הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה בכל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה פעמים ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו על זה. כל כך הרבה טריגרים ויבלות ופצעים פתוחים וסגורים ותהיות ומחשבות, שזה ברור לי שאני אלך עם הספר הזה בבטן עוד הרבה זמן.

נתחיל מסיפור המסגרת – רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית כבר הרבה מאוד שנים. היא מקצועית ומוערכת ומנהלת את היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי. כל זה טוב ויפה, אבל לא מגן עליה מהטרגדיה האישית שהמשפחה שלה עצמה חוותה – בנה טום נעלם, והיא חיה במעין אזור דמדומים ורק מחכה שיחזור. טום היה נער מופנם, מתוסבך ופגיע. ההפך המושלם מאחותו התאומה קרולין. נכון שתמיד אומרים שהסנדלר הולך יחף? אז הנה, רות עצמה לא מצליחה להתמודד עם טום כשהוא נמצא וגם אחר כך, כשהוא נעלם ומוכרז כנעדר, גם אז היא לא מצליחה לשחרר. אפשר להאשים אותה? איך מתגברים על ילד שלך, עצמך ובשרך, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין לך מושג אפילו אם הוא חי או מת?.

ואז מגיע אליה מטופל חדש – דן גריפין. כשרות רואה אותו לראשונה בחדר הקבלה של המרפאה, בשנייה הראשונה, היא בטוחה שזה טום. הדמיון ביניהם מבהיל. הפרוטוקול המקצועי במקרה כזה אומר שאם מטופל מפעיל אצלך טריגר שעלול להשפיע על דרך הטיפול – אתה מחויב להעביר את המקרה למטפל אחר. רות לא עושה את זה. משהו בתחושת האשמה שלה, שאיכזבה את בנה ולא הצליח לעזור לו, גורם לה להתעקש לטפל בדן ולהצדיק את זה באי אלו דברים שהיא מספרת לעצמה ומשכנעת את עצמה שזה בסדר (תחושת האשמה זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בספר, אצל כל הדמויות. כל אחת בדרך אחרת מאשימה את עצמה בדברים שקורים וכפועל יוצא גם מאשימה אחרים). דן מגיע עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות אירוע קשה שעבר. הוא מאוכזב מכל המערכות שניסו לטפל בו ולא פעם שואל את רות אם גם היא עצמה תאכזב אותו.

ליחידה שרות מנהלת וגם לה עצמה יש גבולות מאוד ברורים לגבי איך מתנהלים עם מטופלים "בעייתיים", אבל מהר מאוד היא מוצאת את עצמה חוצה את הגבולות האלה כי יכולת השיפוט שלה נפגעת. היא כל כך רוצה לעזור לדן, שאפילו שהיא מבינה שהוא מקבל יחס מיוחד אצלה, היא עדיין לא מצליחה לעצור את עצמה.

כל הספר ישבתי קפוצה ומתוחה, למרות שלא מדובר בספר מתח "קלאסי". זה היה כמו להסתכל על תאונת רכבת שעומדת להתרחש כל רגע. התחושה הזו, שמשהו לא טוב קורה אבל מתחת לפני השטח, בשקט, בעדינות ואפשר לשים עליו את האצבע, אבל לא ממש. הכול כאילו צפוי ולא צפוי. אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. אפשר אולי להגיד שזה מורט עצבים, אבל בדרך הכי רגועה ושקטה שיש. אם הגיוני להגיד דבר כזה בכלל.

הזמנים נעים בין ההווה, שבו רות מטפלת בדן לבין העבר, ממנו אנו למדים על חיי המשפחה של רות ובעלה דיוויד (שהתגרשו בינתיים) ועל התאומים. על הלידה שלהם, ההתבגרות שלהם והשוני ביניהם. לאט לאט אנחנו לומדים עוד פרטים על האופי של רות ועל העבר שלה.
בהווה אנחנו עדים לטיפולים שרות מעבירה לדן ולעוד מטופלים ומי שפסיכולוגיה מעניינת אותו (כמוני) ימצא הרבה מושגים מהתחום, דרכי פעולה ואפיון של מטופלים. מי שהיה בעצמו בטיפול פסיכולוגי כלשהו בשלב כזה או אחר של החיים, יזדהה עם הסיטואציות המתוארות. גם לי זה קרה. מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם רות, שהיא מספרת את הסיפור ובנוסף, מזדהה עם המטופלים והתחושות שלהם, השאלות שהם שואלים את עצמם ואותה כמטפלת, הגבולות שצריך לשמור עליהם, למרות שנורא מעניין אותך לדעת פרטים על המטפל שלך למשל.

