מי שמספרת לנו את הסיפור היא איזבל. איזבל היא עיתונאית קנדית אשר עוברת עם בעלה וביתה הקטנה לניו יורק לצורכי עבודה. המעבר לא בדיוק עובר חלק, נישואיה במשבר וגם העבודה מתגלה כלא מהנה במיוחד. אדוארד הוא אביה של ולרי, חברה טובה של איזבל, שאיבד את אשתו פולה אחרי 69 שנות זוגיות מושלמות. שניהם באיזושהי צומת בחייהם. היא מוכנה לוותר על הנישואים שלה, והוא כבר מוכן לוותר על החיים ולהצטרף לאשתו. כיוון שהוא לבד, איזבל מבטיחה לולרי שתבוא לבקר אותו ותאכל עמו ארוחת ערב בחג המולד. מה שמתחיל בתור "טובה" לחברה מתפתח לחברות מופלאה.

השניים נהנים כל כך שארוחות הערב הופכות למנהג קבוע. שני הצדדים מרוויחים – אדוארד אוהב מאוד לבשל ומתחיל את ההכנות שעות לפני הארוחה עצמה (ולפעמים ימים), מה שנותן לו טעם לחיים ומשהו לצפות לו, מישהו להשקיע בו. איזבל לעומתו, צריכה את פסק הזמן הזה מהקצב של העיר, ממערכת היחסים שלה עם בעלה ומהעבודה.

בארוחות מתפתחות שיחות בין השניים והם חולקים זיכרונות מהעבר (בעיקר שלו) והתמודדויות ביחסים ובעבודה (בעיקר שלה). הם אפילו מחליפים ביניהם מכתבים. החברות הזו הייתה נחוצה לשניהם, היא פותחת כל אחד מהם לכיוון חדש ופורה. בהתחלה איזבל יותר מאופקת ומסוגיית בנוגע לאוכל, אך היא נפתחת עם הזמן, שואלת ולומדת ומשלבת את הדברים האלה בחייה. ולא רק בהקשר של אוכל.
אדוארד ואיזבל סבלו מבדידות מסוימת. אדוארד, בהיותו אלמן אשר אשתו הייתה כל עולמו ואיזבל בהיותה בתוך מערכת יחסים במשבר ועבודה לא מתגמלת. יש לו המון תובנות על החיים מתוקף חייו הארוכים והוא חולק את איזבל בכל. זה נותן לה פרספקטיבה וראייה אחרת על כל המצב שהיא נתונה בו. זה מפיח בה תקווה.

כל פרק  מתחיל בתפריט אשר מתאר מה אוכלים ומה שותים השניים באותה ארוחה אשר מתוארת בפרק. כך למשל הפרק הראשון הוא "סטייק סינטה צרוב בגריל ברוטב בורגיניון, תפוחי אדמה קטנים, סופלה שוקולד ויין מלבק" והפרק התשיעי הוא "אויסטר רוקפלר, סלט אבוקדו ברוטב גבינה כחולה, טארט לימון ופינו בלאן". מעורר תאבון. לא מומלץ בכלל לקרוא כשאתם רעבים. הבטן רק תקרקר לכם עוד יותר.

הגסטרונומיה מככבת פה וכל חובבי הבישול ימצאו מרכיבים מעניינים, שילובים לא צפויים וטיפים של אדוארד למנות מסוימות. גם האלכוהול ששותים השניים מקבל טיפול מכובד – הקפאה של הכוסות טרם ההגשה, השקעה בקישוטים וכו'.

זה סוג של ספר זיכרונות. זיכרונות שהיו וזיכרונות חדשים שנוצרים. והוא בהחלט מרגש ככזה.

הספר קליל, מהנה ומתאר גם בצורה מקסימה את ניו יורק אהובתי ואת ההווי בה. על הדרך הוא גם מלמד אותנו להתענג על ההנאות הקטנות של החיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האימג' על הכריכה מקסים בעיני. רואים כניסה לדירה, הדלת פתוחה בחלקה ומזמינה אותנו להיכנס. הגוונים חמים ונעימים ומתחשק פשוט "לקפוץ" פנימה. בתוך הדירה ישנו שולחן ועליו אגרטל עם פרחים. תיכף יבוא אדוארד ויתקין שם את הארוחה.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שכותרת הספר תקועה ממש באמצע והייתי מעדיפה אותה למטה, זה ממש "שובר" את התמונה המקסימה הזו באמצע.

ציטוטים:

"תני מעצמך, אך לא את עצמך".

"למען האמת, אדוארד היה עסוק מאוד בהגדרת המושג "אהבה". מעולם לא הבנתי אם עשה זאת למעני או שניסה להבין בדרך כלשהי לעומקו את הקשר המיוחד שהיה לו עם פולה. בכל בוקר כשישב לאכול את ארוחת הבוקר שלו – קפה, ביצים מקושקשות, לחם קלוי שחמאה מרוחה עליו בנדיבות, ושימורי משמש – היה עובר על כמה דפים במילון לפי סדר האלפבית ומחפש מילים שיתווספו לרשימת מצאי האהבה שברשותו. ראשונה נוספה המילה "אהדה", אחריה "הערצה", ובפעם האחרונה שבדקתי הוא הגיע לאות חי"ת – "חברות" ו"חיבה".
"את עושה טעות אם את לא מנסה להבין מה זאת אהבה," הוא אמר והגיש את טארט הלימון בעל הריח העז והמתיקות המעודנת האופיינית למאפים האווריריים שלו. "אם את מתמסרת למישהו בלי להבין את זה, את בסך הכל מבקשת להיות עבד".

"את החיים שלך הצלת בעצמך," הוא אמר. "תחשבי על זה ועל הזמן תביני מה אני אומר. נתת, לא רק קיבלת." ואז הוא נשנק ואמר שהוא צריך ללכת. "נגעת בלבו של איש זקן".

הפוסט ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל בזה שאספר לכם על מה הספר. אני לא יכולה להיכנס ליותר מידי פרטים כי מדובר בספר מתח פר אקסלנס וממש לא בא לי לעשות לכם ספוילרים. הסיפור נמשך על פני שלושים ימים ומתרחש בניו יורק אהובתי. כתבת פלילים מבוסטון בשם סמנתה (סאם בשבילכם) נשלחת לניו יורק על מנת לסקר בלעדית פרשה חדשה שמסעירה את המדינה – שלוש נערות נחטפו מבית ספרן. הימים עוברים והמשטרה לא מצליחה להתחקות אחר החוטף/ים, לא מגיעה שום דרישת כופר וזה מתחיל להרגיש שהשוטרים רצים סביב עצמם כמו תרנגולת בלי ראש. סאם מצליחה להגיע לשם, בזמן שהמשטרה לא מוכנה לדבר עם אף איש תקשורת, בזכות היותה עיתונאית מוערכת וקצת פרוטקציה – דוד שלה רוברט ואישתו קתרין (אשר גידלו את סאם מגיל קטן כביתם, לאחר שהוריה נעלמו בדרום אמריקה) הם פרופיילרים מהמעלה הראשונה. רוברט – בבוסטון וקתרין – בניו יורק. סאם פוגשת בניו יורק שלל אנשים, בינהם את ג'ייקוב טורס הלא הוא ה"צ'יף" הממונה על החקירה.
בין סאם לטורס יש המון מתח. גם מקצועי וגם אישי. מהבחינה המקצועית – שיטות הפעולה שלהם שונות וסאם עקשנית ומנסה לגלות בעצמה דברים, ומהבחינה האישית – הם נפגשו בעבר באקראי, משהו קצר ולא מחייב וסאם משום מה מתעקשת להכחיש את העיניין. הם מאוד נמשכים אחד לשני וזה משבש להם את כל העמדת הפנים ששניהם מנסים לשחק, כל אחד בדרכו.
זהו, מפה מתחילה חקירה, רדיפה אחרי רמזים, חשודים, חלומות רעים, סקס פרוע, מועדונים אפלים וקתרזיס אחד. לא מספרת לכם יותר.

סיימתי את הספר בשלושה ימים. מדובר ב-500 עמודים, ובואו ניקח בחשבון שיש לי ילד אחד, בן זוג אחד וקצת חיים, אז תבינו לבד שמדובר בכמה שעות מאומצות בלילה. הסתובבתי עם הספר בבית וקראתי בכל הזדמנות. הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה. אז כן, הוא מותח בטירוף ולא צפוי. במהלך הקריאה היו לי המון הימורים, פתאום כולם נראו לי חשודים והמתח הזה מצליח להישמר עד העמוד האחרון.

