אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז אולי זה נשמע לכם קצת דרמטי, אבל בואו של קאזינס יוצר שרשרת אירועים לא מתוכננים וחייהן של שתי משפחות משתנים ומקבלים כיוון אחר לגמרי. ברט מסתנוור מאישתו היפה של פיקס, בוורלי. הוא מוצא את עצמו לבד איתה בחדר ונושק לה. ברור לו שכאן חייו מתחילים מחדש.

אותה מסיבת הטבלה היא הפרק הפותח את הספר. לאחר מכן הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים ומובא כל פעם מנקודת מבט אחרת ולאט לאט אנחנו מבינים מה קורה במשך עשרות השנים הבאות.

ברט ובוורלי מתאהבים ומתגרשים מבני זוגם ונוצר תא משפחתי חדש, אשר מורכב משישה ילדים שאוחדו בעל כורחם בחופשת הקיץ. ברט עסוק בעבודתו ובוורלי שמיואשת ומתוסכלת מהילדים אשר נוספו לילדות שלה, פשוט מעדיפה להסתגר בחדר ולחכות שה"חופשה" הזו תיגמר.

והילדים? הילדים נשארים ללא השגחה ועושים ובכן…מה שילדים עושים כשאין מי שישים לב אליהם. כל אחד מהם נושא מטען משל עצמו וכל אחד פגוע בדרכו שלו.
הקיץ הזה הוא נקודת מפנה נוספת בחייהם של כולם.

זה ספר לא פשוט לקריאה מכל הבחינות. יש הרבה מאוד דמויות בסיפור וכולן חשובות ולפעמים קשה לעקוב אחרי קווי העלילה השונים. בנוסף, הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים, לפעמים מדובר בעשרות שנים בין פרק לפרק. ואם כל זה לא מספיק – הפרקים עוברים בין הדמויות ומסופרים על ידי מספרים שונים (רומן פוליפוני). מעבר לאיך שהספר עצמו בנוי, לי גם היו רגעים קשים עם התוכן. זה לא שיש פה תיאורים גרפיים של פציעות או משהו כזה, אבל ילדים תמיד נוגעים לי בבטן הרכה. מה שהילדים האלה עוברים במהלך השנים כתוצאה מהתפרקות התא המשפחתי ובניית התא החדש, הוא ממש לא פשוט ברמה הרגשית. מניסיון.

הפרקים בספר מאוד ארוכים (נעים בין עשרים לארבעים עמודים כל אחד) וזו אחת הסיבות שלקח לי לא מעט זמן לסיים אותו, יכול להיות שזה הוסיף גם לאווירת המועקה הכללית של העלילה. ואת זה אני דווקא אומרת בקטע טוב. יש משהו מטריד בספר הזה ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

על אף הקושי שהיה לי בקריאה אהבתי מאוד את הספר. זה אחד הספרים היותר רגישים (גם אם פחות נגישים) שנתקלתי בהם לאחרונה. הוא נשאר לי בראש עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי.

מומלץ בחום ועם הרבה סבלנות. זה שווה את זה.

מעניין? יכולים להתרשם מהפרק הראשון – כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הדבר הראשון (מין הסתם) שקפץ לי לעין. יש בה משהו מאוד מרגיע. כל פעם שהסתכלתי עליה משום מה חשבתי על קיבוץ, מטעי תפוזים, ריח משכר באוויר, פריחה והתחלות חדשות. בפרק הפותח את הספר יש סצנה שלמה שבה סוחטים תפוזים במסיבת ההטבלה של פראני. זה הקשר היחיד לציור שעל הכריכה, כי כל שאר האסוציאציות שלי מהציור עומדות בדיסוננס לספר עצמו, שזה דווקא עובד טוב מבחינתי. אני אוהבת שהכריכה "מבטיחה" כביכול משהו אחד, אבל בפועל אתה מקבל משהו אחר. קשור, אבל לא מה שחשבתי.

ציטוטים:

"כשראשי ילדיו היו על הכרית, הם היו יקרים לליבו, חיוניים, וכך חשב עליהם מיום שני בבוקר ועד שבת עם שחר. אבל בשבתות הם התעקשו להתעורר מוקדם".

"היא ניגשה אליו. שערה השחור קלוע לצמה מסובבת בלולאה כפולה, כמו חבל שיכול לשמש אותה במקרה חירום אמיתי. "אתה נראה טוב, מר קיטינג", היא אמרה.
"שלושת מצבי החיים: נעורים, גיל העמידה ו'אתה נראה טוב, מר קיטינג'".

"חצי מהדברים בחיים האלה הלוואי שהייתי זוכר, ואת החצי השני הלוואי שהייתי שוכח".

הפוסט כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קלייר ומאט התגרשו. יש להם ילדה משותפת בשם סקרלט. הם מחליטים יחד שהדבר הכי טוב עבור הילדה הוא לבלות יחד את חופשת חג המולד במקום עם שם מבטיח – "היער המאושר". אל החופשה הזו מצטרפים בני הזוג הנוכחיים של השניים – אלכס בת זוגו של מאט ופטריק בן זוגה של קלייר. גם פוזי מצטרף, הארנב הדמיוני של סקרלט.

אלכס היא מדענית. פטריק הוא אחד כזה שעף על עצמו ופסגת שאיפותיו כרגע היא להשתתף בתחרות איירון מן. סקרלט בת שבע. היא מנהלת שיחות חד צדדיות עם פוזי ושניהם בטוחים שאלכס עושה ניסויים בבעלי חיים ורוצחת ארנבים להנאתה.

כל המצב הזה מאוד נפיץ. כל המבוגרים מנסים להנות בשלל הפעילויות שלמקום כמו "היער המאושר" יש להציע – בריכות שונות, חוגי ריקוד, מיני גולף ואפילו "היער של פלאפי הסנאי בארץ פלאות החורף". כולם מנסים להתנהג בהתאם בסיטואציה ההזויה הזו. כמובן ששני הזוגות גם עסוקים בלשדר 'עסקים כרגיל' ולהראות שמערכת היחסים הנוכחית שלהם (קרי, פרק ב') הרבה יותר מוצלחת מהנישואים הקודמים.

וכולם שם בשביל סקרלט. הרצון שלנו, ההורים הגרושים, לעשות הכל בשביל שלילדים יהיה טוב ושהם לא יישארו מצולקים מהגירושין, הוא פשוט עצום. אני זוכרת מצבים שבבוקר היינו בדיון בבית המשפט, צעקנו ובכינו ואז בערב ישבנו לארוחת ערב עם הילד, רק בשביל לעשות לו טוב.

אז כאן זה הלך קצת רחוק מידי. כי כשהמצב נפיץ, מספיק רק ניצוץ קטן כדי להדליק את כל העסק. והניצוץ הזה יכול בהחלט להיות אלכוהול למשל. כשמישהו שותה קצת יותר מידי ואומר קצת יותר מידי – זה פשוט מתחיל להידרדר. תוך כדי קריאה אמרתי לעצמי "אוי לא…אני לא מאמינה שהוא אמר את זה" או "היא באמת אמרה את זה בקול רם עכשיו?", זה פשוט היה כמו להסתכל על תאונת רכבת. ואז בסוף, בום! – אחד המבוגרים מוצא את עצמו עם חץ תקוע בגוף (לא ציינתי ששלל הפעילויות כוללת גם מטווח חץ וקשת?) ומתחילה חקירה משטרתית.

