אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.

ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".

הפוסט ואז היא נעלמה / ליסה ג'ואל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו משולש רומנטי שהופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות קלות של הזיה.
לואיז היא גרושה ואם לילד בשם אדם. היא עובדת במרפאה בחלק מהשבוע בתור מזכירה. היא יוצאת לשתות אחרי השד-יודע-כמה-זמן שלא בילתה כמו שצריך ושם פוגשת בחור. הם מפלרטטים קלות, מתנשקים ובסוף הערב הבחור נבהל ונעלם. היא אפילו לא יודעת את שמו.
למחרת היא מגיעה לעבודה בזמן סיבוב שעושים למנהל החדש בקליניקה. והו כה מפתיע – זה הבחור מהבר. והוא נשוי. ואשתו מהממת למות. לואיז מוכנה לשים את כל האירוע מאחוריה, היא אוהבת את העבודה וצריכה את הכסף. היא כמובן גם אומרת את זה לבוס החדש שלה – דיוויד – ועד כאן הכל טוב. למעט הפרט הפעוט שדי ברור שהשניים נמשכים אחד לשנייה.

דברים מתחילים להסתבך כשלואיז נתקלת ביום החופשי שלה באשתו של הבוס, אדל, שלהוטה להכיר חברים חדשים כי רק לאחרונה עברו לאזור. אבל מבקשת מלואיז לשמור את דבר החברות ביניהן בסוד.

מפה זה כמו לצפות בתאונת רכבת. כל הזמן ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושזו רק שאלה של זמן.
עולות הרבה תהיות לגבי טיב מערכת היחסים בין אדל לדיוויד. אדל היא ללא ספק אישה מעורערת ודיוויד, נראה כאילו שולט בכל מה שהיא עושה (הוא פסיכיאטר, כן? לא שזה קשור כרגע)– דורש ממנה להתקשר אליו בשעות קבועות, גוזל ממנה את הנייד ואת כרטיסי האשראי. אך האם כך? האם הדברים מבחוץ נראים כמו שהם באמת מבפנים?.

לואיז היא נשמה טובה, או לפחות כך נראה, אבל היא לוקחת שרשרת החלטות לא נכונות ולא ברור מה מניע אותה לעשות מה שהיא עושה, היא נגררת בקלות מידי למצבים ומסיקה מסקנות נמהרות. לואיז סובלת מביעותי לילה קשים שמונעים ממנה שינה וכשכבר כן ישנה – להתהלך בבית. בשלב מסוים אדל גם מציעה את עזרתה לפתרון הסיוט הזה (תרתי משמע). הבעיה שהיא עדיין נמשכת לדיוויד ונראה שגם הוא אליה ומתפתח ביניהם רומן. אבל עכשיו היא גם חברה של אדל – לאיזו מין אישה זה הופך אותה?.

דיוויד הוא דמות מתעתעת. לא ברור אם הוא גבר בוגדני ואולי אפילו מסוכן, או שהוא בכלל בן אדם טוב שפשוט נקלע לנסיבות לא פשוטות. גם אנחנו, כמו לואיז, לא מצליחים להחליט, וזה היופי בכתיבה כאן.

הספר כתוב בצורה מותחת ומסקרנת. דעתי השתנתה אינספור פעמים לגבי כל אחת מהדמויות, וזה משהו שלא קל לעשות. הפרקים מחולקים בין כמה נקודות מבט – אדל, לואיז (בגוף ראשון) ומספר נוסף שמתגלה רק בסוף ושופך אור על עברה של אדל ורצף האירועים שעיצב את דמותה (גוף שלישי). היו רגעים מתישים מרוב פירוט ורק בסוף מבינים את החשיבות שלהם. אדל היא דמות מעניינת ולא צפויה ולואיז, לעומתה, נקראת צפויה להחריד ברמה שנראתה לי לא אמינה.

כמו כל מותחן פסיכולוגי, הספר מסתיים עם טוויסט משוגע. אם הופתעתי? לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג שלשם זה ילך. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאהבתי לגמרי את הסיום הזה. אני ברגשות מעורבים לגביו כי הוא מוסיף ז'אנר נוסף לספר, שלא היה לי מושג שהולך להגיע.
אני עדיין ממליצה כי הוא מעביר כמה שעות בקלות. לאוהבי הספרים הקריפים והמלחיצים – לגמרי בשבילכם, גם אם הסוף קצת עקום.