אז סגרנו את הפינה על הסיפור עצמו, סגרנו שהוא מותח לאללה וזהו? ממש לא! יש לי הרבה דברים להגיד על הספר הזה ואני לא אשתוק עד שאוציא אותם מהסיסטם…
זה הספר השלישי של ענבל אלמוזנינו. לא הכרתי את השם שלה עד שקיבלתי את הספר. ראיתי את הכריכה רצה בכל מיני קבוצות בפייסבוק. רוב הקבוצות הן של "הרומן הרומנטי" או של ספרות אירוטית. אני בדרך כלל לא קוראת את הסגנון הזה ולכן לא התעכבתי שם. כשפירסמתי שאני קוראת אותו, ניגשה אלי חברה ואמרה לי "מה פתאום את קוראת את זה? זה לא קשור אליך בכלל". מה אני אגיד לכם? חבל מאוד!. משום מה הספר הזה נכנס לקטגוריה של רומן רומנטי או אירוטי ומפספס קהל שלם של קוראים שאוהבים ספרי מתח, או שפשוט אוהבים ספרים קצביים וטובים. יכול להיות שבגלל ההוצאה – הוצאת Uספרות שנוגעת– הספר מקוטלג ככזה, אבל אני חייבת להגיד לכם, כן, יש שם קטעים אירוטיים (לוהטים!!!) אבל הם ממש לא העיקר. גם הרומן שקורה או לא בין סאם לטורס הוא לא העיניין. ברור שזה מוסיף הרבה לסיפור ומפלפל אותו, אבל החקירה היא היא העיקר פה. והחקירה מסועפת ומפתיעה ומקפיצה, שזה פשוט שווה.
אז אני מרגישה שאני ממש צריכה להכיר את הספר הזה לעוד קהלים. בהתחלה חשבתי שזה ספר שידבר בעיקר לנשים, אבל אחרי שסיימתי אותו אני יכולה להגיד לכם בביטחה, שגם גברים יהנו ממנו מאוד. אפילו הודעתי לאבא שלי, קורא מתח נלהב, שיהיה לו ברור שהוא הולך לקרוא את הספר. מעבר לזה, מדובר בהוצאה קטנה ולא מוכרת ובא לי שעוד אנשים יכירו אותה. עוד דבר זו העובדה שספר מתח טוב, באורך של 500 עמודים כמעט ואין בארצנו הקטנטונת וזה תענוג!!.

עכשיו, אחרי שסיימתי לחפור לכם על הספר עצמו, אני יכולה לחפור קצת על הסופרת, ענבל. סיימתי את הספר בלילה וכיוון שכל התקשורת ביננו נעשתה בפייסבוק, שלחתי לה הודעה – "סיימתי". באופן מפתיע, גם היא הייתה ערה ומיד ענתה לי. התחילה התכתבות, שעברה לשיחה בטלפון ומצאנו את עצמנו מדברות עד שלוש בלילה. שאלתי אותה שאלות על הספר, דיברנו על ספרים אחרים, על סרטים, על סדרות, על הוצאות וזו הייתה אחת השיחות הכי כיפיות שהיו לי לאחרונה. אז מעבר לעובדה שהספר טוב, גם הסופרת מקסימה. היא פתוחה לשמוע דעות שונות והערות, היא לא תופסת תחת כמו הרבה אנשים בתעשייה וחלק מהזמן היא עדיין מופתעת שאנשים אוהבים את הספר. זו לגמרי תחילתה של ידידות מופלאה…

למקרה שלמישהו לא היה ברור – מומלץ!!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה אפלה בדיוק כמו הספר. העיניים האלה מלחיצות וכל הזמן נראה כאילו הן מסתכלות עלי. גם כשראיתי את הספר בחנויות, הרגשתי כאילו העיניים האלה עוקבות אחרי וזה מעולה. שם הספר כתוב באותיות אדומות עם דוגמאות של טביעות אצבעות ומובלטות בלמינציה סלקטיבית, שזה משהו שאני מאוד אוהבת. זה ממש "מקפיץ" את הטקסט ועושה עבודה מצוינת. אחלה עטיפה.

הפוסט בארבע ידיים / ענבל אלמוזנינו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קודם כל, רק שתדעו שמדובר בעוד כמה עמודים מעבר ל-889 שמוצהרים. העמוד האחרון הממוספר הוא אכן 889, אבל אחריו באים עוד כמה עמודים ללא מספרים, ואז "תודות" והסבר על המקורות, אז קחו בחשבון 900. אבל זה בקטנה…

לפני חודשיים בערך נכנסתי לחנות ספרים כדי "להרוג זמן" פנוי שהיה לי. הספר הזה קרא לי. יש משהו בספרים עבי כרס שעושה לי את זה. קראתי את התקציר שעל הכריכה וגיליתי שכל הסיפור מתרחש בניו יורק, שזה עוד משהו שעושה לי את זה. דפדפתי וראיתי שבתוך הספר, בין הפרקים, יש קטעים שנראים כגזירי עיתונים וחלקים בפונט שונה. זה מאוד סיקרן אותי. בכל זאת יצאתי מהחנות בלי לקנות והחלטתי לברר קצת על הספר (בכל זאת, ספר כזה עולה לא מעט).
לא מצאתי כלום על הספר בשום מקום. אף אחד לא הכיר אותו (כנראה כי בדיוק יצא), אף אחד שאני מכירה לא קרא אותו ולא מצאתי עליו ביקורת בשום מקום. אנשים כנראה מפחדים ממחויבות של כל כך הרבה עמודים מסופר שהוא לא מוכר כל כך.
אז כמו שאתם מבינים, בסופו של דבר הספר אכן נרכש ונקרא מכריכה לכריכה והנה אני כאן לספר לכם עליו. אגב, גם היום, לפני שהתיישבתי לכתוב, חיפשתי ביקורות עליו ברשת ואין.

אם ננסה רגע לפשט את העלילה לכמה משפטים אז אפשר להגיד שהכל מתרחש בניו יורק של שנות ה-70, תקופה בה פערי המעמדות מאוד מורגשים וחלקים שלמים מהעיר מוזנחים ואלימים. בחורה צעירה נרצחת בסנטרל פארק. אף אחד לא ממש מבין מי היא ומה היא ומי רצח אותה. רוצים לדעת? תשרדו 900 עמודים.

זה לא ספר מתח קלאסי, שגורם לך לקסוס ציפורניים ולהמתין בציפייה לפרק הבא. יש לו קצב משלו. הוא מתפזר לכל הכיוונים.
הבחורה שנרצחה, סם, היא תלמידת קולג' המושפעת מסצנת הפאנק בעיר. יש לה כל מיני חברים אנרכיסטים, שקוראים לעצמם "הפוסט הומניטריים" והיא מפרסמת מין עלונים פאנקיסטיים בהם היא כותבת הגיגים, סוקרת מוזיקה ומעבירה הרבה ביקורת חברתית. אז מי היא סם? בדרך שלנו להכיר אותה, אנחנו מכירים שלל דמויות. כל דמות, כולל סם, מקבלת סקירה מקיפה של העבר וההווה שלה, כדי להבין מי היא ומאיפה באה. כל פרק בעצם מספר על דמות אחרת ויש רוטציה – בין הדמויות ובין ההווה לעבר. זה נשמע קצת מסובך, אני יודעת. ובהחלט אפשר להגיד שזה ספר למיטיבי קריאה. לא פשוט לתמרן בין כל הדמויות והזמנים ולהבין מי נגד מי. הקשרים בינהם היו לי סופר מורכבים ולא פעם התחשק לי לקחת דף ולשרטט מי קשור למי ואיך.

יש לנו את ויליאם וריגן, אח ואחות, צאצאים לאחת המשפחות העשירות באיזור. יש את קית ומרסר, שהם הגברים שבחייהם (קית נשוי לריגן ומרסר הוא בן זוגו של ויליאם). יש לנו את צ'רלי, שהוא ידיד של סם ויש את אבא של סם, שהוא זיקוקאי. יש לנו את ריצ'רד העיתונאי, שכותב בין היתר כתבת תחקיר מקיפה על זיקוקאים, דוקטור זיג שהוא שדרן רדיו פרובוקטיבי  ויש לנו את פולאסקי, בלש משטרה חולה פוליו. אם ככה, כל פרק מספר לנו לסירוגין על כל אחת מהדמויות, החיים שלהן, המשפחות שלהן, העבר וההווה וכמובן הקשר שלהן לנרצחת.

ניו יורק עצמה היא לא פחות גיבורה מכל הדמויות כאן – גזענות על רק צבע עור, על רקע נטיות מיניות, סמים, נוער אנרכיסטי, מוזיקה, הבדלי מעמדות, מה שבא לכם.
העלילה מגיעה לשיא שלה, סוג של קתרזיס אפשר אפילו לומר, במהלך הפסקת החשמל הגדולה שהתרחשה בניו יורק ב-1977. הפסקה שבה נפסק זרם החשמל לניו יורק למשך 25 שעות.

עוד דבר מעניין הוא שבין הפרקים שזורות מעין אתנחתות – מכתבים, חלקים מכתבי היד של ריצ'רד, מניפסטים, העלונים של סם וצילומים. כל אלו מובאים בפונט שונה וסקרנו אותי מאוד. חיכיתי לרגע שאגיע אליהם. הם היוו דרבון בשבילי להמשיך לקרוא ולהגיע אליהם.