הספר בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, בין הפרקים מופיעים תמלילים מהחקירה. בהתחלה הקורא בכלל לא יודע מי נורה ולמה, ולאט לאט מתבהרת התמונה. דבר שאהבתי והצחיק אותי ממש – מידי כמה פרקים מופיע קטע הלקוח מתוך העלון של "היער המאושר", למשל הקטע הפותח את הספר – "היער המאושר הוא המקום המושלם להתפרק בו. פתחו את דלתות הפטיו של הבקתה המצוידת-היטב שלעם ושאפו את האויר הרענן, הרחק מהמתחים ומהלחצים של חיי היום-יום. החופשה המשפחתית המושלמת עבור אהוביכם נמצאת כמטחווי קשת. מהיער המאושר ייוותרו לכם זיכרונות לכל החיים". הטקסטים האלה הופכים ונהיים יותר הזויים ומשעשעים ככל שמתקדם הספר וזה פשוט הפוך ממה שקורה בין הזוגות. ואני מצטערת, זה פשוט מצחיק. כולם מנסים להיות מבוגרים אחראיים והכל מתפקשש.

אני לגמרי רואה איך הספר הזה יכול להפוך לקומדיה אמריקאית בכיכובם של אדם סנדלר/בן סטילר וקמרון דיאז.

אפילו שהספר די ארוך, צלחתי אותו מהר. הוא קליל, הפרקים קצרים, אלי אישית הנושא מאוד דיבר (כן, חופשות כאלה קורות, זה בכלל לא מופרך כמו שזה נשמע) והוא משעשע. גם כשהוא קצת עצוב.

בקיצור – אני ממליצה!. במיוחד לגרושים ולבני זוג של גרושים, אבל גם השאר ייהנו מאוד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל, אני רוצה להתייחס לנייר הממוחזר שנבחר לדפי הספר – אני מאוהבת בנייר הזה והלוואי וכל ההוצאות ישתמשו בנייר הזה יותר. זה הופך את הספרים להרבה יותר קלים פיזית. פה מדובר בספר די ארוך ועדיין כשמחזיקים אותו ביד, הוא לא מרגיש כבד בכלל. אני גם אוהבת את המרקם של הנייר הזה ואת הגוון שלו.

ועכשיו לכריכה – אנשי ההוצאה ערכו בזמנו משאל בקבוצת הפייסבוק לגבי כריכות אפשריות לספר ואחרי מקצה שיפורים, זו הכריכה שנבחרה. יש משהו נחמד בלהציע לקהל הקוראים לבחור, זה גורם להם להרגיש שיש להם חלק בעשייה ובאיזשהו מקום קושר אותם לספר מראש. על הכריכה אחראי יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מאוד אוהבת את האיור ואני חושבת שהוא בהחלט מתאים. יש כל הזמן דיסוננס בין מבוגרים לילדים בסיפור. גם בין איך שמבוגרים צריכים להתנהג ואיך שהם מתנהגים בפועל (כמו ילדים לפעמים) והדיסוננס הזה מיוצג יפה בכריכת הספר. האימג' הוא ילדותי משהו ונראה כאילו נלקח ממשחק מחשב, הבקתה כמובן היא פצצה מתקתקת, הכל אדום מתוק ואילו האות ב' בשם הספר – עקומה ומתפוררת. אהבתי מאוד.

הפוסט המבוגרים / קרולין האלס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סוזי היא עולה חדשה ישנה. אביה נטש את אימה עוד כשהייתה בהריון והיא לא יודעת עליו כלום. נקרעת בין הרצון לחפש אותו לבין הכעס על הנטישה. אמא שלה לא ממש מצליחה לנהל אורח חיים יציב עבור ילדה בארצות הברית וכשהיא כבר מספיק מבוגרת מחליטה סוזי לעלות ארצה לבנות את חייה כאן. היא שוכרת דירה קטנה בפורנטין ומחפשת את עצמה. היא מתקבלת לעבודה בחברת היי טק ומרגישה שהנה, סוף סוף, דברים מתחילים לזוז בכיוון הנכון.

אורי הוא היפיוף בספר, זה שהכל בא לו בקלות. מה שלא בא לו כל כך בקלות זה יחסי אנוש. הוא בז לכולם ומלגלג על כולם כאילו היה בכיתה ג'. בעקבות אירוע שקרה בילדות הוא מטביע את כל כולו בפשוט להיות… ובכן – מגעיל.

יוחאי מנסה לברוח ממשהו, אולי מעצמו, ומתנחם באוכל. הרבה אוכל. הוא מרגיש את מבטי הרחמים כשהוא ממלא מגש בבופה במנה נוספת ועדיין, הוא פשוט לא מצליח להפסיק לאכול. לא תמיד זה היה ככה. אכילה רגשית נטו.

עמוסי הכי מבוגר מכולם והוא מרגיש שהוא איבד את הכל. עולמו חרב עליו ערב אחד לפני כמה שנים ומאז הוא פשוט לא מצליח לחזור לחיים.

כל הארבעה עובדים יחד באותה הקלחת. שלושת הגברים חולמים על סוזי, כל אחד בדרך אחרת ממלא את מחשבותיו בה. ואילו היא בסך הכל רוצה שיראו אותה, שיכירו בה. לכולם יש עבר שהם מנסים לברוח ממנו או לכל הפחות להשלים איתו ולהמשיך הלאה וליצור לעצמם חיים חדשים.

הספר מספק רגעים מכל קשת הרגשות – מרגשים, עצובים, מעוררי חמלה וסוגים שונים של אהבה.

זה ספר חמוד שעניין אותי לדעת לאן יתפתח. אני מודה שהיו הפתעות לאורךהדרך, כשכבר חשבתי שאני בטוחה לאן הכל הולך ללכת.

הפריע לי מאוד משהו בדיאלוגים – אני לא יודעת אם זה עיניין של עריכה, אבל בפעלים בגוף ראשון עתיד אין שימוש באותיות אית"ן וזה משהו מחרפן אותי גם בקריאה וגם בשמיעה. בהתחלה חשבתי שזו רק דמות אחת, כדי להעביר את צורת הדיבור שלה, אבל אז שמתי לב שזה חוזר על עצמו בכל הדיאלוגים. אם הספר הוא "כמו שמדברים", אז כולו צריך להיות ככה, אבל אי אפשר שחלק ככה וחלק ככה. זה נראה כמו טעות.

מעבר לזה – ספר חביב שהעביר בכיף את הזמן.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה עושה שימוש באייקון המוכר לנו של מעלית, מעין טייק אוף. במקום הסימן המוסכם לרוב של שתי דמויות בתוך ריבוע, כאן יש שלוש דמויות – שלושה גברים ואישה שיושבת על כיסא. אפשר לדבר על העיניין שהאישה דווקא באדום והגברים בשחור (למה? מי אמר שככה חייב להיות?). כמו כן, יש בסך הכל ארבעה צבעים על העטיפה – שחור, אדום, תכלת ואפור בהיר, מה שעושה אותה די מונוכרומטית. בסך הכל כריכה חמודה, יש אנשים שיימשכו לסוג כזה. אני קצת פחות.

הפוסט החברים של סוזי / רפי טופז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אליס וג'ייק הם זוג צעיר שמתחתן. כמו כל זוג צעיר בשלב הזה, הם לא רואים את עצמם בנפרד ובטח לא חושבים על להתגרש אי פעם. לכן, כשמציעים להם להצטרף למועדון שיבטיח שלעולם לא יתגרשו – הם חותמים בלי להסס. יותר נכון, אליס פחות מהססת. ג'ייק עוד לא לגמרי מבין מה קורה.
המועדון שומר על כמה כללי אצבע קבועים – לענות תמיד כשבן/בת הזוג מתקשר/ת, כל חודש קונים מתנה אחד לשנייה, כל שלושה חודשים יש לצאת יחד לטיול ואסור שיהיו בין בני הזוג סודות. נשמע הגיוני סך הכל נכון? אז זהו, שלא בהכרח.

