סלסטיאל ורוי הם התגלמות החלום האמריקאי, במיוחד בדרום ארה"ב. הם זוג צעיר ושחור ש"הצליח" – היא אמנית בנסיקה והוא מנהל שמתקדם יפה בסולם. משפחתה של סלסטיאל התעשרה בזכות עבודתו של אביה כמדען ומשפחתו של רוי מצליחה להתקיים בכבוד גם כן. הכל טוב.

רק שאז, זמן קצר אחרי נישואיהם, הכל עומד להשתנות. בעת שהייה של שניהם במוטל, הם נקלעים לוויכוח. רוי יוצא להביא קוביות קרח מהמכונה על מנת לתת לסלסטיאל ולעצמו להירגע ולחשוב. הוא נתקל שם באישה שצריכה עזרה במשהו והוא, כיאה לבחור צעיר ומנומס – עוזר לה. מפה לשם – הוא מוצא את עצמו מואשם בפשע שלא ביצע.

זה לא מפתיע אף אחד כשרוי נשפט, מורשע ונשלח לכלא. זהו גורלם של השחורים בארצות הברית בכלל ובדרום בפרט.

"הסיפור הרגיל של הגזע הלא נכון בזמן הלא נכון" – עמוד 197

"שישה או שנים-עשר (…) זהו גורלו של האדם השחור. שישה נושאי ארון או שנים-עשר מושבעים" – עמוד 234

לפנינו לכאורה עוד סיפור על הקושי של השחורים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", או סיפור על נישואים טריים שצריכים להחזיק מעמד גם כשאחד מבני הזוג כלוא יותר זמן ממשך הנישואים עצמם. אז זהו, שלא.

המשפט מתקיים ברקע, גם הערעור. הספר לא מתעסק בזה בכלל. זה מוזכר מידי פעם ואפילו שמו של עורך דינו של רוי פרח מזיכרוני לעיתים קרובות. זה נכון שיש משהו צפוי באופן התפתחות האירועים, ויחד עם זאת הספר "החזיק" אותי במתח, אפילו שלא מדובר בספר מתח בכלל.

הספר מחולק לשלושה חלקים ובכל חלק פרקים המסופרים משלוש נקודות מבט שונות – רוי, סלסטיאל ואנדרה, חברם הטוב של השניים. בחלק הראשון ישנה גם חליפת מכתבים (ז'אנר שאני אישית מאוד אוהבת), בין רוי לבין שאר העולם שבחוץ בזמן שהוא בכלא. דרך המכתבים אנחנו מקבלים מושג לגבי הזמן שעובר. כמו כן, הפרקים עצמם שופכים אור על ההיסטוריה של כל אחת מהדמויות.

עולות מספר הרבה שאלות והוא מתעסק בעיקר בשני נושאים – עניין הגזע ונאמנות. זה נכון שהיום כבר אפשר להגיד, במיוחד אחרי כהונת נשיא שחור בארה"ב, שהנושא הזה לא מנהל אנשים יותר, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עדיין קיים ולא רק בארה"ב (ולא רק כלפי שחורים). לגבי הנאמנות – נאמנות בין בני זוג, בין חברים, בתוך המשפחה ובחברה באופן כללי. ומה לגבי אהבה? היא קשורה באופן ישיר לנאמנות? ואם האהבה נגמרת והנאמנות נשארת, או להיפך? אלו שאלות שהמשיכו להדהד אצלי הרבה אחרי שסיימתי את הספר.

הכתיבה של טיארי ג'ונס פשוט נפלאה וקולחת והאופן שבו היא בונה את הסיפור ואת הדמויות הוא שהחזיק אותי דרוכה עד סוף הספר. עצם העובדה שהספר כתוב בכמה קולות, גורם לקורא לקרוא את האירועים מכמה זוויות ראיה, לשמוע כמה נקודות מבט ולהבין שלא תמיד יש תשובה אחת, לא הכל שחור ולבן, טוב ולא טוב.

מומלץ בחום, ולא רק כי אובמה אמר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה קצת פשטנית, אבל בהחלט מתאימה לסיפור. רואים זוג ידיים שחורות אוחזת מעליהן אימג' של שורשים. האימג' של השורשים הוא גרפי ושחור ונמצא גם בחלק העליון וגם בחלק בתחתון. אפשר להתפלסף על כוונת המעצב לא מעט. למשל – האם עצם הימצאות השורשים מעל תמונת הידיים אומר שהשורים חזקים מהכל, גם מהאהבה? האם השורשים שלמעלה והשורשים של למטה שייכים לשני אנשים שונים והם בעצם מתחברים באמצע ומתוך זה צומח משהו חדש?. בספר מוזכר עץ ש"הלבישו" עליו ייחור של עץ אחר, על מנת ליצור בן כלאיים שכזה – אולי לזו הכוונה, החיבור בין שורשים, בין שושלות. שם הספר מופיע בגדול וכמובן ההמלצה של אובמה בפינה השמאלית. אני לא מתה על סופרלטיבים שמופיעים על הכריכה, אבל המלצה מאובמה זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. ייאמר לזכור המעצבים שזה מופיע בפינה, בקטן ולא משתלט ומפריע לשאר העיצוב.