בסך הכל הספר מאוד עניין אותי, אבל אני בהחלט חושבת שאפשר היה לקצר אותו ברבע. יכול להיות שזו רק אני אבל החלקים על החבורה הפוסט-הומניטרית הזו פשוט התישו אותי. דפים על גבי דפים של מניפסטים, שאם לא הייתי עקשנית לקרוא הכל, בטח הייתי מדלגת עליהם.

יחד עם זאת, יש לציין שנראה שנעשה תחקיר פסיכי על הרבה דברים – על ניו יורק בשנים האלו, על זיקוקים (שזה דווקא מאוד עניין אותי), על מוזיקה ועוד נושאים שקשורים לרוח התקופה.

אני מרגישה שכתבתי הרבה, אבל כאילו לא סיפרתי לכם כלום. אהבתי את הספר. כן, היו רגעים שהייתי קרובה להתייאש וצריך לקחת בחשבון שזה ספר שמצריך סבלנות וריכוז, בגלל הקפיצות בזמנים ובין הדמויות. אבל אני שמחה שהחזקתי מעמד וסיימתי. ללא ספק, היו רגעים שנהניתי יותר והיו רגעים שפחות.

ממליצה למי שאוהב את ניו יורק, את התקופה, מוזיקה ואנשים פסיכים. אה כן, ושיש לו סבלנות.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מושכת מאוד את העין. היא אדומה, יש בה אימג' שנראה כלקוח מתוך קומיקס (הוא מופיע שוב בתוך הספר), בחלק העליון יש זיקוקים מעל עיר שאני מניחה שהיא ניו יורק ובמרכז מגדל שנראה כמו מגדל שמירה. שם הספר והסופר כתוב באותיות שנראות כמו גזירי עיתון ומתוכן מבצבץ טקסט. הכריכה המקורית די דומה מבחינת האימג'ים, אבל עם סקלת צבעים קרים יותר – אפורים, כחולים ושחורים. אהבתי את הכריכה המקורית, אבל אני חושבת שהאדומה הרבה יותר קופצת לעין כשאתה מסתכל על ערימות של ספרים המונחים על במות בחנויות.

ציטוטים:

" הוא העפיל לאורך פרוזדורים בסגנון ברוטליסטי ומדרגות בסגנון ביזנטי, מרגיש כאילו זרועותיו נמשכות מתושבותיהן, בעוד עיניו סובלות מהיובש הייחודי להסיעה באוטובוס. אבל יותר מכל, ניו יורק הייתה אנשים. הוא מעולם לא ראה רבים כל כך כמו אלה שהתייצבו לפניו באותו בוקר. מולו על המדרכה, בגובה ראשו, היו ראשים רבים מספור, שנעו מעלה–מטה עם הגופים המחוברים אליהם, כמו פירות בשלים מקפצים בתוך חבית. פרצופים שמנים, פרצופים רזים, פרצופים ורודים, פרצופים חומים, מזוקנים ועירומים, חבושי כובעים וקירחים, זכריים ונקביים, וכל מה שביניהם. מוכה אלם, ליבו מבצע תרגילי התעמלות בחזהו, הוא היה מכשול, והסחת דעת; ההמונים יכלו לרמוס אותו אילו רצו. תחת זאת הם עקפו אותו בשנייה האחרונה, הודפים אותו בגופו אולי, אך לא נוגעים במהותו של מרסר גודמן. ובמילים בוטות, למי לעזאזל בעיר ההומה הזאת אכפת בכלל מהי מהותו של מרסר גודמן? זה, לא פחות מכל דבר אחר, גרם לו להרגיש שהוא בחלום".

"מניסיונה עם גברים בעיר הזאת, שיחה על עבודה היא המקבילה הדיבורית להרדמה כללית".

"נראה בלתי אפשרי שהוא בחר לחיות כאן, בקו רוחב שבו האביב הוא וריאציה סמנטית על חורף, ברשת רחובות שאת הגאומטריה הנוקשה שלה רק יוונים או בנאי בתי-סוהר עשויים לאהוב, בעיר שהפכה לרוטב של עצמה כשירד גשם"

"יש תקופה, מיד אחרי שההרס נגלה לעין ורגע לפני שהוא מתרסק אל קליפת חייך, שהיא הכי קרובה לחירות שאפשר להגיע אליה. החלטות הרות הגורל התקבלו כולן על ידי דמות היסטורית מרוחקת כלשהי, 'אתה' שכבר לא קיים. והאתה שבסופו של דבר יצטרך לשרוד אותן גם לא ידמה בשום מובן מלבד הכללי ביותר לאתר שהיית היום".

"בלילה הראשון אחרי עזיבתה הוא התעורר מחלום נפילה מבניין, וגילה שהתגלגל אל השקערורית שהיא השאירה אחריה. לרגע, בחושך, חשב שהיא עדיין לצידו. ואז נאלץ לאבד אותה מחדש".

"לפעמים בשעות הבוקר המוקדמות היא מרימה את עיניה מהמגזין ומוצאת את קית בכיסא מולה, פשוט מסתכל. "מה?" היא שואלת, והוא אומר, "כלום", אבל במעין השתאות. אפשר לבנות חיים שלמים על זה: שני אנשים שמכירים זה את כישלונותיו של זה בוחרים בכל זאת לשבת יחד, בגרביים, באור מנורה, לקרוא עיתונים, מנסים לא להסתכל הרחק מעבר ליום שחלף, או לזה שעומד להגיע".

הפוסט עיר בלהבות / גארת ריסק הולברג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מכירים את המשפט "you had me at hello"  מהסרט ג'רי מגוויר? אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שאני מחזיקה ספר מיוחד ביד. ספר על אהבה. סוג של, לפחות. על אהבה הפכפכה, לא ברורה, לא קיטשית אבל גם לא לגמרי צינית.

הסיפור מובא מפיו של גבר שיושב בבר, הוא מגולל את סיפור אהבתו/התאהבותו, לאישה שיושבת איתו. בהתחלה זה נראה כאילו אותה אישה היא סוג של מלאך, הוא מיטיב לתאר את יופיה, את גופה, אפילו את החרדות שלה והמצוקות שלה. והוא שם, כדי לתמוך ולהכיל.

ככל הסיפור מתקדם אנחנו למדים שאותה אישה קיבלה הצעה מפתה מאוד מגבר עשיר. הצעה שמעמידה את כל מערכת היחסים הזו במבחן.
תחילה מרגיש לנו כאילו המספר בטוח מאוד ביחסיו עם אותה בחורה, שהיא כרוכה אחריו, שהיא צריכה אותו כי היא חרדתית וקשה להכיל אותה. הביטחון הזה אולי הוא זה שמפיל אותו בפח. וכשהכל מתחיל להתפרק, אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי. מי מוביל ומי מובל.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שקראתי את הספר. הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא שפשוט לא מצאתי את המילים לכתוב. גם עכשיו קשה לי. זה לא סיפור רגיל, הוא גם לא מובא בצורה רגילה. פשוט יש בו משהו. תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה…

הרגשתי שהוא מצליח לתאר תחושות ורגשות רבים שעולים במערכות יחסים. שאלות שעולות ודברים מטופשים שאנחנו עושים ואחר כך לא מבינים למה. העליות, המורדות, העמקים, הגאיות, השמחה והדכדוך שמגיע אחריה. חוסר הידיעה שלפעמים מלווה אותנו והשאלה "האם היא/הוא באמת שלי?".

קיבלתי את הספר מאוריאל קון, שהוא העורך והמוציא לאור של הוצאת תשע נשמות. את אוריאל אני מכירה כבר לא מעט זמן, אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים את פנים. הופתעתי למצוא אותו בשבוע הספר, כי הוא ידוע כאחד שלא מסמפת ממסדים ודברים כאלה. לא הייתי צריכה אפילו להציג את עצמי, הוא ישר זיהה. קשקשנו כמה דקות, מהר מאוד הגענו לעניין הגירושין (לא זכור לי ממש איך התנהלה השיחה ואיך זה הגיע לשם בכלל), וברגע ששאלתי אותו "אז על מה אתה ממליץ לי?" הוא הרים את הספר הזה ואמר לי "את חייבת". עכשיו אני מבינה למה.

אז כן, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא מרגש מאוד. הוא גם עצוב, אז קחו את זה בחשבון. באופן כללי, הוא די מטלטל, אבל עושה את זה בצורה כל כך עדינה ופיוטית, שאתם בכלל לא מרגישים ומבינים את זה רק אחרי שסיימתם. אז בהצלחה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תשע נשמות (כמו ההוצאות הקודמות שאוריאל היה שותף בהן – סמטאות וזיקית) מתהדרת בקו עיצובי נקי, שמלווה באדיקות את כל הספרים שיצאו בהוצאה. המטרה היא לשמור על אותו עיצוב, בשינויים קלים של צבעים ואיורים מינימליסטים. אז ככה שאין פה הרבה אלמנטים להתייחס אליהם כי הקו הוא אותו קו. הצבעים הם חמים – ורודים וסגולים, שבהחלט מתאימים לספר העוסק באהבה. באיור אנחנו רואים שתי כוסות. אחת כוס מרטיני והשניה נראית כוס ויסקי. לידן יש כפפות נשיות ומאפרה עם סיגריה בוערת – תפאורה מושלמת לזוג שיושב בבר ומדבר על החיים.