מעבר לכללים הבסיסיים האלה יש עוד ספר מדריך שלם המפרט את כל הדברים שיש לעשות ובעיקר את מה שאין לעשות. כמו כן, הוא גם מפרט את העונשים על כל "עבירה" שמתבצעת.
בהתחלה מוזמנים אליס וג'ייק למסיבות בחברת חברי המועדון הנוספים. המסיבות והנוכחים בהן עשירים ומסנוורים את הזוג.

אז מה קורה כשעוברים על אחד הכללים? אמנם הזוגות האחרים לא גרושים, אבל יש לא מעט אלמנים ואלמנות, האם יש קשר בין הדברים? ומה קורה אם פשוט רוצים לצאת מהמועדון?

אליס היא מוזיקאית לשעבר שעזבה את התחום ועברה לעריכת דין. היא קורעת את עצמה בעבודה, יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. ג'ייק הוא מטפל. הוא נפגש עם בני נוער ועם זוגות לייעוצים. הוא מעריץ את אליס ולא רואה את עצמו עם אף אחת אחרת, ולרוב נראה כאילו הוא רוצה בנישואים האלה יותר ממנה.

הספר בעצם מגיע מנקודת מבטו והקטעים בהם הוא מספר על מערכת היחסים שלהם, על האנקדוטות הקטנות שיש לכל זוג, הם פשוט מקסימים ומלאים באהבה. מידי פעם ג'ייק מספר על הזוגות שהוא פוגש ולא פעם היה נראה לי כאילו הזוגות האלה הם מראה לזוגיות שלו ושל אליס. הוא מחפש אותם בכל זוג, מסיק מסקנות ומשליך על עצמו. זה יפה. הזוגות האלה משקפים כל מיני סוגים של מערכות יחסים.

בכלל, יש פה שני קווי עלילה, שאפשר להגיד שנושקים אחד לשני בכל מיני נקודות – אחד זה המועדון וכל מה שקורה לאליס וג'ייק בעצם היותם חלק ממנו. והשני הוא מערכת היחסים שלהם ואיך היא מושפעת מכל מה שקורה – האם המועדון באמת עושה להם טוב או שאולי רק מקשה וגורם להכל להרגיש מאולץ?

במהלך הקריאה עלו הרבה מאוד תהיות לגבי מערכות יחסים. בהיותי גרושה ובפרק ב', יש לי לא מעט מסקנות משלי על העיניין וזה היה מרתק בעיני. הצד של ג'ייק מוצג בצורה מאוד אותנטית ויפה ורגישה.
כל זה בא באופן הפוך לגמרי למה שקורה במועדון.
אני חייבת לציין שמתוארות סצנות לא פשוטות, שלא הייתי ממליצה לבעלי לב או קיבה רגישים. יש שם הרבה משחק פסיכולוגי וזה עובר בצורה מדהימה.

אמנם עד עמוד 160 הכל די זחל לי, אבל ברגע שעברה המשוכה הזו – פשוט לא יכולתי להניח אותו מהידיים. גם אם הספר הסתיים בצורה שהייתה צפויה לי, עדיין נהניתי מהדרך עד אליו והתהפכה לי הבטן לא פעם וגם התרגשתי לא פעם. לא נראה לי שתוכלו להסתכל על מערכת היחסים שלכם אותו דבר אחרי זה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני ממש מצטערת אבל פה אחת מנקודות היותר חלשות של הספר וחבל מאוד כי העטיפה הזו לדעתי עושה עוול. הבחירה בשחור וגוונים צהובים באמת גורמת לכריכה קצת "לקפוץ", אבל זה לא מספיק. אני אישית גם לא אוהבת את השילוב הזה. האימג' של שלשלאות שמחוברות אחת לשנייה בטבעות נישואין נטחן עד דק. זה פשטני לאללה ואם כבר החלטתם ללכת על הקו הזה, לפחות תביאו איזה צילום קצת יותר מעניין של שלשלאות ולא אימג' כל כך גרפי ומשעמם. בקיצור – אם תהיה מהדורה נוספת, אני ממליצה בחום לחשוב על משהו יותר מעניין. ברשת מצאתי כמה עטיפות שיצאו לספר הזה בארצות שונות והן נראות הרבה יותר טוב – למשל זו שגם היא נראית כמו תמונה מאימג' בנק, אבל יותר מוצלחת. מצאתי גם את זו ואת זו– את כולן אהבתי יותר.

ציטוטים:

"כשהלכתי להיות מטפל, לא הבנתי למה נכנסתי. רציתי לעזור לאנשים. ראיתי רק את הצד החיובי בעבודה הזאת. אקח אנשים ברגע בעייתי בחיים שלהם, ואעזור להם לנוע צעד אחרי צעד לקראת מצב של אושר גדול יותר. זה נראה פשוט. מה שלא הבנתי הוא שניצחונות בטיפול מגיעים לאט. הם נפרשים על פני הרבה פגישות – לעיתים קרובות במשך הרבה חודשים, אפילו שנים – והם עטופים בתחפושות שונות. הכישלונות, לעומת זאת, מגיעים בפתאומיות, בלי עמימות ותכופות בלי אזהרה".

"לשאוף להיות טוב כולך, אבל לדעת שאתה לא יכול," אמרתי. "להשתדל להינות כל יום, אבל לדעת שלא תוכל. לנסות לסלוח לאחרים ולעצמך. לשכוח את הדברים הרעים, לזכור את הטובים. לאכול עוגיות, אבל לא הרבה. לאתגר את עצמך לעשות יותר, לראות יותר. לתכנן תוכניות, לחגוג כשהן מצליחות ולהתמיד כשהן לא. לצחוק כשהולך טוב, לצחוק כשהולך רע. לאהוב עד כלות, לאהוב בצורה לא אנוכית. החיים פשוטים, החיים מורכבים, החיים קצרים. המטבע האמיתי היחיד שלך הוא הזמן – תשתמש בו בחוכמה".

הפוסט ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תצטרכו לסלוח לי – אבל אם הספר חופר, אז גם הסקירה שלי תחפור… מי שאין לו כוחות לזה, מוזמן לנטוש כבר עכשיו, כי גם ככה הספר לא יהיה בשבילו.

אוקי, אז כותרת המשנה של הספר היא "סיפורים מאוד רומנטיים" והוא מחולק לשלושה "שערים". כל שער מדבר על תקופה אחרת של הגיבורה שלנו בחייה. אנחנו לא יודעים את שמה. השער הראשון מדבר על נישואים ולאחר מכן גירושים ופרידה. השער השני מדברת על מערכת יחסים חדשה ועל מיניות והשער השלישי מדבר על בחירה של אישה לחיות לבדה ואיך החברה רואה ומתייחסת לדבר הזה.

אין דיאלוגים בין הדמויות. כל הדיאלוגים הם פנימיים, בתוך ראשה של האישה. זה כמו להיות זבוב קטן המטייל לו בין האונות וקורא מחשבות. אנחנו כמעט לא יודעים עליה פרטים יבשים, מעבר לעובדה שהיא בשנות החמישים לחייה. כמה ילדים יש לה מהנישואים הראשונים? אנחנו יודעים שהיא גרה במושב ועובדת במרכז – אבל איפה בדיוק? במה היא עובדת? איך היא נראית?.
ככל הספר מתקדם מבינים שזה לא באמת חשוב. כי אלו לא הדברים שאנחנו צריכים לדעת כדי באמת להכיר מישהו, נכון?. הרבה יותר מעניין ואינטימי לשמוע את הדעות שלו על מערכות יחסים, את הדיאלוגים הפנימיים שמנתחים כל משפט או ג'סטה שהצד השני עושה.
והתמודדות. הרבה התמודדות. עם הפרידה, ואז עם חדשה, ואז עם הלבד, ואז עם החברה ששופטת אותך על הבחירה הזו. כי "לא טוב היות האדם לבדו" וזה.

