כשראיתי את הפרסומים על הופעת הספר הזה, ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. משהו ברישום המלנכולי על העטיפה משך אותי. מצד אחד רישום בשחור ולבן מדכא ואפלולי ומצד שני – רקע כחול שקצת שובר את הכל (הרישום הוא מעשה ידי יוסל ברגנר, שאני אישית מאוד אוהבת). כשהספר הגיע וקראתי את הכריכה האחורית היה ברור לי שאני מקדמת אותו בתור וכך הוא עקף לו בקלות ספרים שיושבים כאן כבר הרבה זמן ומחכים בסבלנות שיגיע תורם. התחלתי לקרוא. כמה שהיה לי קל לגשת אליו ולבחור אותו ככה היה לי קשה לקרוא אותו. ושלא תבינו אותי לא נכון – הספר מצוין. אבל קשה קשה קשה. גם בגלל התוכן ובעיקר (מבחינתי לפחות) מבחינת השפה.

אבל נחזור רגע להתחלה – על מה הספר? שנות הארבעים המוקדמות, היא תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ואי שם באירופה מתחוללת מלחמת העולם השנייה. מאיה חרמוני, ילדה להורים גרושים, שאביה לקח לו אישה אחרת שפשוט לא מצליחה להתחבר אליה, נשלחת למעון לילדים שבאים ממשפחות מעורערות. באחרית הדבר מאת תמר משמר עולה הרבה המושג "יתמות רגשית" וזו הגדרה קשה אמנם אבל הולמת את המצב שמאיה נמצאת בו. הספר מתאר את קורותיה של מאיה באותו מעון ואת הניסיון להסתגל לחיים במקום שאין בו ממש צבע ו/או תקווה, בצל הבנות (והבנים) והצוות הממורמר. עוד שתי דמויות מעניינות הן דוב מרקובסקי, מכר של אביה של מאיה העובד כמזכיר המעון וחלק מהפרקים מובאים מנקודת מבטו וערגתו הנצחית לאחת מחברות הסגל ובת-שבע, אחת הבנות במעון, אם לא ה-מלכה של המעון. היא השליטה הבלתי מעורערת בין הבנות, שכולן סוגדות לה וכרוכות אחריה למרות שהיא מתעמרת בהן כל הזמן וממציאה אי אלו דרכים מפוקפקות לעשות "זובור" לבנות החדשות. דרך הסיפור אנו מתוודעים לעברה של מאיה, ליחסים בין הוריה ובין אביה לאישתו השניה וליחסיה של מאיה עם כולם, כולל אימה הביולוגית.

בהתחלה לפחות, הספר הזה היה בלתי אפשרי עבורי. הרגשתי שאני נאבקת עם השפה בחירוף נפש. אני לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה – זו שפה שאף אחד כבר לא משתמש בה ואני מניחה שגם אז, בשנות הארבעים, לא היו הרבה אנשים שדיברו ככה. כל כמה משפטים מצאתי את עצמי בוהה במילה שאין לי מושג מה פירושה ואפילו חמותי (מורה ללשון בפנסיה) לא הכירה חלק מהמילים. אז אחרי כמה עשרות עמודים לא פשוטים, מילון ספיר החדש, שהוא הספר הכי עבה וכבד בבית אגב, מצא את דרכו ליד המיטה ונפתח כל פעם שנתקלתי במילה שלא הכרתי (עיין ערך – קלונית וכלומית למשל). היה לי כל כך קשה שהיו רגעים שחשבתי שאני הולכת לנטוש את הספר כי אני ממש "שוברת את השיניים", הרגשתי כאילו אני קוראת שפה זרה (ואני עוד אחת שתופסת מעצמה קוראת הרבה…). כעסתי שלא עידכנו את השפה, כי הרי מדובר בהוצאה מחודשת ו"מי לעזאזל מדבר ככה??" ואולי כדאי היה להנגיש את הטקסט למאה ה-21 , אבל בדיעבד אני מבינה שזה עושה את העבודה ויש בזה משהו מאוד יפה. אחרי שמתרגלים לזה הספר זורם הרבה יותר בקלות. אולי היה כדאי לחשוב על להוסיף הערות המפרשות את המילים האלו, בדיוק כמו שיש הערות שמפרשות את הביטויים בגרמנית, יידיש ופולנית כי לפחות מבחינתי – היה מדובר בשפה זרה בדיוק כמוהן.

"קלות" זה עיניין יחסי כי הספר הזה הוא הרבה דברים מלבד "קל". מאיה עוברת דברים לא פשוטים במעון, הן מצד הבנות האחרות, שהיא לא מצליחה להרגיש שייכת אליהן, הן מהצוות ובו דוב מרקובסקי שלוקח על עצמו לשים עליה עין והן מאביה, שממעט לבקר אותה וגם כשכבר בא – מביך אותה והיא רוצה שרק ילך כבר.