ציטוטים:

"אטלנטה היא המקום שבו למדתי את הכללים, ולמדתי אותם מהר. איש מעולם לא אמר עלי שאני טיפש. אבל הבית הוא לא המקום שבו אתה נוחת; הבית הוא המקום שממנו אתה משוגר. אתה לא יכול לבחור את משפחתך. בפוקר, אתה מקבל חמישה קלפים. שלושה מהם אתה יכול להחליף, אבל השניים האחרים הם שלך לתמיד: משפחה ומולדת".

"…רוי נעמד שוב והמשיך לבכות, לא כמו תינוק, אלא כדרך שרק אדם מבוגר יכול לבכות, בבכי שמתחיל בכפות רגליו ועובר דרך כל גופו ולבסוף פורץ מפיו. כשגבר מתייפח ככה יודעים שאלו כל הדמעות שהוא מעולם לא הורשה להזיל, החל מאכזבה של משחקי ליגת הנוער דרך שברונות הלב של גיל הנעורים ועד לדבר שפצע את נשמתו בשנה האחרונה."

"הוא נעלם מחיי, וגם אני נעלמתי. כאילו החלקתי על קרח בכביש חשוך בתוך המוח שלי".

"…אבל האופן שבו אתה מרגיש אהבה והאופן שבו אתה מבין את האהבה הם שני דברים שונים. כעת, שנים רבות לאחר מעשה, אני יודעת שהייתי בודדה, מבולבלת ואבודה והוא היה בודד כמו שרק גבר של נשים יכול להיות. הוא הזכיר לי את אטלנטה ואני הזכרתי לו את אותו הדבר. כל אלה היו הסיבות למשיכתנו ההדדית, אבל כשעמדנו מחוץ למסעדה לא היינו זקוקים לסיבות. רגש אנושי הוא משהו בלתי נתפס, חלקלק ונטול נקודות אחיזה כמו כדור מזכוכית מנופחת."

אני לא מאמין שקשר דם יוצר משפחה; בני משפחתך הם המעגל הקרוב שאתה יוצר סביבך, הידיים שאינן מרפות. נכון שיש משהו בגנטיקה משותפת, השאלה היא מהו בדיוק המשהו הזה. אבל יש משמעות רבה לעובדה שלא גדלתי עם אבא שלי. זה כמו שיש למישהו רגל אחת קצרה בסנטימטר מהאחרת. הוא יכול ללכת, אבל הקרקע תמיד תהיה עקומה מתחת לרגליו."

"אלו פניו של אדם אהב יותר מידי."

"בספרייה הפרטית של נשמתי יש מילון של מילים שאינן מילים. בדפיו מופיעות אותיות מסתוריות המסבירות מה זה אומר להיות חסרת כוח רצון. באותו מילון מוסבר גם שפעם או פעמיים בחייך את תמצאי את עצמך עירומה וחסרת אונים מתחת לכובד משקלו של גבר, ודווקא מילה רגילה לגמרי תציל אותך."

הפוסט ברית עולם / טיארי ג'ונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כמו כל הספרים של זיקית, גם הספר הזה הוא בעצם ספרון. כל כולו 170 עמודים וזה כולל גם אחרית דבר. בקיצור, אם תתיישבו עם הספר הזה, הוא פשוט יספק לכם "שעה חופשית", מקסימום שעתיים, כי זה בערך הזמן שייקח לכם לקרוא אותו. וזו תהיה שעה חופשית לגמרי, חופשיה מעכבות, ממוסכמות, ומצנזורים. מה תחליטו לעשות אחרי שתסיימו את הספר ועם מי? זה כבר עניין שלכם…

"הסיבה המשמעותית היחידה לכך שהם הפכו לנאהבים היא שבמקרה הייתה לשניהם שעה חופשית – השעה הרביעית של הבוקר, כלומר כשמוסיפים את ההפסקות – בין עשר ועשרה לאחת עשרה וחמישה – באותם ימים בשבוע: שלישי וחמישי. אירינה לימדה ספרדית; אנדרס, היסטוריה" (עמוד 9).