הכותרת "סיפורים מאוד רומנטיים" היא צינית קלות. בכלל, כל הגישה של הכותבת למערכות יחסים ולצורך המתמיד של בני האדם לא להיות לבד היא סרקסטית. בשער הראשון, בו היא מדברת על הפרידה, ממש צחקתי. אולי זו לא ממש הייתה הכוונה, אבל עברתי גירושים והדיונים האלה של "מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?" הם כל כך נכונים. עצובים ומשעשעים גם יחד.

היא מנתחת הכל. כשהיא מגלה שלאקס שלה יש בת זוג חדשה בשיחת טלפון שעשתה אליו ברגע של חולשה, היא מנתחת כל משפט שאמר, ומשפט אחד אפילו באופן מיוחד, ומקדישה לזה כל כך הרבה זמן ומביאה בחשבון בערך ארבע אפשרויות של מה זה אומר לגביה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר לה עצמה יש זוגיות חדשה, עם שכן שגר קרוב ביישוב, היא מנתחת למה הוא מחנה את הרכב שלו כל כך קרוב לשער הכניסה לביתה שלה, והאם הוא בעצם מסמן ככה בעלות עליה.

אני יודעת שכל זה נשמע טרחני, וזה אכן לא ספר לכל אחד. אני מאמינה שהוא ידבר יותר לנשים מאשר לגברים (המחברת לא תאהב את המשפט הזה, אני בטוחה), או לגברים שבאמת מעניין אותם לדעת מה עובר לנשים בראש. זה לא "ספר נשים" בהגדרה של ספרות מתקתקה, או קומדיות רומנטיות אם תרצו, אלא ספר כבד בהרבה, שבודק ושואל את השאלות שנשים צריכות להתמודד איתן. ובכלל, המקום שלנו בעולם ובחברה והציפיות מאתנו.

אפשר להאשים את התקופה שבה הספר נקרא או את העבר שלי, אבל אני מצאתי את הספר מאוד מעניין. נכון, הוא לא פשוט כי אין בו מתח קלאסי או משהו שיחזיק אותך במתח, אבל הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים וזה היה מרתק מבחינתי. בהחלט ספר שונה. הכתיבה מדהימה לדעתי, עם הרבה משחקי מילים וציניות.

מומלץ בהנחה שאתם יודעים מראש למה אתם נכנסים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – אהבתי נו)

פינת העטיפה:

אהבתי את העטיפה מהרגע הראשון, אפילו שהאימג' די מתבקש משם הספר. זה באמת קשה לחשוב על כריכה לספר כזה. מצד אחד השם הפומפוזי ומצד שני, להעביר את הנשיות. השם של הספר הוא ממש מה שנקרא in your face וצריך למצוא דרך קצת לרכך את זה. יש איור יפיפייה של רגלי אישה ושמלה מתנפנפת סטייל מרילין מונרו. אני מניחה שמונרו ממש לא מייצגת את רוח הדברים שבספר, אבל הקישור די מתבקש. הכל בגוונים של ורוד, שהוא ללא ספק, הצבע שהכי מזוהה עם נשים (לא בצדק לדעתי, יש לציין). ואולי בכלל עם ילדות? אבל זה לדיון אחר. הכיתוב על החלק האחורי מאונך לספר. זאת אומרת שצריך לסובב את הספר על מנת לקרוא אותו. אני לא זוכרת כרגע את זה ככה בכל הספרים של בבל, אבל בכל מקרה, אני ממש אוהבת את זה.

ציטוטים:

"עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מין ההזדקנות. לאלתר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it  ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל כעשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש".

(זו, אגב, הפסקה הפותחת את הספר).

"אני יושבת כאן לבדי וחושבת, האם באמת חייב אדם לחיות עם עוד מישהו. האם זה נורא לוותר על האפשרות לחיות עם ידיד או ורע. מה גם שהחיים עם ידיד או רע בדרך כלל נגמרים לא טוב, כלומר מישהו נעשה חולה ואז צריך לטפל בו, או מישהו נעשה חולה ומת ואז צריך להתאבל עליו. יש עוד וריאציות כמובן: מישהו למשל עוזב אותך כי מצא חבר חדש מעניין יותר, או מישהו הולך וכבה, ובטח יש עוד. עושים עניין גדול מכל הדבר הזה. בכלל, האנושות עושה עניין מכל מיני דברים. בזה אני חושדת כבר זמן רב. עושים עניין מהחיים בשעה שהם לא כזה עניין, ועושים עניין גם מהמוות.
עושה רושם שאם לא יעשו מכל זה כזה עניין, נישאר עם כמה דברים פשוטים מאוד, כל כך פשוטים שלא נדע מה לעשות עם עצמנו. נראה לי שזה כל העניין, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. קיבלנו במתנה תודעה ואנחנו מסתבכים איתה כי ככה יותר מעניין".

"היום ממש הרגשתי שאני איתו. זה לא קורה כל יום, זה לא דבר רגיל. היום זה קרה, וזה קרה כי לא הייתי איתו, אף לא רגע הייתי איתו, ובכל הרגעים שלא הייתי איתו לא רציתי להיות איתו. זה מה שהמחיש לי באופן כה בלתי מעורער שאני איתו".

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן ההקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת. שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".

הפוסט פתח גדול מלמטה / אסתר פלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלכסנדרה פולר גרה כל חייה באפריקה. התחנה האחרונה הייתה זמביה, שם היא גרה עם המשפחה ה-לא-הכי-רגילה שלה. אלכסנדרה, או בובו כפי שכולם מכנים אותה, רגילה לחיות בצל מלחמות אזרחים, קרבות, חיילים שמדפקים על הדלת באמצע היום, מגורים בחווה בשום מקום, שרחוק מהכל בעצם. יש לה אבא שאוהב לשתות (אנגלי במקור) והוא איש לא פשוט ולא כל כך חם, יש לה אמא שיוצאת ונכנסת לשיגעון כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם ויש לה אחות, ונסה. יחד עם כל אלה, היא אוהבת את החיים שלה, את החווה והחיות. זה מה שהיא מכירה.
זו לא משפחה "רגילה" במלוא מובן המילה. נראה כאילו הם תמיד הולכים על הקצה והם אינם חיים לפי הכללים המסורתיים המקובלים בחברה. בלגן ותוהו ובוהו הוא גורם חשוב בחיים שלהם. כך יוצא שדייט בחברת פילה תוקפנית או התפרצות של מלריה, נראים כמו עיניין של מה בכך.

לימים אלכסנדרה מכירה את צ'רלי. צ'רלי מגלם בשבילה את כל מה שבטוח ומסודר ומאורגן, ההיפך לגמרי מאיך שהילדות שלה נראתה. היא כמהה לקצת שקט וזו נראית לה כמו הבחירה הנכונה. הוא מדריך טיולי שיט באפריקה. הם נפגשים ומתאהבים. (הדייט עם הפילה המשוגעת? זה קרה בדייט שלהם).

אחרי שניסו לחיות קצת באפריקה, צ'רלי שולף את אלכסנדרה מתוך כל הבלגן הזה והם עוברים לגור בארה"ב. המקום בו האפשרויות בלתי מוגבלות והכל אמור להיות מסודר ופשוט. יש מערכת בריאות ויש קידמה.