אני לא יכולה לספר לכם יותר כי כל דבר יכול להיות ספוילר. אני כן יכולה להבטיח לכם שאין סיכוי שתישארו אדישים לספר הזה. אותי הוא פירק לגמרי וזה לא היה קורה אם הוא לא היה כל כך טוב. אני "נופלת" בכל קבוצה שהספר מדבר עליה – מתעניינת בפסיכולוגיה, אמא לשני ילדים, אחת משני אחים, הייתי בטיפול בעצמי אחרי תאונה שעברתי – בקיצור, לא פלא שהספר הזה העביר אותי רכבת הרים רגשית מטורללת לגמרי.

מיותר להגיד שאני ממליצה בחום למי שלא מפחד מהטריגרים שציינתי ואוהב מותחנים פסיכולוגים משובחים.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש בלי לחשוב פעמיים)

פינת העטיפה:

כמו שהספר משחק לך בראש, כך גם הכריכה. לפני שקראתי את הספר הייתה לי בעיה עם השם שלו – אם טובה דיה. מושג שמקושר אוטומטית לדונלד ויניקוט, פסיכולוג ורופא ילדים אשר תבע את המושג – "ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות" (מתוך ויקיפדיה). נוצר לי דיסוננס כי בשניה הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בספר הדרכה וכך גם הרבה אנשים שראו שזה מה שאני קוראת, בלי לדעת על מה הספר. וספרי הדרכה היו לי מספיק. מצד שני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים ממנו. ואם שם הספר מתכתב עם ספרי הדרכה, אז הכריכה עצמה מפריכה את זה. אני לא מכירה הרבה ספרי הדרכה חביבים לאימהות עם כריכה שחורה וכותרת אדומה ומבריקה, כמו סימן אזהרה.
האיור על הכריכה מקסים. כולו בקו דק אחד, מינימליסטי ועדיין אומר הרבה – שתי צדודיות, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת יותר מפורטת והשנייה יותר "מפורקת" ויחד עם זאת – הן כמעט אחת.

ציטוטים:

"{…}לכן לא נעים לי כשאנשים כל כך מתרשמים מהעבודה. "לתרום לחברה," הם אומרים. מעשה אלטרואיסטי. ראוי להערכה. אין להם מושג. הם לא קולטים את המשיכה. את הסיפוק שיכול להרגיע כמו סם. את פרץ האדרנלין שבעבודה עם טראומה. רבים מאיתנו שואבים נחמה מהבלתי צפוי. יש לו טעם מוכר. לפעמים אני מסתכלת על חברי הצוות שלי, על הבלגן בחייהם האישיים ועל המוטיבציה שלהם לעבודה, וחושבת שאולי אנחנו בסך הכול גרסאות תפקודיות יותר ומשכילות יותר של המטופלים שלנו. אנשים שלמדו דרכים מתוחכמות לנהל את הבלגן. יום העבודה שלי מחולק לפיסות בנות חמישים דקות במידת מטופל. פרוסות נוחות לבליעה של יגון וכאב וטראומה שעוזרות לי להקהות את כאבַי".

"אני חולפת על פני משפחות, קבוצות חברים. דברים שפעם היו חלק מעולמי. עכשיו אני שומרת מרחק מאנשים. ההיעדרות שבחיי משפיעה על מערכות יחסים. שיחות על משפחותיהם המתרחבות של אחרים, אוניברסיטאות, משרות, מערכות יחסים – נראות כולן מלאכותיות בגלל טום. בעבר ניסיתי לגלות עיניין, אבל הרגשתי שהפרצוף שלי נעשה מתוח. השרירים שלי התכווצו כשהעמדתי פני מתעניינת. כשניסיתי להסוות את הכעס שלי. את הקנאה וצרות העין. לפעמים כל כך התאמצתי שהלחיים נתפסו לי וכאבו. נהיה קל יותר לא לראות אף אחד".