למי שמתעניין לגבי הסדרה בנטפליקס, אספתי מספר לינקים:

18.2.2021 YNET תרבות ובידור

17.2.2021 הארץ – ביקורת טלוויזיה

19.2.2021 MAKO

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפיפייה ומעידה על כך שמדובר בספר על גבול הרומנטי. בכל זאת יש לנו פה משולש רומנטי שמסתבך.
בתמונה רואים אישה מהגב ועל גופה קוצים, רמז למה שמתחולל בנפשה? אולי רמז לנפש מעורערת? דוקרנית? פוגעת?. לא בטוחה שהיה צורך בכך שתהיה עירומה, זה "זורק" את הספר למקום קצת אחר. הבחירה לשים אישה על הכריכה בצורה כזו מעניינת, כי הכריכות בחו"ל שנתקלתי בהן משקפות ספר מתח פר אקסלנס – עין גדולה ומבועתת או רק סטריפ של עיניים עצומות ושאר הכריכה שחורה. בכל מקרה אני מקווה שלא יחליפו לכריכה של הסדרה.

ציטוטים:

לפעמים אני תוהה על הִתרבות השעונים המרעישים בעולם, שכל אחד מהם מציין את המחסור שלנו בזמן. אנחנו אמורים לפחד מהם, ובכל זאת התקתוק החוזר הזה מרגיע את הנשמה משום מה"

"אהבות מתות בייסורים, את יודעת?"

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה. את זה אני יודעת טוב יותר מאחרים. ובכל זאת אני מאמינה בה, בכנות, גם אחרי הכול. אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה".

"כדי להאמין באמת מסוימת, צריך לסבול ממנה. צריך בוץ על הידיים ולכלוך מתחת לציפורניים. צריך לחפור אותה מקברה".

"העבר הוא חמקמק ממש כמו העתיד. הכול עניין של פרספקטיבה ותעתועים. אי אפשר לקבע אותו".

הפוסט מאחורי עיניה / שרה פינבורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה בכל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה פעמים ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו על זה. כל כך הרבה טריגרים ויבלות ופצעים פתוחים וסגורים ותהיות ומחשבות, שזה ברור לי שאני אלך עם הספר הזה בבטן עוד הרבה זמן.

נתחיל מסיפור המסגרת – רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית כבר הרבה מאוד שנים. היא מקצועית ומוערכת ומנהלת את היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי. כל זה טוב ויפה, אבל לא מגן עליה מהטרגדיה האישית שהמשפחה שלה עצמה חוותה – בנה טום נעלם, והיא חיה במעין אזור דמדומים ורק מחכה שיחזור. טום היה נער מופנם, מתוסבך ופגיע. ההפך המושלם מאחותו התאומה קרולין. נכון שתמיד אומרים שהסנדלר הולך יחף? אז הנה, רות עצמה לא מצליחה להתמודד עם טום כשהוא נמצא וגם אחר כך, כשהוא נעלם ומוכרז כנעדר, גם אז היא לא מצליחה לשחרר. אפשר להאשים אותה? איך מתגברים על ילד שלך, עצמך ובשרך, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין לך מושג אפילו אם הוא חי או מת?.

ואז מגיע אליה מטופל חדש – דן גריפין. כשרות רואה אותו לראשונה בחדר הקבלה של המרפאה, בשנייה הראשונה, היא בטוחה שזה טום. הדמיון ביניהם מבהיל. הפרוטוקול המקצועי במקרה כזה אומר שאם מטופל מפעיל אצלך טריגר שעלול להשפיע על דרך הטיפול – אתה מחויב להעביר את המקרה למטפל אחר. רות לא עושה את זה. משהו בתחושת האשמה שלה, שאיכזבה את בנה ולא הצליח לעזור לו, גורם לה להתעקש לטפל בדן ולהצדיק את זה באי אלו דברים שהיא מספרת לעצמה ומשכנעת את עצמה שזה בסדר (תחושת האשמה זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בספר, אצל כל הדמויות. כל אחת בדרך אחרת מאשימה את עצמה בדברים שקורים וכפועל יוצא גם מאשימה אחרים). דן מגיע עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות אירוע קשה שעבר. הוא מאוכזב מכל המערכות שניסו לטפל בו ולא פעם שואל את רות אם גם היא עצמה תאכזב אותו.

