חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.

הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי…  

הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.

מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.

יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.

כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

הפוסט חיבוק / דויד גרוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.