הפוסט אם טובה דיה / בב תומס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל וכשהגעתי לדוכן של זמורה ביתן, בדיוק הייתה שם שהרה בלאו וכתבה לי הקדשה. בין היתר כתבה – "מקווה שתאהבי את שילה שלי, יש לי חשד שתבינו זו את זו". היא צדקה ממש. מאוד אהבתי את שילה.

שילה הלר היא גיבורת הספר שלנו. היא בשנות הארבעים לחייה, רווקה ללא ילדים (זה חשוב) ועובדת במוזיאון התנ"ך, שם היא מעבירה הדרכות והרצאות.

התבצע רצח. פעילה פמיניסטית, מאלה שמוגדרות אל-הוריות (לא מעוניינות בילדים), נמצאת ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, בובת תינוק מודבקת לידיה ועל מצחה חרוטה המילה 'אמא'. ברגע שאישה נוספת, שחקנית, נרצחת באופן דומה המשטרה כבר מתחילה לחפש את הקשר. לשילה יש מושג. היא חושבת שזה קשור לכך שכולן היו קשורות יחד כשהכירו בלימודיהן בבר אילן וכרתו ביניהן ברית כלשהי.
היא רק לא יודעת אם היא חשודה בעצמה או אם היא הבאה בתור.
היא לא מצליחה לקרוא עד הסוף את החוקר שנשלח אליה, הוא צעיר והיא לא מוכנה לקבל את ההשערות שלו, ותכלס גם לא את שלה עצמה.

גם בגלל עבודתה של שילה במוזיאון התנ"ך וגם בגלל שהחבורה הכירה בקורס תנ"ך/מקרא בבר אילן, בכל הסיפור שזורות נשים מקראיות חזקות כמו מרים הנביאה, בעלת האוב, לילית ומיכל בת שאול.

שאלת ההורות כל הזמן מרחפת ברקע. האם הרוצח מחפש נשים שלא מעוניינות בילדים? ובכלל – מה עומד בבסיס ההחלטה הזו, איזו הקבלה יש לאותן נשים מקראיות ואיך החברה מקבלת (או לא מקבלת) את הרצון הזה של אותן נשים?

סיימתי את הספר תוך יום. הוא לא ארוך במיוחד, גם הפרקים קצרים וזורמים והוא בעיקר מותח, מצמרר משהו ויש בו הרבה פסיכולוגיה כמו שאני אוהבת. היה גם מעניין ללמוד על הזווית המקראית, שאני מודה שאני לא מבינה בה כלום. זה אולי לא מעביר את הרושם של ספר מתח, אבל שלא תתבלבלו – זה ספר מתח לכל דבר.

גם בספר הקודם של שהרה בלאו שסקרתי הייתה זווית כזו ואני מרגישה ששוב למדתי ממנה משהו. באופן כללי, שהרה אוהבת מיתוסים. היא אוהבת גם לנפץ אותם ולכן אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. לא סתם היא חשבה שאוהב את שילה.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז ככה, מאוד אהבתי את הכריכה בספר הקודם שסקרתי – נערות למופת, היה בה משהו מטריד ומעניין והרגשתי שרב הנסתר על הגלוי. זה עובד גם כאן. לפנינו ציור שנקרא The lady of the ibisשל ציירת בשם דריה פטרילי. בתרגום חופשי – הגברת של המגלן (הציפור). מעבר לאווירה הכללית שהציור משדר ואכן מתאימה לסיפור, לא הבנתי את הבחירה דווקא בציור הזה אז כמובן שיצאתי קצת לחקור. דריה האיטלקייה מציירת נשים, לרוב בלווית ציפורים או דגים. הנשים כמעט תמיד נראות מוטרדות והסגנון סוריאליסטי. לא מצאתי הרבה מידע על משמעות של המגלן עצמו, אבל בציור רואים מגלן ספציפי שנקרא "מגלן שני". הוא דומה לשאר המגלנים, רק נבדל מהן בצבע האדום הבוהק שלו. המגן היה מושא להערכה בתרבות המצרית ואחד האלים מוצג בציורים שלהם כבעל ראש מגלן. מה שמעניין הוא שמסתבר שבאזור שנקרא בירצ'יק ישנה אגדה שמספרת שהמגלן היה בין הציפורים הראשונות שנוח שחרר מהתיבה כסמל לפוריות (!).
בקיצור – עטיפה יפיפייה של אמרי זרטל יקיר הבלוג, מסתורית ומתאימה לאווירה, שחזרתי אליה רבות לאורך הקריאה.