"ברקיע החמישי" הוא שמו של המעון. לא הבנתי אם זה השם הרשמי שלו, או כינוי שדבק בו מפי הילדים והצוות. המקום עצמו רחוק מלהיות מקום סימפטי – מלוכלך, עלוב, הקירות מלוכלכים בסימני הפשפשים שהילדים מנסים להרוג, האוכל דל וכשיש אוכל סביר הוא בכמויות כה קטנות שהצוות מחליט לאכול אותו בעצמו כי בלוא הכי לא יהיה מספיק לכל הילדים, הצוות ממורמר והמזרנים שעליהם ישנים הילדים מעופשים.

מסיבוב מהיר ברשת ומאחרית הדבר של תמר משמר גיליתי שרחל איתן, דמות מעניינת בפני עצמה, שאבה מתוך הביוגרפיה שלה חומרים לרומן, צעד לא כל כך שכיח בתקופה ההיא לסופרת שהיא אישה צעירה ויפה והרבה ביקרו אותה על זה וטענו שזו רכילות.

בימים אלה יוצא סרט המבוסס על הספר ולכן עם עובד החליטו בצעד חגיגי להשיק מהדורה מחודשת עם אחרית דבר מאת תמר משמר, שחקרה את עבודותיה של רחל איתן. אחרית הדבר מאוד מעניינת ושופכת הרבה אור על המחברת עצמה, על העבר שלה והרקע שממנו באה וכמו כן, מופיעות בו התגובות לספר כשיצא לראשונה ב-1962. אגב, הוא גם זכה בפרס ברנר לספרות לשנת 1966.

למי שעדיין לא הבין – אני ממליצה בחום. הספר מצוין ולגמרי שווה את הקושי שהיה לי עם השפה.

לינק לכתבה שפורסמה במוסף "גלריה" של עיתון הארץ

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כפי שציינתי בהתחלה – מאוד אהבתי את העטיפה. זו הייתה גם העטיפה המקורית של הספר כשיצא לראשונה, רק שאז הרקע לרישום היה לבן. אני מעדיפה דווקא את הרקע הכחול, הוא נותן קונטרסט יפה לרישום וחוצמזה – ספרים לבנים תמיד נראים נורא יפה, אבל כמו כל דבר לבן הם מתלכלכים מהר וזה מבאס (ותסלחו לי על השטחיות, אני פשוט רגישה לעטיפות). אני מאוד אוהבת את הציורים של יוסל ברגנר. אני לא יודעת אם הרישום הזה היה מיועד במקור לכריכת הספר או רק השתמשו בו למטרה זו, אבל הוא מאוד משקף את האווירה של הספר. רואים את הילדים, מתגודדים, כל אחד מסתכל לשני מעבר לכתף. כולם דבוקה אחת, אבל כל אחד הוא לעצמו בסופו של דבר. וכל השחור הזה… המקום הזה קצת אפל, אין מה לעשות. קשה לראות שם את האור.

ציטוטים:

"מה צר שאיננו מים. מים נושאים הכל בדומיה".

"החכמה היא שלא להיות יבש יתר על המידה, ולא רטוב. יבש – ישברוך, רטוב – יסחטוך".

"הרבה חייבת אישה לשקול בטרם תנסה לפרוש כנפי רחמיה על מי שבקע מביצה זרה".

"החיים הם כמו כלים!" שמע עצמו נואם. "צריך למלאם כשאנו עדיין מסוגלים להישפך מכלי אל כלי, כשאנחנו רכים, לפני שמקשות אותנו האכזבות. רע, רע מאוד, ברתה, לחיות בכלים ריקים!…"

"שוב אינו חש בשמן. הזמן הוא פרוזדור ארוך וחשוך, אשר בסופו החידלון או – דמותה".

"היא עצמה, מאיה, למדה, במעומם, כי הזולת הריהו פיתוי של אשליה. תמיד, באותן "נפילות" של כמיהה לרוך, לרגע של שמיטה, למישהו שייטול ממנה, ולו להרף עין, מין האחריות הזאת לעצמה, כששולחת משושים לצדדים, לחטוף משהו כדי להתעטף סביבו – מיד חשה כאב ומצטנפת. וכך היא לעצמה: היא הסולם והיא המטפסת, היא המיטה והיא הישנה בה. רק עיניה שלה הן המסתכלות בעיני עצמה. רק כשהיא כך, פוסקים שהיא "ילדה טובה" ומניחים לה. זהו האמצעי היחיד לכך שלא ימאסו בה ויהרהרו בה ממרחק, דרך – כבוד, כאילו חייבת היא איזה חוב, להצדיק את קיומה – שלא ימצאו בה איזו פירצה להתאנות לה ולענותה".

"אה!" נאנח. "מין שהמציאו את הויסקי – אני מאושר! הוודקה זורקת אותך לבוץ, הקוניאק – למיטה, והסקוטש – לרקיע החמישי!…כך קוראים אתם למארוה העלובה הזאת, לא?".

"הילדה כבר הבחינה כי חוש – היופי לוקה אצל המבוגרים, וככל שהם מזדקנים כן גדל מסביבם מספר האנשים היפים: די שיהיו לך כל השיניים בפיך".

הפוסט ברקיע החמישי / רחל איתן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.