כבוד," ענה המארח בנחישות. "ואפשר להיכנס לגן עדן עני, חולה, חלש וללא רעיות, כי שם שולט השפע וכל מה שאתה עשוי להיזקק לו יינתן לך. אבל אי אפשר להיכנס לגן עדן בלי כבוד. זה הדבר היחיד שאתה צריך להשיג בכוחות עצמך".

"ידוע שהמזל אינו נוהג להתרועע עם הישרים וההגונים," ענה אחיו. "אבל ידוע גם שהישרים וההגונים מסתופפים בסופו של דבר בחיקו של אללה. ומאמין אמיתי תמיד יעדיף את אללה כבעל בריתו מאשר את המזל ההפכפך, שזונח אותך אותך באותה מהירות שבה הוא פוקד אותך".

"הלוחם שטרוד בעומד לקרות אחרי הקרב, יפסיד בו. והנוע שטרוד בעתיד לקרות בסוף המסע, לעולם לא יגיע ליעדו".

הפוסט עיניים של טוארג / אלברטו וסקז – פיגרואה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"…יש כאן יותר אבק משכל". כך מתוארת בית שפע, עיירה מאובקת ומדברית בקצה הקיום ואפשר לומר גם סוג של קצה היקום. אי שם, באמצע שום מקום ישנו שיכון שבו כמה נפשות קרועות, שעברו כבר דבר או שניים בחיים שלהן אפילו אם הן רק ילדים קטנים, והספר הזה מביא התרחשויות של שבוע אחד במקום שכוח האל הזה.
סמכו עלי – אתם לא הייתם רוצים להיות שם, בטח שלא בחום הזה.

הספר הזה הזכיר לי מאוד את הסרט "סוף העולם שמאלה", שיצא ב-2004 ומי שיקרא את הספר וראה גם את הסרט ימצא הרבה קווי דמיון. גם כאן יש לנו שפע של דמויות שרובן רק רוצות לצאת מהעיירה הלא מפותחת הזו, ששום תיקון לא קורה בה, ולעשות משהו עם החיים שלהן.

הדמויות הראשיות בסיפור גרות כולן באותו בנין בשכנות – אלכס וברוך, שני ילדים שובבים.
אלכס הוא הגבר-גבר, הילד המופרע של הכיתה, שאמא שלו נטשה את אבא שלו וחזרה לרוסיה, "אל ארץ אחרת מאוד" ואבא שלו כמעט לא בבית ובעיקר עסוק בלהתגלגל על כל מיני מדרכות בעיר. הילד השני הוא ברוך, הילד החננה, עם האמא הרוסיה ש"לא יודעת מדברת עברית כמו שצריך" כי כשעלתה ארצה הייתה יותר מידי עסוקה בגידולו, בעיקר מפני שאביו מת עוד כשהייתה בהריון.
שני הילדים תחילה לא מתחברים אך צרכים משותפים מחברים אותם בסופו של דבר זה לזה. יש גם את לבן, מרוקאי ערירי וזקן, שלקח חלק חשוב בהקמתה של העיירה הזו וקשה לו לראות מה נהיה ממנה ו"למה אין פה סדר", היו לו שאיפות ותקוות ואז בנו התינוק נפטר בגיל שנה וחצי ואישתו עזבה אותו אחרי שנכנסה לדיכאון.
עוד דייר צבעוני משהו בבנין הוא ה"הודי" השיכור, שאישתו עזבה אותו לאחר שהיה נעלם הרבה מהבית ובסוף גם הכה אותה. הוא שיכור, מסריח ורוב היום פשוט לא עושה כלום. הוא אוהב את אמא של ברוך, אבל אין לו אפילו מה לתת לה מתנה, הוא דופק על דלתה באיזה יום ומבקש ממנה כסף ובכסף הזה הולך וקונה לה מתנה (אחרי התלבטויות גדולות – הוא היה מעדיף ערק באותו הסכום).
אחרון חביב, והיחיד שאינו גר בבניין כי אם ברחוב – שלמה המלך – משוגע חסר בית שפעם היה פקיד בעיריית בית שפע, שעסוק בכתיבת מכתבים לגורמים ש"למעלה", בניסיון להציל נשמות תועות וטועות ולתקן את העיירה.

לכל אורך הספר הרגשתי כאילו זו כרוניקה של מוות ידוע מראש. כאילו, אני מתסכלת מהצד איך כל אחת מהדמויות הולכת אל עבר גורל שנקבע לה מראש וההרגשה הייתה כאילו אני חוזה באיזו תאונת רכבת רגע לפני שהיא קורית. זה ברור כבר מההתחלה ששום דבר טוב לא יצא מאף אחד מהאנשים האלה ונראה שלכולם כבר כתוב העתיד מלמעלה.