ציטוטים:

"זהו, אני עפה מכאן, להבא אלמד לא לדחוף את האף ולא לפשפש בעבר. העבר תמיד יקום עליך לכלותך, אם כי מה שחבט עכשיו בפרצופך היה דווקא העתיד".

"אין לי כמעט חברים. העובדה הזו לא מצטערת אותי יותר מידי, אבל לפעמים אני תוהה.
כי שילה ההיא, של ימי האוניברסיטה, הייתה שילה-של-החבורה, כל המהות שלי הייתה כרוכה ומסובכת בזו של חברותי, בלי שום מעקה הפרדה. שלי-שלך שלך-שלי וגם מה שלא יהיה שלי לעולם. היום אני כבר יודעת להישמר טוב מאוד מחברויות כאלה".

הפוסט האחרות / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אליס וג'ייק הם זוג צעיר שמתחתן. כמו כל זוג צעיר בשלב הזה, הם לא רואים את עצמם בנפרד ובטח לא חושבים על להתגרש אי פעם. לכן, כשמציעים להם להצטרף למועדון שיבטיח שלעולם לא יתגרשו – הם חותמים בלי להסס. יותר נכון, אליס פחות מהססת. ג'ייק עוד לא לגמרי מבין מה קורה.
המועדון שומר על כמה כללי אצבע קבועים – לענות תמיד כשבן/בת הזוג מתקשר/ת, כל חודש קונים מתנה אחד לשנייה, כל שלושה חודשים יש לצאת יחד לטיול ואסור שיהיו בין בני הזוג סודות. נשמע הגיוני סך הכל נכון? אז זהו, שלא בהכרח.

מעבר לכללים הבסיסיים האלה יש עוד ספר מדריך שלם המפרט את כל הדברים שיש לעשות ובעיקר את מה שאין לעשות. כמו כן, הוא גם מפרט את העונשים על כל "עבירה" שמתבצעת.
בהתחלה מוזמנים אליס וג'ייק למסיבות בחברת חברי המועדון הנוספים. המסיבות והנוכחים בהן עשירים ומסנוורים את הזוג.

אז מה קורה כשעוברים על אחד הכללים? אמנם הזוגות האחרים לא גרושים, אבל יש לא מעט אלמנים ואלמנות, האם יש קשר בין הדברים? ומה קורה אם פשוט רוצים לצאת מהמועדון?

אליס היא מוזיקאית לשעבר שעזבה את התחום ועברה לעריכת דין. היא קורעת את עצמה בעבודה, יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. ג'ייק הוא מטפל. הוא נפגש עם בני נוער ועם זוגות לייעוצים. הוא מעריץ את אליס ולא רואה את עצמו עם אף אחת אחרת, ולרוב נראה כאילו הוא רוצה בנישואים האלה יותר ממנה.

הספר בעצם מגיע מנקודת מבטו והקטעים בהם הוא מספר על מערכת היחסים שלהם, על האנקדוטות הקטנות שיש לכל זוג, הם פשוט מקסימים ומלאים באהבה. מידי פעם ג'ייק מספר על הזוגות שהוא פוגש ולא פעם היה נראה לי כאילו הזוגות האלה הם מראה לזוגיות שלו ושל אליס. הוא מחפש אותם בכל זוג, מסיק מסקנות ומשליך על עצמו. זה יפה. הזוגות האלה משקפים כל מיני סוגים של מערכות יחסים.