ציטוטים:

"לו רק הייתה חכמה יותר, היא נהגה לומר. לו רק הייתה נבונה יותר. _כי גם התבונה היא בעלות על כלי קסם שהופך את העולם למקום שקל יותר לשלוט בו, היא מנורה של אלדין או נוסחה ליצירת זהב.)…"

"כנראה שום ערב לא יוכל לדמות לערב הראשון, העירום לא יהיה שוב חשוף כמו בפעם הראשונה, המחוות הראשונות, המהוססות, מלאות הספק והעזות מדי, לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, כי שום דבר שאנחנו רוצים לא מתגשם בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אהבה או שאיפה או ילדים, אנחנו מתקדמים מאכזבה לאכזבה, מתקווה להכחשה, מציפייה לכניעה, ככל שאנחנו מזדקנים, וחושבים או לומדים לחשוב שהדבר השגוי היה הרצון, שהיה כה עז עד שפגע בנו, ומאמינים או לומדים להאמין שהתקווה הייתה הטעות שלנו, והציפיות היו השגיאה, ושככל שנרצה משהו כך יהיה קשה יותר להשיג אותו, אף על פי שהווארד אומר שזה לא נכון, האיש שהיא נישאה לו אומר שזה לא נכון, שמה שאנשים רוצים יותר מכל דבר אחר זה כסף, כי כסף מייצג כל דבר, אבל אנשים מתביישים בכך שהרגש היחיד שלהם קשור לכסף, ומסתירים את הרגש הזה, ובסופו של דבר יכול להיות שגם אני מסכים איתו".

"כולם, כמובן, הבטיחו לי שארפא. זה חולי שכולם לוקים בו, כל אדם בדרכן, מתאשפזים בצנעה, סובלים, קוראים לרופאים הקבועים, נוטלים מבתי המרקחת את המרשמים הקבועים, והם ידעו שבוקר אחד גם אני אמצא את עצמי בריא כתמיד. מתברר שאין דבר שהחלמתו ודאית יותר מלב שבור; וגם כשהלב לא שבור, ואני הייתי משוכנע ששלי לא יכול להיות שבור, שהוא רק סובל מנקע קל, יש בנמצא תרופות בטוחות, והבטוחה מכולן היא הזמן".

"שאלתי את עצמי איך נרגיש אם אי פעם נבין סוף סוף הכל. חשבתי על הפעמים שבהן התעוררה בי תחושה דומה לזו שהשרה עלי הים החשוך, אותה תחושה שמתעוררת בדיוק רגע לפני ההירדמות, ואיך בבוקר מרגישים שבליל אמש משהו באמת הובן סוף סוף. אבל לנפש בוודאי קשה מידי להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואולי זה מסוכן מידי לנפש להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואנחנו נרדמים תמיד בדיוק באותו רגע שהידע שיהיה תיכף בידינו נעשב מסוכן לנו".

"אני סיימתי לבלוע את מכסת הצפרדעים שלי, וגיליתי שהן לא מנת הדגל בתפריט, וכעת אני פשוט מעביר אליו את טעם הצפרדעים".

הפוסט מאוהב / אלפרד הייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אז קודם כל אני חייבת לכם התנצלות. סיימתי את הספר הזה לפני יותר מחודש ולא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עליו. מה שאומר, שעבר הרבה זמן שבו כבר יכולתם לאתר את הספר הזה וליהנות ממנו כמוני. אז קבלו את התנצלותי הכנה ועשו לעצמכם טובה – לכו תקראו אותו.

אני אתחיל הפעם מהסוף – זה ספר נהדר!. אני מודה שתחילה נמשכתי אליו בזכות העטיפה המקסימה שלו (שטחית שכמותי), ואז כשהרמתי אותו היו לי מחשבות שניות (בכל זאת למעלה מ-400 עמודים, ועוד בפורמט הגדול של עם עובד). ואז התחלתי לקרוא – עוד עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד ופשוט לא יכולתי להפסיק. לא סתם הספר הזה זיכה את מחברו בשלל פרסים, ביניהם "פרס הספר הלאומי".

ביום אחד, השביעי באוגוסט 1974, התהלך לו לוליין בשם פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים בניו יורק, שהיו חדשים אז – זה אגב סיפור אמיתי לגמרי. העלילה כולה מתרחשת במקביל בין כמה דמויות סביב התאריך הזה. הספר מחולק לארבעה ספרים, שבתוכם פרקים (ארוכים מאוד!), כאשר כל ספר מתמקד בקבוצת דמויות אחרת. כך אנו פוגשים זוג אחים אירים שהשתקעו בניו יורק. אחד מהם הוא נזיר חבר  מסדר, שמסייע לכל מיני חלכאים ונדכאים – זונות וישישים בבית אבות, אשתו של שופט, שאיבדה את בנה בווייטנאם. אל אותו שופט, אגב, מובא אותו הולך על חבל למשפט. זוג אומנים צעירים ומסוממים שנקלעים לתאונה שהופכת את כל עולמם ואפילו הסיפור של ההולך על החבל. יש עוד, זה לא נגמר. יש כאן גלריה שלמה של דמויות מרתקות, שכל אחת מהן נכנסה לי ללב באופן כזה או אחר.

זה סיפור בכמה קולות, כשבכולם מהדהד ההולך על החבל. בכולם הוא נזכר באיזו צורה, בין אם באופן שולי ולא חשוב, אלא רק כאנקדוטה ובין אם עניין עיקרי וחשוב. ממש כאילו הוא הוא המחבר את כל הדמויות, שלא היו יכולות להתחבר בשום דרך אחרת. ישנן דמויות שמקבלות "טיפול" קצת יותר מעמיק, כדוגמת האחים האירים, שעליהם אנחנו למדים עוד מילדותם, לעומת דמויות אחרות כמו טילי, זונה שנדחפת למקצוע על ידי אימה ועושה את אותו הדבר לביתה, ששם היה הרבה פחות עומק וזה היה חסר לי כי כל כך רציתי לקרוא עליה עוד. זה לא מאוד מפריע, כי הכל כתוב כל כך יפה.

הגיבורה האמתית של הספר הזה היא בעצם העיר ניו יורק. בזמן האחרון אנחנו כל כך רגילים לקרוא ספרים על ניו יורק של עכשיו, אחרי קריסת מגדלי התאומים, והנה ספר שחוזר 30 שנים אחורה מאותו אירוע נוראי ומציע קצת נוסטלגיה. באים כאן לידי ביטוי כל כך הרבה רבדים של העיר – שכונות עוני מלאות זונות וסרסורים בברונקס, דירות יוקרה בפארק אווניו , אומנים בוילג' ואיזו בקתה מבודדת באפסטייט ניו יורק – ולכל מקום הדמויות שלו.

יש משהו אירוני בעובדה שהסיפור של ההולך על החבל מחבר בין כל הסיפורים. קריאת התיגר של אותו צרפתי חצוף על הבניינים הגבוהים והחדשים דאז עומדת כנגד האסון שעומד להתרחש 30 שנה מאוחר יותר ומק'קאן מטיב לתאר את אותה ניו יורק של אז, אפילו שהספר נכתב בימינו אנו. זו התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם, אחרי ילדי הפרחים וישנה אוירה של התפכחות כללית.

אני, כאמור, מאוד אהבתי את הספר. זה ספר שהוא פשוט ממתק לכל מי שחובב את ניו יורק כמוני. הרבה זמן לא קראתי ספר בכמה קולות שנהניתי ממנו ככה. יכול להיות שאפשר היה קצת לקצר, אבל בסך הכל מדובר בספר מקסים לטעמי. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי בהתחלה – העטיפה קנתה אותי כבר מההתחלה. על הכריכה ישנו איור מקסים של מורן ברק, בו רואים את ההולך על החבל יושב לו בניחותא על הכבל שעליו הוא מהלך ומעשן סיגריה. מתחתיו "העולם הגדול", שמגדלי ניו יורק מזדקרים ממנו. מאוד יפה, עדין ומשקף היטב את הספר.

ציטוטים:

"מי שראה אותו נדם. ברחוב צ'רץ'. ליברטי. קורטלנד. ברחוב וסט. פולטון. ויסי. זו הייתה שתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה. היו שחשבו בתחילה שזה בסך הכל אור מתעתע, משהו שקשור למזג האוויר, צל נופל. אחרים סברו שזו המתיחה העירונית המושלמת – עמוֹד לךָ והצבע כלפי מעלה עד שכולם ירימו מבט אל שום כלום, כמו ממתינים לשורת המחץ בקטע של לני ברוס. אבל ככל שהביטו יותר, גברה הוודאות. הוא עמד ממש בקצה הבניין, צללית כהה על רקע אפרורית הבוקר. אולי מנקה חלונות. או פועל בניין. או קופץ". (הפסקה הפותחת את הספר)

"אפשר לספור את המתים, אבל אי אפשר לספור את המחיר. אין לנו מתמטיקה לגן עדן, אמא. את כל השאר אפשר לכמת".