אחר כך מגיעים הילדים ואחריהם השגרה האינסופית. ה"מחלה" הזו שהרבה זוגות מכירים ונדבקים בה. אלכסנדרה לא תמיד מוצאת את עצמה בתוך היבשת הזו, שמנוהלת על ידי כסף, כיוון שהיא באה ממקום שבו לכסף אין הרבה משמעות והחיים שלך מתנהלים בעיקר לפי המחזורים של עונות השנה ולא מחזורים כספיים.

הספר מתחיל בנימה די קלילה והפרקים קצרים ומשעשעים. לרגע חשבתי שזה הולך להיות ספר קל, עם כל התיאורים של המשפחה המשוגעת של אלכסנדרה. היו רגעים שקינאתי ורציתי להיות חלק מזה. ככל שהספר מתקדם, הפרקים נהיים ארוכים יותר וכבדים יותר. החיים קורים. כל מי שעבר פרידות או גירושין יכול לגמרי להתחבר לתהום הזו שנפערת בין אלכסנדרה וצ'רלי. לאט ובלי ששמתי לב זה נהיה ספר לא פשוט בכלל, שהחזיר אותי לתקופה קשה. אבל לא יכולתי להניח אותו מהיד. זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת בהילוך איטי, בלי יכולת לעשות שום דבר.

זה ספר טוב שכתוב היטב. הוא פורט על נימים קטנים וגדולים והוא אמיתי. הוא כמעט הסיפור של החיים של כולנו (חוץ מהעיניין עם הפילה כמובן).

אהבתי וכאבתי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא לבעלי לב חלש ופרודים טריים)

פינת העטיפה:

נתחיל מהדבר הכי פשוט – אני אוהבת שילוב של כחול ואדום וזה מה שתפס לי את העין. שמתי לב שהרבה מעצבים משתמשים בשילוב הזה, כנראה שזה מוכיח את עצמו (מלכוד 22, המושיע של יו נסבו ויש עוד לא מעט). מדובר בצבעים משלימים, שנעימים לעין.
הרקע מתחיל כחול בהיר בחלק העליון  ומתכהה לקראת החלק התחתון. באמצע תלוי משהו שנראה כמו הינומה של כלה. מצד אחד ההינומה מסמלת את ההבטחה. ההבטחה למשהו שונה, טוב יותר, אהבה וילדים. מצד שני – כאן היא לא מופיעה על ראשה את כלה לעתיד, אלא מנותקת מכל הקונטקסט ופשוט עומדת בפני עצמה.
אהבתי את האימג'. הוא עדין, מינימליסטי ונוגע.

ציטוטים:

"לא ידעתי אז כי אי אפשר לקבל ערובות מהסוג שהייתי צריכה. לא ידעתי שנגד הדברים המביכים, נגד הדברים ההרסניים, נגד הדברים המשתעשעים בנחשול הפנימי שלך – הגד הדברים האלה אין שום אמצעי הגנה שגרתיים." הבעיה של רוב האנשים," אמר אבא פעם, לא בהכרח כדי לרמז שאני נחשבת לרוב האנשים, אבל בהחלט בלי לבטל את האפשרות הזאת, "היא שהם רוצים לחיות כמה שיותר בלי שיש להם אפילו שמץ של מושג איך לחיות."

"התחלתי להבין שאיש מאתנו לא טועה, ושאיש מאתנו לא צודק. אבל תפסנו את העולם בצורה שונה כל כך שהיה נדמה לי שצ'רלי חי בחלל ובזמן אחרים ממני. הוא תפס את העולם במונחים קונקרטיים, בהיגיון, כאילו מדובר בדבר מוצק שהמערכות בו קבועות במקומן ואמינות. צ'רלי מעולם לא פקפק בשפיותו, אם כי לפעמים פקפק בשפיותי. אני תפסתי את העולם כדבר נוזלי; ציפיתי לחוסר הגיון ולהפתעות. לא הבנתי את ההבדל בין השראה ובין טירוף קל, ורוב הזמן לא חשבתי שהפער בין השניים חשוב בכלל".

"סקרתי את הזוגות שהכרנו ונראה שאף אחד מהם לא חי באגדה. רוב האנשים שהכרתי התלוננו פחות או יותר ללא לאות על בני זוגם: הם לא הסכימו איתם לגבי כסף, גידול ילדים או באיזו תדירות יש לקיים יחסי מין. הם התלוננו על שעמום, על שגרה של הרגלים זהירה, על תחושה שעוקבים אחריהם, על תחושה מתמדת של חמרמורת-אשם. נראה שאף אחד לא מרגיש טוב מספיק בנישואים. אולי נישואים לא אמורים להיות אושר עילאי. אולי זה העניין, הזוגיות כעבודת פרך שהגמול שלה הוא הנחמה הכרוכה באמונה שאת עושה כמיטב יכולתך, לא למען עצמך אלא למען אלה שנשבעת להם אמונים. אולי נישואים הם תרגיל ארוך בפרשנות ומניעה עצמית, וחיים פנימיים שהולכים ונעשים חשאיים יותר ויותר. לשאוף למשהו אחר נראה כמו שחייה מסוכנת רחוק מידי מהחוף, במים לא נודעים".

"הביטוי 'לאבד את השפיות' אינו עושה צדק עם דמותו של הטירוף. הרי שפיות אינה הולכת לאיבוד, תקועה מתחת לשטיח או בין חריצי הספה, וניתן להשיבה באמצעות חיפוש הגיוני. אישה שאיבדה את שפיותה מאבדת גם את עצמה ואובדת לסובבים אותה; במהלך החיפוש אחר מה שחסר לה, היא הופכת לקליפה של אימה. מה שמבלבל, מבחוץ, הוא שהמשוגעת עדיין מסוגלת להעביר תקופות ממושכות יחסית במסגרת השפיות, או לפעמים זיכרון-שריר מאפשר לגופה להתנהג כאילו היא רהוטה ונמצאת, נוכחת ונכונה".

"לא חשבתי שמה שהפחיד אותי גם הגדיר אותי; ללא תנועת המטוטלת בין המרץ של משוגעת-במובן-הטוב ובין הדאגה של משוגעת-במובן-הרע, שהייתה הדבר היחיד שהכרתי, לא ידעתי בדיוק כיצד להיות. אני הגברתי את המוזיקה וצ'רלי החליש אותה".

"אמנם התאמנו זה לזה בדיוק, אך הדרכים שבהן לא התאמנו היו עיקשות ומזיקות כל כך ששום דבר – מקרי ביותר או מכוון ביותר – לא היה יכול לתקן אותנו".

הפוסט לעזוב לפני בוא הגשמים / אלכסנדרה פולר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את המשפט "you had me at hello"  מהסרט ג'רי מגוויר? אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שאני מחזיקה ספר מיוחד ביד. ספר על אהבה. סוג של, לפחות. על אהבה הפכפכה, לא ברורה, לא קיטשית אבל גם לא לגמרי צינית.

הסיפור מובא מפיו של גבר שיושב בבר, הוא מגולל את סיפור אהבתו/התאהבותו, לאישה שיושבת איתו. בהתחלה זה נראה כאילו אותה אישה היא סוג של מלאך, הוא מיטיב לתאר את יופיה, את גופה, אפילו את החרדות שלה והמצוקות שלה. והוא שם, כדי לתמוך ולהכיל.