מעניינת הבחירה לא לתת שם לאף אחת מהדמויות למעט הילדים, אלכס וברוך. לכולם יש כינויים, אבל לא שמות. שוב, אולי כי הגורלות של כולם כבר די ברורים והילדים, בגיל כיתה ה', עדיין יש להם תקווה, אולי עוד יצא מהם משהו…

עדי ברק הוא סוציולוג. על פי הכריכה האחורית הוא כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית. אז לא בכדי כל הדמויות בספר הם מקרים סוציאלים. יש כאן סוג של ביקורת על החברה, שפולטת החוצה אנשים מסוימים וממהרת לתייג אנשים וילדים כ"מופרעים" בתוך מסגרות שדווקא אולי יכולות לעזור להם (כי זה הרי ברור שהם משוועים לעזרה), יש כאן ביקורת על בירוקרטיה ותהליכים – מתואר ביקור של המפכ"ל בעיירה, כולם מתרגשים מזה, הוא מפריח הבטחות לאוויר וזה די ברור ששום דבר מתוכן לא יקרה.

זהו ספרו הראשון של עדי ברק וזה לא מורגש בכלל. סיימתי את הספר בפחות משבוע, התחברתי לדמויות כמו שהרבה זמן לא התחברתי, אני מודה שאפילו כמעט הזלתי דמעה באמצע, אלו אנשים שכל כך שונים ממני ויחד עם זאת כל כך דומים.

הכתיבה מרגשת, בלי יותר מידי התחכמויות וציחצוחי לשון – ככה, מהמקום הכי נקי שיש. כולם נכנסו לי ללב. מראש אני מזהירה – זה לא ספר קל מבחינת התכנים, רחוק מלהיות אופטימי, עצוב ומתסכל בחלק גדול מהמקרים ועדיין – אני ממליצה עליו בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הרקע של העטיפה הוא קרטון. קרטונים הפכו להיות איכשהו סוג של אייקון כשזה מגיע לעיירות ספר לא מפותחות, כאן זה מתקשר לשלמה המלך (אצלי בראש לפחות), ההומלס שחי על קרטונים ברחוב ומשגע את כולם בלילות ובימים. על רקע הקרטון אנו רואים אימג' של פרופיל של ילד (איור של אמרי זרטל??), שנראה כאילו יש הרבה התרחשויות בתוכו, אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה היה נראה לי בהתחלה כמו "הציור השבועי לילד של ג'קי" – כל הזמן חיפשתי שם משהו, גם עכשיו, כשאני מתסכלת על הטיפה בפעם המליון עדיין קשה לי להאמין שאני לא מוצאת שם כלום… בחלק קטן על האיור של הילד אנו רואים כלב יושב, גם הוא דמות בסיפור, אבל כדי לא להרוס לכם אני אשאיר את זה פתוח. העטיפה מקסימה לדעתי, אבל זה לא חוכמה, אני סאקרית של אמרי זרטל ושל העטיפות שלו

ציטוטים:

"…יש כאן יותר אבק משכל"

"חוזרת אל המטבח, מוזגת במהירות מים רותחים לתוך כוס הקפה שהכינה ומוסיפה מעט חלב עד שהמשקה השחור מקבל גוון חום כהה. מיד לאחר מכן מוזגת מעט מים חמים לספל של ברוך, מערבבת עד שכל גושי השוקו נמסים ומוסיפה חלב. מדליקה סיגריה, שואפת עמוקות ולוגמת. היא לא מבינה למה הוא כועס עליה. מה, לא התייחסה אליו יפה? הכניסה אותו לביתה, התנה לו לאכול, היתה נחמדה אליו, נתנה לו נשיקה, והוא אינו מתקשר. יודעת. כאלה הם הגרים בארץ, ובכל מקום, בעצם, ואיש כמו שהיה לה, עם כל מגרעותיו, הזִיקנה, הנשימה הכבדה, הלב החלש, קשה למצוא. עצוב לה. בשנים שיבואו, חושבת, תיאלץ להתחיל מחדש שוב ושוב, לחכות שמישהו ירצה אותה, ידבר איתה, יהיה נחמד אליה, יבוא אליה הביתה, יתנהג יפה לילד, ואז ידרוש את מה שידרוש, ויתאכזב לשמוע לא, או כן, או מה שלא תגיד, וילך, ושוב לחכות. אני אישה זקנה, חושבת. אבל מרגישה כמו בת מאה".

הפוסט אל ארץ אחרת מאוד / עדי ברק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.