בכלל, יש פה שני קווי עלילה, שאפשר להגיד שנושקים אחד לשני בכל מיני נקודות – אחד זה המועדון וכל מה שקורה לאליס וג'ייק בעצם היותם חלק ממנו. והשני הוא מערכת היחסים שלהם ואיך היא מושפעת מכל מה שקורה – האם המועדון באמת עושה להם טוב או שאולי רק מקשה וגורם להכל להרגיש מאולץ?

במהלך הקריאה עלו הרבה מאוד תהיות לגבי מערכות יחסים. בהיותי גרושה ובפרק ב', יש לי לא מעט מסקנות משלי על העיניין וזה היה מרתק בעיני. הצד של ג'ייק מוצג בצורה מאוד אותנטית ויפה ורגישה.
כל זה בא באופן הפוך לגמרי למה שקורה במועדון.
אני חייבת לציין שמתוארות סצנות לא פשוטות, שלא הייתי ממליצה לבעלי לב או קיבה רגישים. יש שם הרבה משחק פסיכולוגי וזה עובר בצורה מדהימה.

אמנם עד עמוד 160 הכל די זחל לי, אבל ברגע שעברה המשוכה הזו – פשוט לא יכולתי להניח אותו מהידיים. גם אם הספר הסתיים בצורה שהייתה צפויה לי, עדיין נהניתי מהדרך עד אליו והתהפכה לי הבטן לא פעם וגם התרגשתי לא פעם. לא נראה לי שתוכלו להסתכל על מערכת היחסים שלכם אותו דבר אחרי זה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני ממש מצטערת אבל פה אחת מנקודות היותר חלשות של הספר וחבל מאוד כי העטיפה הזו לדעתי עושה עוול. הבחירה בשחור וגוונים צהובים באמת גורמת לכריכה קצת "לקפוץ", אבל זה לא מספיק. אני אישית גם לא אוהבת את השילוב הזה. האימג' של שלשלאות שמחוברות אחת לשנייה בטבעות נישואין נטחן עד דק. זה פשטני לאללה ואם כבר החלטתם ללכת על הקו הזה, לפחות תביאו איזה צילום קצת יותר מעניין של שלשלאות ולא אימג' כל כך גרפי ומשעמם. בקיצור – אם תהיה מהדורה נוספת, אני ממליצה בחום לחשוב על משהו יותר מעניין. ברשת מצאתי כמה עטיפות שיצאו לספר הזה בארצות שונות והן נראות הרבה יותר טוב – למשל זו שגם היא נראית כמו תמונה מאימג' בנק, אבל יותר מוצלחת. מצאתי גם את זו ואת זו– את כולן אהבתי יותר.

ציטוטים:

"כשהלכתי להיות מטפל, לא הבנתי למה נכנסתי. רציתי לעזור לאנשים. ראיתי רק את הצד החיובי בעבודה הזאת. אקח אנשים ברגע בעייתי בחיים שלהם, ואעזור להם לנוע צעד אחרי צעד לקראת מצב של אושר גדול יותר. זה נראה פשוט. מה שלא הבנתי הוא שניצחונות בטיפול מגיעים לאט. הם נפרשים על פני הרבה פגישות – לעיתים קרובות במשך הרבה חודשים, אפילו שנים – והם עטופים בתחפושות שונות. הכישלונות, לעומת זאת, מגיעים בפתאומיות, בלי עמימות ותכופות בלי אזהרה".

"לשאוף להיות טוב כולך, אבל לדעת שאתה לא יכול," אמרתי. "להשתדל להינות כל יום, אבל לדעת שלא תוכל. לנסות לסלוח לאחרים ולעצמך. לשכוח את הדברים הרעים, לזכור את הטובים. לאכול עוגיות, אבל לא הרבה. לאתגר את עצמך לעשות יותר, לראות יותר. לתכנן תוכניות, לחגוג כשהן מצליחות ולהתמיד כשהן לא. לצחוק כשהולך טוב, לצחוק כשהולך רע. לאהוב עד כלות, לאהוב בצורה לא אנוכית. החיים פשוטים, החיים מורכבים, החיים קצרים. המטבע האמיתי היחיד שלך הוא הזמן – תשתמש בו בחוכמה".

הפוסט ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.