ליחידה שרות מנהלת וגם לה עצמה יש גבולות מאוד ברורים לגבי איך מתנהלים עם מטופלים "בעייתיים", אבל מהר מאוד היא מוצאת את עצמה חוצה את הגבולות האלה כי יכולת השיפוט שלה נפגעת. היא כל כך רוצה לעזור לדן, שאפילו שהיא מבינה שהוא מקבל יחס מיוחד אצלה, היא עדיין לא מצליחה לעצור את עצמה.

כל הספר ישבתי קפוצה ומתוחה, למרות שלא מדובר בספר מתח "קלאסי". זה היה כמו להסתכל על תאונת רכבת שעומדת להתרחש כל רגע. התחושה הזו, שמשהו לא טוב קורה אבל מתחת לפני השטח, בשקט, בעדינות ואפשר לשים עליו את האצבע, אבל לא ממש. הכול כאילו צפוי ולא צפוי. אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. אפשר אולי להגיד שזה מורט עצבים, אבל בדרך הכי רגועה ושקטה שיש. אם הגיוני להגיד דבר כזה בכלל.

הזמנים נעים בין ההווה, שבו רות מטפלת בדן לבין העבר, ממנו אנו למדים על חיי המשפחה של רות ובעלה דיוויד (שהתגרשו בינתיים) ועל התאומים. על הלידה שלהם, ההתבגרות שלהם והשוני ביניהם. לאט לאט אנחנו לומדים עוד פרטים על האופי של רות ועל העבר שלה.
בהווה אנחנו עדים לטיפולים שרות מעבירה לדן ולעוד מטופלים ומי שפסיכולוגיה מעניינת אותו (כמוני) ימצא הרבה מושגים מהתחום, דרכי פעולה ואפיון של מטופלים. מי שהיה בעצמו בטיפול פסיכולוגי כלשהו בשלב כזה או אחר של החיים, יזדהה עם הסיטואציות המתוארות. גם לי זה קרה. מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם רות, שהיא מספרת את הסיפור ובנוסף, מזדהה עם המטופלים והתחושות שלהם, השאלות שהם שואלים את עצמם ואותה כמטפלת, הגבולות שצריך לשמור עליהם, למרות שנורא מעניין אותך לדעת פרטים על המטפל שלך למשל.

אני לא יכולה לספר לכם יותר כי כל דבר יכול להיות ספוילר. אני כן יכולה להבטיח לכם שאין סיכוי שתישארו אדישים לספר הזה. אותי הוא פירק לגמרי וזה לא היה קורה אם הוא לא היה כל כך טוב. אני "נופלת" בכל קבוצה שהספר מדבר עליה – מתעניינת בפסיכולוגיה, אמא לשני ילדים, אחת משני אחים, הייתי בטיפול בעצמי אחרי תאונה שעברתי – בקיצור, לא פלא שהספר הזה העביר אותי רכבת הרים רגשית מטורללת לגמרי.

מיותר להגיד שאני ממליצה בחום למי שלא מפחד מהטריגרים שציינתי ואוהב מותחנים פסיכולוגים משובחים.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש בלי לחשוב פעמיים)

פינת העטיפה:

כמו שהספר משחק לך בראש, כך גם הכריכה. לפני שקראתי את הספר הייתה לי בעיה עם השם שלו – אם טובה דיה. מושג שמקושר אוטומטית לדונלד ויניקוט, פסיכולוג ורופא ילדים אשר תבע את המושג – "ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות" (מתוך ויקיפדיה). נוצר לי דיסוננס כי בשניה הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בספר הדרכה וכך גם הרבה אנשים שראו שזה מה שאני קוראת, בלי לדעת על מה הספר. וספרי הדרכה היו לי מספיק. מצד שני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים ממנו. ואם שם הספר מתכתב עם ספרי הדרכה, אז הכריכה עצמה מפריכה את זה. אני לא מכירה הרבה ספרי הדרכה חביבים לאימהות עם כריכה שחורה וכותרת אדומה ומבריקה, כמו סימן אזהרה.
האיור על הכריכה מקסים. כולו בקו דק אחד, מינימליסטי ועדיין אומר הרבה – שתי צדודיות, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת יותר מפורטת והשנייה יותר "מפורקת" ויחד עם זאת – הן כמעט אחת.