"יש רק דבר אחר שאתה צריך לדעת על מלחמות, בן: אל תלך".

"שורת מעשנים עמדה בכניסה לבית החולים מטרופולין ברחוב תשעים ושמונה פינת השדרה הראשונה. כולם נראו כמו הסיגריה האחרונה שלהם: כבויים ומטים לנפול. אולם קבלת החולים בתפוסה מלאה. בפנים עוד עננה של עשן. כתמי דם על הרצפה. מסוממים סרוחים לאורך הספסלים. בית החולים נראה כאילו הוא זקוק לאשפוז".

"אומרים שבנים תמיד רוצים להיות הראשונים אצל הבנות, ושבנות תמיד רוצות להיות האחרונות אצל הבנים. אבל עם קורי כולנו רצינו להיות הראשונות".

"כשקורי צחק היו לו פנים שמתקמטות עמוק".

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה.
ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין עיניין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי. אין לה שום צורך להאמין בעצמה כמו מין לונדון, או אתונה, ואפילו לא לראות בעצמה מסמן של העולם החדש, כמו איזה סידני, או לוס אנג'לס. לא, לעיר הזאת פשוט לא מזיז איפה היא עומדת. פעם ראה טישרט ועליה הכתובת: NEW YORK FUCKIN' CITY  כאילו זה המקום היחיד שהיה מעולם והיחיד שהיה לעולם.
ניו יורק המשיכה ללכת קדימה כי היא לא שמה קצוץ על מה שהשאירה מאחור. היא הייתה כמו העיר שעזב לוט, היא תתפוגג אם היא תביט אי פעם לאחור. שני נציבי מלח, לונג איילנד וניו ג'רזי".

"יש אנשים שחושבים שהאהבה היא סוף הדרך, ושאם התמזל מזלך ומצאת אהבה, את תישארי שם. אחרים אומרים שהיא נהפכת לצוק שממנו עפים את התהום, אבל רוב האנשים שלא נולדו אתמול יודעים שהיא פשוט דבר שמשתנה מיום ליום, תלוי כמה נלחמים למענה, איך זוכים בה, עד כמה נאחזים בה, אם מאבדים אותה, אבל לפעמים היא לא קיימת מלכתחילה".

הפוסט יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחרי כמה ספרים עם תכנים – בוא נאמר – בעייתיים משהו, הרגשתי שאני חייבת משהו קליל ומשעשע. כזה שיגרום לי לחייך לפני שאני הולכת לישון. שישכיח ממני את כל הצרות, יצחיק אותי ויבואו בעקבותיו (אולי) חלומות טובים. קראתי המלצה של חבר שאני סומכת עליו (תודה, תומר!) ואפילו רכשתי את הספר, מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון, במיוחד לאור הספרים הרבים שאני מקבלת וממתינים בסבלנות לתורם בצד.

אלן בלייר הוא סופר צעיר מניו ג'רזי. הוא הוציא רומן אחד לפני כמה שנים ומאז מתקשה לסיים את הרומן השני שלו. אפשר לומר שהוא מתקשה בכלל להתחיל אותו. כל הכסף שיש לו הגיע מתביעת פיצויים שזכה בה אחרי שנפצע באורח מוזר באיזה בניין במנהטן. בכסף הזה הוא שוכר לעצמו משרת בשם ג'יבס (כן, כמו ההוא מספריו של וודהאוס, שאני חייבת לציין שלא קראתי). בתחילת הספר הוא גר אצל דודיו (יחד עם ג'יבס כמובן) כסוג של פרזיט ועושה כל שניתן על מנת להתחמק מדודו, שאותו הוא לא ממש אוהב ואפשר להגיד שגם קצת מפחד ממנו. הוא עושה יוגה כל בוקר ואת שאר היום מעביר בהתחמקויות, ניסיונות כתיבה והצפנה של אלכוהול במקומות כאלה ואחרים, כי בנוסף לכל, אלן הוא גם אלכוהוליסט. יחד עם זאת, הוא אלכוהוליסט חביב ביותר, יש לציין.

אלן מתקבל למושבת אמנים בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק. הוא מאוד מתרגש מהעניין ובטוח ששם יצליח להיפטר ממחסום הכתיבה שלו ולהתקדם עם הספר, כשהוא מוקף בעוד אומנים כמותו. הוא מחליט לקחת את ג'יבס כמובן ולנסוע להרפתקה חדשה. המקום, שנקרא "מושבת הוורדים", הוא לא פחות ממיקרו קוסמוס לדמויות הזויות, לא ברורות ולעיתים על סף הגרוטסקיות. כל אחד מהם פלצן בדרכו ואלן שיכור משלל הטיפוסים שמקיפים אותו. עוד בדרכם למקום השניים, או יותר נכון אלן, כי ג'יבס הוא קול ההיגיון בכל העסק הזה, מסתבכים באי אלו עניינים, הפתעות ושלל תקריות משעשעות. במושבה עצמה דעתו של אלן מוסחת משלל הטיפוסים ההזויים והמטורפים שמסתובבים סביבו. הוא ממשיך לשתות בכמויות, מוצא את עצמו מואשם בגניבה של נעלי בית ובנוסף לכל – מתאהב. לכל אורך הדרך, ג'יבס הוא הדמות השפויה בכל הסיפור הזה ולא ממש ברור אם הוא באמת קיים או יציר דמיונו הפרוע של אלן, סוג של אלטר אגו או סייד קיק או שקר כלשהו אחר.

כשאלן יצא מלכתחילה למסע הזה הוא הציב לעצמו שלוש מטרות עיקריות – לסיים את הרומן השני שלו, להיגמל מבעית האלכוהול שלו ולהתאהב. מיותר להגיד, שעוד לפני הגעתו למושבה עצמה, הוא לא עומד באחת המטרות שלו, כשהוא משתכר בפאב מקומי ונקלע לקטטה שמשאירה אותו חבוט וחבול. חוץ מלכתוב כמה שורות בודדות, הוא לא ממש כותב אלא עסוק ב(איך לא?) שתייה מופרזת בחברת חבריו החדשים ושיחות פילוסופיות כאלה ואחרות. הוא מוצא סוג של אהבה אך זו די מסבכת אותו ובסופו של דבר הוא נאלץ להימלט באישון לילה מהמושבה, כשלא השיג אף אחת ממטרותיו.

הספר הזה הוא פשוט קומדיה של טעויות. וזה משעשע לאללה. אני, אישית, לא קראתי אף אחד מספריו של וודהאוס שג'ונתן עושה לו כזו מחווה עם שמו של ג'יבס וגם עם הכתיבה עצמה ולכן נהניתי מאוד מהספר. הבנתי שאנשים שקראו את וודהאוס קצת התאכזבו מהספר הזה כי "זה לא זה". אני ממליצה לא לבוא עם ציפיות ופשוט ליהנות. חייכתי לכל אורכו של הספר והקלילות הזו באה לי טוב. היו כמה קטעים שאפילו גיחכתי בקול רם.

בקיצור – מומלץ לימים חמים כאלה, כשיושבים מול המאוורר או מתחת למזגן ולא רוצים להטריד את הראש בעוד תכנים כבדים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די מונוכרומטית – בסך הכל שני גוונים של כחול, קצת שחור וכיתוב בלבן. שם הספר כתוב בגדול, והשילוב עם סימן הקריאה מרגיש ממש כמו צעקה. במשפט הזה מתחיל ונגמר הספר -"התעורר, אדוני!". שם הסופר קטן רק במעט וזו כנראה הודות לעניין הפעוט שהסופר אמור להיות מוכר לרוב האנשים (אני לא הייתי אחת מהם, 'צטערת), כיוצר הסדרה "משועמם" ב-HBO. רואים דמות עומדת, מאוירת בקווים גרפיים ובלי יותר מידי פרטים – היא כמובן ג'יבס, ולצידה, שרועה על הקרקע, דמות נוספת, שאנו רואים רק את הרגליים שלה ובקבוק זרוק – ללא שום ספק אלן בלייר החביב. הרקע הוא מעין גלים מתפתלים בכחול, שיש בהם אלמנט מרגיע, אבל לי הם פשוט נראו כמו מה שקורה לאלן בלייר בראש. כמו סוג של הזיה. זה הזכיר לי קצת קטעים מסוימים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס". כמובן הרבה יותר רגוע ומינוס נרקוטיה, אבל בכל מקרה – זה מה שעלה לי בראש, ואולי גם בראשו של אלן…לכו תדעו. ברשת אפשר למצוא עוד שתי עטיפות לספר – באחת רואים אימג' מאוד דומה אבל דווקא על רקע צהוב ובשנייה רואים דמות של משרת, מטושטשת לחלוטין. בכל מקרה נראה שיש כאן רצון לשמור את הדמויות לדמיון שלנו ולכן אין צילום. אני אהבתי את הכריכה, היא מטרידה ומרגיעה בו זמנית וזה משהו שלדעתי מאפיין את הספר – אלן מיטלטל בין חרדות לאופוריה וג'יבס תמיד נשאר מחושב והגיוני.