ככל הסיפור מתקדם אנחנו למדים שאותה אישה קיבלה הצעה מפתה מאוד מגבר עשיר. הצעה שמעמידה את כל מערכת היחסים הזו במבחן.
תחילה מרגיש לנו כאילו המספר בטוח מאוד ביחסיו עם אותה בחורה, שהיא כרוכה אחריו, שהיא צריכה אותו כי היא חרדתית וקשה להכיל אותה. הביטחון הזה אולי הוא זה שמפיל אותו בפח. וכשהכל מתחיל להתפרק, אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי. מי מוביל ומי מובל.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שקראתי את הספר. הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא שפשוט לא מצאתי את המילים לכתוב. גם עכשיו קשה לי. זה לא סיפור רגיל, הוא גם לא מובא בצורה רגילה. פשוט יש בו משהו. תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה…

הרגשתי שהוא מצליח לתאר תחושות ורגשות רבים שעולים במערכות יחסים. שאלות שעולות ודברים מטופשים שאנחנו עושים ואחר כך לא מבינים למה. העליות, המורדות, העמקים, הגאיות, השמחה והדכדוך שמגיע אחריה. חוסר הידיעה שלפעמים מלווה אותנו והשאלה "האם היא/הוא באמת שלי?".

קיבלתי את הספר מאוריאל קון, שהוא העורך והמוציא לאור של הוצאת תשע נשמות. את אוריאל אני מכירה כבר לא מעט זמן, אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים את פנים. הופתעתי למצוא אותו בשבוע הספר, כי הוא ידוע כאחד שלא מסמפת ממסדים ודברים כאלה. לא הייתי צריכה אפילו להציג את עצמי, הוא ישר זיהה. קשקשנו כמה דקות, מהר מאוד הגענו לעניין הגירושין (לא זכור לי ממש איך התנהלה השיחה ואיך זה הגיע לשם בכלל), וברגע ששאלתי אותו "אז על מה אתה ממליץ לי?" הוא הרים את הספר הזה ואמר לי "את חייבת". עכשיו אני מבינה למה.

אז כן, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא מרגש מאוד. הוא גם עצוב, אז קחו את זה בחשבון. באופן כללי, הוא די מטלטל, אבל עושה את זה בצורה כל כך עדינה ופיוטית, שאתם בכלל לא מרגישים ומבינים את זה רק אחרי שסיימתם. אז בהצלחה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תשע נשמות (כמו ההוצאות הקודמות שאוריאל היה שותף בהן – סמטאות וזיקית) מתהדרת בקו עיצובי נקי, שמלווה באדיקות את כל הספרים שיצאו בהוצאה. המטרה היא לשמור על אותו עיצוב, בשינויים קלים של צבעים ואיורים מינימליסטים. אז ככה שאין פה הרבה אלמנטים להתייחס אליהם כי הקו הוא אותו קו. הצבעים הם חמים – ורודים וסגולים, שבהחלט מתאימים לספר העוסק באהבה. באיור אנחנו רואים שתי כוסות. אחת כוס מרטיני והשניה נראית כוס ויסקי. לידן יש כפפות נשיות ומאפרה עם סיגריה בוערת – תפאורה מושלמת לזוג שיושב בבר ומדבר על החיים.

ציטוטים:

"לו רק הייתה חכמה יותר, היא נהגה לומר. לו רק הייתה נבונה יותר. _כי גם התבונה היא בעלות על כלי קסם שהופך את העולם למקום שקל יותר לשלוט בו, היא מנורה של אלדין או נוסחה ליצירת זהב.)…"

"כנראה שום ערב לא יוכל לדמות לערב הראשון, העירום לא יהיה שוב חשוף כמו בפעם הראשונה, המחוות הראשונות, המהוססות, מלאות הספק והעזות מדי, לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, כי שום דבר שאנחנו רוצים לא מתגשם בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אהבה או שאיפה או ילדים, אנחנו מתקדמים מאכזבה לאכזבה, מתקווה להכחשה, מציפייה לכניעה, ככל שאנחנו מזדקנים, וחושבים או לומדים לחשוב שהדבר השגוי היה הרצון, שהיה כה עז עד שפגע בנו, ומאמינים או לומדים להאמין שהתקווה הייתה הטעות שלנו, והציפיות היו השגיאה, ושככל שנרצה משהו כך יהיה קשה יותר להשיג אותו, אף על פי שהווארד אומר שזה לא נכון, האיש שהיא נישאה לו אומר שזה לא נכון, שמה שאנשים רוצים יותר מכל דבר אחר זה כסף, כי כסף מייצג כל דבר, אבל אנשים מתביישים בכך שהרגש היחיד שלהם קשור לכסף, ומסתירים את הרגש הזה, ובסופו של דבר יכול להיות שגם אני מסכים איתו".

"כולם, כמובן, הבטיחו לי שארפא. זה חולי שכולם לוקים בו, כל אדם בדרכן, מתאשפזים בצנעה, סובלים, קוראים לרופאים הקבועים, נוטלים מבתי המרקחת את המרשמים הקבועים, והם ידעו שבוקר אחד גם אני אמצא את עצמי בריא כתמיד. מתברר שאין דבר שהחלמתו ודאית יותר מלב שבור; וגם כשהלב לא שבור, ואני הייתי משוכנע ששלי לא יכול להיות שבור, שהוא רק סובל מנקע קל, יש בנמצא תרופות בטוחות, והבטוחה מכולן היא הזמן".

"שאלתי את עצמי איך נרגיש אם אי פעם נבין סוף סוף הכל. חשבתי על הפעמים שבהן התעוררה בי תחושה דומה לזו שהשרה עלי הים החשוך, אותה תחושה שמתעוררת בדיוק רגע לפני ההירדמות, ואיך בבוקר מרגישים שבליל אמש משהו באמת הובן סוף סוף. אבל לנפש בוודאי קשה מידי להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואולי זה מסוכן מידי לנפש להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואנחנו נרדמים תמיד בדיוק באותו רגע שהידע שיהיה תיכף בידינו נעשב מסוכן לנו".

"אני סיימתי לבלוע את מכסת הצפרדעים שלי, וגיליתי שהן לא מנת הדגל בתפריט, וכעת אני פשוט מעביר אליו את טעם הצפרדעים".

הפוסט מאוהב / אלפרד הייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

את ספרו האחרון של אילן עמית – "אישה אחת נפלה" קראתי והמלצתי בזמנו בבלוג. לא זכרתי הרבה מהספר ההוא (בכל זאת עברו שנתיים וזיכרון זה לא הצד החזק שלי), אבל בעיקר זכרתי שהוא היה מדכא. אבל מדכא טוב. כזה שהשאיר אותי עם הרבה מחשבות ותחושה קשה. לא הרבה סופרים מצליחים לעשות לי את זה. לא היה מדובר שם על איזה סיפור מזעזע או תיאורים לא נעימים ובכל זאת, עמית הצליח להעביר תחושות קשות בכתיבתו המצוינת. אז הנה – עוד ספר מדכא מבית היוצר שלו. ושוב – גם הפעם עמית לא מאכזב, הוא קשה, מדכא ובאותה נשימה (אם תצליחו לקחת אותה) הוא פשוט מצוין.