ציטוטים:

"{…}לכן לא נעים לי כשאנשים כל כך מתרשמים מהעבודה. "לתרום לחברה," הם אומרים. מעשה אלטרואיסטי. ראוי להערכה. אין להם מושג. הם לא קולטים את המשיכה. את הסיפוק שיכול להרגיע כמו סם. את פרץ האדרנלין שבעבודה עם טראומה. רבים מאיתנו שואבים נחמה מהבלתי צפוי. יש לו טעם מוכר. לפעמים אני מסתכלת על חברי הצוות שלי, על הבלגן בחייהם האישיים ועל המוטיבציה שלהם לעבודה, וחושבת שאולי אנחנו בסך הכול גרסאות תפקודיות יותר ומשכילות יותר של המטופלים שלנו. אנשים שלמדו דרכים מתוחכמות לנהל את הבלגן. יום העבודה שלי מחולק לפיסות בנות חמישים דקות במידת מטופל. פרוסות נוחות לבליעה של יגון וכאב וטראומה שעוזרות לי להקהות את כאבַי".

"אני חולפת על פני משפחות, קבוצות חברים. דברים שפעם היו חלק מעולמי. עכשיו אני שומרת מרחק מאנשים. ההיעדרות שבחיי משפיעה על מערכות יחסים. שיחות על משפחותיהם המתרחבות של אחרים, אוניברסיטאות, משרות, מערכות יחסים – נראות כולן מלאכותיות בגלל טום. בעבר ניסיתי לגלות עיניין, אבל הרגשתי שהפרצוף שלי נעשה מתוח. השרירים שלי התכווצו כשהעמדתי פני מתעניינת. כשניסיתי להסוות את הכעס שלי. את הקנאה וצרות העין. לפעמים כל כך התאמצתי שהלחיים נתפסו לי וכאבו. נהיה קל יותר לא לראות אף אחד".

הפוסט אם טובה דיה / בב תומס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זוג צעיר ומאוהב (או שלא? זה לא לגמרי ברור, לפחות לא מהצד של הבחורה) נוסעים לפגוש את ההורים של הבחור. לבחור קוראים ג'ייק. אנחנו לא יודעים מה שמה של הבחורה והסיפור מובא מנקודת מבטה. יש לפניהם נסיעה ארוכה אל בית החווה של ההורים של ג'ייק ורוב הסיפור בעצם מתרחש בנסיעה הזו.
הם מדברים הרבה, על כל מיני דברים, על החיים ועל עצמם. השיחות הן פילוסופיות משהו והיו רגעים שהרגשתי שזה קצת טרחני מידי עבורי. הסיבה שלא נטשתי ברגע שהמשפטים נהיו ארוכים מידי, היא שבין פרק לפרק, יש דף אחד או שניים בפונט שונה, שהם בעצם שיחה בין שני אנשים. אנחנו לא יודעים מי האנשים הללו, אבל מתמליל השיחה ביניהם אנחנו מבינים שקרה משהו נורא. אנחנו לא יודעים בדיוק מה ומי היה מעורב, מין הסתם זה קשור איכשהו לזוג שיושב במכונית, אבל אין לנו מושג איך. אנחנו מבינים שהשיחה הזו מתקיימת בדיעבד, לאחר דבר נוראי שקרה. זה היה כל כך מותח, שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא.

ידעתי שמשהו רע הולך לקרות, אבל לא ידעתי מה ומאיזה כיוון בדיוק זה יתקוף. הדבר הזה השאיר אותי מאוד מתוחה. כמו קפיץ. זה מסוג הספרים שאם מישהו היה מגיע מאחורי בזמן הקריאה וצועק לי "בה!", הייתי צורחת כמו משוגעת. מעין מותחן פסיכולוגי. כי תכלס לא קורה שום דבר, אבל אתה פשוט יודע שזה הולך להגיע. זה מחרפן.
אז הזוג נוסע כאמור להוריו של ג'ייק. במהלך השיחות שלהם אנחנו לומדים להכיר אותם קצת. ג'ייק הוא בחור חכם ואינטליגנט והבחורה אוהבת אותו וכיף לה איתו, אבל היא לא בטוחה שזה האחד בשבילה וכל הזמן שואלת את עצמה האם היא צריכה לגמור את זה או לא (את הקשר שלהם כמובן). יש דברים שג'ייק אומר לה שנשמעים לה סתומים או לא ברורים, או סותרים את עצמם, אבל היא מקווה שהביקור אצל ההורים שלו ישפוך קצת אור על העניין.