ציטוטים:

"התחלתי לשפשף את העצם שבמרכז אפי, תמיד אני משפשף אותה כשהעניינים מסתבכים. באמצע מסאג' האף הזה שמעתי שאיבת אוויר קלה – ג'יבס, כמו לחות, הצטבר לשמאלי. אני חושב שלג'יבס יש קרבה משפחתית למיים. אומרים שכולנו מכילים חמישים אחוז מים, אבל אצל ג'יבס זה כנראה תשעים אחוז. ג'יבס ומים מחלחלים לכל מקום, אי אפשר לעצור אותם, כמו האגם התת-קרקעי הזה ששמעתי עליו, שמתחיל מתחת ללונג איילנד וצץ בקונטיקט".

"מה שאני עושה, שמתי לב, זה להתייחס למוח שלי כמו אל צרור מפתחות: אני מאבד אותו ואז מוצא אותו בשמחה, ואז שוב מאבד אותו. לא כדאי לאדם להתייחס למוח שלו בצורה כזאת, אבל זה קורה".

"פניה היו עגולות ובשרניות, העור השחים – הצהיב מזקנה. גובהה היה כמטר חמישים וחמש והיא לבשה חלוק בית כחול דהוי. נעלי הבית שלה היו עתיקות, בצבע בשר, וייתכן שלא נחלצו כבר שנים. גילה היה על הטווח שבין שישים וחמש לתשעים וחמש. עיניה חצו אף את הגיל הזה. הן ראו את משה יורד מהר סיני ומועד עם לוחות הברית, הרגע שבו הומצאה המילה 'קלוץ'. החזה שלה היה בעל נפח. חשתי שמץ של תאווה לאישה הצעירה שהיא הייתה במאה התשע-עשרה".

"פורנו והיאבקות. בשניהם המשתתפים פועלים לפי נוסחה מסוימת – הם מציגים גוף אבסורדי ומעמידים פנים שהם עושים משהו. באחד הם מעמידים פנים שהם הולכים מכות ובשני הם מעמידים פנים שהם נמשכים לזה לזה. כנראה ששני הקהלים חשים קתרזיס לנוכח ההגזמה של הכל".

"אחת הבעיות שלי היא שאני מבלבל בין אהבה לרחמים. אני לא באמת יכול להפריד בין השניים, אולי כי הם באמת הולכים יד ביד – ברגע שאתה אוהב מישהו אתה לא רוצה שהוא יחוש כאב. אבל אתה יודע שזה בלתי נמנע. אתה מזהה את האשליות הקלושות שבהן הוא עוטף את עצמו כדי להמשיך, יודע באיזו קלות אפשר לפגוע בן ולרסק אותן, ולכן אתה מרחם עליו, באותו אופן שבו, עמוק בפנים, אתה מרחם על עצמך, מאותן סיבות בדיוק".

"הייתי מודע לכך שאני מתנהג באכזריות אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. התנהגות כזאת אינה אופיינית לי. אבל אני מניח שכאשר אנחנו מרגישים בודדים בחיים אנחנו תוקפים דווקא את אלו שאוהבים אותנו. תכונה זו מאפיינת את הטבע האנושי כולו ואפשר לסכם אותה במילה אחת: פגם".

"שמתי לב, אדוני, שבמנות קטנות הזמן נדמה ארוך: שעה, עשר דקות, יום. לעומת זאת, לאורך חייו של אדם, תקופות ארוכות – עשר שנים, חמישים שנה – נדמות די קצרות."
"אתה יודע למה זה ככה, ג'יבס?"
"זה יכול להיות קשור לזיכרון, אדוני. אין לנו היכולת להיזכר בכל אירוע מחיינו, אז אנו מרכזים את החוויות שלנו, מסכמים אותן, נפטרים מהן. פרשיית אהבים יכולה להצטמצם למשפט: 'היינו יחד שלוש שנים'. החיים שלנו מתקצרים מאוד בצורה כזאת…העניין כולו הוא חידה, אדוני. לוקח לנו שישים, שבעים, שמונים שנים לחיות את חיינו, ונראה שהם חולפים כל כך מהר, ועם זאת אנחנו גם יודעים כמה זמן לקח לנו להגיע למקום שאליו הגענו…אני חושב על עולם הקולנוע. סרט של שעתיים הוא התוצאה של מאות שעות צילומים. החיים הם אותו דבר. אפשר לזכור אותם ולסכם אותם די במהירות, אבל מיליוני רגעים יצרו אותם".

הפוסט התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, פול אוסטר זה פול אוסטר. ואני אוהבת אותו. הספרים שלו תמיד זורמים לי ואפילו אם הוא בוחר להתעסק בנושאים לא פשוטים, עדיין זה נחשב ספר קליל מבחינתי. כן, אני יודעת שיש כאלה שאמרו שהספר הזה הוא אחד הגרועים (אם לא ה-) שלו, אבל אני בסך הכל נהנתי. אמנם לא נפלתי מהרגליים, אבל עובדה שסיימתי אותו בפרק זמן קצר ושנמשכתי לגלות מה קורה ומה יקרה עם ידידנו הגיבור.

מיילס הוא בן 28 ועובד ב"חיסול בתים" – בתים שנעזבו בגלל חוב או עיקול ועכשיו יש לתעד את החפצים שנשארו מאחור ולהכין את הבית למכירה מחודשת. בגן ציבורי הוא פוגש את פילאר, נערה קובנית ושאפתנית בת 17 (כיתה י"ב, כן?), כששניהם יושבים וקוראים את אותו הספר – גטסבי הגדול. היא הצעירה מבין שלוש אחיות והוריה נספו בתאונת דרכים. מיותר להגיד שהאחיות הגדולות מתפקדות על תקן הורים לפילאר ולכן ההיכרות עם גבר המבוגר ממנה ב-11 שנים לא מתקבלת בברכה במיוחד.

למיילס יש משפחה די מפורסמת – אביו הוא הבעלים של הוצאה לאור בשם "ספרי הלר" ואימו שחקנית. הם פרודים כבר המון שנים, אחרי שאימו נטשה בגיל צעיר. שבע שנים הוא לא ראה את ההורים שלו. הוא עזב את הבית אחרי שאחיו החורג (מצד אביו) נהרג, מה שקרה קצת באשמתו. מיילס לוקח את זה קשה ומחליט לאסוף את הפקלאות ולהיעלם.

עכשיו הוא חוזר לניו יורק. הוא בורח מאחותה הגדולה של פילאר, שרוצה "שוחד" כדי לא להגיש נגדו תלונה במשטרה (כיתה י"ב, זוכרים?). הוא מחליט להיעלם לחצי שנה, עד שימלאו 18 לפילאר ונוסע מפלורידה לניו יורק. הוא נענה להצעה של חבר בשם נייתן בינג לעבור לגור בסאנסט פארק, בבית שפלשו אליו כמה חברה'. לבינג יש חנות קטנטנה בשם "בית החולים לדברים מקולקלים" והוא מופיע בהרכב ג'אז. בינג היה גם סוג של מודיע עבור ההורים של מיילס. הוא שמר על קשר עם מיילס בכל השנים שלא ראה את הוריו וטרח לעדכן אותם מה קורה איתו ומה שלומו.  איתם בבית גרים – אליס ברגסטרום, דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה (ולפעמים בן זוגה ג'ייק) ואלן ברייס, אמנית רישום שמתפרנסת כמתווכת נדל"ן (שהיא קצת חולת נפש ומין).

מאוד קל להתחבר לעלילה הזו, שבנויה סביב המשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008, אחרי אירועי הקיץ האחרון במדינתנו הקטנטונת. קשה, לפעמים קשה מאוד, להתפרנס ולשים לעצמך קורת גג ראויה מעל הראש. וזה הזכיר לי את החברה' הצעירים שהשתלטו על מבנים בתקופת ההפגנות והמחאה החברתית (שימוש בביטוי "החברה' הצעירים" גורם לי להרגיש מה-זה זקנה…). אז אנחנו לא לבד. גם בברוקלין ובניו יורק יש אנשים שסובלים מאותן בעיות ואני חושבת שזו אחת הסיבות שממש קל להתחבר לספר הזה. חוצמזה, שיש לאוסטר את היכולת הזו להעביר את החוויה הניו יורקית בצורה מושלמת. אמנם לא גרתי שם אף פעם והביקורים שלי הסתכמו בשבועיים של שהות לכל היותר, אבל יש משהו במקום הזה שמהלך (עלי לפחות) קסם. ואוסטר מצליח להעביר את כל זה עם תיאורים נפלאים של מסעדות, דיינרים, מועדונים וכו'.