ענבל היא ביולוגית מולקולרית ולאחרונה השילה 40 קילו ועדיין מנסה להתרגל לגזרתה החדשה ולהתנתק מתדמית ה"שמנמנה". היא בחורה אינטליגנטית וצנועה שעושה חייל בעבודה. בוקר אחד, תוך כדי קריאה אגבית בעיתון, ירון בעלה אומר לה "בואי ניפרד". היא בכלל חושבת שהוא מדבר על שם של סרט חדש. ברגע שהיא מגלה שהוא רציני לגמרי היא יוצאת בריצה מהבית. הריצה הזו בעצם לא מפסיקה עד סוף הספר. חלק מהזמן מדובר ממש בריצה וחלק מהזמן בריצה מטאפורית. תחילה היא מגיעה למעבדה באוניברסיטה אבל בגלל שממש לא בא לה לחזור הביתה היא פשוט מחפשת מה לעשות עם עצמה ועוברת בדירתה של אימהּ, גם משם היא יוצאת בתחושה לא טובה ובעצם מתחילה מסע אינטימי אל עצמה, אל אביה שנעלם באופן מסתורי כשהייתה ילדה, אל אימהּ הלא מפרגנת ואל יחסי האהבה – שנאה הלא פתורים שיש לה עם אחותה. בדרך היא פוגשת דמויות מוזרות וחווה אירועים שונים ומשונים.

הספר הולך קדימה ואחורה, אבל זה לא מבלבל כי לרוב כל פרק מסופר בזמן אחר וקל להבין מי נגד מי ומתי. ענבל מוקפת במערכות יחסים לא פתורות – עם אביה הנעלם, עם אחותה שבעיקר נעדרת מהארץ ומחייה של ענבל, עם אימהּ ועכשיו גם עם בעלה.

אתם לא טועים – הגיבורה היא אישה והכותב הוא גבר. וזה ממש לא טריוויאלי. הוא כותב כל כך טוב בתור אישה, שהיו כמה וכמה פעמים שבדקתי שוב שאין כאן טעות ואכן מדובר בגבר. אנחנו תמיד מקטרות ש"גברים לא מבינים אותנו" והנה בא לו עמית ומצליח להעביר כל כך טוב את תחושותיה של האישה, במיוחד במצב עדין כמו פרידה מבן הזוג שזה מדהים.

שם הספר סיקרן אותי מאוד ועוד לפני שהגעתי להסבר שלו באמצע הספר, ניגשתי לויקיפדיה כדי להבין על מה ולמה. מדובר בעצם על ניסוי פילוסופי משהו, שטוען שבו יש מצב שכמה אפשרויות יכולות להתקיים במקביל עד שלא מוכח אחרת. זו סוג של הקבלה לדברים הלא פתורים בחייה של ענבל, שעד שלא תרד לעומקם – לא תוכל באמת לפתור אותם.

דווקא מערכת היחסים שממנה התחיל הספר, הלוא היא מערכת היחסים שבין ענבל וירון, זוכה לטיפול פחות מעמיק מאשר מערכות היחסים הנשיות האחרות בספר (אמא, אחות וסבתא) וזה דווקא היה חסר לי. הרגשתי שיש שם עוד איזה משהו לא פתור ולא סגור. אולי זו הנקודה היחידה שהפריעה לי בסיפור. אני, בתור בחורה, יודעת שאין מצב שהייתי משאירה את הקצה הזה פתוח. בכל זאת – זה בעלי מזה כמה שנים, שאומר עכשיו שהוא "הכיר מישהי" ורוצה להיפרד. אז נכון, אמא, אחות וסבתא זה מאוד חשוב, אבל היי – מה קורה עם זה, הא?

בקיצור – מומלץ ורצוי להגיע עם חוסן נפשי לקריאה ולהתכונן לספר לא פשוט רגשית.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד שהעתקתי??)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שגם בזמן כתיבת שורות אלו, העטיפה די תמוהה בעיני… היא יפה, זה אין ספק ויש בה אפילו משהו שמח, שיוצר דיסוננס עם התוכן של הספר, אבל לא נראה לי שלגמרי הבנתי אותה. התמונה לקוחה מתוך אתר אקסצ'יינג (אתרים שקונים בהם תמונות לכתבות, עטיפות דיסקים וסרטים, אתרי אינטרנט וכו'), כך שאין לי מושג מי צייר את זה. מעניין מה הם כתבו בחיפוש באתר על מנת למצוא את התמונה הזו. בכל אופן, אפשר קצת להתפלסף על זה – רואים חלון פתוח, על אדן החלון עומד כלוב ציפורים פתוח וריק ועליו עומדת ציפור, ליד החלון עומד כיסא ריק ועץ. כיוון שלא ממש הבנתי את העטיפה יצאתי למחקר קטן על האלמנטים שיש בציור. שלא תגידו שאני לא משקיעה בהבנתי את העטיפה…אז עשיתי קצת שיעורי בית וחסכתי לכם את העבודה. את כל בעלי הכנף מאפיין סימבוליזם של רוחניות וכוח ההתעלות. באיור זה נראה כמו ירגזי או נחליאלי. ירגזי מסמל "חוסר פחד, נקיטת עמדה, יכולת לענוד כתרי תהילה ולשאת במשרה רמה או הצלחה גדולה ללא אגו וגם סמל לעוצמתו של הקול" (כך מתוך הספר "סימבולים – המילון המלא, בהוצאת אסטרולוג, עמ' 69). אין לי מושג מה נחליאלי מסמל אבל התיאור של הירגזי מתאים בול. בנוסף, יש לנו חלון פתוח ויש לנו כלוב פתוח ולא צריך להיות חכמים גדולים בשביל להבין מה זה אומר בדיוק. הציפור על הכלוב אולי התעופפה מהכלוב ובחרה לא להתרחק יותר מידי ואולי בכלל הציפור שהייתה בכלוב פרחה לה למקום לא נודע והנה הגיעה ציפור אחרת ומין הסתם, בוחרת להישאר מחוץ לכלוב. כך או כך – גם זה מתאים. העץ או הצמחייה בצד השמאלי של הציור גם מעניינת. עץ מתקשר לנו הרבה פעמים למשפחה, לנחלה, לשליחת שורשים לאדמה ולקביעות. בספר הסימבולים כתוב כך על צמחייה – "הסמליות הראשונה היא זו של מוות ותחיה מחדש, הנובעת מהיות הצמחייה סמל ברור למחזור השנתי של העונות, בהתאם לחורף ולאביב, או לחורף וקיץ באזורים שחונים. הסמליות השנייה היא של שפע, פריון, חיים – ומכאן הטקסים הרבים הנוגעים לצמחיה, אשר מטרתם לעודד את הכוחות הקוסמיים להמשיך את מעגל ההתחדשות והשפע.(…) הסמליות השלישית נובעת מהיות הצמחייה צורת חיים בלתי חסרת יכולת תנועה, חוסר פעילות ורמה נמוכה בהתגלגלות הנשמה, או בכוח החיים הצבור בה (אשר רק הדומם נמוך ממנה)" עמ' 257. גם זה מתאים לי, למרות שלא נראה לי שמישהו שם בהוצאה חפר כמוני על העניין הזה… בכל מקרה, עטיפה יפה, גם אם לא מובנת לגמרי. ואני אשמח שהוצאת אריה ניר יאירו לי קצת את הנושא ויסבירו לי את הבחירה, למקרה שאני לגמרי לא בכיוון.

הפוסט החתול של שרדינגר / אילן עמית הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הכל בחיים זה עיניין של תזמון. כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? אני, לפחות, שמעתי אותו מיליון פעמים. לפעמים זה תזמון טוב ולפעמים זה תזמון פשוט מעפן. במקרה של נורי וכנרת, הגיבורים שלנו הפעם, זה תמיד תזמון מסריח.

עושה רושם שהם, כנרת ונורי, נועדו זה לזו. איך שלא מסתכלים על זה – הם פשוט מושלמים אחד לשני. אז מה הבעיה? שמהרגע שהם הכירו ובכל פעם שהם נפגשים מחדש, זה לא זמן טוב. כשהם הכירו לראשונה כנרת הייתה רווקה צעירה בת 28 ונורי היה גבר בן 40 שנשוי ללילך. מתפתחת בינהם חברות מדהימה ואפילו קצת מעבר לזה. הם מרגישים שזה – זה. שזהו. נגמרו החיפושים. אבל מה עם המשפחה של נורי? מה עושים?