הביקור אצל ההורים גם הוא קריפי. הרגשתי כאילו אני באיזה סרט הזוי (משום מה "מיזרי" כל הזמן עלה לי בראש, לא יודעת למה). הבית ישן מאוד ואפילו לבוש ההורים נראה לא עדכני, כאילו מתקופה אחרת בכלל. הבחורה שלנו לא מרגישה שם נוח. שום דבר לא הולך כמו שהוא אמור ללכת במפגשים מהסוג הזה עם הורים.

משם דברים מתחילים להסתבך ואני לא יכולה לספר לכם כי זה יהיה ספוילר. אני לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הסוף, אבל יש לי כיוון לא רע. כשסיימתי את הספר (בנשימה עצורה ועצבים רופפים), חזרתי להתחלה על מנת לקרוא שוב חלק מהפרקים, זה בהחלט היה נחוץ.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – זה לא ספר 'גדול', אבל סיימתי אותו בשלושה ימים וזה בהחלט אומר משהו.)

פינת העטיפה:

אז כן, גם הכריכה היא קריפית משהו, אבל פשטנית מידי לטעמי. אפשר היה בהחלט להתאמץ קצת יותר. רואים באמצע "סטריפ" שנראה כמו כביש בזמן נסיעה בחושך. מעליו יש משהו שכתוב בכתב יד עם חזרתיות על "אני חושבת לגמור עם זה", נראה כמו דף ביומן. שם הספר כתוב גם הוא בכתב יד. הכל מאוד מתאים, מתאים מידי…

ציטוטים:

"האם פעולות קטנות ומכריעות הן תנאי מספיק? מחוות קטנות גורמות לנו להרגיש טוב – בנוגע לעצמנו, בנוגע לאחרים. דברים קטנים מחברים ביננו. יש לנו הרגשה שהם הכל. הרבה תלוי בהם.
זה די דומה לדת או לאלוהים. אנחנו מאמינים במבנים מסוימים שעוזרים לנו להבין את החיים. לא רק להבין אותם, אלא הם אמצעי שמעניק לנו נחמה. הרעיון שמוטב לנו לבחור באדם אחד לשארית חיינו אינו אמת קיומית שמוטבעת בנו מלידה. זאת אמונה שאנחנו רוצים באמיתותה. זניחת הבדידות, הוויתור על עצמאות, אלה קורבנות גדולים הרבה יותר מכפי שרובנו מבינים. מגורים משותפים וחיים משותפים הם בלי ספק קשים הרבה יותר מלהיות לבד. בעצם, חיים בזוגיות נראים בלתי אפשריים כמעט, לא? למצוא אדם אחר לבלות איתו את שארית החיים? להזדקן לצידו ולהשתנות איתו? לראות אותו מדי יום, לתת מענה למצבי הרוח ולצרכים שלו?"

"אנחנו לא יודעים, לא יכולים לדעת, מה חושבים אחרים. אנחנו לא יודעים, לא יכולים לדעת, איזו מוטיבציה יש לאנשים לעשות את מה שהם עושים. אף פעם. לא לגמרי. זאת היתה ההתגלות פוקחת העיניים והמחרידה של ימי ילדותי. אנחנו פשוט לא ממש מכירים אף אחד. אני לא מכירה. גם אתם לא.
הדבר המדהים הוא שמערכות יחסים יכולות להיווצר ולהחזיק מעמד עם המגבלה הזאת, שלעולם לא נדע באמת עד הסוף. לא נדע בוודאות מה חושב האחר. לא נדע בוודאות מיהו האדם הזה. אנחנו לא יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. יש דרכים להתנהג. יש דברים שמוכרחים לומר. אבל אנחנו יכולים לחשוב מה שאנחנו רוצים. כל אחד יכול לחשוב כל דבר. מחשבות הן המציאות היחידה. זאת האמת. עכשיו אני בטוחה בכך. מחשבות אי אפשר לזייף, אי אפשר לבלף בהן. ההבנה הפשוטה הזאת נותרה איתי. היא הטרידה אותי במשך שנים. עדיין מטרידה".

הפוסט אני חושבת לגמור עם זה / איאן ריד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.