הספר מחולק לכמה חלקים – "מיילס הלר", "בינג נייתן ושות'", "מוריס הלר" ו"כולם" – כל אחד ממשיך לספר את הסיפור מנקודת מבט קצת אחרת.

חברה, שקנתה את הספר לא מזמן, סיפרה לי שהמוכרת בחנות הספרים אמרה לה שהספר מצוין, אבל ששלושת העמודים האחרונים מעצבנים. לפני כתיבת שורות אלה חזרתי לקרוא את אותם שלושת העמודים המדוברים. אני לא חושבת שהם מעצבנים, אבל הם כן קצת מייאשים. אם אתם מצפים להפי-אנד זה כנראה לא ממש המקום. אולי בגלל זה לא התעצבנתי. הפי-אנד מרגיש לי קצת לא מציאותי בימים אלו…

בסך הכל, נהנתי מאוד מהספר, וזה לא צריך להיות *ספר גדול* בשביל זה. הוא העביר לי כמה לילות, נסיעות באוטובוסים ותורים בלתי נגמרים די בנעימות. במיוחד היה לי עצוב לקרוא את המלחמות שאביו של מיילס מנהל בתחום הוצאת הספרים שברשותו. תחום קשה ולא פשוט גם כאן בארץ. בעיקר לאור העידן הדיגיטלי ואולי מות המילה הכתובה שמסתמן בעתיד הלא רחוק. parameters-article

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בקדמת העטיפה אנחנו רואים חלקים מבניינים שמאוד מאפיינים את ברוקלין (וגם חלקים מסוימים במנהטן, יש לציין), מוארים באור חם. וברקע – את גורדי השחקים של מנהטן הקרה. כעיקרון, זהו אימג' מאוד מתבקש, שכן מרבית העלילה מתרחשת בברוקלין, אבל ניו יורק תמיד שם ברקע. חוצמזה, תכלס' – אי אפשר באמת לנתק את אוסטר מניו יורק… העטיפה המקורית, אגב, שונה לגמרי. באמזון מצאתי כמה עטיפות, שאף אחת מהן לא דומה לזו הישראלית. אני תמיד תוהה מה היו השיקולים בבחירת העטיפה. לפעמים אני מסתכלת על העטיפה של הספר שבידו וחושבת שהיא ממש מתאימה לספר, ואז, כשאני רואה את העטיפה המקורית פתאום היא נראית לי הרבה יותר מתאימה ויפה וגורמת לי בבת אחת לשנות את דעתי. כאן, כל העטיפות שמצאתי ברשת לספר היו יפות ולדעתי מתאימות יותר. נכון, העטיפה הישראלית משקפת נהדר את ברוקלין, אבל פחות את העלילה עצמה. פחות את האוירה. ואת זה יש, לדעתי לפחות, בעטיפות האחרות שמצאתי.

ציטוטים:

"מוחשיות". המילה הזאת משמשת אותו הרבה כשהוא משוחח עם ידידיו על הרעיונות שלו. העולם מוחשי, הוא אומר. בני האדם מוחשיים. הם ניחנו בגופים, וכיוון שהגופים האלה מרגישים כאב וסובלים ממחלות וחווים מוות, חיי האדם לא השתנו כהוא זה מאז ראשית ימיה של האנושות. כן, גילוי האש חימם את האדם ושם קץ לתזונת הבשר הנא; הקמת גשרים אפשרה לאדם לחצות נהרות ונחלים בלי להרטיב את רגליו; המצאת המטוס אפשרה לו לדלג מעל יבשות ואוקיינוסים וליצור בכך תופעות חדשות כמו ג'ט לג וסרטי טיסה – אבל גם אם האדם שינה את העולם סביבו, הרי הוא עצמו לא השתנה. עובדות החיים הן נתון קבוע. אתה חי ואז אתה מת. אתה נולד מגוף של אישה, ואם הצלחת לשרוד את הלידה, אמך חייבת להאכיל אותך ולטפל בך כדי להבטיח שתמשיך לשרוד, וכל מה שיקרה לך מרגע לידתך ועד רגע מותך, כל רגש שיעלה בך, כל זיק של כעס, כל גל של תאווה, כל התקף של בכי, כל פרץ של צחוק, כל דבר שתרגיש אי פעם במהלך חייך כבר הורגש על ידי קודמיך, בין שאתה איש מערות או אסטרונאוט, בין שאתה חי במדבר גובי או בחוג הקוטב".

"רנזו דומה למרי-לי, שניהם אסירים של מה שהם עושים, שניהם מתרוצצים זה שנים מפרויקט אחד למשנהו, שניהם הפיקו יצירות אמנות בנות קיימא, ובכל זאת חייהם היו קשקוש אחד גדול, שניהם התגרשו פעמיים, לשניהם יש כשרון אדיר לרחמים עצמיים, שניהם אינם נגישים בעצם לאחרים – לא בדיוק כישלונות אנושיים, אבל גם לא הצלחות גדולות. נפשות פגומות. פצעים מהלכים, שפותחים את עורקיהם ומדממים בפרהסיה".

הפוסט סאנסט פארק / פול אוסטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

היה לי ממש קשה לשבת ולכתוב על הספר הזה, אולי כי בעצמי לא ממש הבנתי את הסיפור. אולי אין סיפור, אלא תיעוד של תקופה. ככה זה הרגיש לי בכל אופן… אין ספק שהכתיבה מצוינת ועברה לי בצורה טובה התקופה של שנות ה-60 בארה"ב, במיוחד בניו יורק ואת זה אני מאוד אוהבת. אבל מה שקרה זה שאחרי שגמרתי להתלהב מהאופנה שמתועדת בספר ומהתקופתיות שאלתי את עצמי – "על מה הספר הזה?" ואין לי ממש תשובה…

מבחינת הפרטים היבשים (שאולי הם לא כל כך יבשים) – אלן נשוי למוד מזה 26 שנה ומנהל רומן עם אליזבת. מוד קנתה דיוקן של אותה אליזבת, שצייר בחור צעיר בשם וולטר טרייל, שגם לו היה קטע עם אליזבת בשלב מסוים, פולין היא אחותה הצעירה של מוד שתלויה בבחור בשם אוליבר שעוזר לה להמר על סוסים. פיבי היא הבת של אואן לואיסון והיא עובדת כשולייתו של וולטר טרייל (הצייר ממקודם). פיבי חולה באיזו מחלה קשה ובנוסף לזה נכנסת לדיכאון עמוק ובכלל, יש לה מערכת יחסים קצת מוזרה עם אביה. לואיס הוא אח של פיבי והוא נוטה להסתבך בכל מיני שערוריות, רובן עם אופן מיני מובהק. מוריס הוא עיתונאי מוערך וחבר של לואיס, הוא נפטר בגיל 30 מהתקף לב והוריש הרבה כסף לשותפתו לעסקים – פריסיליה, שהיא ביתם של אלן ומוד (אלו מתחילת הפיסקה הארוכה הזו). לואיס קורא מאמר על וולטר (שמוריס כתב) ומחליט להיעשות סופר. וזה ממשיך וממשיך… אם הגעתם עד לכאן – כל הכבוד הייתה לי לפעמים תחושה של מעין טלנובלה. כמו שלפעמים אני פותחת את הטלויזיה ויש "צעירים חסרי מנוח" וזה כבר פרק מספר 7000 ומשהו ועדיין אפשר להבין מה קורה כי לא הרבה השתנה מהפעם האחרונה שראיתי פרק, לפני שנה וחצי. הרבה תככים, מזימות, כולם מכירים את כולם ומכניסים את כולם למיטה בשלב כזה או אחר.

כאן המקום גם לציין שיש לא מעט תיאורים שאולי לא יהיו פשוטים לכולם. מתוארת מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית די קיצונית בין שני גברים, שכוללת תיאורים לא פשוטים לקריאה. אפילו אני, שתופסת מעצמי די ליברלית מצאתי את עצמי מזדעזעת פה ושם. כמו כן, ישנן התייחסויות למין, אז מי שזו לא כוס התה שלו – הייתי מציעה להיזהר.

לסיכום – הכתיבה עצמה נפלאה, ללא ספק, והתיאורים התקופתיים מקסימים (אני אביא כמה תיאורי אופנה בציטוטים) אבל שאלת השאלות היא – האם זה מספיק? איש איש ושיקוליו.
הסבו את תשומת ליבי לעיניין שאפשר להבין מגב הספר, שאפילו הסופר עצמו אומר שיותר חשובות לו המילים עצמן– "מה שחשוב בכתיבה, כמו במוזיקה, הוא מה שקורה בין המילים (ובין התווים); התנועה היא מה שחשוב, ולאו דווקא הדברים הנאמרים", אני מודה שלא קראתי לעומק את גב העטיפה כי כל כך שמחתי כשקיבלתי את הספר (היו עליו הרבה סופרלטיבים) – אז אולי זו אשמתי. בכל אופן, אני לא יכולה להגיד שסבלתי כי אני מעריכה את הכתיבה והתקופתיות אבל עלילה של ממש, עם התפתחויות וטוויסטים – לא כאן.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש – הכתיבה קיבלה קואלה שלמה משל עצמה)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת. אפשר להרגיש את התקופה, לפי הלבוש של הגברים והנשים (כבר ציינתי שאופנה מעניינת אותי?), ההתקהלויות שמאוד מתאימות לספר – מעין "מועדונים סגורים" כאלה שבהם אנשים שותים, מעשנים ואז גם נפגשים במיטה… הציור הוא של ג'והן ה. הווארד. יפה מאוד. יש בו גם משהו קוביסטי.

