"אנו קוראים ספרים אך לרוב איננו פוגשים את הסופרים שכתבו אותם. ההיכרות עימם נעשית, אם בכלל, באמצעות תיווכה של התקשורת – עיתון, רדיו או טלוויזיה. זו היכרות עם דימויים ציבוריים הצומחים סביב דמויות היוצרים. בעבודה זו ניסיתי לצלם דיוקנאות של סופרים בלי לצפות בדמותם הפיזית, אלא על ידי צילום המקום הפרטי והכמוס, המקום הנסתר מין העין – חדרי העבודה שלהם. אם תרצו – דרך נעלי הבית שלהם". (טלי אמיתי – טביב).

יש לי שתי אהבות בחיים שלי (חוץ מבעלי והיורש, כמובן) – צילום וקריאה. למדתי שלוש שנים צילום במכללת הדסה בירושלים וזה היה אמור להיות העתיד שלי. אבל כמו שקורה בחיים – החיים קורים ורצה הגורל והקריירה שלי קיבלה כיוון שונה ואז אהבת הספרים שלי קיבלה מקום הרבה יותר גדול ונולד לו הבלוג. והנה אלבום צילומים שמאגד בתוכו את שתי האהבות שלי – צילומים של 103 חדרי עבודה של סופרים ומשוררים.

יצא לי להכיר ממש בקטנה ובקצרה את טלי אמיתי טביב בזמן הלימודים בירושלים. אי שם בשנת  2003 (אני די בטוחה שהיא לא תזכור) וכבר אז היא עשתה עלי רושם טוב, למרות שרק חלקנו כמה דקות של הפסקת סיגריה. כבר שנים רבות שהיא מצלמת ספריות, מוזיאונים ואולמות קונצרטים והחדרים האלה נראים כמו המשך טיבעי לאותם צילומים.

כמו בצילומי החללים הקודמים שלה, גם כאן החדרים של אמיתי טביב ריקים מאדם. אנחנו נכנסים לתוך סביבת העבודה של הסופר או המשורר, לחלל שהוא מאוד אינטימי. החלל לא צריך להיות יפה או מעוצב אלא רק פונקציונאלי ונוח לעבודה. בכל חדר יש מין הסתם יותר מרק שולחן וכיסא, תמיד יש חפצים אישיים כמו תמונות ופיצ'יפקעס כאלה ואחרים, כך שיוצא שבעל החדר הוא סוג של נוכח-נפקד. הוא שם ולא שם.

אפשר להגיד שהחדרים מתאפיינים בישראליות – חדרים יחסית קטנים (אצל רות אלמוג ויצחק לאור), עם תריסי גלילה "של פעם" (צוריה שלו ומשה שמיר), מזכרות מהצבא (אריה לובה אליאב), מרפסת שסגרו (נורית זרחי) ומאוורר או מזגן (אצל כולם כמעט). יש משהו מאוד מציצני בלהסתכל לתוך חדרים של אנשים יוצרים, וזה מאוד מעניין במיוחד אם אתה אוהב את היצירות שלהם. יש חדרים פשוטים, בלי יותר מידי פרטים ויש חדרים עמוסים שבהסתכלות שנייה ושלישית אני פתאום מגלה דברים שלא ראיתי קודם. למשל שאצל עמוס עוז פתוח אטלס על המפה של שוויצריה ושלעמוס קינן יש את הכיסא שנראה הכי לא נוח מכולם.

לאהרן אפלפלד יש מכונת כתיבה! כן כן! יש מכונה ואין מחשב, לפחות לא אחד שאני ראיתי… אצל אורי אורלב כל כך צפוף שזה נראה כאילו כל רגע הולכת להתמוטט עליו הספריה, לחיים באר יש טונות של ספרים, ודודו בוסי מצטיין במינימליזם.

כמו שאתם מבינים יש כאן מגוון של חדרים. ועושה רושם שלא נעשה שימוש בתאורה מלאכותית אלא רק באור חלון, מה שנותן להכל נופך הרבה יותר בייתי ונעים. אין על אור חלון, זה האור הכי יפה שיש. יש צילומים רחבים, של כל חדר העבודה ויש כאלה שנכנסים קצת יותר עמוק, ויש גם כאלה שמצליחים להביא בפריים אחד קצת מחדר העבודה וקצת מהחדר ליד, מה שמזין עוד קצת את יצר המציצנות של כולנו….

בתחילת הספר ישנה הקדמה מאת רונית מטלון שמספרת לנו קצת על מרחבי הכתיבה השונים שהיו לה במהלך השנים ומנתחת בצורה מעניינת את הצילומים. בסוף הספר יש אחרית דבר מאת אמיתי-טביב. ובין לבין – עולם ומלואו של יצירתיות. זה מתחיל בחיים באר, עובר דרך איקונות כמו ח"נ ביאליק ושאול טשרניחובסקי, דרך יהודה עמיחי, מאיר שלו, יהודית קציר ומסיים ביהודה אטלס ומרדכי טביב.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – זה לא היה ברור?)

פינת העטיפה:

על הכריכה הקדמית אנחנו רואים את חדרו של אריאל הירשפלד (הוא מופיע שוב בפנים, רק מזוית אחרת) ובכריכה האחורית פרט מתוך הספריה בחדרו של משה שמיר. זה בהחלט אופייני לאלבום צילומים לשים צילום, מין הסתם, על הכריכה וזה בסדר גמור. העיצוב מינימליסטי וזה מתאים כדי לא לגנוב את ההצגה מהצילום עצמו. אין כיתוב אחורי וטוב שכך. סך הכל בסדר גמור, לא משהו יוצא מגדר הרגיל אבל בהחלט הולם ומתאים.

הפוסט קירות ורוח / טלי אמיתי – טביב הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.