זו הפסקה הפותחת את הספר, שמסבירה לנו בעצם מה היה צירוף המקרים הראשון שגרם לאירינה ולאנדרס להיפגש בטעות בבית קפה ליד בית הספר בו לימדו. אירינה נשואה למנואל, יש לה שני בנים, בני שלוש וחמש ו"יחסים קפואים עם בעלה" (כך בעמוד 16). אחרי הלידה השנייה נעלמו כל ההבנה והאינטימיות בקשר שלהם. מעבר ל"קיפאון" ביחסים, מנואל מתייחס אליה בצורה לא מתחשבת ובאופן כללי – לא ממש שם עליה ומנהל רומן מהצד. אנדרס נשוי גם הוא, דווקא באושר רב, לחולייטה. אין להם ילדים.

יש לציין, למי שזה אולי ירתיע אותו – מדובר בספר ארוטי לכל דבר ועניין, בצורה מאוד ישירה ובוטה ובלי הרבה התחכמויות. כבר בעמוד 37 מתחיל הבלגן. לא קראתי את "50 גוונים של אפור", אבל הבנתי ששם מתחילים התיאורים האלה בשלב הרבה יותר מאוחר בספר. כאן, כאמור, אין צורך לחכות יותר מידי…

כאמור, אירנה ואנדרס מוצאים את עצמם פנויים באותם ימים ובאותן שעות ושוכרים חדר במלון קרוב מראש על מנת לממש את תשוקותיהם. כל זה בעיקר בניצוחה של אירינה, שנמצאת במערכת יחסים שלא נותנת לה כלום. אותה בהתחלה עוד אפשר להבין. לא ברור איך אנדרס נגרר לכל זה, הרי טוב לו בבית.

כמובן שגם כאן יש קצת קלישאות כי הרי זה ברור, שאפילו שהשניים לא נראים כמו דוגמנים, איבריו המוצנעים של אנדרס בהחלט מרשימים בגודלם ואיבריה של אירינה מרשימים לא פחות, היא כמובן חווה אורגזמות מטורפות בפרקי זמן קצרצרים ואפילו ממשיכה לחוות אותן במהלך השיעור שאחרי. אבל נו, מילא, זה לגמרי נסלח. במיוחד כשמדובר בספרון קטן, שהוא סוג של ממתק.

שתי הדמויות עוברות תהליך שונה לאורך הספר. לא ברור מה בדיוק השניים מרגישים אחד כלפי השנייה מעבר לעניין המיני. אנדרס כאמור, נשוי באושר, וההרפתקה הקטנה לא משפיעה כהוא זה על נישואיו ואילו אירינה עוברת תהליך שהוא סוג של התבגרות, התפכחות ופריחה. כל התהליך הזה מעלה שאלות לא מעטות ונוגע בנושאים הכי רגישים ועדינים של כל מערכת יחסים בין בני זוג.

הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה שהעורך קרא לה "הטרילוגיה על בגידות", שכולה מתעסקת בדו שיח שבין נאמנות וחוסר נאמנות ובעצם מה אפשר "להרוויח" ומה אפשר להפסיד הן מנאמנות והן מחוסר נאמנות.

בקיצור – מומלץ, מעניין ומסקרן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה העטיפה הזו יפה! אין לה ולו זכר לפורקן היצרים המתואר בספר ועדיין היא מתאימה. יש משהו מאוד אגבי במאוורר תקרה, כאילו הוא נע בעצלתיים, בקושי מעיף את הזבובים. מעין אנטיתזה לכל מה שקורה בתוך אותו חדר קטן במלון. הצבע הוא סגול לילך, שגם הוא בחירה מעניינת, שכן אצלי לפחות, הוא לא מתקשר בכלל לארוטיקה. אני אוהבת את הפשטות שבעטיפה. כל הכבוד לאנשי זיקית, מעצב הסדרה דוד בו הרא"ש והמאיירת נטע חמו, שמצליחים לעשות עטיפות מקסימות ועדיין לשמור על הקו העיצובי הכל כך מובהק של ההוצאה.

ציטוטים:

"אבל האם רק כשמדברים מכירים את האחר?" תהה "הרי אחרי הפעמים הרבות שהיינו ביחד, יכולתי כבר לדעת שלא יאונה לי כל רע בידיה, לא? הוא לא ידע מה להשיב לעצמו. הוא חשב לעצמו שדווקא לא חייבים להיות קשורים בידיים וברגליים כדי להיות נתונים לחסדי האחר, מספיק שדעתו של אדם תהיה מוסחת, שהוא יישן או שיהיה שקוע בעצמו. ואחר כך חשב, שדיבורים, קרוב לוודאי, לא יבטיחו היכרות מלאה, ועוד פחות מזה היעדר פגיעה".

הפוסט שעה חופשית / ארקולה ליסרדי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.