כמה שנים אחר כך, כשכנרת כבר נשואה לאמנון ואמא לשלומציון הקטנה היא מקבלת מנורי מכתב שאומר: "אני יודע שהתחתנת. פחות או יותר באותו זמן אני התגרשתי. כתבתי לך הרבה שירים וזמן רב התלבטתי אם לשלוח לך אותם. אבל, כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות" (מופיע על הכריכה האחורית ובעמוד 16). בבת אחת מוצאת את עצמה כנרת בתוך כל התלבטויות העבר. מאיפה הוא צץ לה עכשיו פתאום? דווקא אחרי שהצליחה לארגן את החיים שלה, להתחתן עם גבר מדהים ואוהב ולהביא ילדה מקסימה.

הודו שזורה בתוך כל הסיפור בעלילה בכל מיני מקומות – היא קשורה לעבודה של כנרת והיא ביקרה שם כמה פעמים ולשם נוסעים גם כנרת ונורי יחדיו אבל חוזרים ממנה בנפרד כשנורי מחליט שהוא לא מפרק כרגע את משפחתו ולכנרת נמאס קצת לחכות. כך גם האמונות ההודיות, לפיהן כל זוג נועד לחזור ולהתחתן במשך שבעת גלגולי חיים.

כנרת גדלה בקיבוץ אצל סבה וסבתה בגלל שהוריה מבלים בילדותה הרבה שנים בחול, באיזו שליחות. הקיבוץ משמש לה מקלט גם כשאמנון טס לחול ושם היא מחפשת תשובות ועצות. הקיבוץ בדיוק עובר את משבר ההפרטה והרבה דברים שם משמשים לה השראה להחלטות שהיא עומדת לקבל.

כל הספר הוא מעין התפלשות רגשית. אני לא יודעת איך להסביר את זה אחרת. הסיפור אמנם מגיע אלינו מנקודת מבטה של כנרת אך ההתלבטויות הקשות של שני הצדדים מורגשות. הזמנים הולכים קדימה ואחורה וכך אנחנו למדים עוד ועוד פרטים על הרומן הזה בעבר ובהווה וגם על ילדותה של כנרת בקיבוץ ואפילו על ילדותה ונערותה של סבתה כשעלתה ארצה והגיעה לקיבוץ.

אני לא יודעת למה, אבל כל הזמן חשבתי על "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן. אמנם קראתי אותו לפני המון שנים, אבל אני זוכרת שהוא השאיר עלי רושם עמוק. גם שם יש שני אנשים שמנהלים מערכת יחסים אסורה, חלקה הגדול דרך מכתבים (כנרת ונורי כל הזמן מתכתבים במייל ובמסרונים לנייד). בשני הסיפורים האהבה חזקה ועוצמתית שמצאתי את עצמי אומרת "וואו, איך נוטשים דבר כזה? מה עושים במצב כזה??". מצד אחד זה נשמע כל כך רומנטי ומצד שני… או יש הרבה בצד השני – יש שתי משפחות, יש ילדים, יש אהבות אחרות ולא פחות טובות ומה עושים עם כל זה? פשוט זורקים לפח?
אם אתם חושבים שאני כאן מתפלספת קצת, אז בטח תחשבו שכנרת מתפלספת הרבה – כי איך אפשר לשאול את עצמך כל כך הרבה שאלות ולהתלבט כל כך הרבה התלבטויות במשך 366 עמודים? ועדיין, הספר נקרא מהר. הספר מחולק לארבעה חלקים והפרקים לא מאוד ארוכים ולכל אורך הדרך מתתי לדעת מה יהיה, במה הם יבחרו, מה הם יעשו עם האהבה הענקית הזו שתמיד תמיד מרימה את ראשה כשהזמן פשוט לא מתאים?

יש כאן הרבה ערכים שעומדים על הפרק – נישואים, נאמנות, חברות ומשפחה ומעלים הרבה שאלות – האם לבחור בי, באהבה שלי, ולפרק בדרך את כל מה שבניתי? האם מגיע לאנשים שאני אוהבת להיפגע ולהיות נבגדים בצורה כזו?

אהבתי את הדואליות הזו של הקיבוץ והודו, שני דברים כל כך שונים ויחד עם זאת דומים. שניהם מקומות שכנרת בחרה לברוח אליהם בתקופות שונות ומשניהם חזרה עם חוויות ואמונות. זה מעניין.

אהבתי את הספר, הוא גרם לי לחשוב הרבה ולהעריך את מה שיש לי. יש בספר הרבה רגש שמתפרץ החוצה והוא מצליח לגעת ולפרוט על נימים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יש מצב שזה ספר שידבר לנשים יותר מאשר לגברים)

פינת העטיפה:

והנה שוב יקיר הבלוג, אמרי זרטל, בעטיפה מקסימה. אנו רואים דמות, אישה, מהגב שלה כשהיא פורשת את ידיה מעלה כאילו היא עומדת ליפול, או אולי לעוף. מה שבטוח – היא נראית כאילו היא בדרך למקום לא נודע. האם היא נופלת לשם או האם היא קופצת לשם זו שאלת השאלות. העטיפה יפה בעיני, אפילו שאין בה יותר מידי. הבחירה בדמות שהיא שחור-לבן על רקע צבעוני יוצרת הפרדה והבלטה של הדמות. יפה ובהחלט מתאים לסיפור.

ציטוטים:

"…ביחד היו מתפלאים על תאוותו חסרת השובע של הזמן, שברגעים ספורים היה מכלה שות שלמות של שהותם ביחד".

"מאז שהלכת הבוקר אני כמו שעון חול. הפכו אותי עם לכתך ועכשיו יש לי אורך נשימה של כמה ימים עד שאתרוקן לגמרי".

"…הבנתי שכשאני איתך אני בוגד בה, אבל אם לא אהיה איתך אני אבגוד בעצמי".

"כנרת אמרה לו, אם האמת שלנו היא משהו אסור, מה בעצם מותר? לחיות בלעדיה?"

"אז, לפני שש שנים, ניסיתי למצוא את נקודת האל – חזור שאחריה כל הדרכים האחרות יהיו חסומות ואוכל להיות אך ורק איתך. וכך אחרי זמן רב הבנתי שאין מקום כזה, כי לגוף תמיד יהיו רצונות משלו בזמן שהראש יתעכב בששלות וחישובים. נדמה לי שאותו הדבר קורה גם לך עכשיו, הראש נשאר מאחור בזמן שהגוף שעט כבר קדימה בדרך".

"ובבקה אמרה, אנחנו נעשה את מה שסבא שלך תמיד היה אומר, אל תיקחו ללב, תיקחו רק עד הכפתור.

ואז טפחה בכף ידה על כפתור החלוק שלה שבמרכז חזהּ".

"מה שאני יודעת זה שלא משנה כמה האהבה שלך דרמטית, החיים הופכים אותה למשהו של היומיום. לא משהו שמרחף בדמיונות האויר. אם את רוצה, תקראי לזה אמיתי.

כנרת אמרה, אמיתי זה טוב.

ונעמה אמרה, אמיתי זה בגלים. פעם למעלה ופעם למטה, ושניים שנדרשים להתמודד יחד עם הים הסוער. בטח לא מה שמכרו לנו באגדות".

הפוסט אלף שנים לחכות / מיה טבת דיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.