ציטוטים:

"הבית עטור הגמלונים התנשא מעלינו כמו עוף דורס שפוחלץ במעופו".

"זינוק אל הלא-נודע הוא זינוק בחזרה אל הילדותיות – עוד חלום שלא עובד, וחוץ מזה, יומרני".

"יש זכרים הטוענים שאינם מחבבים נשים, אחרים – שהם מחבבים אותן; אבל כולם חולקים חד ראשוני שאינו כלה לעולם. כל גבר משוכנע באופן מכריע ובלתי רציונלי שהואיל והאישה יצרה אותו, בכוחה גם להשמידו. מבחינה מינית הגברים כולם נגועים בדעה קדומה. ההבחנה בין סלידה לחיבה מבדילה רק את אלה המתנגדים לשלטונן של הנשים באמצעות תקיפתן מאלה המנסים להסיר את האיום בדרך של סגידה וכניעות".

אופנה: "נשים בחליפות מכנסיים מאריג שנטונג, גברים במקטורני קשמיר ומוקסינים עם אבזמי כסף, בילו רע או שניים בשיחה שתיאצר למזכרת עם וולטר…"

אופנה: "היה לה זיכרון חי של המסיבות שבהן לבשו גברים מקטורני ערב כפולי דש והנשים – אורגנדי ואורגנזה. היא לכה לשחות בקיץ ההוא בבגד ים אלסטי חדש עם חגורה לבנה, והתארסה עם אלן (כשבעקש את ידה לבשה מכנסיים מחויטים גבוהי-מותניים וכיסתה את שערה במטפחת)".

אופנה: "האיש התלבש, כיאות למסיבת ערבית על הדשא, בתלבושת קונוונציונלית למהדרין. מקטורן בגוון כחול-לא-ממש-כהה גלש על מדרון כתפו ובמורד זרועו הימנית הרפויה בקו חלק ללא הפרעה. מעל לצווארון המושטח של הז'קט בלטה טבעת צחה של חולצת קרפ-דה-שין בצבע שמנת, כשקצותיה מהודקים בנצנוץ של זהב מתחת לעניבת פסים בגוני שזיף ופיוטר, והתפיחה הקלה בקדמתה נקטעת בתפס זהב בולט יותר מעל לכפתור האמצעי של המקטורן. מקו החגורה המוכנס קלות נפלו מכנסי פלנל אפור-יונה עם קפל מגוהץ – באצבעות רוחי מיששתי את רכותם המדומיינת, שהתאשרה על ידי שבירתם העדינה, כשני סנטימטרים מעל לחפתיהם, כנגד הצד הפנימי של נעלי אוכף בגוני חום וענבר. להשלמת המצג החזיק האיש בידו השמאלית מגבעת קש צהובה בהירה גבוהת-כיפה, השתמש בה כמניפה – במכובדות כזו שתהיתי אם האויר זז ממקומו – לראשו החף מזיעה".

"באותו זמן קיוויתי עדיין שהחיים מולידים חיים באופן טבעי, שאפשר להתגבר על המוות או לעקוף אותו, על כל אבדניו הנוראים, כל עוד בחיים חייתנו".

הפוסט סיגריות / הרי מתיוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קראתי את "מר ורטיגו" ואת "שגיונות בברוקלין" לפני כמה שנים, אז אל תשאלו אותי איך הספר הזה בהשוואה לשני אלה כי אני ממש לא זוכרת. כל מה שאני יודעת זה שכשאני מחזיקה ספר של אוסטר ביד אני לא מצליחה לעזוב אותו… לא יודעת להגיד אם הוא "טוב" או "מופתי", המילים האלה לפעמים גדולות עלי וזה נראה לי סובייקטיבי, מה שבטוח זה שאני יכולה להגיד לכם שנהנתי מאוד. הסיבה היחידה שהנחתי אותו מהיד הייתה ששרפו לי העיניים מעייפות בלילה. זה לא ספר מתח, ואפילו אין ממש פרקים כי הוא מחולק לארבעה חלקים בסך הכל, אבל הוא פשוט מצליח "למשוך אותי באף" לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד. ואז זה מסתיים ואני נשארת מהורהרת ותוהה. אני אוהבת את זה.

לגיבור שלנו הפעם קוראים אדם ווקר, סטודנט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק ומשורר בנפשו. יום אחד הוא מתוודע במסיבה לזוג – לבחור קוראים רודולף בורן, מרצה בקולומביה, נהנתן וציני וזוגתו – מרגו. מאותו רגע חייו משתנים ומקבלים כיוון מפתיע.

אם כן הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון מסופר בגוף ראשון על ידי אדם ווקר עצמו כשהוא צעיר. החלק השני מסופר בגוף שני, דרך עיניו של חבר ותיק מהאוניברסיטה, בחלק זה ווקר הוא כבן שישים ואנחנו מתוודעים אליו דרך כתב יד ששלח לאותו חבר ותיק. אותו חבר כותב בגוף ראשון ואילו מעללי אדם – בגוף שני. החלק השלישי מסופר דרך עיני החבר שהופך בעצם לעורך כתב ידו של ווקר וכאן אנו מתוודעים אל ווקר בגוף שלישי. החלק הרביעי הוא כתב יד של ססיל, דמות חשובה בעברו של ווקר בעלת תפקיד חשוב בעלילה.

כתוצאה מהכתיבה הזו נוצר מצב שבו יש כמה מספרים ולפעמים אותו ארוע מוצג מזויות ראיה שונות. זה מה שגרם לי לסיים את הספר עם שאלת ה"מה קרה ומה לא קרה?".

יש הרבה אלמנטים פרובוקטיביים בספר שלא ידברו לכל אחד, כמו רצח בחור שחור בהרלם כשהרוצח דוקר אותו 12 פעמים ומצליח לברוח (קרה או לא קרה?) וגולת הכותרת – יחסי מין מלאים בין אח ואחות, החל מגיל מוקדם מאוד (14-15) ועד לשנות העשרים של חייהם (שוב – קרה או לא קרה?). בחלק אחד אתה קורא את התיאורים מפי ווקר עצמו ולאחר מכן קורא את זה מנקודת מבט אחרת, שאולי סותרת כל מה שנאמר קודם (קרה או לא קרה?).

הספר סובב הרבה סביב השאלה – מה מותר לעשות ומה אסור לעשות? וכמובן – מה מותר לעשות בשם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "צדק" – עד כמה יצר הנקמנות הוא מוצדק והגיוני? עד לאן לקחת אותו? האם המטרה מושגת כשאתה פוגע באנשים אחרים בדרך? ואולי מאמלל אותם?

אלו בדיוק השאלות שגרמו לי להמשיך לקרוא וגם גרמו לי להישאר כל כך מהורהרת בסיום הקריאה. יש שיגידו שלאוסטר יש נוסחאות שלפיהן הוא כותב את כל הספרים. האמת? ממש לא מעניין אותי. כאמור – את הספרים הקודמים קראתי די מזמן, אז אל הספר הזה הגעתי "נקייה" לגמרי. אולי אם הייתי קוראת כמה אוסטרים אחד אחרי השני הייתי יכולה לענות על זה. אבל מצד שני – אני מניחה שכל סופר שקוראים כמה ספרים שלו ברצף מרגישים איזה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו.

הספר ריגש אותי, הסעיר אותי, דחה אותי לפרקים, גרם לי לחשוב – בקיצור כל מה שאני מבקשת מספר. ולעזאזל עם ההשוואות ועם מילים מפוצצות כמו "מופתי" ו-"טוב".

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

פינת העטיפה:

נראה לי שהמטרה הייתה ליצור אימג' שהוא מנותק. בפעם הראשונה שהסתכלתי על הספר, עוד לפני שקראתי, ישר אמרתי "זו ניו יורק". אחרי שהתחלתי לקרוא את ההתרחשויות בפריז אמרתי "אה זו פריז" ובסוף עוד חשבתי שזו בכלל לונדון… קיצר – זה אימג' עירוני, לילי, עם הרבה תנועה ומאוד קונטרסטי. אני לא אוהבת את העטיפה זו. היא לא עושה לי חשק כל כך להסתכל על הספר, לדעתי אין בה משהו מושך מלבד העובדה שזה יכול להיות כמעט בכל מקום עירוני בכל שנה שהיא…אין שום רמז קטן על החוויה שהספר עומד להעביר אתכם.

הפוסט בלתי נראה / פול אוסטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.